"וכי אומרים לו לאדם חטא בכדי שיזכה חברך" / איתן אנסבכר

בעיה זו ביחס להיתר שיש לאדם לחטוא, בכדי שחברו ימנע מלחטוא או יקיים מצוה, מתעוררת למעשה במקרים רבים. כדוגמא אפשר לקחת מקרה של אדם היוצא לשליחות בכדי לזכות אחרים אך קיום המצוה שלו נפגע בשל כך.

בגמ' יש מספר מקרים הדנים בשאלה זו.

א. הגמ' בשבת ד'. מביאה את בעיית רב ביבי בר רבי אביי "המדביק פת בתנור (בשבת) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא".
באחד הנסיונות שהגמ' מנסה להסביר את הבעיה, אומרת הגמ' שהבעיה היא האם התירו לאחרים לעבור על אסור רדייה, שהוא אסור קל (הראשונים נחלקו האם זה דרבנן או עובדין דחול) בכדי למנוע מהמדביק לעבור על אסור דאוריתא ולהתחייב בחטאת על האפיה. אלא שהגמ' דוחה הבנה זו בטענה "וכי אומרים לו לאדם חטא בכדי שיזכה חברך". משמע מהגמ' שאין מתירים לאדם לחטוא בכדי שיזכה חברו.

ב. הגמ' בערובין ל"ב: מביאה מחלוקת רבי ורשב"ג לגבי מקרה שחבר אמר לע"ה צא ומלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי וחבר אחר שומעו והשאלה היא האם מותר לשומע - החבר, לאכול בלא לעשר כיון שיכול לסמוך שהחבר הפריש, או שצריך לעשר כיון שהחבר לא הפריש.
ומסבירה הגמ' את המחלוקת האם ניחא ליה לחבר ליעבד אסורא קלילא - כלומר להפריש לא מן המוקף ולא ניעבד ע"ה אסורא רבה - לאכול טבל, או שניחא ליה לחבר דניעבד ע"ה אסורא רבה ואיהו אפילו אסורא קלילא לא ליעבד. דעת רבי שהחבר מעדיף לעבור אסור קל, בכדי שע"ה לא יעבור אסור גדול ודעת רשב"ג שהחבר מעדיף שיעבור ע"ה אסור גדול ובלבד שהוא לא יעבור אסור ואפילו אסור קל.
אפשר להבין וכך משמע מפשט הגמ' שלכ"ע אם רוצה מותר לו לחבר לעבור, אלא שנחלקו באומדן דעתו של החבר האם ניחא לו בכך ויעבור או לא.
אלא שחלק מן הראשונים (תוס' שבת ועוד) לא הבינו כך, שכן בשאלתם על הסתירה שבין הגמ' בשבת לגמ' בעירובין אומרים שקשה לדעת רבי - שאומר כאן שהחבר מעדיף לעבור על אסור קל, והרי הגמ' בשבת אומרת שאין אומרים לאדם חטא... וכיון ששואלים רק מדעת רבי ולא מדעת רשב"ג משמע שרשב"ג אומר שאמנם אסור לחבר לעבור ולכן מסתדר עם הגמ' בשבת. כלומר מחלוקתם האם מותר או אסור לאדם לעבור בשביל לזכות את השני.

יש עוד חמישה מקרים בגמ' שמהם משמע שמותר לעשות אסור קל כדי שיזכה השני והם:

ג. הגמ' בגיטין מ"א: מי שחציו עבד וחציו בן חורין ולכן אינו יכול לקיים מצות פו"ר, כופין את רבו לשחררו. וכאן מחייבים את רבו לעבור על עשה של "לעולם בהם תעבודו" בכדי שהעבד יוכל לקיים מצות פו"ר.

ד. בגמ' בגיטין ל"ח. "מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין" ומסבירה הגמ' כיון שהיתה מכשילה את הרבים בזנות. וכאן כפו את רבה לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו, בכדי שאחרים לא יעברו על אסור זנות.

ה. בגמ' שם ר"א נכנס לביהמ"ד ולא מצא מנין, שחרר את עבדו, כדי שישלים למנין. ושוב עבר על עשה "דלעולם בהם תעבודו" בכדי שיזכו הנמצאים שם בתפילה במנין.

ו. בגמ' בפסחים נ"ט, אם יש פסח של מחוסר כפורים בע"פ, שא"א להקריבו לפני תמיד של בין הערבים. מקריבים את פסחו אחר התמיד. וא"כ רואים שהכהן המקריב עובר על עשה דהשלמה בכדי שיזכה המקריב בעשה דקרבן פסח.

ז. בגמ' בעירובין ק"ג: כהן שעלתה לו יבלת (בשבת) ולכן אינו יכול לעבוד, חבירו חותכה לו בשיניו וא"כ הכהן החותך עובר על דרבנן בשבת בכדי שחברו יוכל לקיים מצות עבודה.

אם ננסה לנתח את הכוונים השונים שבהם אפשר לתרץ את הסתירה שבין הגמ', ניתן להעלות ארבעה כוונים.

1. יש מחלוקת לגבי בעיה זו, של וכי אומרים לו... הגמ' בשבת וכן דעת רשב"ג בגמ' בערובין להבנה השניה - אומרות שלא. חמשת הגמ' שמתירות וכן דעת רבי ורשב"ג להבנה הראשונה ורבי להבנה השניה - אומרות שכן. (כוון זה לא מצאתי בראשונים)

2. אין מחלוקת ומבחינה עקרונית אין אומרים לאדם לחטוא כדי שיזכה חברו, בשום מקרה. אלא שאז צריך לתרץ את המקרים שמצאנו שמותר, בתרוצים צדדיים. הגמ' בשבת וכן דעת רשב"ג להבנה השניה בגמ' בעירובין מובנת כיון שאסור.

את שאר חמשת הגמ' וכן את הגמ' בערובין בדעת רבי להבנה השניה, ולדעת רבי ורשב"ג בהבנה הראשונה - נסביר. בגמ' בעירובין מסבירים הראשונים שהסיבה להיתר היא כיון שהחבר גורם לע"ה לעשות את האסור כיון שאמרו לו לקחת תאנים "האסור נעשה על ידו" כבטוי הראשונים. (המאירי בשם חכמי הדורות מוסיף שיש לחבר חלק בעבירה).

הרשב"א הריטב"א והר"ח אף גורסים בגמ' בעירובין "ולא ליעבד לע"ה אסורא רבה".

וכיון שהחבר גורם לאסור, השאלה מתמקדת בחבר, האם נח לחבר שיעשה אסור קל, או שיגרום לע"ה לעבור אסור חמור, וכיון שהשאלה היא עליו לכן התירו לו. (כוון זה ניתן להסביר ברמב"ן, במיוחס לריטב"א ובמיוחס לר"ן בשבת).

כיצד להבין את המקרים האחרים?

הרמב"ן מתיחס גם למקרה של מחוסר כפורים (מקרה ו') ואומר שכאן הכהנים שלוחי ישראל הם, כיון שהישראל לא יכול בעצמו להקריב וא"כ כשם שאילו היה הישראל יכול להקריב היה מקריב ועובר בעשה דהשלמה, לכן גם חייב הכהן העומד במקומו לעשות זאת. (כך מסביר גם המהר"ל בחדושיו לשבת). המהר"ל מתייחס בחדושיו גם למקרים האחרים (וחלק מהסבריו נמצאים גם בראשונים אך במסגרת תירוצים אחרים שנזכיר בהמשך). את המקרים של שחרור עבדים (ג', ד', ה') הוא מסביר שבכה"ג הפקיעו חכמים שיעבוד שיש לו על העבד ולכן לא עובר, ובצורה קצת שונה מופיע בריטב"א בשבת, "שלא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה, אבל כל שעושה לשום מצוה שרי" וכך משמע גם מן החנוך והרמב"ן (במנין המצוות) וכך גם מביא הרשב"א בשם הרמב"ן בגיטין.

את המקרה של חתיכת יבלת (ז') מסביר המהר"ל : "שכיון שעכ"פ על הכהנים מוטלת העבודה ואם אינו רוצה לעבוד מוטל עליו להכשיר כהן שיעבוד, ולכן שרי לחתוך ולא שייך בזה שהוא חוטא כדי שיזכה אחר"

3. כוון זה הפוך מן הכוון הקודם, שעקרונית אומרים תמיד חטא שיזכה חברך. וא"כ חמשת המקרים (ג', ד', ה', ו', ז') שמשמע שמותר וכן גם הגמ' בערובין לדעת רבי, ואף לרשב"ג להבנה ראשונה מובנים.

אלא שקשה מן הגמ' בשבת וכן מן הגמ' בעירובין לדעת רשב"ג בהבנה השניה.

את הגמ' בשבת אפשר להסביר או שאה"נ מותר, אלא שמה שאמרה הגמ' "אין אומרים..." הכונה שלא אומרים לו שיחטוא, אך אם רוצה לעבור מעצמו יכול. (וכך מסביר הריטב"א בעירובין באחד מהסבריו) או - שאמנם אסור, אך אין זה חטא בכדי שיזכה חברו, כיון שכל מה שרוצים להציל אותו זה רק מחיוב להביא קרבן חטאת, ובמקרה כזה לא אומרים "חטא..." - וכלשון הרמב"ן כיון "שלאו אסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת". אך בכל מקרה של הצלה מאסור נגיד "חטא..." (בדרך זו הולכים הריטב"א בעירובין והרמב"ן בשבת).

לגבי הגמ' בעירובין - נצטרך להבין או שהרשב"ג חולק, ואז נוכל לקבל גם את ההבנה השניה בגמ' בעירובין, או שאם נקבל את ההבנה הראשונה שרשב"ג מתיר, יוכל גם רשב"ג לקבל הסבר זה. (כוון זה אפשרי כאמור, לריטב"א ולרמב"ן לפי חלק מן התרוצים שהם מביאים).

4. ניתן לחלק בין מקרים מסויימים שבהם אומרים לאדם חטא... ובין מקרים אחרים שבהם לא אומרים, אם נקבל דרך זו נצטרך לבדוק האם החלוק מסביר את כל הגמ', במקרה ולא נצטרך להסביר את החריגים.

רוב התרוצים בראשונים הולכים בכוון זה אך החלוקים שמופיעים שונים, והם:

א. חילוק בין אונס לפשיעה.
במקרה של פשיעה (או אף שוגג - שפשע שלא ידע) אין אומרים לאדם אחד לחטוא בכדי להציל את ה"פושע". במקרה של אונס אומרים לאדם לחטוא בכדי להציל את ה"אנוס". ולכן במקרה בשבת שבו פשע שהכניס פת לתנור אין אומרים..., במקרה של שחרור עבדים (ג', ד', ה') או מחוסר כפורים (ו') או יבלת (ז') שהם מקרי אונס אומרים לאדם..., במקרה בערובין לגבי תאנים ע"ה פושע ולכן רשב"ג להבנה שניה מסתדר ולהבנה הראשונה ברשב"ג, וכן לשתי ההבנות ברבי צ"ל שכיון שהאסור נעשה ע"י החבר אפילו שזה אונס מותר לחטוא. (כמוסבר לעיל).
(חלוק זה מופיע בתוס', רשב"א, ריטב"א ועוד).

ב. לחלק בין מצוה רבה ומצוה דרבים שאז אומרים לאדם... לבין שאר המצות שבהם לא אומרים, ולכן המקרה בשבת וכן בעירובין לרשב"ג שאינם מצות דרבים או רבה, אסור.
שחרור עבד לקיים מצות פו"ר (ג') זו מצוה רבה ולכן מותר.
שחרור שפחה כדי למנוע מהרבים לזנות (ד') וכן שחרור עבד למנין - אלו מצוות דרבים ולכן מותר.
לגבי המקרים של השלמה (ו') ויבלת (ז') ותאנים לדעת רבי ניתן להעזר בתרוצים שהזכרנו קודם שהסבירו מדוע מותר (ביבלת מוטל עליו להכשיר כהן אחר לעבודה, בהשלמה - הכהן שליח ישראל, בתאנים - האסור נעשה על ידו).
(חלוק זה מופיע בחלק מתרוצי הריטב"א ותוס' ומובא ברשב"א בשם ר"ת).

ג. במצוה דרבים אומרים לאדם..., בשאר מצוות (כולל מצוה רבה) לא אומרים.
וההסבר כמו בחלוק הקודם. אלא שצריך להסביר בנוסף לכך מדוע שחדור עבד לקיים פו"ר מותר, וכאן ההסבר שאם חציו עבד וחציו בן חורין לא עובר "בלעולם בהם תעבודו".
(מופיע ברשב"א בשם עצמו).

ד. על אסור דרבנן שהוא אסור קל אומרים לאדם...
על אסור דאו' שהוא אסור חמור לא אומרים...
הריטב"א בגיטין מסביר עפי"ז את שחרור עבדים כיון שלדעתו העשה של "לעולם בהם תעבודו" אינו אלא מדרבנן. (ובמגילה אומר שזה רק מדת חסידות).
המהר"ץ חיות בעירובין מסביר עפי"ז את המקרה בעירובין עפ"י הראשונים שאומרים שמוקף אסור רק מדרבנן. (מחלוקת הראשונים לגבי מוקף מובאת במל"מ הלכות תרומות פ"ג).
את המקרים האחרים השלמה (ו') יבלת (ז') וכן את הגמ' בעירובין לדעת הראשונים שמוקף דאוריתא נסביר עפ"י ההסברים שבחלוק ב'. (חלוק זה כאמור אפשרי בריטב"א, ובמהר"ץ חיות מופיע בפרוש).

ה. חלוק בין אסור שבא לחוטא מאליו לבין אם יעשה אותו בידים. כך מסביר המאירי את ההבדל בין המקרה בשבת ששם האסור בא מאליו, לבין הגמ' בעירובין שבה האסור יעשה בידים.
לגבי שאר המקרים ניתן לומר שבכדי שיקיים מצוה בידים אומרים לאדם חטא. (המאירי בשם חכמי לוניל).

ו. חלוק בין אם התחיל באסור לבין אם התחיל בהיתר.
בגמ' שבת שהתחיל באסור אין אומרים...
בעירובין שלא התחיל באסור אומרים לאדם...
לגבי שאר המקרים ניתן לומר שכיון שלא התחיל באסור מותר ואפי' שהם בכדי לקיים מצוה. (המאירי בשם י"מ).

הבנת הדין

אם נרצה לקבל את הכוון השני שאומר שעקרונית אסור, נוכל להסביר שמסתכלים על כל אדם ואדם בנפרד, ולכן אין מתירים לאדם אחד לעבור, בכדי שחברו יזכה, כיון שזה שהוא עבר לא קשור לזה שחברו זכה.

אם נרצה לקבל את הכוון השלישי שעקרונית מותר, צריך להבין שיש קשר בין האנשים בעם כעין ערבות, ומסתכלים על כל העם כגוף אחד. ולכן ברגע שמתעוררת שאלה האם יעשה חטא גדול או קטן התשובה היא שיעשה חטא קטן ולא חשוב ע"י מי.

וכאן, בפשטות אומנם, נעשה חטא ע"י החוטא בחטא הקטן - אך זה מותר. אם כי אפשר גם להבין שמופקע מזה שם חטא לפחות ביחס לחוטא.

אלא שאם נרצה לקבל הסבר זה של הסתכלות על הכלל כעל פרט אחד, צריך לבדוק מה הדין לגבי אדם אחד, האם נאמר לו חטא בכדי שתזכה או לא. וכאן שוב מוצאים מספר מקורות ואזכירם בקיצור.

במסקנות הגמ' בשבת ד. לגבי בעית רב ביבי בר אביי "המדביק פת בתנור..." מסבירה הגמ' שהשאלה היא האם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי אסור סקילה. אמנם יש שגרסו שהבעיה גם במסקנה לא נפשטה (מובאת בתוס' גירסא כזאת) אלא שרוב הראשונים קבלו את הגרסא שלנו בגמ', שהמסקנה היא שהתירו לו לרדותה. ומסביר הרמב"ם וכך משמע מן המאירי ועוד שזה אמור גם להציל עצמו מידי חיוב חטאת וגם להציל עצמו מידי חיוב סקילה - וזה לאור דיוק מן השלבים הקודמים בגמ'.

הגמ' במנחות מ"ח. אומרת "תני ר' חנינא טירתא קמיה דר' יוחנן, שחט ארבעה כבשים על שתי חלות, מושך שתים מהם וזורק דמן שלא לשמן, שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים". כלומר אומרים לאדם לחטוא בכך שזורק שלא לשמן, בכדי שיזכה בהקרבת עולה. ושואל ר' יוחנן "וכי אומרים לו לאדם חטא בכדי שתזכה, והתנן..." ומסבירה הגמ' שלחטוא בדבר אחד בכדי לזכות באותו דבר אומרים, אך לחטוא בדבר אחד בכדי לזכות בדבר אחר לא אומרים.

תוס' על אתר מביאים עוד מספר מקרים שרואים שלא אומרים לו לאדם לעבור על לאו בכדי שיזכה בעשה, ומגיעים למסקנה שמה שאומרים לו לעבור בלאו כדי לזכות בעשה, זה רק בקרבן משום תקון קרבן, וגם זה רק אם נשחט, ורק בקרבן אחד. וכך נבין גם את הגמ ' בקדושין נ"ח. שמביאה בפשטות את דעת ר' יוחנן שאין אומרים לו לאדם חטא בכדי שתזכה ומשמע שאין על כך חולק.

אלא שקשה לתוס' שלפי מסקנתם אין אומרים לו לאדם... ואלו מן הגמ' בשבת משמע שמותר לו לחטוא כדי לזכות ואומרים "ויש לחלק".

חלוק זה לכאורה פשוט, הגמ' שעליהם מדברים תוס' הם לחטוא ולעבור על לאו כדי לקיים עשה וזה לא אומרים, אך הגמ' בשבת מדברת על לחטא בדרבנן בכדי למנוע לאו דאו'.

אלא שקיימים מקרי ביניים שבהם לא ברור מה הדין, כגון לעבור על דרבנן בכדי לקיים עשה וכדו', מהמאירי בשבת משמע שאומרים לעבור על דרבנן בכדי לזכות בראוי. (ולא מחלק בין סוגי דרבנן ובין סוגי דאו'). [1]

עכ"פ מה שניתן לדייק זה שאומרים לאדם חטא בכדי שתזכה בעובר על דרבנן (או על עובדין) בכדי שלא יעבור על לאו, ולא אומרים חטא בלאו בכדי שתזכה בעשה.

אם נחזור לבעיה של האם אומרים לאדם חטא בכדי שיזכה חברך ולנסיון להסביר את זה עפי"ז שרואים את כל ישראל כגוף אחד, כיון שלא מצאנו מקרה שאומרים לאדם חטא בלאו בכדי שיזכה חברך בעשה - דבר שאסור גם באדם אחד, עקרונית ניתן הסבר זה להאמר. אלא אם נקבל את ההסבר המיוחס לר"ן (ומיוחס לריטב"א ולרמב"ן) שאמנם בשבת אסור לאחר לרדות להצילו מקרבן חטאת, ואלו לגביו מצאנו שמותר, שאז ממילא נופל ההסבר של ראית הכלל כגוף אחד, ולדעתם נצטרך לתת הסבר אחר. אך אם נקבל את הסבר הריטב"א בעירובין שמותר גם לאחד לחטא בשבת כדי שיזכה חברו אלא שאין אומרים לו לחטוא, יכול הסבר זה להשאר.

בכדי להבין את הכוון הרביעי שהעלנו, המחלק ביו מקרים שונים, צריך לבדוק כל חלוק לגופו.

ביחס לחלוק א' וו' אפשר לקבל את ההסבר הקודם שמסתכלים על הכלל כגוף אחד ולכן מותר לאדם לחטוא... אך במקרה של פשיעה לחלוק א' או שהתחיל באסור לחלוק ו' הוא הפקיע עצמו מן הכלל ולכן לא אומרים לאדם...

את החלוקים האחרים נצטרך להסביר בצורה אחרת (שתוכל להסביר גם את החלוקים א' וו') ושתסביר לנו גם את הכוון השלישי להבנת הרמב"ן המיוחס לר"ן והמיוחם לריטב"א שעדיין לא הסברנו.

וההסבר הוא שאמנם יש קשר בין הפרטים בישראל, אך לא רואים את הכלל כגוף אחד ולכן תלוי ביחס שבין מעשה המציל למעשה הניצל. אם הפער גדול, אומרים לו לאדם... ואם הפער קטן, אין אומרים לו לאדם... ומהו הפער זה תלוי בחלוקים השונים.

את הכוון הראשון שיש מחלוקת בין הדעות אם אומרים לאדם... ניתן להסביר כמחלוקת בין ההסבר הרואה כל פרט בנפרד לבין ההסבר הרואה את הכלל כגוף אחד.

האם במקרים שהתירו לו לחטוא למען השני אפשר גם לחייבו?

צריך לבדוק את הדבר לאור הגמ' ולאור הסברות הנ"ל.

בגמ' בשבת - "התירו לו... או לא" משמע שהבעיה היא האם מותר או אסור אך לא האם לחייבו.

בגמ' בעירובין - "ניחא או לא" אך ודאי שלא חייב.

בגיטין - לגבי שחרור עבד מפני פו"ר וכן שחרור שפחה, נאמר שכפו, ומשמע שחייב.

נבדוק את הדבר לאור ההסברים הנ"ל:

אם נקבל את ההסבר שמסתכלים על כל פרט בנפרד, ולכן עקרונית אסור לאדם לחטוא... והמקרים שמתירים הם חריגים, צריר לבדוק את החריגים כל מקרה בנפרד.

בעירובין - תלוי בך.

ביבלת - אם אתה רוצה לעזוב את העבודה, אתה חייב להכשיר כהן (עפ"י הסבר הרמב"ן).

בהשלמה - כיון שהכהן הוא שליח של המחוסר כפורים, חייב.

בשחרור עבדים - כיון שהפקיעו את השעבוד אין לך זכות למנוע מאחרים לקיים מצוות, או לא לעבור, ולכן אתה חייב.

אם נקבל את ההסבר שמסתכלים על הכלל כגוף אחד, אז בפשטות נראה שחייב, כמו שאדם אחד חייב. אך צריך להסביר את המקרים שבהם מצאנו שלא חייב, וזה ניתן להסביר שא"א לבא אל פרט מסוים בתביעה כיון שהוא יכול לומר מדוע דוקא אני, כמו שבערבות לגבי קיום מ"ע לא נוכל לבוא ולחייב אדם ספציפי, אך אם מדובר על דבר כמו שחרור עבד, שרק ביכולתו של אדם אחד לקיים, כיון שרק הוא בעל העבד, נוכל לכפותו.

אם נקבל את הגישה שבמקרים מסויימים כן, ובמקרים מסויימים לא - תלוי בחלוקים שהעלנו, ואם נבין שבמקרה שמותר לי לחטוא זה מצד שהפקיעו ממני שם עובר עבירה - אז נוכל לחייב. אך אם נבין שאני נחשב חוטא אך התירו - נראה לומר שאין לחייב. (אם כי יתכן שגם לפי"ז מחייבים).

בין המקרים הנ"ל נוכל לחלק שבשחרור עבדים הפקיעו שם חטא עפ"י הנ"ל שאם השחרור לשם מצוה אין עשה של "לעולם בהם תעבודו ", אך בשאר המקרים אני חוטא, אלא שהתירו ולכן איני חייב.

יתכן לקשור את הבעיה הזו של האם כשמותר גם חייב, למחלוקת הרמב"ם ותוס' לגבי אדם שלא חייב למסור נפשו על מצוה או עבירה ומוסר, האם "מתחייב בנפשו" כדעת הרמב"ם (יסוה"ת ה') או "רשאי" כדברי תוס' (ע"ז כ"ז).

לדעת תוס' כשהתירו לעבור לא חייבו, נראה שאם כך לגבי היתר מול מות, ודאי שכך גם לגבי היתר מול קיום מצוה או מניעת חטא.

לדעת הרמב"ם כשהתירו לעבור גם חייב, יתכן שזה דוקא כיון שמדובר על מות, אך בשאר, יודה שלא חייבו ויתכן שיגיד שגם בשאר הדברים חייבו לעבור במקרה שהתירו.

בשאלה זו האם כשהתירו אני חייב או לא, ניתן לתלות שאלה שמופיע בשו"ת משפט כהן לרב קוק, האם לדעת ר"ע החולק על בן פטורא לגבי שנים שהולכים בדרך ויש מים רק לאחד מהם ואם ישתו שניהם - ימותו ואם ישתה אחד - יחיה, ודעת ר"ע שישתה הוא ויחיה. האם מותר לו לתת לחברו?

יתכן להבין שבעיה זו שונה כיון שמדובר על מות, אך אם לא נקבל הבדל בין מות לשאר המקרים יש "ונשמרתם" מול "וחי אחיך עמך", אם נסביר ש"וחי אחיך" דוקא כש"עמך" כהסבר ר"ע, מפקיע את החיוב של "וחי אחיך" אז ודאי שאסור לו לתת, אך אם יש מצוה של "וחי אחיך" והיא אינה פוקעת אלא נדחית, אז האם מותר לתת לשני תלויה בחקירה הנ"ל.

עד כאן דנו לגבי מקרים שמופיעים בגמ', והם:

בגמ' בשבת ברדייה, דרבנן או עובדין (רדייה) מול מניעת לאו. בעירובין בתאנים, דרבנן או דאו' (מוקף) מול מיתה בידי שמים. בעירובין ביבלת דרבנן מול עשה.

בפסחים השלמה לעבור בעשה מול קיום עשה עם כרת.

בגיטין שחרור עבד לעבור בעשה (לריטב"א דרבנן או מדת חסידות) מול קיום עשה.

בגיטין שחרור שפחה לעבור בעשה מול למנוע מרבים לאו (דזנות).

בגיטין שחרור עבד למנין לעבור בעשה מול לזכות רבים במנין.

בפשטות נראה שגם אם אומרים לו לאדם... זה רק אם האסור שהוא עובר קל יותר ממה שחברו מרויח, כך משמע בפשטות מהגמ' בעירובין "ליעבד אסורא קלילא" וכן מרש"י בשבת "צא וחטא אסור קל כדי שלא יחטא חברך אסור חמור". ומתוס' בעירובין "אעשה שאין בו כרת כדי שיזכה זה בעשה שיש בו כרת". [2] וברור שאם האסור שאני עובר עליו עכשיו חמור ממה שהשני מרויח זה אסור, שכן זה ראינו שאסור גם באדם אחד, שלא נאמר לו במקרה כזה חטא בכדי שתזכה.

לגבי אסורים שהם קלים יותר, אך לא המקרים שמצאנו בגמ' הנ"ל, צריך לבדוק לפי הסבירות. אם נקבל את הגישה שמסתכלים על כל פרט בנפרד נראה שאסור תמיד.

אם נקבל את הגישה שמסתכלים על הכלל כגוף אחד, נראה שהדין כמו באדם אחד, אלא שראינו שגם בזה הדבר צריך ברור.

אם נקבל את הגישה המחלקת בין מקרים שונים, יתכן שהחלוקים נאמרו רק לגבי המקרים הנ"ל, אך במקרים אחדים, גם במקרה שאסרנו נתיר ולהפך.

לגבי מצוות עשה.

לעבור על עשה ראינו שהגמ' דנות והראשונים נחלקו.

לגבי ויתור על מצוות קיומיות (אם אני רוצה אני מקיים מצוה) נראה שזה תלוי ברצון האדם:

לגבי ותור על מצוות חיוביות (מצוות שאני חייב לקיים - מצה וכו') ניתן לדון האם כל הדיון דלעיל הוא רק לגבי קום עבור ובשב ואל תעשה, תמיד מותר וכך מסביר השדה חמד. או שגם לגבי שב ואל תעשה לא תמיד - אם בכלל, מותר לי לותר - ודינם כמו קום עבור וכך מביא השדה חמד בשם "נחמד למראה".

---