חנוכת הבית* / יובל שרלו

שני חלקים למזמור. חצויים ב"ואני" - בדיוק במרכזו של השיר ששה פסוקים לחלק. ובמרכז אני פותחים במזמור ומסיימים בלמען יזמרך. פותחים בחנוכת הבית ומסיימים בלעולם את ענינם נבאר כעת, מתוך חנוכה כואבת ואבלה עד מאוד שידענו השנה.

ולא חנכו?

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד? והלוא: "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ד'"? "...ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה... לא קיפח הקב"ה שכרו אלא הכתיבו על שמו"... (במדבר רבה יב-ט)... (חברהו על שם סופו) "...שיאמרהו הלויים בחנוכת הבית בימי שלמה" (רש"י)..."והקרוב אף כי זה המזמור חברו בחנוכת ביתו בית ארזים" (א"ע). הצד השווה שבכולם הוא שדוד אכן לא היה בחנוכת בית המקדש והרי הוא מזמר מזמור בלשון עבר על כל שעבר עליו.

יתרה מזאת, אף במזמור עצמו לכאורה לא השף דוד דבר הקשור לחנוכת בית, הבטויים הם "ותרפאני, העלית מן שאול, חייתני" אנו מוצאים מזמור הקשור הרבה יותר "זכור ד' לדוד את כל ענותו... אם אבא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי"... (תהילים קל"ב) שעל-כן נקרא המקדש על שמו. וכי אין זה מזמור החנוכה?

ואולי מתוך כך יתבאר כי מזמור זה, מזמורם של כל החנוכות הוא! בין אם זאת חנוכת בית ובין אם "וירק את חניכיו" "והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה": בין אם זאת חנוכת המזבח ובין אם "חנוך לנער עפ"י דרכו" - כל החנוכות - זו של האדם וזו של בית אלקים, זאת של המזבח וזאת של בית ארזים-שוות הן. כל מי אשר חנך משהו בחייו יכול כבר עתה לזמר את שיר חנוכת הבית למרות שעוד רחוק זמנה כי יודע הוא טעמה של חנוכה מהו. קו אחד משותף לכל החונכים ומתוכו מתפרטים פרטים העוסקים במקרה הזה עצמו. זהו מזמור החונכים ואת הויתם אנו לומדים.

הריעו לד' כל הארץ:

הספוק, השמחה, תחושת ההתפרצות החזקה היא מוקד הראשוניות שבהרגשת יום החנוכה. העולם מאיר פנים לו לאדם. אף האלקים, כל הכשלונות והבכיות של העבר נראות כמקור של שמחה. "אודך ד' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני" - הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד", כל צרות העבר הופכות למעין תודה "ארוממך ד' כי דילתני ולא שמחת אויבי לי" - אני זכיתי להתרומם - לא אויבי. אני שועתי - ותרפאני. העלית אותי מהמקום הנורא ביותר ממצב של "אטימת הצנור של השאיפה של הרצון הפנימי, של השאיפה לחיות ולמלאות תפקידי חיים ומציאות" (הראי"ה). הפסוקים הראשונים במזמור אומרים את שירת האדם שנושע ונגאל. יש רמזים רבים, אמנם, לקביעתו של פרק זה בעת קנית גורן ארונה היבוסי אך לפי דרכנו כל החנוכות - אחת הן. ראשיתן בהארת הפנים המוישרת עד שהופכת היא לקריאה לכל העולם כולו להצטרף "זמרו לד' חסידיו והודו לזכר קדשו". אין הוא יכול עוד לעצור את השמחה פנימה. כל העולם כולו שותף.

רצוא ושוב:

שיאה של השמחה והוד ד' המתגלה - ברגע. פנים רבות לעובדת "ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים" (הלכות יסודי התורה פ"א). כאן מצינו את הרגע: "כי רגע באפו" ואף לכן בטויים לאין ספור: "אמש היה זה מובדל מד' א-לקי ישראל... צועק ואינו נענה... והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ומיד נענה" (הלכות תשובה פ"ז).

"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך - העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך"... (מצודות), "יש קונה עולמו בשעה אחת". רגע באפו. והכרה גדולה זו היא מקור שמחה ותוכן זמר חסידו קוראי שמו. מעבר גלות לגאולה - רגע, הארת פנים לבעל תשובה - רגע קנין עולם - רגע, "מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבוע, אם לא מהכרח הטוב המוחלט, הטוב האלקי"? (אוה"ק) ..."והאף הוא רק רגע, שוטף וחולף, עובר ומתבטל, כדי להבהיק על ידו יותר את יסוד החיים וההויה במלוא טובם" (הראי"ה) ואנו מצפים לעוד עליה בשמחה. עברנו מהיחיד אל זמרו חסידיו, הגענו לידיעת הרגע ועוד נעלה ונכיר,ומול ציפיתנו הגדולה לעלית השמחה

"ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם"

עומד נצב במרכזו של הפרק, הקב"ה הגיע. אני אמרתי לעולם, עוד לא היגיע העת לבאר את עינינו של הפסוק אך בולט מאוד לעין מה הוא גרם מתוך השוואה בין שני חלקי המזמור נוכל להבחין במהפך הגדול שעובר המזמר ביום החנוכה.

"ד' ברצונך העמדת להררי עז הסתרת פניך הייתי נבהל"

"כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה"

אותה תכונה בדיוק משמשת בחלקו הראשון של מזמור החנוכה למקור עונג ושמחה, ובחלקו השני כרקע לתחינה. חסידים מספרים: מפני מה בכה רבי כשאמר יש קונה עולמו בשעה אחת? כיון שגם יש מאבדו בשעה אחת...

וכאן בא מזמורו של האדם שאבד. הרגע יכול להתפרש גם כהסתר פנים, האדם שהתפרץ בקריאת זמרו לד' חסידיו, קריאה החיצונית המבקשת שותפות בשמחה הגדולה הפך אותה לקריאת תלות: "כל האושר האמיתי של רוממות המצב הוא קשור רק בזה, שהעז והאומץ של העליה המצבית העמדה של ההר שלי, מעמדי הגבוה, הוא נובע מרצונך..." (עולת ראיה)

כך זה "רצוא ושוב". ברגע אחד הרגע מעין של אושר.ברגע אחר - תלוית "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, ואשמורה בלילה" "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ד' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם" הנה לנו במזמור החנוכה באדם פנים ואחור. פנים מאורות באור כי רגע באפו חיים ברצונו ואחור חשוך בבחינת ברצונך העמדת להרריעז. רצוא ושוב. רגע - זמרו רגע - ואל ד' אתחנן.

מלך עולמים וחנוכת עולמים:

מכאן משתנה כל המזמור. האדם נעלם ממנו ואת מקומו תופס הקב"ה. אם ראינו בתחילת השיר את ספור הויתו של האדם שאותו הקב"ה הושיע, את שיר ההלל המשבח את הקב"ה מתוך התפרצותו של החונך הצלילים הנשמעים עתה שונים הם לגמרי. לא עוד שבח אלא תחינה: "אליך ד' אקרא ואל ד' אתחנן "שעוד אין אנו מבינים את אשר עבר על המזמר באומרו "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולא. אר תוצאותיה של הכרה זו אנו רואים בעצמה: האדם עזב את הפרק. הקב"ה תפש את מקומו. לא עוד ותרפאני אלא היודך עפר היגיד אמתר, לא עוד כי דילתני אלא למען יזמרך. זהו הדבר הבולט ביותר בין שני חלקי המזמור.

משהו התהפך, ברגע. הקב"ה איננו רק המציל. "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". הקב"ה במרכז. הרע איננו האויב או המחלה. אלה הן רעות שלא הקב"ה במרכזן. הרע בחלקו השני של הפרק הוא הסתר פנים: "הסתרת פניך הייתי נבהל - שורש הטוב והאושר, במושא הפנימי האמיתי איננו כי-אם זה מה שאני יודע, שבזה הטוב הארת פניך, המאיר בזיו החסד, היא מצויה. (הראי"ה) "לקראת מקור,חיי אמת ארוצה - על כן בחיי שוא וריק אקוצה. לראות פני מלכי מגמתי לבד".... (ריה"ל).

השבח הופך לתפילה - תחינה, ושוב הקב"ה במרכזו. לא תשועה שהקב"ה מושיע למעני אלא כל המעשה כולו - לשמו: "למען יזמרך - "...אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכויו עצמם כלל אלא כל תפילתם להגדיל כבוד השי"ת ולעשות נחת רוח לפניו"... (מסילת ישרים)

למעלה מזאת לא האדם הוא המזמר אלא הכבוד מזמר "כבוד היא הנשמה שהיא כבוד הגוף" (מצודות) למען יזמרך כבוד - אני נעלמתי, אני לא קיים, הכל ממך אליך.

לכאורה אין אנו מוצאים עוד את החנוכה במזמורנו. אם בחלקו הראשון ראינו סימנים לצרות שעברו, לאויב, למכשולים ולאבני נגף שהוסרו מן הדרך, כאן המבט הוא לעתיד. גם "הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה" הנאמר בלשון עבר מופנה הוא אל המסקנה "למען יזמרך"! וכך עולה הדבר פסוק מול פסוק. מול האדם המזמר על חנוכת הבית נצב הקב"ה שלו מזמרים לעולם. מול מזמור שיר יחיד שאותו שר האדם נצב הכבוד המזמר ולא ידם, נעלמה היא חנוכת הבית ואת מקומה תוספת תלות לעולמי עד_תלות במאיר פנים ומסתורם, תחינה לחונן נופלים ולעוזר דלים שיושיע אותנו למען - נזמר לו! מה גרם לה לחנוכת הבית להיעלם? מי הביא את מלך עולמים להכרת האדם? כיצד הפכה חנוכת הבית ל"לעולם אודך" - לחנוכת עולמים:

דומה דודי לצבי:

"ואני אמרתי בשלוי כל אמוט לעולם" עומק הדין, עומק החסד והרחמים. האדם נזכר בתהליך כולו. ראשיתו של המזמור - הראיה הזמנית - חנוכת הבית של הפרק. מתוך כך הקריאה השמחה, והזמר הכללי, כל עולמו של האדם התמלא מהיום הגדול הזה - גמר לבנות את הבית.

אולם תוך כדי פתיחה של ההתלהבות נזכר המזמר בדרך כולה. הדרך כולה היא שלוה - חולי - שלוה, וזה אשר משנה את שירתו והופכה לשירה של תלות: "כי בהיות האדם שלו וחושב שטובו בידו, ושכך היא מידתו, שעמדתו היא עמדה בלתי עלולה להימעד, חזון כזה זה בעצמו הוא מוריד את הערך הרוחני של האדם, ומלפפו בחתולי דמיון כוזב, שממנו תוצאות לרגשי חיים נמוכים ואובדי כל ערך נשגב" (עולת ראיה) רוממות החיים הנמוכים היא הראיה הכללית, המקפת. לא ההבטה על הנקודה האחת אלא על דרך הגאולה כולה: "דומה דודי לצבי - מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה" (שהש"ר). עתים נראה - עתים נכסה. חיים ברצונו.

ואותה הסתכלות על הצבי היורד מרום ההר וחודר אליו חזרה מותירה את חתומה בנפש החונך. עכשיו אני חלק מקו רצוף ארוך, ובמושגים גדולים אין מקום עוד להתפרצויות של שמחה. כובד הראש, רגש התלות, קריאת הישועה, העמדת רבונו של עולם במרכז הם המושלים בכפה. לא עוד האדם השמח על צור עולמים המושיע אלא האדם המיחל לאור פני ד'. בגרות נסוכה על פני הפרק. המבט לעתיד. אחרי הראיה המקפת הצלילים שונים לחלוטין. האדם פונה למעלה, לבדו, ללא חסידים, ללא עצמו, כבודו הוא שפונה ומתחנן - חנני.

עתים נגלה עתים בכסה. בעת שנגלה הארת השמחה. בעת שנכסה - שקיעה בבור תחתיות אולם בעת שנגלה וזוכר האדם את עת הכסוי - תופסת את מקום הארת השמחה בקשת ד' היה עוזר לי. "דומה דודי לצבי ואף האדם. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". דומה דודי לצבי ואני לדודי ודודי לי.

ידענו הרבה עתות של ואני אמרתי בשלוי. זו תחושת יסוד בעולמנו. כל הנטיה הגדולה לראות אור חדש, לשכוח רעות ולהתחשב מכל הטוב שבעולמנו מושלת היא בכיפה בישיבה. תחושות רבות של חנוכה נמצאות בישיבה - מטבע הדברים גם שטחיות הרגשות חובקים יחד חנוכה זאת. חנוכה - חנוך והכל חד הם. עולמנו שלנו שפשוט הוא בתחושותיו ומאיר.

בחנוכה זו, ידענו לראשונה תחושת "ואני אמרתי" ומה היא. פתאם חרב עלינו עולמנו. פתאום נהיינו מודעים לדרך כולה. לא רק לחדשים לבקרים רבה אמונתך אלא גם לשקיעה בבור תחתיות. לא רק לפשטים המתחדשים בכל יום אלא לעומק הגדול אשר הביאנו עד הלום. יותר מכל היכתה התחושה הזאת באולם הישיבה - התמוטטות עולם. הפיכת תחושת הרגע ממקור לשמחה לעומק הסתר הפנים. חווינו הסתר פנים מה הוא, בחזקה, בצער גדול, בעצומם של ימים "דלא למספד בהון", והשלוה נעלמה ואת מקומה תפשה קריאה עצומה לאל עליון "מה בצע בדמינו ברדתנו אל שחת היודך עפר היגיד אמתך"?

שרנו השנה את מזמור שיר חנוכת הבית על שני רבדיו, שלא כרגיל. כבר לא נוכל עוד לשיר אותו על חלקו הראשון בלבד. חלק מאתנו נקרע. עולם התמוטט. את מקומנו תפש רבונו של עולם וכל העינים מופנות אליו "למען יזמרך כבוד ולא ידם ד' אלקי לעולם אודך". מות אחינו, דווקא בחנוכה, דווקא רמי, חנך בנו חנוכה חדשה, כואבת, מיסרת, אמיתית. המודעות הגדולה לחלקו השני של מזמור החנוכה מכבידה, ומותירה מועקה גדולה בלב, כמעט קשה להשלים עמה, וכל כולה היא הפניה לא-ל עליון שיאר פניו עמנו ויגאלנו מבור תחתיות אליו נפלנו בחנוכה דהשתא.