הבכור / הרב יעקב מדן

‎1. סתים וגליא

"אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". (בראשית ו; ט)

"אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה". (בראשית י"א; י)

כפילות כיוצא בה אתה מוצא אצל אברהם ויעקב, אצל משה ושמואל. שמותיהם כפולים, זה אצל זה.

עמד על כך הזוהר בתחילת פר' נח:

"למה נח נח תרי זימני, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא, אית ליה תרין רוחין . רוחא חד בעלמא דין . ורוחא חד בעלמא די אתי. והכי תשכח בכולהו צדיקי".

שונים הם אבות העולם משאר בני אנוש. לא הרי -תוכם כברם.

כלפי חוץ - כשאר בני אדם הם. רמ"ח איברים, שס"ה גידים, ונפש חיה מעל כולם. וזה - שמם האחד. אך בפנימיותם מפעמת רוח עליונה, רוח מעלמא דאתי. רוח שאין לה שייכות לעולם הזה ולקטנויותיו. ואם ניטול למשל את מידת החסד של אברהם, יש בה, מלבד אהבת הבריות הפשוטה, זו הנראית לעין בשר, ושאף היא מעלה גדולה כשלעצמה, יש בה אף גילוי מידת החסד העליונה, הופעתו של הקב"ה בעולמו, זו שנאמר בה, "עולם חסד יבנה". (ע"ע במהר"ל גבורות ה' פ"ו וא כמ"ל.)

כך הוא לגבי שמות אנשים, וכך גם לגבי שמות מקומות. וכך מבאר מהר"ל (בה"ג באר שלישי) את שם העיר סנסנה, שדרשוהו חז"ל ע"ש השוכן בסנה. וז"ל: "... וכן סנסנה השם הוא כפול... ודבר זה כאשר כפל השם... צריך לתת טעם לכך. וכן דוגמה נוספת שם. מאחורי מסך הלבנים והחומר בוערת שלהבת הסנה'. "

כלל יהא נקוט בידך. ראית הופעה כפולה, יגע, חפש ומצא. שורשה של זו - בעולם גבוה.

‎2. יוסף יוסף

אצל האבות מצינו שמות כפולים.(ואף שמו של יצחק כפול הוא ביסודו. עיי"ש בזוהר.) אצל שבטים, לא מצינו. אלו האחרונים קרובים יותר לעולם הארצי, השפל. אחד ומיוחד שבהם, אף שלא נכפל שמו במפורש, נכפל בסתר, בין השיטין. וכשם שנכפל שמו, נכפלו חייו, נכפלו קורותיו.

"ותהר ותלד בן, ותאמר, אסף אלוהים את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף לאמר, יוסף ה' לי בן אחר". (בראשית ל;כג)

על שום מה נקרא יוסף, ע"ש איסוף החרפה או על שם התפילה להוספת בן.?! שהרי לא מצינו אף באחד מן השבטים שתי סיבות לקריאת שמו!

ושמא ראתה רחל ברוח קדשה את אישיותו הכפולה של בנה. את הסתירה והניגוד שבכוחותיו הכפולים, שהם מקור צרותיו מחד גיסא, מקור שמחתו ואושרו מאידך גיסא! שהרי אם לא כן, מדוע כשחולם בנה על מלוכה, חולם הוא דוקא שני חלומות, חלום האלומות וחלום השמש והירח. ומדוע בשפלותו, בעת שבתו בבור, פותר הוא דוקא שני חלומות , חלום שר המשקים וחלום שר האופים. וכן כשמתהפך הגלגל, ויוסף מורץ מן הבור לארמון פרעה.

מדוע חייב הוא לפתור שוב שני חלומות, חלום השיבולים וחלום הפרות?! ומעל לכל, נגזר על יוסף להיות הנבחר, האהוב והמעולה, לרדת ממרום גגו לבור עמוק וממנו לעלות שוב. נגזר עליו כמו כן, שביטוי בחירתו יהא ע"י בגד, והדחתו אל הבור ע"י הורדת בגדו. (וכן על שאר בניה של רחל, עי' פרשת המלכת ירבעם, שאול ומרדכי, ואכמ"ל.) אך יוסף עובר תהליך זה לא פעם, כי אם פעמיים.

וכבר נקטנו כלל בידנו. הבחינה האחת היא החיצונית, הנראית. השניה היא הפנימית, הנסתרת.

‎3. אחת דיבר אלוהים, שתים זו שמעתי

קשים הם חילופי ההנהגה האלוהית, חילופי התגלותו של הקב"ה לכל אב ואב. המקבילים למעבר מאב אחד למשנהו. אפופים אנו חרדה בעת מסירת שרביט יצירת עם ישראל מאברהם ליצחק באמצעות המאכלת בהר המוריה, שותפים אנו לחרדתו הגדולה עד מאד של יצחק באמירת "מי איפוא הוא הצד ציד" (כ"ז, ל"ג), במוסרו את הסגולה ליעקב, באמירתו 'גם ברוך יהיה'.

קשה שבעתיים מחילופים אלו מעבר ההנהגה השלישי, מיעקב במוסרו את תפקיד הקמת עם ה' לבניו. בכמה צער ויגון עולה העברת תפקיד זו! בעשרים ושתים שנות סילוק שכינה מיעקב. בהצמחת השורש פורה הרוש והלענה של שנאת חינם בעם ישראל, אשר ממנו צמחה אח"כ גלות אלפי השנים.

לארבע פרשיות נזקקה התורה כדי לעבור מ"אלה תולדות יעקב" לרגע שיעביר להם יעקב את כח ההמשכיות, את ברכתו להם. לרגע שיוכל ללחוש 'ברוך שם כבוד מלכותו' על אמירת "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" שלהם.

ולעוד יותר מזה נזקקה למעבר מן ההתגלות האחרונה לאבות - ליעקב בבאר שבע עד להתגלות הבאה - למשה בסנה. מאות שנים של שיעבוד וסבל בין ההתגלות ליחיד להתגלות הקשורה לעם. ומאליה עולה השאלה, במה נשתנה המעבר מיעקב לבניו, לזרעו, משני המעברים שקדמו לו.

לא הרי הנהגתו של הקב"ה את האחד, כהנהגתו את הרבים. ולא הרי התגלותו לאחד, כהתגלותו לרבים. עם האבות התהלך הקב"ה כשם שטייל עם אדם הראשון בגן העדן. הקב"ה יחיד בעליונים, והאדם - יחיד בתחתונים.

והקב"ה, שהוא אחד, מנהיג את האחד בהנהגה אחת, בהתגלות אחת. מעולם לא התגלה הקב"ה לשני אבות בתקופה אחת! משניצב הוא על יעקב, אינו נראה עוד ליצחק עד סוף ימיו! אך הופעת שכינה לרבים - ענין שונה הוא מן הקצה אל הקצה. שאל אחד יכול להתגלות לאנשים שונים זה מזה, לכל אחד ואחד כפי דרגתו ולפי שורשו, לכל אחד בצורה המיוחדת לו, שכל אחד ואחד ידמה את האל כפי מה שנראה אליו, זה כזקן היושב בדין וזה כבחור, איש מלחמה, ובכל זאת ישאר האל אחד, ויוכלו כולם לומר פה אחד, "שמע ישראל ה' אלוהינו הי אחד", זוהי כבר הופעה שונה לחלוטין. אצל בני יעקב לא שמענו על התגלות מפורשת. אך משמתגלה הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים, על ים סוף ועל הר סיני, מתחילה ההיסטוריה מחדש. "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם" וכו'. עשרת הדברים מחליפים את עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, ומתחילה בחינה חדשה, של "בניסן נברא העולם".

אל אחד והתגלויות שונות, לאנשים שונים! מה קשה תופעה זו להבנה! לא ייפלא איפוא, שמששומע משה בשורה מדהימה זו בסנה, "תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה", מרבה הוא לשאול ולחקור לשמו של האל שיתגלה עליהם. האומנם אפשרי הוא! ולהבדיל, לא ייפלא, שתורת ישראל היא היחידה שהכירה בחיזיון מופלא זה של התגלות האחד לרבים. בין כל השפחות שרצו לרשת את גבירתן, אף לא אחת העיזה לעטות עליה איצטלה זו !

היטיב לבטא התחבטות בפליאה זו, המהר"ל בספרו נצח ישראל בפ"ג:

"וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם, כי מן דבר שהוא אחד לא יבוא רק אחד. כי הריבוי אשר יש בו דברים מחולקים איך יושפע זה מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים".

"ולפיכך גזרו בדעתם, שההתחלות הן רבות, וכפי ריבוי ההתחלות יבוא ריבוי הנמצאים בעולם".

המהר"ל מאריך שם בדעת החוקרים ובמסקנותיהם שהביאום לעבוד אלילים או לכפור בעיקר, ונותן את תשובת תורתנו לבעית האחד שממנו מושפעים הרבים:

"אנו אומרים, כי מן הש"י אשר הוא אחד, נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואח"כ הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש. כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד".

"והרי חילוף וריבוי הנמצאים הן מן המקבל. כי אף מן האחד לא יושפע רק אחד, מ"מ כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד אז מצד המקבל שייך תוספת כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל".

האדם שגילה רז זה לחכמים, היה לא אחר מאשר גדול עובדי העבודה הזרה, מנשה בן חזקיהו[1]. ידע מנשה מלך יהודה את סוד הראשית האחת הבאה מן האל האחד, ובצע את לחמו מהיכן שקדים בישולו. (עיי' סנהדרין קב:) ולא לחינם קראו רב אשי 'רבי'. ידע מנשה, אך אל לבבו לא השיב. ידע על נקודת הראשית אך לא חש אותה. הלך בעצת חושיו, ועבד לאלים רבים.

עניינו של מנשה זה, נרחיב אי"ה בהמשך.

אף ריה"ל הכיר את המהפכה שבתפיסה זו, ותלה את תחילת המנין החדש להיסטוריה במעבר מהתחברות הענין האלוהי מיחיד לרבים. וז"ל:

"...י"ב שבטים, שכולם היו ראויים לענין האלוהי, ואז נתגלתה האלוהות בקיבוץ, ומאז נמנה המנין לפיהם".[כוזרי א; מ"ז]

נקודת הראשית היא העלול האחד, הנברא האחד. ממנה ובה נוצר הריבוי.

‎4. "המלוך תמלוך...אם משול תמשול.."

האבות, כ"א מהם אחד הוא. השבטים - רבים הם. מיהו זה שנבחר ע"י ההשגחה ליטול על עצמו את התפקיד הקשה של יישוב הסתירה שבין האחדות לריבוי. מיהו זה שנשמתו תהא מסוגלת להכיל בקרבה שני אלו.

מיהו זה שיהא חוליה מקשרת בין עולם האחדות של האבות לעולם הריבוי של השבטים, שיזעק קבל עולם שהסתירה בין אחד לרבים, סתירה מדומה היא. ושאם האחד יכול להתגלות ברבים, אף הרבים יכולים להתגלות באחד, כגוי אחד בארץ האומרים ה' אלוהנו ה' אחד. מיהו זה שיסלול את הדרך להתגלות "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד." הוי אומר, זה יוסף.

אחד הוא יוסף. שמא תאמר, שייך הוא לעולם של ריבוי. חולם הוא על אילום אלומים בשדה. על קשירת השיבולים הבודדות לעמיר אחד, על האחדות. חולם הוא על ימי האסיף. אסף שמו. ועל שם האיסוף קראתו אימו יוסף. מנותק הוא מעולמם של שבטים, מעולם של ריבוי. שייך לעולמם של אבות, לעולם של אחדות. אין תימה שאהבו ישראל אביו מכל בניו, ושראה בו את ממשיכו ואת זיו איקונין שלו. אין תימה בכר שקראו נזיר אחיו. המובדל והמופרש מאחיו. ועל אותו כינוי עצמו חזר אף משה בברכתו.

שייך הוא יוסף אף לעולם של ריבוי. יוסף שמו, ע"ש התוספת. והתוספת היא הריבוי. (עיי' בקטע דלעיל בשם מהר"ל, בעיקר במודגש שם.) ע"ש ליוסף ה' לי בן אחר".

אינו אב אלא אח. שמא תאמר, בן יחיד הוא לאמו, מהולדתו מביע שמו שאינו אלא אח. אחד מני רבים. אח יולד לו ולא יהא יחיד.

חולם הוא על כוכבים, שאין כמותם להביע ריבוי דוקא.

"ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה' אלוהי אבותיכם יוסף אליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם". (דברים א, י, י"א)

חולם הוא על ממשלת שמש וירח. על שני המושלים שהחליפו את המלך האחד - אור היום האחד. זה שנאמר עליו:

"והיה יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור...והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד; ז, ט.)

(דוק במודגש ותתורץ לך קושיית הלבנה ואכמ"ל. )

בפריה ורביה ברכוהו אביו ורבו. "בן פורת" "ברכות שדים ורחם". "רבבות אפרים".

חלום של אחדות ומלכות הקשורה בה, אלומות משתחוות, חלום של ממשלה וריבוי הקשור בה, שני מאורות, שתפקידם למשול ביום ובלילה.

(בראשית א; י"ח.) כוכבים המבטאים ריבוי.

ועומדים האחים ותמהים - המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו? !

‎5. "עדות ביהוסף שמו"

אחד מני רבים הוא יוסף, אך עם זאת - יחיד ומיוחד. המשך ישיר לאביו האחד. אך גם חלק לו בבניו הרבים. בכור הוא. בכור לאמו מלידתו, ובכור לאביו, משכשל ראובן במעשה בלהה. (עיי' דהי"א ה', א.) הבן הבכור, המשכו של אביו הוא. "כבד את אביך - לרבות אחיך הבכור". (מכילתא שמות כ') וכמו"כ אחד מאחיו הוא. וכפילות זו שבבכור, היא המזכה אותו בשתי נחלות.

כיוצא בו אתה מוצא בברייתו של עולם. בכורו של הקב"ה - האור. ראשון לנבראים. אחד מני רבים, אחד מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, מחד גיסא. אחד ומיוחד, המבטא את הופעת מלכות ה' בעולם, (עיי' לעיל בפסוקים מזכריה) מאידך גיסא. הוא נקודת הראשית של העולם שעליה ממתוסף הריבוי.

ושמא תשאל, היאך יבטא נברא אחד מני רבים את מלכותו של בורא עולם. תשובתך, אין האור נברא רגיל, חיצוני. דבוק הוא בבורא ודרכו מתגלה הבורא בעולמו. הוא לבושו ובגדו של יוצר הכל, ועליו נאמר, "עוטה אור כשלמה". (תהילים ק"ד, ב) דוק ותשכח אף ביוסף ובזרעו, לעולם תלויה מלכותם בבגד הזה.

כבחינת הראשית שבאור, המקשרת בין יחידותו של הבורא לריבויים של המקבלים, כך בחינת הראשית שביוסף, המקשרת בין יחידותו של יעקב לריבויים של בניו.

לא ייפלא איפוא, שבמזמור המוקדש ליום בריאת האור, לראש השנה, גדול חלקו של יוסף. "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו... עדות ביהוסף שמו".

ולפי מסורת חז"ל, בר"ה יצא יוסף מבית האסורים למלוכה על מצרים.

ביום שמופיע האור כמלך, מופיע אף יוסף כמלך.

ומהי עדותו של יוסף - "שמע עמי ואעידה בך. ..לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר".

שהרי כל אישיותו של יוסף צועקת - אף שבעולם של ריבוי אנו נמצאים, אב אחד לכולנו ואל אחד בראנו. אלי הנכר, שבתורת הריבוי יסודם, זרים הם לרוחו של יוסף. ועל כן דוקא בשכם, עירו של יוסף, שקנאה לו יעקב במאה קשיטה, דוקא לשם כונס יהושע את העם בסוף ימיו וקורא להם: " בחרו לכם היום את מי תעבודון". (כ"ד; ט"ו) ושם נשמעת תשובתו של העם: "חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלוהים אחרים".

ואשר יש בה הד ברור לדברי זקנם יעקב באותו מקום: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בקרבכם". (בראשית ל"ה נ"ב)

ואת מזמור זה של עדות ביהוסף שר למנצח על הגתית - אסף.

‎6. "וישימני לאב"

התייחסותנו זו אל יוסף, לא רק כאח בין י"ב אחים, אלא גם כמעין אב רביעי וכהמשך ישיר לאברהם, ליצחק וליעקב, מסתמא מתמיהה היא בעיני הקורא, ומעוררת בו חוסר אמון. אמון הוא הקורא על דברי חז"ל, שאין קורים אבות אלא לשלושה, ועל ברכת אבות שבתפילת עמידה. ועל כן נקדיש לכך פרק זה במסגרת המאמר.

אף שבין אבות האומה שבתפילת עמידה אין יוסף מוזכר, יחיד הוא מבין בני יעקב הנזכר בין שבעת רועי האומה, הלוא הם אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. וזהו אף יחסו של יעקב אביו אליו. מלבד אהבתו אותן והעברת זיו איקונין שלו אליו, מעביר הוא אליו את התורה שקיבל מאבותיו, (עיי' רש"י בד"ה "בן זקונים") וכל הקשר בין יעקב לשאר בניו נעשה דרך יוסף. הוא המוציא והמביא. הוא זה שמתבקש לספר לאביו על שלום אחיו, אף שהגיע תורו של ראובן לשמש. (עיי' רש"י.) והוא אף המודיע ליעקב על מדריכתם הרוחנית של הבנים. ("ויבא יוסף את דיבתם".) ומעל לכל, את ברכת הסגולה העוברת מדור לדור, מעביר יעקב דוקא ליוסף ולא לכל בניו. משמשנה הקב"ה את שמו של אברם לאב המון גויים, משנימול אברהם ומקבל בברית את ארץ כנען, נגלה אליו הקב"ה ואומר:

"אני א-ל שדי...וארבה אותך במאד מאד...והפריתי אותך במאד מאד... ונתתיך לגויים... ונתתי לך...את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען". (יז; א'-ח'.)

יצחק מקבל ברכה זו בסגנון שונה מעט (כו; א'-ד') ומעבירה ליעקב:

"וא-ל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך " (כ"ח; ב, ג, ג).

ובסגנון דומה מברך אף הקב"ה את יעקב, בבית אל:

"אני א-ל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך... ואת הארץ אשר נחתי... לך אתננה". (לה; יא)

ואותה ברכה עצמה, שנגלה בה הקב"ה לאבות, היא המועברת מיעקב ליוסף דוקא..

"אל שדי נראה אלי בלוז... הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת..." (מ"ח; ד')

ובצורה שונה אך במעט, זהו תוכן ברכתו אף במסגרת ברכות כל בני יעקב.

"מאל אביך ויעזרך, ואת שדי ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (=הארץ) ברכות שדים ורחם. (=פו"ר, הזרע.)" (מ"ט; כ"ה)

את אותה ברכה עצמה מקבל יוסף בשתי מסגרות. כהמשך לאביו וכאח בין אחים. ואכן, אף שיוסף בן ליעקב ואח לשבטים, אינו מהווה שבט בפני עצמו, אב הוא לשבטים, לאפרים ומנשה, כשם שיעקב - אב לשבטים. ויותר מזה מספרת לנו הגמ' בסוטה (לו:) שראוי היה יוסף, שייצאו ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב, לולא שקלקל מעט במעשה אשת פוטיפר.

ואף הקב"ה הסכים עם יעקב בבוחרו את יוסף בנו לתפקיד רם זה.

וכדרך שנאמר אצל האבות, "ואהיה עמך" (כו ג') "והנה אנוכי עימך" (כח; טו), נאמר אף על יוסף: "ויהי ה' את יוסף", מה שלא נאמר לאחד מן השבטים. (ואף אצלו יחידית היא השכינה, שהרי באותו זמן נסתלקה מיעקב.)

‎7. "ויישנאו אותו"

לא יפלא איפוא רצונם העז של השבטים להיפטר מיוסף בכל מחיר, ולו גם במחיר הכבד שדורשת התורה מגונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו. (ושמא לא לחינם נוקטת התורה ביטויים אלו?!)

ראו האחים, ולא ידעו מה שראו. ראו האחים את אישיותו של יוסף, שיעור קומתו, התנהגות אביהם אליו. והתייחסות השכינה אליו. אב ראו לפניהם. כיעקב אביהם וכיצחק זקנם. הבינו, שאם אחיהם - אב הוא, גורלם יהיה כגורל אחי האבות. כעשו אחי אביהם, כישמעאל וכבני קדם אחי זקנם. חששו שידחו מעולם של קדושה, מנחלת א"י ומקבלת תורה. (ויוסף שבנעריותו הביא דיבתם לאביהם, עוד סייע לחששותיהם.) ראו את יוסף כרודף נפשותיהם, החליטו להשכים ולרודפו.

לא ידעו מה שראו. לא ידעו את סוד נקודת הראשית, סוד הנקודה הנשפעת שאף שיחידית היא, מתפשט ממנה הריבוי, לא עמדו על הרז שבכפילותו

של אסף - יוסף, שאין בה כל סתירה. לא עמדו על המיזוג שבין חלום האלומות לחלום הכוכבים. לא הבינו שאף שיוסף אב הוא, אחיו יכולים להיות שבטי י'-ה.

לא ידעו האחים את סודה של אבן השוהם הנמצאת בגן העדן, (בראשית ב; י"ב והשוה יחזקאל כח; י"ג ואכמ"ל.) זו שיכולה להיות האבן האחת עשרה בחושן, אבנו של הבן הי"א - יוסף, אחת מתוך שתים עשרה האבנים, ובאותה שעה עצמה להיות על שתי כתפות האפוד, ושם לכלול את כל י"ב השבטים בה עצמה .

לא הבינו את סוד שנים עשר הבקר שעשה שלמה תחת הים. שכולם נכללים בדיגלו של יוסף - "בכור שורו הדר לו".

נבואת עובדיה, שאישו של יעקב מתגלה רק ע"י להבתו של יוסף,לא היתה - נהירה להם. קלקלו במכירה, קילקלו בשנאת חינם, גרמו לדחייתו של משיח בן יוסף עד לסף קץ הימין.

‎8. "וליוסף יולד שני בנים"

שני שמותיו של יוסף, ה'אסף' שבו וה'יוסף' שבו, מתגלים בשני חלומותיו, באסיף השיבולים ובאילומן, בריבוי שבשמש והירח לעומת האור האחד, בריבוי הכוכבים.

חוזרות השיבולים ומתגלות בחלום פרעה, חוזרות ומתגלות בחלקה הראשון של ברכת משה ליוסף:

"מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש". (דברים ל"ג, י"ג, י"ד.)

חוזר "אסף אלוהים את חרפתי" ומתגלה "בנשני אלוהים את כל עמלי".

גנז אלוהים את חרפתה של רחל, גנז כמו"כ את עמלו של יוסף.

חוזר "יוסף ה' לי בן אחר" ומתגלה ב"הפרני אלוהים בארץ עניי" בברכת הפריון והבנים.

שתי ברכות קיבל יוסף מאביו (עיי' לעיל ‎6), ברכת הארץ ותבואתה, ברכת הבנים, הבנים, הפריון, נתחלקו אלו בין שני בניו. ואם ברכת התבואה של משה וחלום השיבולים של פרעה קשורים היו באסף וממילא במנשה, הרי חלום הפרות קשור באפרים, וכן אף חלקה השני של ברכת משה ליוסף - "בכור שורו הדר לו". ועדיין טעונים הדברים הסבר, מה עומד מעבר לדימויים חיצוניים אלו.

‎9. "שיכל את ידיו"

בכורו של יוסף - מנשה, ע"ש נשני נשיה - לשון עזיבה, סילוק. וכך היא אף לשון אסיפה ב'אסף אלוהים את חרפתי'. סילוק. מסולק הוא מנשה, כשעומדים יעקב ויוסף זה מול זה, ובתווך אפרים ומנשה, הדעת היתה נותנת,שכל אחד משני הבנים הוא לימינו של האב האחד ולשמאלו של השני.

אולם נסתבבו הדברים לידי כך, שמנשה היה גם לשמאלו של יוסף וגם לשמאלו של יעקב, ששיכל את ידיו. ולאידך גיסא, היה אפרים הן לימינו של יוסף והן לימינו של יעקב. השמאל היא הדחויה, ידה של מידת הדין, הצפונית, וממילא גם הצפונה שבין שתי הידים. היד הכהה. הימין הינה המקורבת, היד המושטת לחסד ולהענקה, אך מנשה לא זכה לה. אסוף הוא, נשוי הוא, דחוי הוא.

* * *

אין נחת ממעמד הבכורות במקרא. אדם הראשון, בכורו של עולם, סרח ואיבד את עולמו. הלך בעקבותיו בכורו קין בהשאירו את הסגולה להבל, ואחריו לשת. כן עשה אף ישמעאל בכור אברהם ליצחק אחיו, וכן עשו ליעקב. לאה הגדולה נדחית בנפשו של יעקב מפני רחל הצעירה ממנה, ובכור יעקב ראובן נדחה מחמת חטאו. שרשרת כשלונות זו ממשיכה על פני המקרא כולו, עוברת דרך נדב ואביהוא בכורי אהרן, וממשיכה אל שבעת בניו הגדולים של ישי מול בנו הצעיר, ובגדולי בניו של דוד לעומת בנו מאשתו הצעירה, האחרונה, שלמה.

המשותף לכולם, שיד השמאל שדחתה את מנשה, דחתה אף אותם.

קריאתו של יוסף אל אביו עולה מאליה כלפי התנ"ך כולו, כלפי ההשגחה העליונה: "לא כן אבי, כי זה הבכור. שים ימינך על ראשו!"

‎10. "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"

כבר כתבנו לעיל בפרק החמישי מדברינו, שבכורו של הקב"ה, הבריאה הראשונה - האור, הוא פאר יצירתו והוא המשך התגלותו בעולם. לבושו, שלמתו של הקב"ה - האור.

יחיד ומיוחד בבריאה, ורק עליו העיד קונו, "וירא אלוהים את האור כי טוב". ביטוי שבח כה חד משמעי - אין בכל הבריאה כולה. יחיד הוא לבוראו, ביום אחד נברא, ולעתיד נקרא עליו שמו של הקב"ה - אחד. (עי' לעיל ובזכריה י"ד). נמשל הוא כבן הבכור הזה, שאינו רק ראשון בין שווים, אלא אף יחיד לאביו, בו מתמצית אישיותו של האב, זיו האיקונין שלו, ואחיו נצטוו לתת לו כבוד ככבוד אביו. ראוי הוא לשים כל כתר שבעולם על ראשו, בכורה, כהונה ומלכות. (עי' אונקלוס בראשית מ"ט; ג)

דא עקא, אור לבושו של הקב"ה, אור היום האחד - אין העולם יכול לעמוד בו. גנזו הקב"ה לעתיד לבוא, כשם שגנז את מידת הדין, שביקש לברוא בה את העולם, וראה שאין העולם יכול לעמוד בה. גנזו הקב"ה את האור לצדיקים, כשם שגנז להם את מידת הדין הראשונה שעלתה במחשבה תחילה. ואלה שגנוז להם האור הראשון, מדקדק הקב"ה עימהם במידת הדין כחוט השערה, שנאמר - " וסביביו נשערה מאד". ומשזעק משה על גורלו של ר' עקיבא שסרקו בשרו במסרקת של ברזל, ענהו הקב"ה - "שתוק, שכך עלה במחשבה". האור הראשון, הוא שעלה במחשבה ונגנז, בו טמונה מידת הדין שעלתה במחשבה ונגנזה לצדיקים.

עם גניזת בכורו של הקב"ה, נגנזו הבכורות כולם, נגנז האחד שבעולם. נגנזה מלכותו של הקב"ה שנקרא בה 'אחד' .

נגנזה מלכות ראובן הבכור, חוזרת ומופעת בזעיר אנפין במלכות הבן הרביעי, יהודה. נגנזה מלכות האור הראשון, חוזרת ומופעת במלכות היום הרביעי, במאורות הקטנים, מאורות שהריבוי שולט בהם, מאורות שאין מלכותם אלא ממשלה. "ולמשול ביום ובלילה". שמש, ירח וכוכבים.

נגנזו תפילין של יד שהכל בהם אחד, בבית אחד, נגנזו בבחינת "והיה לך לאות ולא לאחרים לאות". חזרו והופיעו בשל ארבעה בתים, תפילין של ראש בבחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

נגנזו הבכורות, נגנזו תפילין של יד, נגנזה עמם יד השמאל, שעליה הונחו.

נעשה ניסיון לגלות את האור מחדש. "ותהר האשה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא", (שמות ב; ב) וכבר פירשוהו חז"ל על האור שנתמלא בו הבית משנולד משה. אך שוב נגנז, "ותצפנהו". לרגע נדמה לך הנה שוב יתגלה, "ולא יכלה עוד הצפינו", באה המציאות וטופחת לך על פניך.

"ויקבור אותו בגי...ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה". שם, בין נחלת שני הבכורים, בין נחלת ראובן לנחלת גד, נקבר, ונקברה עימו אותה בשורת ראשית שניסה להביא לעולם "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק (קיברו של משה. עיי' במפרשים.) ספון". (דברים לג; כא.) נקבר משה ונצפן. אין לו המשך. ביקש מן הקב"ה שימשיכו בניו את הנהגתו, ולא נענה. (עיי' במדבר על פר' כ"ז.) נגנז האור, וימשיכו השמש והירח את דרכו, ושמש וירח, הלוא הם יהושע שעמדו לו חמה ולבנה.

לא די שלא המשיכו שני בניו את דרכו, עוד ירדו מדחי אל דחי, כשני בני עלי ושני בני שמואל. יונתן בן בנו של משה - כהן לעבודה זרה. שם נגנז משה סופית, שם הופך שמו למנשה. (עיי' שופטים י"ח ל' על יונתן בן גרשם בן מנשה, ובמפרשים שם.) נשוי הוא משה, דחוי ועזוב עד ליום היגלות האור הגדול.

משוי הוא משה מן המים. מן העוה"ז שדומה למים. נפרד הוא מהם, וממילא אף לוקה בהם. וחרטומי מצרים ראו ולא ידעו מה ראו. ומה שלא לקה במי היאור, לקה במי מריבה. אין העולם הזה, עולם שדומה למים, עולם שלאחר חטא העגל וחטא המרגלים, יכול להכיל את אורו של משה.

‎11. לחם ומים

שעולם הזה, עולם של חטא, דומה למים, זאת יודעים אנו מגדול חטאי האנושות, חטא דור המבול. (והאחד המשוי מן המים הוא נח שבתיבה והוא גילגולו הקודם של משה. שבתיבה. ואכמ"ל.) עולם שלאחר החטא אינו חוזר עוד לקדמותו. (עיי' מאמרו של ז' ויטמן "הבריאה החדשה") עולם של מרירות הוא, בחינת נקיבה הוא. אותה שנאמר בה, "הרבה ארבה עצבונך". וכשבא העולם להתחדש בחודש האביב, מרים אחותו של משה, זו הניצבת על המים שביאור, בזכותה ניתנים המים לעם ישראל, לרגלה ולקראתה עולה להם באר המים ממעמקים. וכשם שבזכותה של מרים ניתנת באר המים, זכותו של משה גרמה להם לישראל שירד להם המן. (עיי' במדרש.) אם ניתן להם השפע ממעמקים במרירות בבחינת נקיבה, ע"י מרים. ובו לקו ונקראו "שמעו נא המורים". הרי ניתן להם השפע ממרומים ע"י גדול המשפיעים ע"י משה. "ולחם שמים ישביעם". (תהילים ק"ה סמ) בזכות משה מקבל העם את הלחם. ובגר"א על משלי (ט; ה): "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי - הוא תורה שבכתב שהוא לחם". כשם שהוריד להם משה לחם משמים, כך הוריד להם תורה שבכתב מן השמים.

ובאוה"ת להראי"ה קוק זצ"ל:

"תורה שבכתב. ..אנו מרגישים בקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה... דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל. חשים אנו רוח אלוהים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת".

זוהי תורה שבכתב. אין בכח העולם להכיל את אורה. לוחות ראשונים, שמעשה אלוהים המה, ברגע שמגיעים ארצה - משתברים. הוא לחם השמים שלא יכלו בני ישראל להכילו וקצה בו נפשם, (במדבר י"א ו') ומני אז לא יכלו ישראל לאכלו, נגנזה תורתו של משה, תושב"כ, וציווהו הקב"ה לאסוף שבעים זקנים, להקים סנהדרין, וכאן החל אורה של תושבע"פ, הבאה בצינור השני שבנשמה (עיי"ש אוה"ת פ"א) לזרוח, אורם של השמש והירח אורו של עולם השבעים, עולם הפירוד. אורו של האחד, של משה, נגנז. נגנזת עימו תושב"כ, ועימה צנצנת המן, לחם השמים[2]: ושניהם, ספר התורה והלוחות, וצנצנת המן עימם, ננעלים בקודש הקודשים, ומרגע זה ואילך - "אל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת". וכשם ששומרים שני הכרובים את הדרך לעץ החיים, לתורה שנאמר בה "עץ חיים היא למחזיקים בה", כך שומרים הם את הדרך לצנצנת המן, לעץ אשר בתוך הגן, עץ החיטה, עץ הלחם. אותו עץ שמשעה שקלקל בו אדם הראשון הפך לעשב השדה בקללתו של אדם, ומאז אוכל האדם את החיטה כעשב ולא כפרי העץ[3].

משקלקלה הארץ בטעם העץ, משקלקל האדם, נגנז הלחם, עץ החיטה.

‎12. "שם הבדולח ואבן השוהם"

כתבנו למעלה על משה, שהוצפן, וכהו עינינו מלראותו, כהו בעשן העבודה הזרה שהעלה בן בנו יונתן בן גרשום. נקרא שם משה-מנשה. חזרה העורלה וכיסתה את הבשר החי הטמון בה, וליום השמיני מתגלה הוא מחדשו יחד עם שמחתה של תורה המתגלה שוב בעולם, ואף היא - ביום השמיני. היום השמיני הוא מעולם שאין החומר הנפסד יכול להכילו. עולם הטבע - שבעה ימים בו. השמיני - עולמה של תורה, עולם בשר המילה שנתכסה משעה שמשך אדם הראשון בעורלתו בשעת חטאו. עולמם של נדב ואביהוא שלא חטאו בעגל ויכלו לחזות את האלוהים. עולם שאינו יכול להופיע במסגרת העוה"ז. היום השמיני הוא יומו של מנשה בשבטים (במדבר ז; נ"ד) ובירחו ירח בול - נגנז עולם שלפני החטא. בו בחודש ירד המבול. (ע" מהר"ל תפא"י פ"ב)

שנים ניצלו מן המבול. המשוי מן המים, נח שבתוך התיבה זה שנאמר עליו מתחילה "מצא חן בעיני ה'" ובגלגולו כמשה - "כי מצאת חן בעיני" (ל"ג; י"ז וע"ע שם, י"ב, י"ג, ט"ז.) ועוג מלך הבשן, שהתיישב מעל לתיבה. (עיי' ת"י על בראשית י"ד; י"ג.) על כורחו הציל נוח את רשע זה. בא משה ממשיכו, והרגו לעוג במו ידיו. ואת ארצו, שכבש במו ידיו מנחיל למנשה.

נגנז משה עם לחמו, נגנז מנשה עם לחמו . נדחה ע"י שמאלם של יעקב ושל יוסף. נגנז ה'אסף' שביוסף. נגנז חלום השיבולים המאוחדות לאלומה. נגנז חלום שיבולי פרעה, ברכת 'תבואות שמש' של משה.

כרובי גן העדן שוכנו מקדם לעץ החיטה, לשיבוליו, ללחם היוצא ממנו, לצנצנת המן. נקברה עימם אימו הרוחנית של מנשה, זקנתו רחל, בבית לחם. בחינת הראשית שבבכורו של יוסף אינה מופעת עוד, כשם שספונה הראשית שבחלקת המחוקק על גבול שני הבכורות. מעין בבואה לצנצנת המן מגעת עד ההיכל. אך אף היא צפונה, נמצאת בצלע צפון, היא היא שולחן לחם הפנים.

עם גרוש האדם מגן העדן. נשמרת ע"י כרובי הגן לא רק צנצנת המן שעינו כעין הבדולח, עם הבדולח מצויה אף אבן השוהם. (עיי' בראשית ב; י"ב.) אבן השוהם - אבנו של יוסף היא. לא זו שבחושן היא המופעת בתאור גן העדן. זו שבחושן אינה שונה בהרבה מחברותיה, הפיטדה והברקת. אבן השוהם שבאיפוד, היא האבן הנשמרת עם הבדולח. אבן השוהם הכוללת בתוכה את שמותם של כל י"ב השבטים. אבן השוהם שיש בה בחינת הראשית, בחינת האחדות, טרם התמזגותה עם שאר האבנים הטובות. בחינת ה'אב' שבו, היא הגנוזה בעולם שכולו טוב. אבן השוהם שבחושן, חברתן של י"א האחרות, יצאה עימן מן הגן, מקרינה היא את אורה הנעים עליהן .

‎13. " לי גלעד ולי מנשה"

נגנזו הראשית, מנשה, שיבולי התבואה והלחם. מסכת חייו הראשונה של יוסף-מלכות בבית אביו. בגד, הפשטת הבגד, בור - שוב מלכות...

מרכזה של העלילה - חלום. האבות הם בבחינת חזון. יוסף - בבחינת חלום. ומה בין חזון לחלום? החזון הוא עדיין גולמי. עדיין לא נתפרט לפרטיו, לתוכניותיו. כללי הוא מדי. כולו מקשה אחת. עולמם של האבות, רצונם לתקן עולם - בבחינת חזון הוא.

אצל יוסף הופך החזון לחלום. החלום מותאם למציאות. כולל בתוכו את פרטי הפרטים. אך עדין - חלום הוא. התעיף עיניך בו - ואיננו. משול הוא כצל עובר, כענן כלה, כרוח נושבת. כאבק פורח. עם כל שלימותו - אין לו מציאות בעולם.

ולצירוף של חלום, לחם, ראשית, מנשה -אין חיבור "עולם. 'חבריא' קרא רב אשי למנשה בן חזקיהו מלך יהודה. (עיי' לעיל סוף פרק ד. ) נגלה לו מנשה בחלומו, זעם עליו. מסר לו את סודו של הלחם, את סודה של הראשית. את סוד המקום שקדים בישולו. למחרת קראו רב אשי 'רבותינו: מנשה היה שונה חמישים וחמש פנים בתורת כהנים, מספרת הגמרא בסנהדרין. גדול בתורה היה. תשובה שעשה בסוף ימיו, נתקבלה דרך חתירה שתחת כסא הכבוד, אף שסיתמו מלאכי השרת חלונות שברקיע, כדי שלא תעבור.

(ירושלמי סנהדרין פ"י.) גדול בתשובה היה. ואף על פי כן, לא קם כמוהו לרשע בכל מלכי יהודה וישראל. קרוע היה מנשה בין עולם הראשית, שכה היתה נהירה לו, לבין עולם המציאות המפוררת. לא יכל להשלים עם הפער הקשה שבין השנים. נראה לו אותו עולם ראשית, שממנו חוצבה נשמתו, כה רחוק, כה מנותק. הרג את אביו זקנו ישעיהו. אמר לו: "משה רבך אמר, כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא?!" (יבמות מ"ט)

לא הצליח להבין, לחוש, שאותו אל אחד, שאין יחוד כיחודו, לית אתר פנוי מיניה אף בעולם כלה. בעולם של ריבוי. שיכול נביא לומר שראהו יושב על כסאו. שנא מנשה את אליליו, ומספרת הגמ' בסנהדרין (ק"ג;), שהיה הורג בכל יום את נושאי הצלם שהעמיד בהיכל. תחושת הראשית והאחדות פיעמה בו. לא הצליח לבטאה. נצפנה אותה ראשית בעולם של סגולה, לעולם של בחירה לא הצליח להביאה.

נצפנה, ויצא מבניו צפניה (עיי' אבן עזרא צפניה א; א. אך בחז"ל מופיע, שמנשה היה בנו היחיד של חזקיהו לאחר שנהרג רבשקה בילדותו . וממילא אמריה הוא מנשה. וצע"ק) ופתח צפניה את נבואתו בבחינתו של מנשה, בזו הצפונה, הנשויה, האסופה.

"אסוף אסף כל מעל פני האדמה נאם ה'. אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים ודגי הים". (צפניה א; ב,ג)

מהדורה נוספת של "אסף אלוהים את חרפתי".

אבד מנשה, נכרת מארץ חיים. אך לעתיד, מבשרנו המשורר בתהילים (ס; י"ט):

"לי גלעד ולי מנשה; גלעד - זה אחאב, ומנשה - זה מנשה בן חזקיה. (סנהדרין פי"א.)

‎14. "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל"

כתבנו, שנצפן מנשה בשל היותו בחינת הראשית, האחדות הכוללת. והיכן מצינו שנצפן? שהרי אם מתגלית בחינה מצפינתו במנשה בן חזקיה, הרי אף שבנו הוא בשם (ואל יהי שם קל בעיניך!) אינו בנו בזרע, שהרי מבני דוד היה.

נצפן מנשה במושיע שעמד לעם ישראל מזרעו, בגדעון . על גדעון זה נתנבא יעקב כשברך את מנשה. (עיי' רש"י ד"ה "גם הוא יהיה לעם".) גדעון זה, ממנשה הוא, מעופרת אבי העזרי. מלחמתו, מלחמת מנשה היא.

שלושים ושנים אלף איש. יוצאים עימו למלחמה (שופטים ז'; ג') כמספר יוצאי הצבא של מנשה. (במדבר א; ל"ה. )

כראוי לבן בנו של יוסף הצדיק ובבחינת מנשה שבו) איש האלומות, השיבולים והלחם, מוצא אותו המלאך חובט חטים בגת. (ו; י"א.) כיוסף זקנו עוסק אף הוא בחלומות, והחלום המבשר לו על נצחונו אינו עוסק אלא בצליל לחם שעורים מתהפך, ולחם שעורים זה אינו אלא חרב גדעון בן יואש. (ז; י"ג, י"ד)

אך דומה, יותר משמבטא הוא באישיותו את מנשה, מבטא הוא את בן גילו של מנשה, הלוא הוא משה. ויותר משקורנת מדמותו אבנו של מנשה - אבן השוהם, קורנת ממנה הבדולח - צנצנת המן של משה.

תחילת דרכו, בסיפור יציאת מצרים (ו; י"ג),בערב פסח.(עיי' במפרשים. ) וסוף נצחונו - בראשון של פסח.(עיי' פיוט סוף הגש"פ. )

כמשה מתחיל הוא את דרכו מתביעת עלבונם של ישראל. (ו; י"ג, י"ד השווה שמות ב; י"ב ה; כ"ב.)

כלשונו של משה המסרב "מי אנוכי", טוען אף גדעון: "הנה אלפי הדל במנשה". וכמשה המבקש שיילך אחיו הגדול, אהרן, ועי' במפרשים שמות ג; י"ל) שואל אף גדעון, "ואנוכי הצעיר בבית אבי". ותשובת ה' לשניהם - זהה. "כי אהיה עימך". ושמות ג; י"ב שופטים ו; ט"ז) כמשה מבקש גדעון שלושה אותות. (ו; י"ז, ל"ז ל"ט.) ומגלה את המלאך דוקא מתוך האש. (שמות ג; ב'. שופטים ו; כ"א, כ"ב.)

את התשועה הגדולה מביא לו ה' באמצעות קולות שופר ולפידים. (ז; ט"ו, כ"ו) והשווה שמות כ; ט"ו ועוד.) משה, נתגדל במדין, ומעשהו האחרון - "נקום נקמת בנ"י מאת המדינים. אחר תאסף אל עמך". ובמדבר ל"א; ב'.) ממשיך את דרכו - גדעון "והכית את מדין כאיש אחד".(ו; ט"ז) (ושמא רמז למשה אף בתוצאות מלחמתו - "והנופלים, מאה ועשרים אלף איש." (ח; י')

ומעל לכל אלו, בחירת צבאו למלחמה במדין .

"ויורד את העם אל המים, ויאמר ה' אל גדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים... תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות". (ז;ה.)

רק במשויים מן המים רוצה הקב"ה. באלו שאינם כורעים למים. באלו שיש בהם משהו ממדריגת משה בחירו, איש המדבר, זה שאינו שקוע עד למעלה מצוארו בעולם הזה, שדומה למים.

יפה אמרו חז"ל במדרשם: "גדעון בדורו, כמשה בדורו".

משונה היא תשועתו של גדעון משאר התשועות שבספר שופטים. טורח בה מחבר הספר להדגיש, שאין לה המשך.

"ויהי אחרי מות גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים... ולא זכרו בני ישראל את ה' אלוהיהם המציל, אותם מיד כל אויביהם מסביב. ולא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל". (ח; לג-לה.)

כל אחיו נהרגים. גורל דומה - לשבעים בניו. (ח; י"ח. ט; ה.) הכי קרא שמו גדעון. נגדעה תשועתו, נגדע המשכו. כמשה וכמנשה - נגנז אורו .

קטן שבבניו נותר, להמשיך דרכו ולגלותה לעת קץ הימין. יותם בן ירובעל.

‎15 "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו"

כמעט קיפחנו במאמרנו חלקו של אפרים, זה שזכה לימין המקרבת, זו של אביו וזו של זקנו. אפרים, צעירו של יוסף, אינו איש האסיפה, הנשיה. אלא איש ההוספה, ההפריה. שמו "הפרני" - המשכו של "יוסף ה' לי בן". אין חלקו עם אבות האומה, עם היחידים, אלא עם השבטים, עם אנשי הריבוי. אבן השוהם שבחושן הוא. מושל באחיו,ומלכות יוצאת מזרעו. על שמו נקראים שבטי ישראל, אך כוחו בא לו מלמטה, מהם, מן הרבים. לא מיחידו של עולם. ברכתו היא זו של בראשית פמ"ט, בין ברכות שאר בני יעקב. לא זו הקודמת להם, הנעלה מהם. חלומותיו אינם על שיבולים, תבואה ולחם, אינם על אחדות ועל תורה שבכתב. הם על מלכות זעיר האנפין של עולם הזה - ממשלת השמש והירח. ממשלת הריבוי שבכוכבים. (עיי' לעיל פר' ‎4) ממשלתו של השור, מלך שבבהמות, נמוך שבמלכים. מכוחו פותר יוסף את חלום הפרות בנוסף לשיבולים. מכוחו מברכו משה "בכור שורו הדר לו", בנוסף לתבואות שמש. ואותן פרות - שוורים, רמוזות בשמו - אפרים. שלא כמנשה אחיו, איש היום השמיני, הקדושה שמעל לעולם הטבע, אפרים הוא איש היום השביעי, ובמדבר ז; מ"ח) הקדושה והמלכות שבתוך עולם הטבע. ואל תהא קדושה זו קלה בעיניך.

שהרי לא רק בבית לחם נקברת זקנתו רחל, אלא גם באפרת.

ברכתו הינה ברכת פריון האדם ולא ברכת הצומח, ברכת האדמה. משתי ברכות אלו שמקבל יוסף שואב הוא את כוחו דוקא מחלק הבחירה, הגלוי, חלקו של האדם. שלא כמנשה אחיו, השואב את כוחו מחלק הסגולה, הכמוס. חלקה של האדמה. (וע"ע באיגרות הראי"ה אגרת תקנ"ה.) מלך היוצא מזרעו, אחאב, אף שזיקתו למלכות שמים, לאחד, לקויה, זיקתו לעם ישראל ומסירותו אליו ראויות לשבח. ודורו, אף שעובדי ע"ז היו, היו נוצחים במלחמה, כיוון שלא נמצאו בהם דילטורין. ( דבר"ר ה; ו) (וע"ע על אישיותו ב'המספד בירושלים' להראי"ה קוק.)

ואם קשרנו את מנשה למסכת חייו הראשונה של יוסף, לזו המתחילה בחלומותיו ועוברת להפשטתו מבגדו ולהשלכתו לבור, הרי קשורה מסכת חייו השניה, זו המתחילה בבית פוטיפר ומסתיימת בבית פרעה, באפרים. במרכזה לא עוד חלומות, אלא פיתרונם של חלומות. יוסף הופך בה מחולם חלומות למוציאם אל הפועל. ואם חסרונו של החלום היה בגניזתו המהירה. באי-מימושו בעולם, הרי בא פיתרון החלום ומקשרו למציאות, מגשימו בעולם, מגלהו. מעבירנו מעולמו של היסוד הטמון, של הצדיק הנסתר, לעולמה של המלכות הגלויה.

‎16. לחם ויין

כבר קשרנו למעלה את גורלו של מנשה במשה. את כוחן של שיבולי פרעה ואלומותיו, את כוחו של לחם השעורים של בן בנו גדעון, בלחמו של משה, לחם השמים, בצנצנת המן ובספר התורה הגנוז עמה לפני ולפנים.

את אבן השוהם בבדולח המצוי עימה. את אורו - בכורו של עולם המתגלה ונגנז, מופיע שוב בביתם של עמרם ויוכבד ונגנז שוב מול בית פעור, עם אורו בכורו של ישראל סבא - יוסף שנישה אצל מנשה, נגדע אצל גדעוו. זוהי תורה שבכתב הנוגעת ואינה נוגעת עתים צפונה ועתים אינה יכולה להיצפן. מתגלה ונגנזת לסירוגין. שלימותה, יחידותה, אינה מאפשרת לה הופעה של קבע בעולם.

מאליו משתמע - קשור אפרים בתורה שבעל פה, זו המובאת בקבלה כנגד ספירת מלכות. ואם משה העולה לבדו להר קשור במנשה, הרי אפרים ובן בנו אחאב נועדו להיות אוהבי הבריות, כאהרן, שנועד להיות למשה לפה. זוהי הנהגה הקשורה בריבוי, הקשורה בפריון, בכוכבים ובשני המאורות. ואם תורה שבכתב היא בבחינת לחם, אם זה הטמון בקודש הקודשים ואם זה הצפון בצפונו של ההיכל, הרי כבר רמזנו שזו שבעל פה היא בבחינת מים, (כדרשת חז"ל על "הוי כל צמא לכו למים") אלו המתנסכים על מזבח החיצון, בבחינת עולם שיש בו כשלונות, עולם שדומה למים. שורשה של תורה שבעל פה, ביהושע. בנשיא אפרים זה ששמש וירח אכן משתחווים לו. זה הבא להנהיג את ישראל משנחתמה תורה שבכתב והושמה בארון משנצפן כותב התורה בגי. שורש שורשה של תושבע"פ בלוחות שניות, בלוחות של עולם שדומה למים, עולם שלאחר העדפת מלכות העגל, השור, הפר, על מלכות עליונה. לוחות שכולן התערות שלמטה, שיד אדם פסלה אותן. מעולם של ריבוי, של שבעים זקנים המחדשים את התורה מכוחם שלהם.

"בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר על החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את התורה העליונה בצינור השני שבנשמה" (אוה"ת פ"א.)

וכשם שניסוך המים מחליף את ניסוך היין, כך נקראת לעתים תורה שנמשלה למים, בשם יין. ו"טובים דודיך מיין - זו תורה שבעל פה" . ולשונו של הגר"א במשלי ט:

"לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" 'לחמו בלחמי - הוא תורה שבכתב, שהוא לחם יין מסכתי - הוא תורה שבעל פה, ולכן נקרא מסכתי, מפני שמעורב הכל...שהרוצה לשתות יין, הוא מערב חזק ברפה'.

לעומת אחדותה של תורה שבכתב, יש בתורה שבעל פה תערובת. ואם תושב"כ נתנה ביום השלישי בהיות הבוקר, זו שבעל פה - בחינת ערב היא.

ו"אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה" (רמב"ם הלכות ת"ת ג; י"ג) יין בגי' שבעים, כשבעים הזקנים יוצרי תורה שבעל פה. והוא בחינת מלכות. והזוכה במלכות נצח - יהודה, מקבל יחד עם "ישתחוו לך בני אביך", ועם "לא יסור שבט מיהודה", אף את "כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין". (בראשית מ"ט ח'-י"ב) וזכר לדבר: "אל למלכים למואל, אל למלכים שתו יין". (משלי ל"א ד. ) ומכלל לאו אתה שומע הן.

יין - למזבח חיצון הוא שייך. ומוזהרים עליו כוהנים; "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו". פנימה מן המזבח, בעולם של פנים, לא יכירנו מקומו.

ואם עולם של גן עדן פותח באכילה מעץ של חיטה, פותח עולם של מים, של מבול, עולם שלאחר הכישלון, בשתית יין. "ויחל נח איש האדמה... וישת מן היין וישכר". (בראשית ט; כ"א)

‎17. "בעוד שלושת ימים".

הארכנו, אולי אפילו יתר על מידה, בתפקידיהם השונים של אפרים ומנשה במסגרת בית יוסף. עתים דימינו, לא מי שחלם על אלומות חלם על שמש וירח. לא מי שפתר חלום פרות, פתר חלום שיבולים. לא מי שנתברך בתבואות שמש, נתברך בבכור שורו. לא מי שנתברך בארץ, נתברך בזרע. לא מי שחלם חלומות, עסק אף בפיתרון חלומות.

לא אפרת היא בית לחם.

כביכול, תורה שבכתב ותורה שבעל פה... מי ששנה זו לא שנה זו? עתים שכחנו, שהוא אסף והוא יוסף. הוא החולם והוא המגשים. וכל החלומות וכל הברכות - שלו הן. הוא אבן השוהם שבאיפוד, שבגן, והוא זו שבחושן, זו שנפקד מקומה בגן. הוא הראשית והוא הריבוי. הוא הממזג בקירבו בצורה כה נפלאה שני הפכים אלו. והוא הזכאי לשתי נחלות בארץ, לשני שבטים, ועדיין - לשכם אחד. בכור הוא. בחינת אביו הוא ובחינת אחיו הוא. יודע הוא להיות אחד, בודד, באכילת לחמו.

"ויאמר שימו לחם. וישימו לו לבדו ולהם לבדם". (מ"ג; לב.)

יודע הוא להיות אח בין אחים בשתית יינו.

"וישתו וישכרו עימו" (מ"ג; ל"ד)

הוא עצמו הנגלה. הוא עצמו הנגנז. וטרם בואו למלכות, רואה הוא את בבואתו בשתי היספקלריאות.

"שלושת השריגים שלושת ימים הם. בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ונתת כוס פרעה בידו, כמשפט הראשון אשר היית משקהו". (מ; י"ג.)

גפן רואה שר המשקים בחלומו. גפן וכוס יין. 'מלכות', פוסק לו יוסף. היין הוא הגילוי. "וישת מן היין וישכר - ויתגל בתוך אהלו."

(בראשית ט; כ"א) המלכות הינה ההתגלות. חזר שר המשקים לבית המלכות.

"שלושת הסלים שלושת ימים הם. בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ." (מ; י"ט.)

סלים עם פת רואה שר האופים בחלומו. לחם, מעשה אופה.

'גניזה' - פוסק לו יוסף. הלחם אינו יכול להתגלות. מסולק הוא מעולם שדומה למים. נצפן הוא עד עת קץ הימין. נהרג שר האופים, נתלה על עץ.

***

גם את זה לעומת זה עשה האלוהים בוא וראה. בעולם של טומאה - שני רשעים אלו. רשע שלישי. גדול מהם, חותך את גורלם. את זה משיב למלכות ואת זה תולה. בעולם של קדושה - ניצב מול השנים אחד, אחד בלבד. גוי לא יבין זאת. אחד-וגם שר משקים הוא וגם שר אופים. גם ביין נתברך וגם בלחם??...

זכה יוסף למלכות. לגילוי של הדרת מלך ברוב עם. זכה ליין. זכה למשיח שעתיד לעמוד מזרעו. אך על שיכמו, על ראשו, מוטלים אף סלי הלחם. הלחם שאינו מתגלה, הנגנז כקודש הקודשים, מעבר לכרובים, מעבר ללהט החרב המתהפכת.

עתיד משיח בן יוסף שייהרג....

***

במה ניסו גדולי ישראל לחבר את הלחם עם היין. להוציא את הלחם מגניזתו. כמה צער נצטערו, כמה טרחות טרחו וכמה נתייגעו בצומות בסיגופים בתיקונים, להעביר את רוע הגזירה. שימלוך משיח בן יוסף ושלא ייהרג.

האם הצליחו??

‎18. הנמצא כזה איש

אב ואח. האומנם? היכולים אלו השנים גם לצאת מסבך הפסוקים, המדרשים, ולהתגשם במציאות אחת, בהויה אחת? היכולים אלו השנים בהיותם אחד גם לצאת מתוך דפי התנ"ך ולהיראות גם במסגרת אפורה, חסרת ברק, יומיומית כשלנו?

הנמצא כזה אף אצלינו, בתוכינו, זה הראוי לנחול שתי נחלות. לחלום שני חלומות?! בכור באישיותו, בכור במהותו?!

הנמצא כזה איש שיידע ללבוש בגדי שש, לאחוז ברביד זהב, לרכוב במרכבת מלכות ועם זאת לכלכל עם שלם לחם לפי הטף. לא לשכוח איש, לא לזנוח איש, ולו גם נמוך, גם קטן.

מציאות עגומה, אידיאליות נשגבה. היש חיבור, היש צירוף ביניהן?, שאלות אלו וכיוצא בהן עולות במוחך בשעת בן ערביים עגמומית, על רקע רשרושו של העפר המשתפך מן השקים שעל שפת הקבר. על רקע בקשתו של אב שכול שחפץ הוא בדברי תורה על הקבר. לא בהספדים.

-אידיאליות נשגבה בתוך מציאות עגומה. הייתכן?!...

ושמא, כן הוא?, שמא יש לך בחור העושה לילות כימים על תורה, הרואה ברכה רבה בעמלו, ועם זאת מקדיש ברצון מזמנו לעזרה לחבר חלש ממנו. שמא יש לך בחור ששאיפותיו לגדול בתורה, ומוכן ללמוד רובו של יום עם חבר ששאיפותיו צנועות יותר, יכולתו קטנה יותר. שמא יש לך מפקד תקיף המצעיד את מחלקתו בדרכה על נתיבי משמעת נוקשה, שחייליו בוכים משנהרג.

"כי רם ה' ושפל יראה". (תהילים קל"ח; ו')

‎19. הבכור - רם: (דהי"א ב-כ"ה)

'אתה מקבל בחור עדין. עדין מאד. אבל', מוסיף לי המשגיח בחיוך. 'בשיעור תצטרך להיזהר ממנו'. 'מניין', אני שואל, כשאני בודק את רשימת התלמידים החדשים שבידי. 'מקרית ים' אני נענה. משכתי בכתפי. אך הציפיות שנתלו בו עמדו במבחן, ועוד הרבה למעלה מזה. עיניו הערניות בלשו אחרי בשיעור לכל פינה. משפט בלתי זהיר שלי. וכבר ידו מורמת. מציג את דבריו בשקט, בנימוס, בביטחון. לעולם אין צורך לשואלו למה נתכוון בדבריו. ניסוחיו בהירים, הלך מחשבתו חד וברור. הערותיו נשתלחו לחלל הכיתה בכל מצב, מכל כיוון. תמיד מאירות, תמיד מסבירות. מסבירות את הסוגיה, מסבירות פנים.

לימים, משחלה, משנאלץ להעדר לזמן רב, כמו, הרגשת יתמות אופפת את הכיתה. קולו של אומר השיעור מנסר בחלל הכיתה, לעתים בשקט מדי. לא תמיד נמצאת התגובה המתאימה, עתים רבות נעדרת הביקורת הראויה. קיץ בשיאו. תלמידים טובים פרשו, עברו לשיעור גבוה יותר. הותירו כיסאות מיותמים. חלל הכיתה נראה שקט יותר. אך הנה, רמי חוזר. שוב מאירים הדברים, שוב שמחים.

סוגיות הולכות ומסתבכות. תלמידים ומוריהם מקהים שיניהם על סוגיית 'מוקצה', על מקורותיה הרבים בש"ס. אתה משוחח בסדר עם רמי. והנה מתברר, הדברים מאורגנים, מיושבים, דבר דבור על אופניו. הסוגיה אינה קרעים קרעים.

מחלת עיניים. רמי נעדר. אתה מתחיל להתעניין, שואל. חברים מושכים בכתפיהם. מה הפלא, לומד עד שלש לפנות בוקר. ואתה למד להבין, שלא באו הידע, הסדר הבהירות, בעבודה קלה.

לעתים הנך משוחח עימו בדברי אגדה, אמונה, הגות. מוצא אתה לפניך קנקן חדש מלא ישן. בחור בשל. בשל בדעותיו, בשל בהשקפותיו. שוב אתה מתענין . מתברר לך שמטפל הוא בנוער שבעירו. חש אחריות כלפי הנערים. אומר שיחות, מעודד, מכוון. חייב שתהא לו יד ורגל אף בעולם זה של ענייני אמונה.

רואה אתה לפניך אב. אב בחכמה אם גם רך בשנים.

***

זעזוע חברתי - לימודי פוקד את הכיתה בפרוס הקיץ. נשמעת תביעה לקרב רחוקים, לתמוך בפחות חזקים. לפרק את זוגות הלומדים ולערבם. לגשר על הפערים הגדלים והולכים שבכיתה. כותב שורות אלו נאלץ להיכנס בעבי הקורה, לטעום מעט מקושי קריעת ים סוף שבזיווג. לדרוש מבחורים. כמעט לריב עימם. לבקש, להתחנן ולעיתים להיכנע להיסוג.

אחד עומד בפרץ. אין כלל צורך לבקש ממנו. יודע הוא שזה ייעודו, שזו עבודתו. מעולם לא חשב אחרת. דוחף, מעודד, ממריץ. מקדיש את רוב שעות יומו ללימוד, לעיסוק עם בחורים שיוכל להיבנות מהם רק ע"י זה שיבנם בעמל עשר אצבעותיו. כל זה בשקט, כמעט בחשאי, בלא שיחזיק טובה לעצמו. וכי מדוע יחזיק טובה! והלוא כל אישיותו אומרת, כי לכך נוצר.

רואה אתה אח לפניך. אח לשמחה, אח לצרה, אח לעזרה.

***

‎20. עלי עין

ימים כתיקונם, למד אתה להכיר את אשר לפניך, לתהות על קנקנו. שבעתיים למד אתה מימים שאינם כתיקונם. עובר יום, יומים, שבוע, רמי איננו. סובל ממחלת עיניים. כתמים שחורים מופיעים לנגד עיניו. בקושי רב מסוגל לקרוא, ללמוד, קשה עליו הריכוז. קיים אף חשש לאיבוד הראיה. אתה ניגש לחדרו, למיטתו, משוחח עימו פעם אחר פעם. למד אתה להכיר כוחה של אמונה, כוחה של תקווה. התגברות על ייאוש מהי. (לימים למד אתה להכיר את אלו מבין השיטין של דברי אביו יבל"א, גם לאחר שנראה שנכרתה, אפסה התקוה שבלב.)

מתוך שיחות של חולין עימו באותם ימים אתה נכנס לעולמו השני של בחור ישיבה. המשפחה, הבית, השכונה העיר. שומע אתה על יחסו להוריו, על דאגתו הרוחנית לאחיו על חרדתו לגורל בני השכונה, לרמתו הרוחנית של סניף בני עקיבא שבמקום מגוריו. על כל אלו, ועל מה שמוכן הוא לעשות למענם, על כל מה שעושה למענם. אתה שומע, ואתה מתחיל להבין. התקוה שיירפא, שיחזור לאיתנו, נובעת מן התחושה שחייב הוא לחזור שאין מי שיעשה את הדברים במקומו.

* * *

...שאין מי שיעשה את הדברים במקומו. זוהי אכן המחשבה הפוקדת אותך משיוצא רמי לצבא, לאחר שאכן חזר לזמן לא רב לספסלו בישיבה. זוהי התחושה הפוקדת אותך משבא רמי כשבועיים לפני סיום שרותו לשבת בישיבה, שחייב הוא כבר לשוב, שאין מי שיעשה במקומו.

... זוהי גם התחושה הפוקדת אותך באותו בין ערביים סגרירי, כשאתה עומד בין המון צפוף ושחוח, כשאתה שומע דברי פרידה אחרונים על קבר לח, דברי רבותיו, דברי מפקדיו.

‎21. אחרית דבר

"ויהי דבר ה' אלי לאמר: ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידך" (יחזקאל לז; ט"ו-י"ז.)

המעיין היטב בפרשה זו, מגלה בה תרוץ לתמיהות המפרשים ,עי' בעיקר ברמב"ן בפרשת גן העדן שבספר בראשית)על עץ החיים ועץ הדעת שבתוך הגן (ב; ט) הרי בתוך, באמצע, ייתכן רק אחד. ועוד, היאך אמרה חוה "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" (ג;ג),ולא פירשה לאיזה מן השניים כוונתה.

זה ששני עצים הם, טעותה של העין האנושית היא, עץ אחד הם. וכדברי המשכה של הנבואה. "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו, ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי ( ל"ז; י"ט). עץ אחד הם. והדעת הרבה, החכמה הרבה עד כדי 'ותחסרהו מעט מאלוהים', של בן דוד, היושב על כסאו, אינן עוד תלושות, עקורות, קשורות במוות ובנחש. מתוך "ונחה עליו רוח חכמה ובינה, רוח דעת" שנאמרו על חוטר מגזע ישי, (ישעיהו יא: ב') מתוך העץ הפורה משורש ישי, צומחת ועולה קריאתו הגדולה של עץ החיים:

"עוד יוסף חי".