מראית העין / ברוך גיגי
תנן בפק' דביצה (ט.) "ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך וכו', וב"ה מתירין". ובגמרא שם איתא פלוגתא בין תרי לישני בהסבר נקודת המחלוקת בין ב"ה ובין ב"ש. ללישנא קמא, ב"ה מתירים אף ברה"ר משום דשובכו מוכיח עליו, אך לב"ש אסור ברה"ר דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך, ואסור משום מראית העין. ולדעה זו לית להו לבית שמאי הא דאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור וללישנא בחרא שם מחלוקת ב"ש וב"ה היא בדינו של רב, ואף ב"ה אוסרים ברה"ר והמחלוקת האם לאסור גם ברה"י מדינו של רב או לא. ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה, אך בטרם כל ננסה לברר יסוד הדין של איסור מראית העין, והאם הוא תלוי במחלוקת, ומתוך זה ננסה לעמוד על איסור בחדרי חדרים. כמו כן נברר את היקף הדין ולבסוף נגיע לפסקן של דברים.
תנן בחולין (מא:) "השוחט לשם עולה, לשם זבחים וכו' שחיטתו פסולה, ור"ש מכשיר". המשנה דנה באדם ששוחט בהמת חולין לשם קרבן, ויש חשש שיחשבו שהוא מקדיש אותה בשעת השחיטה, ויחשבו שמותר להקריב קדשים בחוץ, ור"ש מכשיר - נחלקו הראשונים בהסבר טעמו של ר"ש, רש"י שם כתב דלית ליה לר"ש מראית העין, ולכך
אינו חושש, אך תוס' מסבירים בעקבות התוספתא "ר"ש מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב, שהכל יודעים שאין דרך להתנדב קרבן לשחטו בחוץ וא"כ, יוצא שלפי רש"י דין זה דאיסור מראית העין אינו מוסכם על כולם, ונתון במחלוקת התנאים.
והנה בעיקר הדין, שאסרו חכמים משום מראית העין, ניתן לכאורה להסביר בשני אופנים:
א. למנוע חשד שלא יחשדו בו שעובר על איסורים. המקור לכך יכול להיות:
1) ירושלמי שקלים (פ"ג סוף הלכה ב') "ר"ש בר נחמן בשם רבי יונתן, בתורה ובנביאים ובנתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקומי בתורה מנין, דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל וכו'".
2) אבות דרבי נתן (פרק ב', ב') "לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו עם אשתו ואין צ"ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות וכו' הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור" (ועיין עוד חולין מד:).
ב. יתכן שיש לאסור במראית העין בגלל שאדם הרואה יחשוב שמותר ויבוא לידי תקלה. אמנם, הסבר זה קשה לאומרו בכל המקרים, כגון במסכת ע"ז יב. איתא "נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחווה לעכו"ם", ושם ברור לכאורה שאין חשש שיחשבו שמותר להשתחוות דזיל קרי בי רב הוא לכן, נראה לי לזמר שהטעם המרכזי הוא החשד שיראה כרשע - וכן עולה במרבית המקרים (חלק מהם יובאו להלן, תוך כדי דיוננו). אך בצד המקרים האלה, יש מקרים שבהם מתוספת לבעיית החשד, בעיה נוספת שמא יבואו להתיר איסורים, ומעין זה ראינו לעיל בחולין מא: (וראה עוד להלן בענין התפא"י והמהרש"ל) עלינו לבדוק אתה, לאור שני הטעמים הנ"ל, יסוד האיסור בחדרי חדרים, והאם נתן לחלק בין שני סוגי מראית העין בענין זה. בענין איסור בחדרי חדרים אפשר לומר שזאת הרחבת איסור מראית העין, א) שמא יבוא לעשות ברה"ר, ויאמר שלא רואים אותו.
ב) שמא יראהו אדם ברה"י, ולכך אסרו חז"ל את הפעולה אף בחדרי חדרים. (הר"ן על הרי"ף, ביצה ה. באילפס).
אפשר להעלות טעם נוסף והוא שאמנם חז"ל אסרו את הפעולה משום מראית העין, אבל אח"כ הפעולה כבר נאסרת באופן מוחלט, ללא קשר לטעם הבסיסק (מעין ההסבר שרגילים לומר לגזירות חז"ל שבטל טעמן, ובכל זאת האיסור קיים).
והנה, אם טעם איסור מראית העין הוא משום חשדא במרכז האיסור עומד האדם, עליו להיות נקי מה' ומישראל, ולכן, יותר סביר לומר שאיסור חדרי חדרים לא בא לאסור את הפעולה עצמה, אלא להרחיב את איסור מראית עין, אבל אם הטעם הוא משום שמא יבואו להקל, כאן הבעיה לא באדם שעושה את הפעולה, אלא שהפעולה עצמה יוצרת מצב שילמדו ממנה להקל באיסורים, יש יותר מקום לומר שחז"ל אסרו את הפעולה באופן מוחלט. וראיתי להפרמ"ג (ביו"ד סי' ט"ו בשפ"ד ס"ק ט"ז) שכתב שאף אם נאמר שבאיסורי דרבנן לא גזרינן בחדרי חדרים (כפי שיבואר עוד לקמן בעז"ה), באיסורי אכילה לא שייך חילוק זה דכבר הוא חתיכה דאיסורא ואסורו אף בחדרי חדרים. נראה מדבריו שבאיסורי אכילה אימץ הוא את הטעם שאחרי שחז"ל אסרו את זה באכילה - חל על זה שם איסורי אכילה בחפצא, ואינו דין רק בפוֹעֵל הפעולה.
התפארת ישראל בפ"ג רביצה משנה ז' (ביכין שם אות ל"ג, ובועז אות ד') כותב דאיסור בצינעא קיים רק כשהאיסור בפרהסיא הוא משום חשדא, אבל הכא טעם האיסור בפרהסיא הוא שלא יקילו ביותר להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה,ובזה לא שייך איסור בצנעא. (שם מדובר על השחזת סכין ביו"ט דאיפסקה הילכתא בגמרא דהלכה ואין מורין כן לרבים, והבין התפארת ישראל שאסור לעשות זאת בפני רבים). כדי להבין את דינו של התפארת ישראל חייבים לומר שהוא לא סבר שחז"ל אסרו את הפעולה בחפצא, ולפי זה החילוק בין איסורי מראית עין משום חשדא, לאלה האסורים מטעם שלא יקלו ביותר הוא דכשהאיסור משום חשדא, יש חשש שמא יבוא לעשות בחוץ, או שמא יראו אותו בפנים, ואז תתעורר בעיית החשדא בשעת המעשה עצמו, אך אס האיסור הוא מטעם שילמדו להקל, הרי אף אם יראו אותו עושה את המעשה בחדרי חדרים, עוד לא נפיק מיניה חורבא אלא בשלב שני שילמדו להקל ומתוך זה יבואו לעשות, ויתכן שלכן, לא גזרו בכגון דא.
אפשר גם לומר שאם האיסור מצד חשדא יש יותר חשש שיבוא לעשות בחוץ, כיוון שהפגיעה רק בו, הוא עלול להקל ראש, לכן החמירו בחשדא, יותר מאשר במקרה שהחשש שיבואו להקל, שאז עלולה לבוא תקלה על ידו, ויזהר יותר בעצמו ולא יבוא לעשות בחוץ, לכן שם לא גזרו בחדרי חדרים.
ועתה, נבוא לדון בהיקף האיסור, הן מצד סוג החשד והן מצד סוג הפעולה והאסור. גרסינן בשבת (כג) "אמר ר"ה, חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות" ויש שם דיון בגמרא, האט הכוונה לחשדא דבני מתא שמכירים את האדם שגר בחצר, ויודעים ששייכת לאדם אחד ולכן אסרו מרוח אחת בלבד, או דילמא הכוונה לחשדא דעלמא, ומסיקה הגמרא שחיישינן לחשדא דבני מתא, אך לא ברור עדייך הטעם דלא חיישינן לחשדא דעלמא, אם זה בגלל סוג החשד, דכיוון דאינם מכירים את בני העיר, אין החשד מתמקד באיש ספציפי, אלא שהם חושדים שיהודי לא קיים מצוות נר-חנוכה, וחשד כזה, אינו חשד, ד"והייתם נקיים" נאמר דוקא על הפרט, כשהחשד מתמקד "כלפיך ספציפית, או שיתכן, שלא חוששים לחשדא דעלמא בגלל סבה צדדית" כגון לא שכיח ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, אך, עקרונית בהלכות חשדא היה מקום גם כאן לאסור, ולפי זה נקבל
הרחבה גדולה של חשד, שגם כשהחשד לא מתמקד כלפי אדם ספציפי הצו של "והייתם נקיים מה' ומישראל" חל על עדת ישראל, שעלינו לדאוג שלא יחשדו באחד מישראל שלא קיים מצוות נר-חנוכה, שכל עדת ישראל צריכה להיות "נקיה". (ויתכן שתלוי בפרסומי ניסא) ותו איתא בר"ה (כד:) "ומי חיישינן לחשדא, והא ההיא בי כנישתא דשף ויחיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא (צלם דמות המלך - רש"י) והוו עיילי רב ושמואל, ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם ולא חיישי לחשדא? רבים שאני".
מסוגיא זו לומדים אנו שבמקום רבים ליכא חשדא, וההסבר לכך פשוט לכאורה דכיוון דרבים הם העושים, לא יחשדו בהם ויתלו בהיתר. ובענין גדר רבים איתא בבדק הבית לרבינו הבית יוסף (ביו"ד סי' קמ"א בשם רבינו ירוחם) ששנים מוגדרים כרבים וראייתו מסוגיא דלעיל, שרב ושמואל מוגדרים כרבים, וכן, איתא בסוגיא דאיסור כניסה לחורבה בריש ברכות מטעם חשדא, דבתרי ליכא חשדא. וסיים שם רבינו ירוחם "דאפילו דליכא חשדא - מכוער הוא להם" וכן כתב בש"ק שם ס"ק כ"ז.
נעבור לדון בהגבלות הדין מצד סוג הפעולה.
א. תנן בחולין (מא) "אין שוחטין לגומא כל עיקר (משום שהוא חוק הצדוקים לעבודת כוכבים - רש"י). אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים" והא דמותר בחצרו - דהרואה אומר לנקר חצרו הוא צריך. והנה, לכאורה אפשר לומר שהסוגיא כאן חולקת על -דין חדרי חדרים, אך התוס' במקום סוברים שפה אין שייך לגזור, כיוון דכאן אין חשש שיראו אותו בפנים, כי אפילו יראו אותו, יחשבו שלנקר חצרו הוא צריך - וליכא חשד כלל. ונראה, שניתן להסביר זאת אף לטעם שחז"ל אסרו את הפעולה בחפצא, כאן כיוון שאופי הפעולה בתוך הבית שונה לגמרי מהפעולה בשוק, יתכן שהיא כבר מוגדרת כפעולה אחרת, וחז"ל אסרו פעולת חשדא גם בחדרי חדרים, אך שחיטה לתוך גומא בחצר. אינה מוגדרת כפעולת חשדא. ועקרונית, פעולה דומה עם תנאים מיוחדים תהיה מותרת גם ברה"ר, וכדאיתא התם בחולין (יג:) "לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, בין בראש הגג ובין בראש הספינה. וברש"י שם "ואע"ג דתכן אין שוחטין לתוך ימים הלא לימרו לשר של ים שוחט...דהכל יודעים הכיוון דבספינה הוא על כרחו הוא שוחט לתוך הים שא"א לו לטנף את הספינה", מכאן רואים שפעולה שמטרתה מובהקת, אינה מוגדרת כפעולת חשדא ומותרת אפי' בפרהסיא.
ומעין זה איתא בשבת מה. לענין קמיעין שאין לאחזם ביד ולצאת בהם לרה"ר, ויש שם דיון בתוס', האם לאסור אחיזה משום מראית העין (שלמרות שעקרונית מותר לצאת בקמיעין דדינם כתכשיט - משום חשדא אסור), ומתרצים שם התוס' דאיסור מראית העין ליכא, כיוון האפשר לנשאו בקומצו ואז אין מראית העין, ואפילו למאן דאסר בחדרי חדרים, הכא מותר דאף בשוק אם אוחזו בקומצו אין מראית העין.
ב) תו תניא (בכתובות ס.) "נחום איש גליא אומר, צנור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזור רבנן".
והנה, בפשטות דין זה ניתן לנתקו מדין מראית העין, שחז"ל אמנם התירו כאן לגמרי, אלא שאסרו זאת בפרהסיא, דמהיות טוב אל תקרי רע, ויפה הצינעא וכדכתב בב"י בשם הר"ן בפרק חבית (הב"י בסי' של"ו) ואפשר דלאו דוקא בציבעא,
דאי לא אפשר בצינעא אפילו בפרהסיא במי שרי מיהו כל היכא רמצי למעבד בצינעא טפי מעלי". ומעין זה איתא בר"ן דביצה (ה. באילפס) וז"ל:"אבל ההיא הארון וצינור ודכוותייהו לא שייכי בדרב כלל, האדרבה מצד עצמם הם אסורים ומפני הצורך והדוחק התירום... הילכך כיוון דאסירי לא רצו חכמים להתירן אלא בצנעא וליכא למימר נמי שלא יתירום כלל דא"א בלאו הכי, וליכא למיחש נמי שמתוך הצנעא יבוא לידי פרהסיא שכיוון שהדבר אסור בעצמו - ישמע לך". הר"ן אומר שבגלל הדחק נאלצו חכמים להתיר אלא שלא רצו להתיר בפרהסיא, ואין זה שייך לאיסור מראית העין כלל. אך ברשב"א שם (ביצה ט.) איתא דהא דלא גזרו בחדרי חדרים, דכיוון שהוא עושה את המעשה שהם חושדים אותו בו בהיתר אלא שהם חושבים שזה איסור, כאן לא גזרו בחדרי חדרים, אך בסולם של שובך אם היה עושה את המעשה שחושדים אותו בו מטיח גגו, היה עובר על איסור תורה. ודוקא בכגון דא גזרו לאסור אף בחדרי חדרים. אך בר"ן חלק עליו, וכתב הסברא להיפך, דבדבר שהוא אסור מצד עצמו והתירו לו בתנאים מסוימים, החשש שיתיר לעצמו מעבר לכך יותר קטן מאשר כשהדבר מצד עצמו מותר, ולכן שם בודאי יש מקום לגזור בחדרי חדרים, (אלא שלשיטתו לא קשה כדאמרן לעיל).
בסוגיא זו דצינור שעלו בו קשקשין - מתרצים ראשונים שכאן לא נאסר בחדרי חדרים בגלל שזה איסור דרבנן, דממעכן כלאחר יד קאמר. וכן איתא בשבת נד: לגבי בהמה שיוצאת בזוג לחצר ולא לרה"ר (דמחזי כמאן דאזיל לחיבגא- שאסור מדרבנן משום מקח וממכר) והנה בתוס' כתובות שם, משמע דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים, אך עיקר דין מראית העין קיים, ואם כך, ההסבר פשוט דכיוון דהוא איסור דרבנן, לא גזרו כולי האי לאסור אף בח"ח דהוי גזירה לגזירה.אך, מדברי התוס' בחולין מא. נראה דסוברים שאיסור מראית העין עצמו ליכא באיסורי דרבנן, וז"ל: "והא האמר בפ' אע"פ צינור שעלו בו וכו' בההוא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד, דהא מדאורייתא שרי לכתחילה למעכו בשבת".
וכן איתא בצל"ח בביצה (ט) בד"ה וב"ה סברי וכו' סובר שבאיסורי דרבנן ליכא משום מראית העין אפילו ברה"ר וז"ל שם "ואמנם לשיטות רוב הפוסקים כל מלאכת אוכל נפש אפ"י קצירה וטחינה מן התורה מותרים ביו"ט רק חכמים אסרום... לכך לא חיישי בזה שהרואין יאמרו וכו', ואף שכתבתי לעיל בסמוך דברה"ר עצמו חיישיבן למראית העין אף באיסור דרבנן... נלע"ד דשאני איסור מקח וממכר... יש בו לתא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב. "אבל צידה דלית בה לתא דאורייתא, לכך לא חיישינן אפילו ברה"ר למראית העין עכ"ל. הצל"ח מחלק בין איסורי דרבנן שיכולים להביא לידי איסורים דאורייתא ואז זה אסור, כיוון שיחשדו בו שהוא הולך לכתוב (לגבי איסור מקח וממכר) אבל לא בחדרי חדרים, ויש מצב שבו גם ברה"ר מותר, באיסורי דרבנן שאין בהם חשש שיגיעו לאיסור דאורייתא. הטעם לכך, נראה גם מלשון התוס' לעיל שבאיסורי דרבנן לא שייך חשד.
ולכאורה קשה דהרי גם באיסורי דרבנן יכולים לחשוד באדם מישראל, אלא שיש לומר שכיוון שכל האיסור מדרבנן, לא חששו חז"ל לחשדא דרבנן, וכן משמע מהרא"ש בשבת (פכב' סי' ט'). ויתכן גם דמשום דהוי כגזירה לגזירה, לאסור איסור דרבנן משום שמא יראו אותו ויחשדו בו. אך, אע"פ שאין איסור מראית העין, יתכן שלאנשים מסוימים נאסור מדין קדוש ה', דכן כתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה הל' י"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול ומפורסם... ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חלל את השם... הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו... הרי זה קידש את ה' וכו'" עיי"ש.
ועתה נעבור לפסקן של דברים.
א. בעיקר דינו של רב - דאסרו בחדרי חדרים
התקשו הראשונים לפסוק כרב בענין זה, מכמה סיבות.
1. בסוגיה ביצה ט. יש מחלוקת בין שתי הלישנות, והבעיה היא האם לפסוק כלישנא קמא, דב"ה מתירים אף ברה"ר משום דשובכו מוכיח עליו, או כלישנא בחרא דב"ה אסרו ברה"ר משום מראית עין, והתירו רק ברה"י. רב נסים גאון (הובא בר"ן ביצה ובעוד ראשונים) וכן שיטת בעל המאור - פסקו דלא כרב וכלישנא בחרא, אך הרי"ף (שבת סב. באילפס) והרמב"ם פכ"ב הל' שבת הל' כ' (וכן איתא בפ"ה מהל' יו"ט הל' ד') פסקו כרב ואסרו אף בחדרי חדרים.
2. ראשונים התקשו גם בגלל העובדה שאיכא סתם משנה דלא כרב, ומחלוקת בברייתא (עיין שבת קמו: במשנה ובגמ'). כמו כן יש מקרים שבהם משמע שמותר בצנעא כגון סוגיא דצנור בכתובות, ודשחיטה בחולין וזאת נראית הסיבה לפסק בעל המאור.
3. בירושלמי בכלאים פט' הל' א': מובאות ברייתות המקבילות לאלו המופיעות בבבלי ע"ז יב. - עם שינויי נוסחאות. לגבי איסור לשחות וליטול מעות לפני ע"ז, דנראה כמשתחווה לע"ז, איתא בבבלי ראם אינו נראה - מותר ומסבירה הגמרא שהכוונה שאיבו נראה כמשתחווה, אך בירושלמי איתא, ואם היה במקום צנוע מותר ולכן הבין הירושלמי דפליגא אדרב. ואיתא נמי בירושלמי סדרת ברייתות דפליגא אדרב וסיימה ב"אילין פליגין על רב, ולית להון קיום".הריטב"א (ע"ז יב) והמיוחס לר"ן (שבת בפרק חבית) פסקו דלא כרב בעקבות הירושלמי והבינו כפני משה דלית להון קיום, לדברי רב קאמר, אך בגליון הש"ס הבין דלית להון קיום - לכל הני ברייתות, וכן הבין הרא"ש (פכ"ב, שבת סי' ט') ופסק כרב. וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' שא' סעיף מ"ה.
ב. בדין מראית העין באיסור דרבנן:
הרמ"א ביו"ד סי' פ"ז מ"ב כתב וז"ל: " ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין" נראה מדבריו דסובר שאיסור מראית העין עצמו ליכא באיסור דרבנן אף בפרהסיא, והא דקשיא מבהמה שיוצאת בזוג פקוק לחצר ולא לרה"ר דמשמע דיש איסור ברה"ר גם בדרבנן, הנה ניתן לומר שהאיסור ברה"ר הוא משום משאוי (וכדאיתא בשלטי גבורים שבת שם בשם הסמ"ג), ועיין עוד בערוך שלחן סי' פ"ז דכתב בשם הרמב"ן שאיסורי דרבנן בשבת חשובים כדאורייתא. אך המהרש"ל בס' ל"ב (פרק כל הבשר) סבר דאסור אם לא שישימו שקדים אצל החלב, אך יתכן שאסר לא מטעם החשד אלא משום דאיכא למיחש שיאמרו בשר עוף בחלב מותר (ועיי"ש).
בשיטת הרמ"א, יש שכתבו שלא מדובר בבישול של בשר עוף בחלב שקדים, אלא בשריה, וא"כ ההיתר הוא מצד שזה תרי דרבנן (דהוי בשר עוף, ולא הוי דרך בישול), אך בחד דרבנן גם הרמ"א יאסור בחדרי חדרים, וכן נראה מהב"י בסי' של"ו דלא התירו בדרבנן רק ברה"י אך לא ברה"ר.
ג. בדין חדרי חדרים באיסורי דרבנן
הנה מדברי הר"ן בפ"ק רביצה משמע דלא מחלק בהכי, וכן איתא בלבושי שרד (בסי' שא' שם), דמוכיח שם דלא שייך לחלק מהסוגיא שבת טה. דלא תירצה בקושיית הגמרא על רב, דמדובר באיסור דרבנן. אך המג"א שם בס"ק נ"ו, והט"ז בסי' רמ"ג בסופו פסקו דלא אסרינן בדרבנן בחדרי חדרים.
והנה השלטי גבורים הביא שיטת ר' ישעיה (ע"ז ג. באילפס סוף אות א') דלא אמרינן שאסור בחדרי חדרים, רק באיסור ע"ז, אך בשאר איסורים לא קיי"ל כרב.
לסיום, חנוכה ומראית העין הואיל ואחא לידן נימא בהו מילתא. דהנה בחנוכה, איתא סוג חדש של מראית העין, דאיתא בשבת כב: ת"ש דאמר רבא היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום, שמע מינה הנחה עושה מצוה? התם, הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה" וברש"י שם "דליכא היכר ניסא". מהגמרא יוצא שאף אם נאמר שהדלקה עושה מצוה, כאן יש פגם בחפצא של המצוה. אין זה פגם חיצוני כפי שראינו בבעיות מראית העין עד כה, חפצא של מצוה אין כאן דאין כאן פירסומי ניסא, ומצות נר חנוכה - היא נר שיכול לסייע בפירסומי ניסא.