מעמד חלה כמצוה התלויה בארץ / יאיר קאהן

אנחנו מורגלים לחשוב שחלה שייכת למסגרת של מצוות התלויות בארץ, ושאין הבדל בנקודה זאת בין חלה לתרומות ומעשרות. וכך משמע מרש"י קידושין דף לז. ד"ה חובת קרקע "שמוטלת על הקרקע או גידולין כגון תרו"מ חלה לקט שכחה ופאה וכו'".

ברצוני לעמוד על הבדל אחד בין חלה לתרו"מ, לכאורה הבדל טכני בלבד אך למעשה הוא ביטוי להבדל עקרוני ביניהם.

א. הבדל בין המחייב של חלה למחייב של תרו"מ:

המחייב של חלה הוא גילגול העיסה, משום שגילגול הוא מעשה לחם, ובאותה שעה זה נקרא "לחם הארץ". (עייו חלה פ"ג מ"ג.) לעומת זאת, בתרו"מ יש ב' מחייבים, א) הבאת שליש - שאז נוצר הפרי. ב) מירוח - שהוא גמר מלאכה. (עיין פאה פ"ד מ"ח). ניתן להבין שאין לראות על רקע זה הבדל בסיסי בין חלה לתרו"מ אלא הבדל טכני בלבד, שבתרו"מ יש שני מחייבים ובחלה מחייב אחד מאידך ניתן להבין שגם בתרו"מ ישנו רק מחייב אחד דהיינו הבאת שליש, ומירוח הוא רק מעכב בחיוב תרו"מ. ובין מחייב של הבאת שליש למחייב של גילגול אפשר לחלק חילוק בסיסי בעצם קדושתם. שהבאת שליש מחייבת מפני שבשעה שנוצר הפרי הוא יונק מקדושת ארץ ישראל. ויניקה זאת היא שגורמת שהפרי מתחייב בתרו"מ. בעוד שמעשה גילגול הוא רק מעשה גברא שמחייב את העיסה בחלה מפני שעכשיו העיסה מוגדרת כלחם הארץ. אבל אין קדושת חלה מבוססת על יניקת קדושה מן הארץ. וא"כ אפשר להגדיר תרומה כמצוה התלויה בקדושת הארץ משא"כ חלה שאינה תלויה בקדושת הארץ.

הרמב"ם בהל' תרומות (פ"א הכ"ב), משווה בין חלה לתרו"מ וכמו שבחלה אם בזמן שהביא שליש היה בארץ ובשעת גילגול היה בחו"ל פטורים, כן בתרו"מ אם בזמן הבא"ש היה בארץ ובזמן מירוח היה בחו"ל פטורים. אבל בכיוון ההפוך הרמב"ם מחלק ביניהם. שאם הבא"ש היה בחו"ל וגילגול היה בארץ, בחלה חייבים. ואילו בתרו"מ אם הבא"ש היה בחו"ל ומירוח היה בארץ עדייו פטורים [1]. והכס"מ מקשה שאם הרמב"ם רוצה להשוות תרו"מ לחלה יש צורך להשוותם בשני הכיוונים הן לפטור והן לחיוב? ומתרץ ר' חיים (שם בקטע השני) שני תירוצים:

א. "ונ"ל דהנה הרי חלוק תרו"מ מחלה, דבתרו"מ בעינן ב' דברים לחייבן בתרו"מ חדא הבא"ש, והב' מירוח... משא"כ בחלה לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה דהיינו גילגול." ובזה הוא מתרץ את הרמב"ם. שמה שהרמב"ם לומד מחלה הוא שבשעת החיוב צריך להיות בארץ. ולפיכך בחלה רק בשעת גילגול צריך להיות בארץ. אבל בתרו"מ שיש ב' מחייבים יש צורך שהפרי יהיה בארץ הן בשעת הבא"ש הן בשעת מירוח. וזה כמו האפשרות הראשונה שהעליתי, שהחילוק בין תרו"מ הוא טכני בלבד, שבחלה יש מחייב אחד ובתרו"מ ישנם שני מחייבים.

ב. "עוד נ"ל בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרו"מ לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובא הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא "עריסותיכם", משא"כ בתרו"מ עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא "דגנך" ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ... א"כ הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מא"י או מחו"ל." ולפי זה לא ניתן להעלות על הדעת שיהיה חיוב תרו"מ בפירות שהביאו שליש בחו"ל, מפני שלא היתה אז יניקה מקדושת ארץ ישראל, ולפיכך הפרי לא נתקדש, משא"כ בחלה שקדושתה אינה מבוססת על יניקה מקדושת הארץ, אפשר לחייבו אפילו אם רק הגילגול היה בארץ, וזה בדיוק האפשרות השניה שהעליתי, שיש חילוק יסודי בין חלה לתרו"מ.
וניתן א"כ להגדיר תרו"מ כמצוות התלויות בקדושת הארץ, לעומת חלה שאינה תלויה בקדושת הארץ, שחלה אינה יונקת קדושתה מקדושת הארץ. (ר' חיים בהמשך דוחה את תירוצו הראשון.)

ועיין בירושלמי קידושין פ"א ה"ח, "כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחו"ל, וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים... רבי יונה בעא, ולמה לא תנינן אף החלה?" כלומר שחלה גם מצוה התלויה בארץ שנוהגת בין בארץ בין בחו"ל: וע' בקרבן העדה שמסביר למה הירושלמי אומר שחלה נוהגת אף בחו"ל, והרי "לחם הארץ" כתיב ואם גילגול העיסה בחו"ל פטור. "דהא תנן רפ"ב דחלה "פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה", הרי שאף הגדל בחו"ל ואינה תלויה בארץ חייב." וקשה, למה הוא מגדיר חלה כמצוה שנוהגת בחו"ל מפני שחייבים אף אם הבא"ש היה בחו"ל, אדרבה, נגדיר חלה כמצוה שנוהגת דוקא בארץ מפני שפטורים אם הגילגול היה בחו"ל? אך כל הקושיא היא רק לפי ההבנה הראשונה שהעליתי, שההבדל בין תרו"מ לחלה הוא טכני בלבד. אבל לפי ההבנה השנייה דבריו של קרבן העדה מובנים. שהרי בתרו"מ הפרי צריך לגדול בארץ כדי להתקדש ע"י יניקה מקדושת הארץ. ולפיכך זה מוגדר כמצוה הנוהגת בארץ. משא"כ בחלה, שאני יכול לקחת פרי שינק מחו"ל ולקדש אותו ע"י מעשה גילגול בארץ, דהוי רק מעשה גברא, בלי שום יניקה מקדושת הארץ. ולפיכך יש הבדל משמעותי בין חלה לתרו"מ בנוגע לנקודה זו ולא רק הבדל טכני.

ועיין בספר המקנה בקידושין דף לו: (על תוד"ה כל המצוות). "בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה... וצ"ל דלא חש סוגיא דידן לקושית הירושלמי משום דס"ל דחלה אינה חובת קרקע כמו לשו"פ תרו"מ וכיו"ב שהחיוב הוא מוטל על בעל הקרקע, אבל בחלה דאין החיוב עליו אלא בשעת הגילגול הו"ל כחובת הגוף, וכי בשביל שהחיוב הוא בתבואה הגדילה על הקרקע יחשב חובת קרקע, ול"ד לתרו"מ דאף דבתר החיוב הוא מגמר המירוח מ"מ כבר התחיל חיובו משהגיע עונת המעשרות, דהא אם רוצה מפריש תרו"מ קודם מירוח, משא"כ בחלה דהמפריש חלתו קמה לא עשה כלום... והא דפטור מן התורה בחלה בחו"ל י"ל לאו משום דחובת קרקע הוא כפי רש"י אלא משום דמפורש בו "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה", ואדרבא מדאיצריך קרא "באכלכם מלחם הארץ" למעט חו"ל משמע דלאו חובת קרקע הוא. ועוד נראה דמוכח דחובת הגוף היא דהא קיי"ל כר"ע ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה... הרי דאין תלויה כלל בחובת קרקע דאפי' גדל בחו"ל כיון שבא לא"י נתחייב." המקנה מגדיר חלה כאינה תלויה בארץ כלל. (אני רק העליתי שהיא אינה תלויה בקדושת הארץ.) וזה לא קשור למה שאני אמרתי. אלא שיש למקנה הגדרה שונה של מצוה התלויה בארץ, דהיינו שהחיוב מוטל על בעל הקרקע.

ב. האם יש צורך לקדושת הארץ כדי להתחייב בחלה מדאורייתא:

עד כאן התייחסתי לשתי נקודות: א. המחייב (הבאת שליש או גילגול) ב. ממה נובעת הקדושה (יניקת קדושת הארץ או חלות שם). אבל מקום חיוב חלה ותרו"מ לכאורה זהה, דהיינו ארץ ישראל. אבל ייתכן על רקע החילוק הנ"ל, שיש גם הבדל בהגדרת ארץ ישראל בחלה לעומת תרו"מ.

אם אני אומר שקדושת חלה אינה מבוססת על קדושת הארץ, ייתכן שכדי להתחייב בחלה אין צורך בקדושת הארץ, בעוד שכדי להתחייב בתרו"מ יש צורך. הגמ' בכתובזת (דף כה) אומרת "ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה." בשלמא, שלא התחייבו בתרו"מ תיכף ומיד מובן, מפני שעוד לא נתקדשה הארץ. (וע' בהל' תרומות להרמב"ם פ"א ה"ה "שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש...") אבל איך ניתן לחייב בחלה לפני הכיבוש, הרי עדיין לא נתקדשה הארץ? ומו"ר הרב שליט"א דייק מכאן שחיוב תרו"מ תלוי בקדושת הארץ, אבל כדי להתחייב בחלה יש צורך רק לשם ארץ ישראל. דהיינו תרו"מ שמתקדשות ע"י יניקת קדושה מן הארץ זקוקות לקדושת הארץ. ולפיכך כיבוש הארץ הוא תנאי הכרחי לגביהן. לעומת זאת, חלה שמתקדשת ע"י חלות שם של "לחם הארץ", זקוקה רק למקום שיש בו שם ארץ ישראל בשעת הגילגול (דהוי מעשה לחם). [2]

ויש לי עוד ראיה לזה, הרמב"ם בפירושו למשנה בחלה (פ"ד מ"ח ד"ה "מכזיב") רוצה להוכיח שיש חיוב להפריש חלה במקומות שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל. (כלומר מקום שלא נתקדש בקדושה שניה.) "...ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה (לאו דוקא מן התורה שהרי הרמב"ם פוסק שאף במקום שנתקדשה קדושה שנייה חלה בזה"ז מדרבנן מצד ביאת כולכם. ועיין פ"ה מהל' ביכורים ה"ה, אלא צ"ל מבחינת המקום היא מו התורה.) למאמר הש"י "והיה באכלכם מלחם הארץ" ונאמר זה כשהיו אוכלין המן, וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה, לפיכך צריך להוציא חלה כשיעור..." ומזה שהתחייבו בחלה בכניסתן לארץ קודם הכיבוש, מוכיח הרמב"ם שיש חיוב חלה גם במקום שהחזיקו עולי מצרים ולכאורה ההשוואה היא שגם במקום שהחזיקו עולי מצרים יש שם ארץ ישראל אבל אין קדושת ארץ ישראל שהרי קדושה הראשונה נתבטלה ולא נתקדשה בקדושה שנייה. וזה מדוייק גם מלשון הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ה ה"ח) "ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים... מפרישין בה ב' חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה... והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד ממת' ושורפין אותה".

לכאורה יש עוד מקרה של שם ארץ ישראל בלי קדושת הארץ. וזה לפי המ"ד בגיטין דף מז. שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ. שלכאורה זה רק מפקיע את הארץ מקדושתה אבל לא שייך לדבר על הפקעת שם ארץ ישראל ע"י קנין נכרי [3]. ועיין ברמב"ם הל' תרומות פ"א ה"י "עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה." הרמב"ם פוסק כמ"ד שאיו קנין לנכרי ואומר שלפי דבריו הרי א"י בקדושתה. משמע שלפי המ"ד שיש קנין לנכרי, זה הפקעת קדושת הארץ, אבל לא הפקעת שם ארץ ישראל וא"כ לא שייך לדבר על קניו לנכרי לפטור מחלה כמו בתרו"מ. ועיין בהמשך דברי ר' חיים בפ"א מהל' תרומות (הכ"ב). "והנה בגיטין (דף מ"ז) פליגי רבה ור"א אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ אם לא... אבל מ"מ כ"ז לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ, וכמבואר בתשובות הראש כלל ב', וכן מהא דקאמר בגמ' בגיטין דף מ"ז שם דהך מ"ד דס"ל קנין לנכרי יליף מדכתיב "כי לי כל הארץ" לי קדושת הארץ, הרי דהך דקנין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ... אבל בזה שחיובן מצד היותן בא"י בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקנין נכרי יפקיע זאת... וע"כ מוכרח מזה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דהא ודאי דדין הבא"ש דחיובו תלוי בגידולו, עיקרו תלוי בינקתו אם יונק מא"י או מחו"ל, וע"כ שפיר שייך ביה גם הך דינא דקנין נכרי, ובזה להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם" [4].

והרב חקר פעם אם ייתכן מקרה הפוך, כלומר שיש קדושת הארץ. ואין שם א"י. ושבמקום כזה יהיה חייב בתרו"מ ופטור מחלה. ואמר שזה ייתכן בכיבוש רבים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. והביא ראיה מן הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ו "כל הארצות שכובשין ישראל... ה"ז כיבוש רבים והרי היא כא"י שכבש יהושע לכל דבר". משמע שאין שום נ"מ בין כיבוש רבים מחוץ לא"י לבין א"י עצמה ולכאורה אף שם יתחייב בחלה. (ועיין ברמב"ן עה"ת דברים י"א כ"ד "שכל מקום אשר ירצו לכבוש באדץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצוות כולן נוהגות בהם, כי הכל ארץ ישראל.") והרב הסביר שאם יש לאיזה שהוא מקום קדושת ארץ ישראל, שם ארץ ישראל יחול עליו ממילא. ויתכן לתלות זאת בשתי גירסאות בירושלמי. פ"ב דחלה ה"א (דף יא:) "מעתה מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה יהיו חייבין בחלה? שנ"א היא שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי חו"ל. "לפי הה"א של הירושלמי כיבוש דוד היה כיבוש רבים, ולפיכך יש בה קדושת הארץ. ולפי הגירסא שלפנינו יתחייב בחלה. ונצטרך לומר ששם א"י חל גם בכיבוש רבים בחו"ל. אך הגר"א משנה את הגירסה ל-"יהיו חייבין במעשרות" "ותיבת בחלה ט"ס". וזה לכאורה מצד שאמנם בכיבוש רבים יש קדושת הארץ ולכן יתחייב במעשרות, אבל איו שם א"י, ולכן פטור מחלה. וזה להדיא כמו שאמרתי שחלה חייבת דוקא במקום שיש בה שם ארץ ישראל. ואין צורך לקדושת ארץ ישראל. וזה מבוסס על קדושת חלה שאינה באה מיניקת קדושת הארץ אלא מחלות שם לחם הארץ. ולפיכך שעת המחייב של חלה אינה הבאת שליש אלא מעשה גילגול - דהוי מעשה לחם [5].



[1] וע' בתשובות הרמב"ם קכ"ט "וממה שראוי לדעת ג"כ, שחיוב המעשרות אינו נחשבת לפי חישוב מקומות גידול הפירות, אלא לפי חישוב מקומות מציאותם. ולכן... פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין..." וצ"ע.

[2] ועיין בירושלמי חלה פ"ב ה"א בנוגע למחלוקת ר"ע ור"א אם המחייב של חלה הוא הבא"ש או גילגול. "כך משיב ר"ע את ר"א (שסובר שהבא"ש הוא המחייב של חלה) אין את מודי לי בשעת שנכנסו ישראל לארץ נמצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה? ולאו גידולי פטור הן? והוא מקבל מיניה. א"ר יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מיניה? תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו וכו'" ולכאורה על פי הירושלמי אפשר לתרץ שאע"פ שקידוש הארץ היה הכיבוש, אפ"ה נתקדשה הארץ למפרע. וא"כ אין להוכית מכאן שחלה חייבת אף בלי קדושת הארץ. אבל באמת אפשר להוכיח ההיפך מהירושלמי, שחלה חייבת אף בלי קדושת הארץ, שהרי מהירושלמי ברור שר"ע לא סבר שהקידוש היה למפרע. ואם חלה חייבת דוקא במקום שיש בו קדושת הארץ קשה ג"כ על ר"ע וצ"ל חייבת אף בלי קדושת הארץ. ויש לחקור לפי ר"א שהמחייב בחלה זה הבא"ש, אם זה דומה למחייב של תרו"מ, כלומר שזה מצד היניקה, או שהוא ג"כ סובר שזה תלוי בשם לחם הארץ והמחל' בין ר"ע לר"א הוא רק מתי יש חלות שם של לחם הארץ. ומקושית ר"ע אפשר להוכיח כצד השני. שאם המחייב הוא יניקת קדושת הארץ הו"ל לר"ע לשאול מכל י"ד שנה קודם הקידוש, ור"ע שאל דוקא מתבואה שגדלה קודם הכניסה. שבשעת הכניסה היה חלות שם ארץ ישראל ולפי זה הפשט "בלמפרע ירשו" אינה שנתקדשה למפרע, אלא שחלות שם ארץ ישראל התחיל משעת בחירת הארץ בימי האבות. "לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי," (המשך הירושלמי).

[3] והרב אמר שתוס' סוברים שקנין עכו"ם מפקיע חיוב תרו"מ אבל אינו מפקיע קדושת הארץ. והוכיח את זה מתוס' בקידושין (דף לו: ד"ה כל), תוס' אומרים שקנין עכו"ם מפקיע חיוב תרו"מ אף בחו"ל. (כלומר שלא יהיה חיוב תרו"מ מדרבנן בחו"ל כמו שיש במלה). והרי בחו"ל א"א לדבר על הפקעת קדושת הארץ. ואפילו מדרבנן קשה להעלות על הדעת שנתנו לכל חו"ל קדושה כדי לחייב בהם תרו"מ.

[4] והרב הזכיר שישנם דברים נוספים התלויים לכאורה רק בשם ארץ ישראל. ואני אביא מספר דוגמאות. א) סמיכה - עיין ברמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו "אין סומכין זקנים בחו"ל... וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה." ב) חדש - עיין בירושלמי חלה פ"ב ה"א "ר' יונה בעא קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצה קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש? א"ל למה לא. (ובהמשך הירושלמי שואל איך אכלו מצה בפסח אם היה איסור חדש כשנכנסו ועדיין לא הקריבו העומר ומתרץ שאכלו מצה ממה שיהיו תגרי גויים מוכרים להם" וע' בבאור הגר"א "פי' מביאין מחו"ל וכו' וכדר' ישמעאל פי' ואליביה דר' ישמעאל לק"מ וכו'" יוצא לפי הגר"א, שיש שיטה שאע"פ שהתחייבו בחדש תיכף בכניסתן לארץ קודם כיבוש הארץ, אפ"ה אינו חייב על חדש בפירות חו"ל. ובגמ' בקידושין (לח) שיטה כזאת לא מופיעה. אלא מי שסובר שהתחייבו בכניסתן לארץ סובר שיש חיוב אף בחו"ל, ומי שסובר שלא התחייבו בחדש עד לאחר קידוש הארץ סובר שאין חיוב חדש בחו"ל. ועיין בפני משה שמסביר את הירושלמי אחרת. ג) גזירת טומאת ארץ העמים, - ע' כמשנה למלך פי"א מהלכות טומאת מת ה"ו ד"ה "ודע דהא דאמרינן" שמביא סתירה ברמב"מ בקשר לזה. וכהלכות תרומות פ"א ה"ז משמע שזה תלוי בשם א"י ולפיכך ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים טהורה, וחוצה לה טמאה. ועייו בפ"ה מהל' ביכורים ה"ח שארץ שהחזיקו בה עולי מצרים טמאה מפני שקדושה ראשונה בטלה.

[5] אמנם על כל זה צ"ע. שאם חלה אינה תלויה כלל בקדושת הארץ, לא שייך לדבר על ביאת כולכם שהיא חלק מקדושת הארץ. וע' בר' חיים על הרמב"ם פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז. וע' ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ו, ופ"ה מהל' ביכורים ה"ה, ופ"כ מהל' איסורי ביאה ה"ג.