אחרי מיטתו של רמי / הרב אהרן ליכטנשטיין

נפילתו של אדם צעיר - קשה ועזה היא בכל מצב, אין נסיבות בהן איננה טרגדיה איומה לנפטר ומהלומה ממאירה למשפחתו ומקורביו. ואף על פי כן, קיימים הבדלים גם מבעד לחיים, ניתן להבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע "טובים היו חללי חרב מחללי רעב". יש העולה בסערת אש, ויש ההולך בשקט דומיה; מי הנגדע ומי הנקטף, מי שנאבק ומי שנאסף. מבחינה זו, נדמה שאף בכך לא שפר מזלו של רמי יקירנו ז"ל. בהשואה לחברים שקדמוהו במותם על קידוש השם - מהם שנפלו במערכות בלימה, מהם שנספו בקרבות מדבר, מהם שנרצחו בידי זדים - הרי הוא, בסך הכל, נהרג בתאונת אימונים; וברור, אם כן, שמנקודת ראות צבאית, מיתתו נטולת הילת הגבורה אשר בכל זאת משמשת נחמה פורתא למתאבלים על אח ורע שנפל על משמרתו.

אמנם כן. ברם, לא הרי מורשתנו היהודית הרוחנית כהרי המסורת הצבאית ההירואית. מבחינתנו - אף במידה שאנחנו מתייחסים למישור הצבא - גבורה אינה פונקציה של צחצוח חרבות והתנגשות כידונים, ומות גיבורים אינו מותנה בהמתת פלשתים. הדמויות המזדקפות בספרות ובמציאות ההירואית אינן שלנו, איננו אמונים לא על הקטור ולא על נלסון. עבורנו, מוקד מלחמת מצוה איננו הקרב שבה אלא המצוה שבה. ומנקודת ראות זו, מצטיירת מיתת גבורים אף הרחק משדה קטל.

מלחמת מצוה לדורות מוגדרת על ידי הרמב"ם (פ"ה הל' מלכים הל' א') כזו אשר מגמתה "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ביסודה, הינה מבצע הצלה, ואי לכך ניתן לעמוד על היקף המצוה תוך כדי השוואה למצות מקבילות. ביחס להצלת רכוש - קרי, השבת אבידה - הרי שנינו שהמצוה איננה דוקא בהחזרת ממון שאבד אלא אף במניעת איבודו: "ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע" (ב"מ לא.). ואם לגבי הצלת רכוש כך, ביחס להצלת נפש - שאף היא כלולה במצות השבת אבידה, שכן שנינו (סנהדרין עג.), "אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו" - על אחת כמה וכמה. ואם כי במקרים האלה ההצלה היא מאיום מיידי, אין להעלות על הדעת שאין מצוה בהצלה מסכנה פחות ישירה ופחות ברורה. והרי נר לרגלנו דברי הרמב"ם המפורסמים-בתארו פסגת דירוג הצדקה (פ"י הל' מתנות עניים הל' ז'): "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". לשיא המצוה מגיע ה"נותן" בדרכים פרוזאיות ביותר, אף כשאינו מתחסר אגורה שחוקה. גדולת התעלה, הן מפאת רגישות העושה המתעורר למצוה טרם הפך חבירו למסכן, והן מפאת התועלת למקבל המצליח לשמור על שעמדו וכבודו, נעוצה דוקא באופייה המניעתי. אמנם ברור שמבחינה הלכתית צרופה יש להגדיר מי בקרא "מך" ועד כמה צריכה להיות נשקפת סכנה כדי שנוכל לתאר את סילוקה כקיום מצות צדקה או השבת אבידה. אך העיקרון ברור "עזרת ישראל" השלימה ביותר היא הרחקת הצר ומניעת הצרה.

כך לגבי ר' ישראל וכך לגבי כלל ישראל. המצוה שבמלחמה מתקיימת אף ללא רעם תותחים והבזקת טילים. היא מתקיימת על ידי הפגנת נוכחות תוך כדי עמידה על המשמר, בנקיטת אמצעים המיועדים למנוע כל התקפה. ומבחינה השקפתית והלכתית זו, הרי שרמי ז"ל נפל כגבור מלחמה ממש.

ברם, אם מפן זה נפל רמי בהיותו עוסק בגופא דמצוה ולא רק בהכשרה, הרי שמפן שני נגדע דוקא במצב הכשר והמתנה. שתי תקופות בילה רמי בין כתלי הישיבה: כמה חדשים בראשית בואו ושנה תמימה אחרי שהותו הראשונה בצבא. במשך שנה זו, חרף העובדה שסבל מבעייה רפואית רצינית, הוא ממש שגשג, הן מצד התקדמותו בלימוד והן מצד העמקת זיקתו לתורה. בעקבותיה, יצא לשרת בצבא, כל כולו חדור כאחת אחריות כלל - ישראלית וכיסופים לחזור וללון בעמק ההלכה. ביחס להכרעה בין קיום מצוה לבין העיסוק בתורה קובע הרמב"ם (פ"ג הל' תלמוד תורה הל' ד'): "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". וכבר דייק מו"ר ר' יצחק הוטנר זצ"ל מסוף ההלכה שגם כשאדם מפסיק לימודו, ובצדק, כדי להגשים יעד חשוב, הוא חייב לעשות זאת בכוונה לחזור, רווי הרגשה שאמנם חובת השעה הסיטה אותו מתלמודו אך בצפייה שלכשתסיים הוא יוכל לחזור ולהמשיך בו, יוכל שוב להסתופף באהלה של תורה. וזאת היתה אמנם דרכו של רמי. הוא הפסיק אבל לא פסק, יצא אבל לא נטש, הפנה תשומת לבו אך לא הסיח דעתו. וממילא שגם לא הפסיק לחלוטין, ועל פי עדות חבריו ומקורביו, ניצל שעות הפנאי המעטות, כפי מיטב יכלתו בנסיבות הקיימות, ללמוד תורה - להרחיב ידיעתו, לקדם התפתחותו, להעמיק ולרענן זיקתו.

ביחס לתלמוד תורה, היתה זו, אם כן, עבורו בעיקר שנת הכשר מצוה. למרבית הצער, החלום עף והצפייה הדרוכה לא התממשה, ועל זה השברנו הקדרנו. אך חס לנו לזלזל בצפייה בשל עצמה. הזיקה לתורה משתקפת בצמאון לא פחות מאשר בשתייה. ותחושת ההכשר, כהרגשה כללית של הכנה והליכה לקראת ייעוד, היא מרכיב יסוד בחיי יהודי, מרכיב המעניק תוכן ומשמעות לתקופת ההכשר אף אם הייעוד אינו מתממש. תחושה זו איפיינה את רמי, ממש חדרה לאישיותו. עסק בהכשרה עצמית, ראה עצמו בתהליך עיצוב דמותו הרוחנית וציפה להשלמתו. ובהיותו רווי תודעת שליחות, העיף מבט לעתיד בו יוכל, כמסורת המשפחה בה היה כל כך קשור, אף לתת ולתרום. אך תודעת ההכשר חרגה ממסגרת תכניות ללמוד וללמד. היא הקיפה את כל ישותו מפני שהבין לעומקה את האמת התורנית והמוסרית המרכזית - שמפן אחד כל חיי האדם הם בבחינת הכשר: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתוכל להיכנס לטרקלין". והוא הבין זאת והרגיש זאת עם אותה אמונה ויראת שמים צרופה, ללא כחל וללא סרק, בלי תיחכום ובלי חלקלקות, שאיפיינה את מורשת אבותיו, מסורת יהדות צפון-אפריקה הגדולה. ממנה ינק בעיקר - ויצויין לשבחו כי רמי התגאה במורשתו והשכיל לשלב את הנשגב והיפה שבה עם מה שקיבל משרשים אחרים, זיקה ישרה ותמימה לחיים בכלל ולתורה ועבודת ה' בפרט. והדבר התבטא בדברים קטנים כבדברים גדולים, ברגישות עדינה לכבוד חבר כבדביקות בעיקרים, בזהירות במנהג כבזריזות לעיצוב והגשמת חזון. נשמתו הטהורה שהשתעשעה והצטעצעה בנוטריקון וגימטריא ידעה אף לעשות חשבונו של עולם, וידעה להיערך בפרוזדור כשהפנים מועדות לטרקלין, התאמצה והשכילה לעשות את עבודתה הקדושה שהיתה בבחינת הכשר מצוה ומצוה כאחת.

טרח בערב שבת וכעת אוכל ביום שכולו שבת. יהי זכרו ברוך.