באש ובמים / חגי מושקוביץ
שני אבות נביאים קמו לעם ישראל. האחד - אדון הנביאים, שהאמונה בנבואתו נקבעה בשלשה עשר עיקרי האמונה, "לא קם בישראל כמשה עוד, נביא ומביט את תמונתו". והשני - ראשון הנביאים המוכיחים, שאינם עומדים בצד השלטון או במקומו, לא כשמואל הראה, גד החוזה או נתן הנביא, זהו אליהו הנביא. שתי דרכים שונות היו דרכיהם. משה רבינו, מנהיג כל העם לדורות, מקבל התורה ונותנה לעם. אליהו הנביא, מתושבי גלעד, לא נודע מאיזה שבט הוא ונחלקו בזה במדרש, בא ונעלם, מסתתר במדבריות, מוכיח, מעניש, שורף, מחזיר העם בתשובה - ועם כל זה מבשר הגאולה. שניהם משמשים כאחד בלמוד התורה. "משה שפיר קאמרת" אומרים בגמרא לזה שצדק, לזה שגילה את האמת. "אשכחיה לאליהו" נאמר על זה שנגלתה האמת אליו. משה ואליהו, מורי הדרך לתורה, מורי הדרך לעם.
כמקום להשואה בין שתי הדמויות נבחר לנו את פרשת כי-תשא והפטרתה. חטא העם חטאה גדולה, "ויאמר להשמידם, לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית". על "וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב"-הגיב משה בשתים: שרפת העגל עם השקאת העם, ועונש בחרב בני לוי, "ולתת עליכם ברכה". אחר עולה משה אל ההר לבקש רחמים, ושם נאמרו לו י"ג מכילין דרחמי. ובהפטרת אותה פרשה חטא העם אחרי הבעלים, ואליהו מגיב בשתים: עצירת השמים מטל ומטר שלש שנים, והנס בכרמל. הנס בכרמל יש בו מעין חזרה על מעשי משה: אש משמים שורפת פר ואוכלת מים, ומקום החרב לא נפקד - "ויתפשם ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם". אחר הולך גם אליהו להר חורב ושם נגלה לו ה' ברוח, רעש, אש וקול דממה דקה. שתי הדרכים נפגשות בכמה תחנות ושוב מתפרדות - "לך שוב לדרכך".
רשות
אחרי חטא העגל פונה הקב"ה למשה ואומר: "לך, רד, כי שיחת עמך". האלוקים רואה את העם ומבקש ממשה רשות לחרון אף: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". משה מסרב כביכול לאשר את הבקשה ומעביר את רוע הגזרה "וינחם ה' על הרעה אשר בקש לעשות לעמו". אצל אליהו כאילו מתחלפים התפקידים. אליהו הוא המעניש - הוא המונע טל ומטר בשם ה'. נראה כאילו זו יזמתו, ומפתח של גשמים נמסר לאליהו. וגם כאן אומר הקב"ה "לך": "לך מזה ופנית לך קדמה" - "וילך, ויעש כדבר ה', וילך וישב". ושוב: "קום לך צרפתה", להתגורר בבית אשה אלמנה, כאילו רומז לו הקב"ה - יש רעב בארץ, העולם צמא, התר את נדרך. ופעם שלישית וסופית - "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". כביכול הקב"ה הוא המבקש רחמים והוא המעביר את רוע הגזירה.
קול ה' בכוח
"ויפן וירד משה מן ההר" ומרחוק שומעים משה ונערו קולות: "את קול העם ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע". הקולות - קולות חטא, נשמעים בחוזק ומענים את לב שומעם. משה מתיסר בקולות ומבקש דרך לטהר את העם. אליהו, לעומתו, מעדיף להפוך את החטא ללעג ולקלס ולהראות לכולם מי השולט ומי הקובע "ויאמר אליהו - אני נותרתי נביא לה' לבדי... ויתנו לנו שנים פרים, ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישימו... ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר". ואנו מחכים, ואין תזוזה ושוב - "ויאמר אליהו לנביאי הבעל" - הפעם פונה אליהם ישירות - "בחרו לכם הפר האחד" - ושוב אין מעיז לעשות משהו ואליהו מחליט ראשון. "ויקחו את הפר אשר נתן להם". בסבוב הראשון נצח אליהו. "ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך, ואותו הפר ש עלה לשם הבעל נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות וכלם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ. עד שפתח אליהו פיו ואמר לו לך עמהם. ומקרא אתה למד שאמר להם בחרו לכם ולבסוף כתוב אשר נתן להם. והיינו דכתיב מלפנו מבהמות הארץ, למדנו מפרו של אליהו" (ילק"ש רי"ד).
והקולות מתחילים להשמע. "ויקראו בשם הבעל ואין קול ואין עונה. ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול... ויקראו בקול גדול... ואין קול , ואין עונה, ואין קשב". ארבע קולות, וכלם לעג וקלס והתול: קול גדול - ואין קול, קול גדול - ואין קול. כבמשה: קול - אין קול ואין קול. אבל אצל משה שמענו חמשה קולות. איפה הקול החמישי בכרמל?
הקול החמישי, המסיים, ממתין לסיום המעמד. אחר שחיטת נביאי הבעל "ויאמר אליהו לאחאב עלה אכול ושתה, כי קול המון הגשם". בקול גדול מודיע אליהו מיהו בעל הקולות האמיתי. לעומת קול הענות ששמע משה - מודיע אליהו לכל באי עולם כי אין קול ואין עונה. ודרכו - הביטול, הבוז, ההשמדה ומלחמת החרמה.
קול ה' על המים
משה, איפוא, רוצה לטהר. "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים וישק את בני ישראל". את העגל, שנעשה באש ההתלהבות הזרה, שורף משה באש ומבטל את האש במים. והמים היו למי-סוטה, וישק את בני ישראל. אח"כ מגיע העונש בדם ובחרב, אבל הטהרה עומדת בסימן המים.
אליהו גם הוא לוקח פר, מנתחו, שם על המזבח, שופך מים ומחכה לאש. אבל אצלו הסדר הפור. "ויאמר מלאו ארבע כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים ויאמר שנו וישנו, ויאמר שלשו וישלשו, וילכו המים סביב למזבח וגם את התעלה מלא מים... ותפל אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה". פה גוברת האש על המים. כך מטהר אליהו את ישראל - באש אוכלת מים, בדרך ההפוכה ממשה. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבוא באש - תעבירו במים".
קול ה' חוצב להבות אש
אחרי החיטוי וההרג חוזר משה אל הי להמשך העבודה. "ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה... ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרר אשר כתבת". הבקשה נענית חלקית, לא תהיה השמדה, וביום פקדי ופקדתי. משה מתעקש ומבקש עוד. גם לתחנתו לדעת את דרכי ה' - התשובה חלקית, "וראית את אחורי ופני לא יראו". וירד ה' בענן, ועם ישראל זוכה לשלש עשרה מדות, "וסלחת לעוונינו ולחטאתינו ונחלתנו".
אליהו אין דרכו בתחינות. כשנראה לו שנכשל הוא שם פניו למדבר ובורח על נפשו ואולי מנפשו. "ויקם וילך אל נפשו, והוא הלך במדבר דרך יום, ויבוא וישב תחת רתם אחד" - תמונת בדידות: איש בודד במדבר, תחת עץ בודד - " וישאל את נפשו למות ויאמר רב, עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי". כמשה גם הוא מבקש למות; אלא שמשה עשה זאת בתחנתו על העם ואליהו לא יתחנן.
"וישכב וישן תחת רותם אחד". דומה שהשינה משמשת פה מפלט מהמציאות. "והנה זה מלאך נוגע בו ויאמר לו קום אכול - ויבט" - אף לא קם! - "והנה מראשותיו עוגת רצפים - ויאכל וישת - וישב וישכב". אין מרץ, אין רצון לקום ולעשות משהו, רק לישון. "וישב מלאך ה' שנית ויגע בו" - הפעם צריך לגעת, להזיז, לנענע - קום! - "ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך". ואליהו קם, ויאכל וישתה וילך. המגמה - חורב, כמגמת פני משה כמה מאות שנים קודם.
אבל אין הוא מתחנן. הוא מאשים. וכשהקב"ה שואלו "מה לך פה" - מה יש לך לעשות פה, במקום שבו עמד משה ובקש על העם - הוא עונה קשות - "קנא קנאתי לה', כי עזבו בריתך בני ישראל... ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה".
אליהו לא בקש התגלות. אבל, כדרך אליהו, התפקידים מתחלפים, והקב"ה מראה לו את כבודו ועובר שם בלי שאליהו יבקש. "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק - לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". הדממה צועקת, לא באש ה'! וחוזרת השאלה, מה לך פה, אליהו? האם הבנת מה עושים במקום הזה או שאתה מתעקש? אליהו מתעקש. הוא לא מתחנן. לא זו דרכו ולא חשוב היכן. ויאמר קנא קנאתי. אין שום שינוי בין תשובתו זו לקודמת. כמשה הוא מתעקש על מה שיש לו לומר והקב"ה נענה לו - "לך שוב לדרכך מדברה דמשק". דרכך, אבל לא במקום הזה. פה - לא באש ה'. אמת היא - שאליהו קטרג על בני - ישראל ובשל כך אמר לו הקב"ה להתפטר; אבל אין פה עונש ואי הסכמה לדרכו. נימה מסוימת של בקורת, ולא יותר מזה.
הראיה הטובה ביותר שהקב"ה הסכים עם דרכו של אליהו היא סופו. אחרי ששרף באש(!) את שתי משלחות אחזיה המלך אליו, הולכים הוא ואלישע "הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים". גם סערה וגם אש, ואליהו הצטרף ליחידי הסגולה שבכל הדורות שלא מתו כדרך כל האדם.
פרשת הדרכים
זוהי נקודת המפגש האחרונה של אליהו עם משה. שניהם מתעסק הקב"ה עצמו בלקיחתם אליו, ושניהם לא נודע מקום קבורתם, אבל מסיבה שונה. משה העפיל אל ה', בדרך הקשה ובעבודה מתמדת, אנו מלווים אותו מתחילת דרכו, לפיכך גם מת ככל אדם רגיל, בדרכו שלו. אליהו מופיע בפתאומיות, כל דרכו בהפתעה ובתביעות מלמעלה, ועל כן גם מיתתו איננה ככל אדם רגיל. כר בתלמוד - מדתו היא גילוי אליהו, לא הדרך השכלית הקשה והעמלה. לעומתו "משה שפיר קאמרת" הוא כח הסברא, העבודה התמידית, החפוש, הניסוי והטעיה.
משה - הוא דרך האדם, דרך העבודה, דרך המים, החסד, רעיא מהימנא. דרך הענווה - מה המים עוזבים מקום גבוה וזורמים למקום נמוך, אף התורה כן. כל דרכו מתאפיינת במים - למן לידתו ביאור, ועד למותו בגלל מי מריבה, ושיא פעולתו בים סוף. בדרכו זרועים הצורים שבקע להוציא מים, ואף אחיו ואחותו נתנו מים לעם - באר מרים וענני הכבוד. זוהי הדרך האנושית, המתחטאת לפני קונה ומבקשת רחמים כל אימת שסרח העם, לעמוד בפרץ ולבקש סלח נא. זוהי דרכו של כל אדם, שבעליתו קורה והוא נכשל לפעמים, אר הוא קם וממשיך הלאה.
עמוד הענן ועמוד האש - שניהם הדריכו את עם ישראל במדבר. אלא שעמוד הענן - "לנחותם הדרך", ממש מולכם, מכין לפניכם את הדרך, מישר ומסיר מזיקים. להראות - אין צורך, זהו יום; צריך לקחת אותם ביד ולהצעידם בדרך. עמוד האש, לעומתו, "להאיר להם". הוא מראה את המטרה, אבל לא עוזר, לא מכשיר דרכים ומשמיד עקרבים. זוהי אש, מידת הדין, מעשה זה שלילי ומעשה זה חיובי וזהו זה, ללא פשרות. ואם חטא העם - יהיה עונש, ואין מים שלש שנים. ואם הרימו נביאי הבעל האש - יש לשרוף את המים ולהשמידם. ואם רודפים אחריו - לא מתפללים, לא מתחננים. התפילה היחידה שנשא אליהו היתה בפקודת ה' כשאמר לו ללכת ולתת מים. שם עצם התפקיד חייב את דרך המים - התפילה. ומכל מקום גם נימתה תובעת יותר מהעם - היום יודע כי אתה אלוקים בישראל ואתה הסיבות את ליבם אחורנית. כשהתפלל קודם על בן האלמנה - כמעט הטיח דברים כלפי מעלה: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה?
בדרך אגב אנו רואים מתפילה זו שאין לבו של אליהו לב אבן. הוא כואב את כאב העם ואינו מתאוה להענישו, וכל דבריו נעשים על פי ה'. אבל אין ברירה, העם חוטא וצריר להעניש. בכאב ובצער, אבל להעניש.
ואל יבוא בכל עת
בני אהרן, נדב ואביהו, התפרצו לה' בהקריבם אש זרה. בעוצם התלהבותם רצו להגיע מיד לסוף הדרך, באש. מתחילה רצה הקב " ה לברוא את העולם במדת הדין. זוהי התכלית וזהו הרצון הראשון; אלא שהאדם בנוי אחרת, ודרכו להגיע בדרך הנסוי והטעיה. לכן שתף את מדת הרחמים וברא שמים: "ואתה תשמע השמים" - כביכול השמים הם השומעים, האש הבלולה במים. והקב"ה שרפם באש, את המתפרצים, ונותר רצון האש שלהם מרחף בחלל האויר, מחפש נושא, מחפש גוף, שהרי האש צריכה להראות. ובאה ההזדמנות בלהטו של פנחס, בקנאו את קנאת ה', ונכנסו והתעברו בו נשמות נדב ואביהו, ככתוב בזהר פנחס ובאה האש למנוחתה, וגם הדרך הזו עוצרת מגפות; ואף דרך זו של קנאה והרג נתפסת כצורה מסוימת של תפילה - "ויעמוד פנחס ויתפלל ותעצר המגפה". ופנחס זה אליהו.
האש, איפוא, היא הלהט העז לה', הקודש המוחלט, כי ה' אלוקיך אש אוכלה. אלא שדרך זו נשארה דרך יחיד. וכי אפשר להתדבק באש? אלא התדבק במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון; ולא בכדי ננקטה כאן לשון שלש עשרה המידות שנאמרו למשה בחורב. האדם הפשוט מתדבק באש על ידי דרך הרחמים, על כן יושב אליהו כל מוצאי שבת - זמן בריאת האש, תחת עץ החיים - שהדרך אליו נשמרת בלהט החרב, וכותב זכויותיהם של ישראל.
מים חיים
פרשת פרה אדומה נותרה חתומה: אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני. מי יתן טהור מטמא - לא אחד: או שזה טהור, או שזה טמא? איך מטהרת פרה שרופה ומומסת - מטומאה? רק משה הוא היחיד המבין. משה שכל דרכו במים, מבין את סוד מי החטאת, של הפרה האדומה באש, הנשרפת באש - ונהפכת בסופו של דבר למים. זוהי הדרך האנושית, גם אם אינה מסתדרת עם ההגדרות המדויקות של טוב ורע, של צדק ויושר. יש הזדמנות חוזרת, לא הכל נחרב עם החטא, ועם קצת מאמץ עוד יהיה טוב. רק צריך לקום וללכת הלאה.