למחלקת ר"מ וחכמים בדין "כל דבר שהוא בחזקת טומאה וכו'" / ליב מוסקוביץ

שנינו בנדה (פ"ט, מ"ה): "שלוש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם (על המטה; דם זה מטמא את האשה שיצא ממנה מדרבנך)... בדקה אחת מהן (לראות אם יצא הדם ממנה) ונמצאת טהורה, היא טהורה ושתיהן טמאות... (בדקו) שלשתן ומצאו טהורות, כולך טמאות.למה "דבר דומה? לגל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים... (שאם בדקו) שלשתן ומצאו טהורים, כולן טמאים, דברי ר"מ, שהיה ר"מ אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה, לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע לך טומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה (כל', לקרקע בתולה שלא עובדה מעולם; היות שלא נמצאת הטומאה, "אימר עורב נטלה").

במה נחלקו ר"מ וחכמים? אם בדק כל דרכו וחיפש בכל מקום שהטומאה יכולה להימצא שם; למה ר"מ מטמא "עד שיוודע לך טומאה היכן היא", שהרי הטומאה וודאי כבר נסתלקה, אע"פ שאיננו יודעים איך ולאן. ואם לא בדק כל צרכו, למה החכמים מטהרים - אולי הטומאה עדיין נמצאת במקום שלא בדק (או שלא בדק כראוי)! וקשה לפרש שנחלקו ר"מ וחכמים לגבי המציאות, שלפי ר"מ אי אפשר ש"בא עורב ונטלה", ולפי החכמים אפשר,[1] שהרי נחלקו ר"מ וחכמים גם לגבי דברים אחרים (ר' להלן), ואין מתקבל על הדעת שבכל התחומים האלה קיימת מחלוקת לגבי המציאות.

כדי להבין את מחלקתם של ר"מ וחכמים, נעיין בשאר המקומות שמחלוקת זו (או דעת אחד מבעלי הפלוגתא) מופיעה:

א) נדה סא. - "למה ליה (=לר"מ) למתני למה זה דומה? - ה"ק להו לרבנן, מאי שנא בדם דלא פלגיתו ומ"ש בגל דפלגיתו?! ורבנן - בשלמא התם, אימא עורב נטלה, אלא הכא, האי דם מהיכא אתא?!"

ב) שם (=תוספתא נדה פ"ח ה"ה) - "אמר ר"מ, מעשה בשקמה של כפר סבא שהיו מחזיקין בה טומאה, ובדקו ולא מצאו. לימים נשבה בו הרוח ועקרתו, ונמצא גולגולת של מת תחובה לו בעיקרו. אמרו לו: משם ראיה? אימר לא בדקו כל צרכו!"

ג) שם (=תוספתא שם ה"ו) - "תנא, אמר ר' יוסי, מעשה במערה של שיחין שהיו מחזיקין בה טומאה, ובדקו עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורה ולא מצאו. לימים נכנסו בה פועלים מפני הגשמים, ונתזו בקרדומותיהן ומצאו מכתשת מלאה עצמות. אמרו לו: משם ראיה? אימר לא בדקו כל צרכו!" (חסדי דוד על התוספתא שם: "פי', שלא היו בקיאים להכיר איזוהי קרקע בתולה")

ד) פסחים י. - "על (כלומר, עכבר נכנס לבית עם חמץ בפיו בערב פסח) ובדק (למצוא את החמץ שהכניס העכבר) ולא אשכח, פלוגתא דר"מ ורבנן, דתנן, היה ר"מ אומר, כל דבר שבחזקת טומאה, לעולם הוא בטומאתו עד שייוודע לך טומאה היכן היא..."

ה) בכורות כה: - "משיב ר' ששת: בעלי מומין אוסרין בכל שהן (כל', אם בכור בעל מום נתערב בבכורות אחרים תמימים, כולם אסורים למזבח), ור' יוסי אומר: יבוקר (בודקים את כל הבהמות למצוא את הבעל מום)... אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, מחלוקת בשבדק ולא מצא, ולמיפלגי בפלוגתא דר"מ ורבנן... (רש"י: כיון דלא נמצא הבעל מום, כולן אסורין וח"ק כר"מ; גר' יוסי סבר יבוקר, ודי לו אפילו לא נמצא, כחכמים"). ר' יוסי אמר, מחלוקת (ת"ק ור' יוסי) כשבדק ומצא, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג, דתניא, שדה שאבד בה קבר, נכנס בתוכה, טמא.נמצא בתוכה קבר, נכנס לתוכה, טהור, שאני אומר, הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי, רשב"ג אומר: תיבדק כל השדה כולה. ור' אסי מאי טעמא לא אמר כר' חייא בר אבא? אמר לך: בשלמא גבי טומאה, אימר בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה, אלא הכא, בעל מום להיכא אזיל?! ואידך - אימר מום עובר הוה ואיתסי!.."

ו) נדה סא: (=תוספתא שם פ"ח הי"ג) - "ת"ר, בגד שאבד בו כתם (של דם, והבגד טמא מדרבנן), מעביר עליו שבעה סממנים (=שבעת הסממנים שמעבירים כתמי דם מבגדים, המוזכרים בנדה פ"ט מ"ו) ומטלן (ועי"ז נטהר הבגד). ר' שמעון בן אליעזר אומר, בודקו שכונות שכונות (רש"י: "כל שלוש ושלוש אצבעות לבד"). אבדה בו שכבת זרע - חדש, בודקו במחט, שחוק - בודקו בחמה".

ז) ס"א ע"א: - אמר ר' חסדא, בגד שאבד בו כלאים, צובעו ומותר א"ל רבא לרפרם בר פפא, מנא ליה לסבא האי? א"ל, מתניתין היא, דתנך "בודק עד שמגיע לסלע", ואי ליכא, אימר עורב נטלה - הכי נמי, עמרא וכיתנא בהדדי לא סליק להו ציבעא (ועל ידי בדיקה זו אפשר לראות אם כלאים עדיין נשארים בבגד), וכיון דלא ידוע, אימר מינתר נתר."

ח) תוספתא אהלות פ"ד ה"ח (=תוספתא טהרות פ"ג ה"ה) - איבד כזית מן האחת בתוך הבית. ובקשו ולא מצאו, הבית טהור[2] (כשיטת חכמים); לכשיימצא, הבית מטמא למפרע" (כל' מזמן שאבד בו הכזית מן המת).

מנדה סא. (דוגמא ב') שהבאנו למעלה ("אמרו לו: משם ראיה? אימר לא בדקו כל צרכון"), ברור שנחלקו ר"מ וחכמים רק כשבדק כל צרכו,[3] אבל נראה שאפילו לדעת חכמים, בדיקה לא יכולה להוכיח בוודאות גמורה שאיסור נסתלק כל עוד שלא יודעים איפה נמצא האיסור: אע"פ שבית שאבד כזית מן האחת וכו' טהור, הבית מטמא למפרע מזמן שאבד בו הכזית מן המת, אם תימצא הטומאה אח"כ, ולא אומרים שנכנסה הטומאה לבית רק אחר הבדיקה (וכבר העיר הר"י קורקוס על כך, מובא בכ"מ הל' טומאת מת, פ"ד הי"ב), אף החכמים מודים, איפוא, שתמיד קיימת אפשרות שהאיסור שבודקים אחריו נעלם מעיני הבודק, אלא שע"פ דין אין צורך לחשוש לאפשרות רחוקה כזו - ועל נקודה זו חולק ר"מ.

אולם עדיין קים קושי בהבנת שיטת החכמים, שהרי "אין ספק מוציא מידי וודאי" (פסחים ט. ועוד), ואפילו "ספק הרגיל וקרוב לוודאי" (תוס' שם ד"ה ואם, בסוף, וכך דעת כמה ראשונים[4]), וכל זמן שקיימת אפשרות שלא בדק כהוגן איך תועיל בדיקה להפקיע חזקת וודאי חמץ איסור טומאה? ברם, כלל הוא בידינו ש"רובא וחזקה רובא עדיף" (נדה יח: ועוד) לדעת חכמים, והבר-פלוגתא שלהם הוא - ר"מ![5] ואשר לדין "אין ספק (הרגיל) מוציא מידי וודאי", שלכאורה עומד בניגוד מוחלט לכלל "רובא וחזקה רובא עדיף," דין זה ("אין ספק...") נאמר רק כשלא נעשה מעשה לשנות את הוודאי (כגון בית שהוחזק בו חמץ, וספק אם מישהו הוציאו משם), אבל כשנעשה מעשה לשנות את הוודאי, סומכים על רוב אפילו נגד חזקת איסור (כגון בהמה, שעומדת בחזקת איסור, ונשחטה, וספק אם נשחטה כדין או לא, "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" מתיר את הבהמה באכילה (עיין חולין יד ומשמרת הבית, בית א', שער א', ז' ב' בנדפס), ואם ניישם את הדברים לגבי בדיקה יוצא שלפי חכמים בדיקה נחשבת כמעשה המשנה, כמו שחיטת בהמה: היות שע"פ רוב, איסור שבדקו אחריו ולא נמצא באמת נסתלק, לא חוששים לאפשרות הרחוקה שהאיסור עדיין במקומו עומד, אלא אומרים שכבר נסתלק האיסור, אע"פ שלא יודעים איך ולאן. ולפי ר"מ, שחולק על הכלל של "רובא וחזקא רובא עדיף" וסובר שחוששים למיעוטא (חולין יא: ועוד), בדיקה לא מועילה נגד חזקת איסור "עד שיוודע לך טומאה היכן היא."

אבל אין הכרח להסביר את שיטת החכמים בדרך זו. ייתכן שכל מה שניתן להוכיח מהתוספתא ("אבד כזית מן המת...") הוא שאם איתרע הבדיקה (כגון אם נמצא הכזית מן המת אחרי בדיקה), מודים חכמים שהבדיקה היתה פגומה מראש, אבל כל זמן שלא איתרע הבדיקה, העובדה שבדק בכל מקום שהאיסור יכול להימצא שם מוכיחה בתורת וודאי, ולא רק בתורת רוב, שהאיסור כבר נסתלק.[6] לעומת זאת ר"מ סרבו שכל בדיקה פגומה מראש, מפני שתמיד קיימת אפשרות שלא בדק כהוגן ושהאיסור עדיין נשאר במקומו.

מכל הנ"ל יוצא שר"מ מחמיר פה מפני שהוא חושש למיעוט, אבל עדיין ניתן לשאול: בתורת מה מחמיר ר"מ? ונראה שניתן לענות על שאלה זו בשלוש דרכים:

1. אולי ההבנה הפשוטה ביותר - וודאי ההבנה המקובלת על רוב הראשונים - היא שלפי ר"מ, בדיקה מסלקת חזקת איסור, אלא שעדיין צריכים לדון על המצב לאחר בדיקה: האם נסתלק האיסור עצמו ("אימר עורב נטלה") או לא? ברור שמבחינה סטטיסטית, האפשרות שהאיסור עדיין נשאר במקום הינה רק "מיעוט", אלא שמבחינה הלכתית "הוה ליה פלגא ופלגא"[7] ורואים אפשרות זו כספק השקול.

יוצא, איפוא, שכללי ספקות הרגילים תופסים - ספק דרבנן לקולא, ומקילים לענין בדיקת חמץ דרבנן אף לפי ר"מ. ולפי זה, צריכים לפרש שבכל המקרים שנחלקו ר"מ וחכמים, מדובר על איסורים דאורייתא, שבאיסורים דרבנן אף ר"מ, יקל מדין "ספיקא דרבנן לקולא"[8].

2. יתכן שלפי ר"מ, בדיקה לא מועילה כלל לסלק חזקת איסור היות שתמיד קיימת אפשרות שלא בדק כהוגן, בדיקתו לא שווה כלום כל זמן שלא מצא את האיסור, וחזקת איסור במקומה עומדת[9] לפי זה, יוצא שר"מ מחמיר בתורת וודאי, וכן כתב הב"ח (או"ח סי' תלט ד"ה ראה) שאולי לפי ר"מ "אסור לדור בבית עד שימצא... כיון דאיכא חמץ בבית בוודאי, אלא שאינו מוצאו עתה". ונראה שכן דעת הרמב"ן (מובא בחידושי רבינו דוד, פסחים י. ד"ה על), שלא יצא ידי חובתו בבדיקה אחת, אלא שיהא בודק פעם אחר פעם"[10] כי החמץ וודאי נשאר במקומו.

3. ייתכן שלדעת ר"מ, יש דין מיוחד של "חוששין למיעוט." אנחנו מוצאים, למשל, שעל אף חששותיו של ר"מ למיעוטא, מותר לאכול פסח וקדשים אע"פ שיש מיעוט טריפות שאי אפשר למצוא ע"י בדיקה, מפני ש"היכא דאפשר (לחשוש למיעוט) אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר" (חולין יב), ואפילו אם חוששים למיעוט מה"ת (כדעת ור"ב, הובא במרדכי חולין סי' תשלז)! וא"כ, ניתך להבין שר"מ סובר שכשיש מיעוט, צריכים להחמיר ככל האפשר, אבל אם "אי אפשר", אף ר"מ יקל. ולכן, יש מקום להקל כשלא נמצא האיסור על ידי בדיקה, בתנאי שבדק בדיקה מקסימלית - דהיינו בדיקה יותר אינטנסיבית ומקיפה מזו שדורשים חכמים - ואין לו עוד מה לעשות בכדי לחלק את האיסור. כך נראה, למשל, מדברי הרש"ל (ר' הערה 10) שלפי ר"מ בודק פעמיים ושלוש עד שיהא מוחזק הבית בבדוק" ודיו, אע"פ שלא ביטל. ודומה שאף רבינו פרץ (תוספותיו לפסחים י. ד"ה על) הבין כך, שלדבריו, אע"פ שביטל ובדק ולא מצא את החמץ, "לא מצרכינן ליה ליצא מן הבית, אלא מצרכינן ליה לבדוק עלאי ותתאי דמן הדין לא היה לו לבדוק", לר"מ בעוד שחכמים לא מצריכים שום בדיקה בעילאי ותתאי, הוי אומר, שאפילו ר"מ מודה שבדרך בלל אין צורך לבדוק עילאי ותתאי רק כשהוחזק חמץ בבית אע"פ שביטל ואינו עובר על ב"י דאורייתא, לא יצא ידי חובתו עד שיחמיר יותר מעיקר הדין ע"י בדיקת עילאי ותתאי, אע"פ שאין צורך להחמיר יותר אם לא נמצא החמץ ע"י בדיקה זו.

לסיכום: ראינו מחלוקת עקרונית בין ר"מ לחכמים אם בדיקה יכולה להפקיע חזקת איסור כל זמן שלא נמצא האיסור. לפי החכמים, נראה שבדיקה תמיד מועילה לסלק חזקת איסור, אא"כ איתרע הבדיקה. ולפי ר"מ, שחושש למיעוט, תמיד צריכים לחשוש לאפשרות שעדין לא נסתלק האיסור. - או בתורת ספק, או בתורת וודאי, או בתור דין מיוחד של "חוששין למיעוטא."



[1] ברם, מדברי הרא"ש (תוספותיו לנדה מא. ד"ה שכונות) משמע שמח' ר"מ וחכמים היא באמת מחלוקת במציאות. לדעתו, ר"מ מודה בבגד שאבד בו כתם שלא נמצא על ידי בדיקה שהבגד טהור: "אימור נתכבס ולאו אדעתיה, אע"ג דר"מ לית ליה האי טעמא גבי טומאת מת, הכא מודה דבבדיקה סגי, דאפשר להיות (כל', בניגוד למקרה של גל טמא שנתערב בגלים טהורים ששם "אי אפשר להיות") שנפל הכתם או שנתכבס ואינה זכורה". אף התוס' (נדה מא: ד"ה שכונות) סבורים שר"מ (אולי) יודה במקרה הזה, אבל הם מתבטאים בצורה אחרת לגמרי: "ואפשר דאפילו ר"מ מודה הכא (בבגד), דשכיה טפי מלמימר עורב בא ונטלה" - הרי שההבדל בין "אימר נתכבס ולאי אדעתיה" ו"אימר בא עורב ונטלה" הוא הבדל סטטיסטי כמותי גרידא, ולא הבדל איכותי, נפי שמשתמע מלשון הרא"ש.

[2] בתוספתא טהרות הנ"ל, הגירסה היא: טמא. ברם, תוספתא זו מצוטטת כגירסתנו ("טהור") בירושלמי פסחים פ"א ה"ג ובא"ש טהרות פ"ג מ"ה, וכן נפסק ברמב"ם (פ"ד מהל' טומאת מת הי"ב).

[3] וכן כתב רבינו דוד בחידושיו לפסחים (י. ד"ה על), ש"מחלקתו של ר' מאיר היא כשבדק כל צרכו", ונראה שכן הבינו שאר הראשונים ברם, רבינו פרץ בתוספותיו לפסחים (י. ד"ה על) אומר שלפי ר"מ, אם לא מצא את החמץ שאבד בתוך הבית, "מצרכינן לית לבדוק עלאי ותתאי, דמן הדין לא היה לו לבדוק" - הרי שלפי החכמים, אין צורך לבדוק "עילאי ותתאי" כלל! אבל נראה שלפי ר"פ, לא חייבו חכמים בדיקה בעילאי ותתאי כלל, אפ"י כשאבד חמץ בתוך הבית, או מפני שהכניסה למקומות כאלה קשה אף לעכברים, ולכן הם עדיין נחשבים כמקומות שאין מכניסים בהם חמץ (עיין מאירי פסחים ב. ד"ה ואמר), או מפני שאנשים לא יוכלו (או ירצו) להוציא חמץ ממקומות כאלה (כדעת ר' יהונתן מלונל, פסחים ח. ד"ה העליונים, הובא בגמרא שלמה, פסחים, עמ' קמב, והשוה תלמיד הרמב"ן פסחים ח. ד"ה כל מקום, שם ע"מ קמה, ומאירי, פסחים ח. ד"ה חורי, וכן י'. ד"ה כל מה), ור' להלן.

[4] לא מצאתי אף ראשון שחולק על זה, אבל נראה שלפי ריש לקיש, ספק הרגיל מוציא מידי וודאי (עיין ע"ז מא:, אבל ר' רש"י מעילה יד. ד"ה ר"ל (לפי גירסת השטמ"ק) ורבינו גרשום שם), ואולי אף ר' יהודה סבור כך לפי הירושלמי (פסחים פ"א ה"ג, לפי קה"ע, אבל עיי"ש במה"פ).

[5] הגדרה מדויקת של שיטה זו דורשת עיון נוסף בסוגיא של "סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא", כמובן, ואכמ"ל.

[6] וכן וודאי איתרע הבדיקה לפי ר' אסי אליבא דר' יוחנן, שאבר שאף חכמים מודים לר"מ שבכור בעל מום שנתערב בבכורות תמימים אוסר את כל הבהמות למזבח, ש"הכא בעל מום להיכא אזיל?" ואשר לתליית כתמים כשבדקו שלשתן ומצאו טהורות (ראה לעיל) שחכמים מודים לר"מ שכולן טמאות ("האי דם מהיכא אחא?"), ברור שמלכתחילה בדיקת הנשים לא יכולה להוכיח בתורת וודאי ממי יצא הדם שנמצא על המטה וממי לא, אלא רק לברר שהסיכויים שהדם יצא מאשה פלונית הם יותר גדולים, ובדיקה זו מועילה רק מטעם תלייה.

[7] כלשון הגמ' ביבמות קיט: ואע"פ ששם "הוה ליה פלגא ופלגא" מפני שאומרים "סמוך מיעוטא לחזקה," נראה שה"ה לפי ר"מ בכל מקרה שחוששים למיעוט, ואכמ"ל.

[8] ולפי זה. מוכרחים לפרש הגב' בבכורות כה: (בכור בעל מום שנתערב בבכורות תמימים) לפי אותם ראשונים הסבורים שתערובת יבש ביבש אסורה מה"ת כשכל התערובת קיימת, כלומר, שאסור לאכול את כל התערובת בבת אחת (ר' למשל תוס' חולין קי ד"ה בריה בסוף). כמובן, לפי הראשונים שחולקים על תפיסה זו לדוגמא, רא"ש חולין פ"ז סי' לז), צריכים להסביר את שיטת ר"מ אחרת: ר' להלן.

[9] השווה משנה אחרונה נדה פ"ט מ"ה ד"ה כולן.

[10] אפשר לפרש את דברי הרמב"ן אחרת - אולי התכוון הרמב"ן לשיטת המהרש"ל, מובא בב"ח (או"ח תל"ט ד"ה ראה, בסוף), שלפי ר"מ בלא ביטל נמי צריך שיבדוק פעמיים ושלוש עד שיהא מוחזק הבית בבדוק, ועיין עוד להלן.