הקורע בחמתו ועל מתו / הרב יהודה שביב

בירור שיטת הרמב"ם

א.

פסק הרמב"ם (פרק י' מהלכות שבת ה"י)

"הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב."

כיוצא בזה פסק לגבי חובל -

"החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל... במה דברים אמורים בחובל בבהמה... אבל החובל בחברו, אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב"[1] (פרק ח', ז-ח)

ועל כך השיגו הראב"ד -

"א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהים אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו, אם לא להטיל אימה קראוהו עובר גילולים, כל שכן חובל בחברו ואפילו לנקמה"[2]

ב.

השגה זו זוקקת לילך אצל מקור הדברים בגמ'.

שנינו:

"הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין". (שבת, קה, רע"ב)

ועל כך דנה הגמ' -

"ורמינהו; 'הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה'...

הא רבי יהודה והא רבי שמעון, הא ר"י דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, הא ר"ש דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - במתקן, במקלקל מי שמעת ליה.

אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו".

הקורע בחמתו ועל מתו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. כיון שפסק הרמב"ם כר"י, שמלאכה שאצל"ג חייב עליה (כל העושה מלאכה בשבת, אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה" פ"א מהלכות שבת ה"ז.) לפיכך חיב את החובל והקורע אף שאינם צריכים לגופה של המלאכה. אלא שלכאורה המשך הסוגיה מלמד שהגמ' אינה משלימה עם פתרון זה -

"וכהאי אונא מי שרי? והתניא רבי שמעון בן אליעזר אומר: ...המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעינך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד[3], אמר רבי אבין[4] מאי קראה? 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' - איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. לא צריכא דקא עביד למירמי אימתא[5] אאינשי ביחיה".

לסיכום זה כיוון הראב"ד בהשגתו הנ"ל.

ומסביר הרב המגיד, כי הרמב"ם כנראה הבין שאלת הגמ' לא כמכוונת על החיוב בשבת, אלא על האמירה הסתמית הזאת שרואה בכך פעולה מותרת ומתבקשת היתה איזו קריאת הסתייגות דוגמת - 'ודבר זה אף בחול אסור': לעומת זאת דעת שאר ראשונים כי שאלה זו המשך הסוגיה היא ובאה לעניין גדרי מתקן ומקלקל בשבת.

וראה ב"מרומי שדה" לסוגיה בשבת,שעיקר מקורו של הרמב"ם מהמשנה ( במסכת ב"ק דף פ"ז, "החובל בחברו פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו" וע"כ יש להסביר המשנה שחייב בנפשו על החבלה מפני נחת רוח שעושה ליצרו.

ג.

בין כך ובין כך עלה בידינו, שאם עשה פעולה מקלקלת, אלא שלגביו יש בה צד של תיקון, הרי הוא חייב עליה, לפחות לרבי יהודה הקובע מלאכה שאצל"ג חייב עליה.

מעתה יש לתמוה על האמור לעיל בגמ' בדף ע"ג ע"ב -

"אמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה, הני מילי מתקן, האי מקלקל הוא".

והרי עושה הוא הפעולה לצורך תכלית של תיקון - הוצאת העפר[6] ומדוע יחשב זה למקלקל ומה גרע זה מקורע - שפעולתו פעולת קלקול - וכשקורע בחמתו ועל מתו חייב לרבי יהודה[7].

ונראה שאינה דומה מלאכה שהיא שלילית בעיקרה ולגביה נאמר במשנה שאין חייבים בה אלא בעשאה על מנת, לדין מלאכה חיובית.

חופר, מלאכה רגילה היא, שהעושה אותה חייב עליה, אם בגין בונה אם בגין חורש. חידושו של רבי יהודה שניתן להתחייב גם אם אינה עושה אותה לתכלית המקובלת, דהיינו כשאינה צריכה לגופה, אלא לתכלית אחרת במה דברים אמורים, כשהתכלית האחרת אינה משנה בכיוון המלאכה ועדיין היא מלאכה חיובית מתקנת. אך כשהכוונה הופכת המלאכה למלאכת קלקול דוגמת החופר וצריך לעפרה, שאם אינו צריך לעצם הגומא, נמצא שקילקל בחפירתו זו. אז אינו מתחייב, כי הסיבה המחייבת היינו הצורך, היא שהפכה המלאכה למלאכת קלקול ונמצא קטגורו סנגורו.

לא כן בקורע. כאן המלאכה מעיקרה מלאכת מקלקל הוא, אלא שחידשה תורה שאם עשאה לצורך תיקון יתחייב עליה. ולרבי יהודה אף אם התיקוך אינו בגופה אלא לתכלית אחרת גם כך חייב. וכיון שכוונתו לא פגמה עתה במלאכה ולא הפכה אותה להיות מלאכת קלקול, אין סיבה שלא יתחייב בגינה.

ד.

בעל התוס' יו"ט בפירושו למשנה, מעורר שאלה לשיטת הרמב"ם. שאם הקורע לשכך חמתו וכעסו חייב מדוע זה הוגבל החיוב בקורע על מתו,דווקא למת שהוא חייב לקרוע עליו והלא גם על שאר מתים אם קורע, יש בקריעה משום שיכוך צער, ומתרץ "דכיוון שלא חייבתן התורה להתאבל, אין כאד שיכוך חימה ולא צער, שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע "ואם כי בדרך כלל ודאי נכונה הקביעה, הנה כבר פסק החכם "טוב שכר קרוב מאח רחוק" (משלי, כז, י') והמציאות מלמדת כי יש וקשה על האדם פטירת ידיד קרוב, ממותו של קרוב משפחה שאפשר וכלל לא הכירו.

ה.

שמא, נעוצים דברי הרמב"ם במה שהזכיר וקבע לגבי מדת הכעס.

כך לימדנו הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ג)

"וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא לכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו...אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה... ובעלי כעס אין חייהם חיים..."

וכבר העירו[8] שאין מאמר בנוסח זה בתלמודים שלפנינו, אמנם מקור בזוה"ק (בראשית כז ע"ב) -

"והא אוקמוה; כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[9]

מעתה כיון שעצם מציאות כעס בליבו של אדם היא חולנית וכמוה כעבודה זרה (ואולי היא היא האל זר שבקרבו.) הרי שעליו לעשות את כל שבידו על מנת להסיר ולשכך זה הכעס[10], לרבות השחתת כלים ובגדים. והוא הוא התיקון עליו מדבר הרמב"ם, תיקון ההופך את המלאכה למלאכת תיקון שחייבים עליה.

כל זה בקורע בחמתו. אשר לקורע על מתו כאן מסייג הרמב"ם ומגביל למתו דווקא, כי במת אשר כזה התיקון שבקריעה הוא בכך שיצאו ידי חובת המצוה[11], אך במת שאינו חייב להתאבל עליו - הקריעה אינה באה לשם קיום מצוה, אלא להפיג או להביע צער שבלב או כיוון שצער זה איננו שלילי (שהרי שם בסמוך משמיעה הגמ' "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו." משמע חיוב רב וערך רב לצער ולדמעות על אבדן אדם כשר.) אין בהפגתו משום תיקון ונשאר רק הקלקול שבבגד כבר למדנו שכל המקלקלין פטורים.

ו.

ניתן לבסס ההנחה הנ"ל ממקור נוסף.

הנה פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ו ה"י) -

"כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בבין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית"

הדגשה זאת - דרך השחתה - מצאנוה גם בהלכות שבת, לענין פטור מקלקל.

"כל המקלקלין פטורין. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השתתה וכן אם קרע בגדים או שרפו או שבר כלים דרך השחתה, הרי זו פטור" (פ"א, יז).

האם שבירה או קריעה כדי לשכך חימה, יחשבו לדרך השחתה?

ילמדו דברי הרמב"ם בפ"י ה"א -

"המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חברו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להינקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחברו בשעת מריבה, שכל אלו מתקנים הם אצל יצרן הרע".

הרי לנו, משחית הוא שכן פעולתו פעולת השחתה, אך אין זו דרך השחתה אלא דרך תיקון ולכן יתחייב על כך בשבת. כקלקול תוגדר מלאכה שהיא נעשית דרך השחתה. לא כן מלאכה המכוונת לתיקון גם אם כל המצב הוא שלילי במהותו. והיה ראוי לו לאדם למנוע מעצמו מצב אשר כזה והרגלי תגובה[12] אשר כאלו. אפשר גם שעל השחתה אשר כזאת, שאין להגדירה כדרך השחתה, לא יהיה חייב משום בל תשחית.