טלטול דברים חיוניים ללא עירוב / הרב אברהם אבידן
כיצד לנהוג ביחידת שדה שלא הותקן בה עירוב, בטלטול כלי אוכל נשק וחגור, מסמכים חיוניים, לצורך מצוה, ולכבוד הבריות
הצגת הבעיות
נסיבות ואורח החיים הצבאיים עלולים לגרום לכך שיחידה צבאית תתמקם בשדה ביום השישי, מבלי שתהיה יכולת או שהות להתקין עירוב כדין, טרם כניסת השבת. מצב כזה או דומה לו מעורר את השאלות ההילכתיות הבאות:
א. כיצד לנהוג בהעברת כלי אוכל מאהל גדול הנחשב לרשות היחיד, דרך כרמלית או מאהל סירים הנחשב לכרמלית, מפני שאין בגובהו עשרה טפחים, למטבח שהוא רשות היחיד. וכן בהוצאת כלי האוכל מהמטבח לחדר האוכל כשאין מעבר מהמטבח אלא דרך כרמלית.
ב. מה דין טלטול נשק וחגור, במקומות שמבחינה בטחונית אסור לנוע ללא נשק.
ג. איך לנהוג בטלטול מסמכים חיוניים כפנקס שבוי וכדומה.
ד. האם מותר לטלטל באיזו דרך שהיא לצורך מצוה, כגון טלטול נשק לצורך הליכה לתפילה בציבור. או ספר ללימוד תורה בצותא, או למקום בו ממלא החייל תפקיד כשמירה וכדומה. קימת אפשרות שאם לא נתיר הטלטול לצורך מצוה לא תקוים תפילה בציבור.
ה. שאלה נוספת היא טלטול דברים הצריכים לכבוד הבריות, כניר טואלט או נשק בדרך לשרותים וכדומה.
בכל חמשת השאלות המוזכרות כאן קיימות למעשה שתי בעיות, האחת היא טלטול ארבעת אמות בכרמלית, והשניה הוצאה מרשות היחיד לכרמלית, או הכנסה מכרמלית לרשות היחיד.
בתחילת הדברים מן הדין להדגיש שכל הצעה לפתרון בעיות אלה אין בה כדי לפטור לכתחילה מחובת התקנת העירוב, דינה של יחידה צבאית, כדין כל קהילה בישראל. וראה במסכת עירובין ס"ת, ובריטב"א ובמאירי שם, שאין ראוי לתלמיד חכם לגור במקום שאין עירוב, כדי שלא יכשל באיסור הוצאה והעברה, ראה גם בדברי רב נטורנאי גאון המובאים בתשובות גאוני מזרח ומערב,איך תמה על שלא התקינו עירוב, והרי מצוה גדולה היא לתקן עירוב, כדי שלא יחללו רבים את השבת, חובה מיוחדת מוטלת על סגל הרבנות הצבאית וראה חתם סופר או"ח סי' נ"ט כמה הזהיר רב בקהילה לפעול בכל עז להתקין עירוב.
ראוי גם להודיע לחיילים שלכתחילה צריך להשתדל להימנע מלהיזקק להיתרים אלו, ויש לעשות כל מה שאפשר לטלטל ולהעביר קודם כניסת השבת, כגון שיעבירו את הסידור לבית הכנסת. ואת כלי האוכל למטבח וכדומה.
דיוננו עוסק רק במקרה דיעבד, כשבאי התקנת העירוב לא פשעו חיילי היחידה, ובדברים שהם לצורך מצוה או לצורך חיוני וכדומה.
טלטול כלי האוכל
בבית המדרשה של הרבנות הצבאית מקובל להציע שתי אפשרויות לפתרון בעית טלטול כלי האוכל כדלקמן:
אפשרות ראשונה
א. כשהכלים בכרמלית, ורוצה להעבירם, יעבירם פחות פחות מד' אמות, דהיינו שילך פחות מד' אמות ויעמוד, ואח"כ ימשיך וחוזר חלילה.
ב. כשרוצה להעבירם מרה"י לכרמלית, או מכרמלית לרה"י תבוצע ההוצאה או ההכנסה ע"י שניים, דהיינו אחד יעקר את הכלי מרה"י, או הכרמלית, והשני יניח את הכלי ברה"י או בכרמלית. שברשויות דרבנו בשעת הצורר אפשר להקל בהוצאה והכנסה ע"י שניים.
אפשרות שניה
א. כשהכלי בכרמלית, יניחו במקום פטור, ויקחהו ממקום הפטור וילך ללא עמידה ויכניסו לרשות" היחיד ללא עמידה.
ב. וכן כשהכלי ברה"י, יוציאו מרה"י למקום פטור ויקחהו ממקום פטור, וילך ללא עמידה עד למקום שחפץ שבאמצעות מקום פטור יש אפשרות להוציא מרה"י ולהעביר בכרמלית ולהכניס לרשות היחיד.
באשר לנאמר באפשרות הראשונה ס"א דהיינו טלטול של פחות פחות מד' אמות בכרמלית, ראה במחניים (גליון ל"ד) כי עיקר המקור לזה הוא מסוגית הגמרא במסכת שבת קנ"ג. שאחת התקנות למי שהחשיך בדרך ברה"ר וכיס בידו, להוליכו פחות פחות מד' אמות. ומשיטת הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת הלכה כ"ב שהוא הדין במצא מציאה שמותר לו להוליכה פחות פחות מד' אמות, וכן משיטת הרשב"א החולקת על השו"ע בס' רס"ו מ"ח וסוברת שלא רק מי שהחשיך בדרך שהיה סבור שעדין יש שהות,אלא גם כששכח והוציא סמוך לחשיכה לרה"ר תוקנו התקנות האמורות שם, ואין אומרים כי משום שפשע לא תוקנו לו תקנות אלה, ואף כי טעמם של התקנות האמורות הוא מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. הרי משיטת הרמב"ם הנזכרת אף במציאה שעדיין לא באה לידו, שאין בה החשש שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שהרי עדיין זה לא ממונו, משמע שאין צורך בנימוק זה דווקא. ולכן גם בענינו שהוא בשעת דחק אפשר להקל לטלטל בכרמלית פחות פחות מד' אמות.
נראה לי כי התקנות האמורות בפרק מי שהחשיך אינם אלא במקרה שהתרחש לו לאדם, כגון שהחשיך עליו בדרך, או לשיטת הרמב"ם במקרה של מציאת מציאה, אבל אין האמור בתקנות אלה משום הוכחה למצב קבוע סטטי שאנשים לא התקינו עירוב. אף שאי התקנת העירוב לא היתה בגדר פשיעה, ומעולם לא שמענו על תקנות כל שהן לקהילה שלא התקינה עירוב. התקנות הנזכרות מתיחסות למקרה שבערב שבת לא ידע כלל על כך שבשבת תעמוד בפניו בעית טלטול הכיס כמבואר בתלמוד ובפוסקים שם שהוא שכח, לזה תיקנו תקנה שיטלטל פחות פחות מד' אמות, כדי שלא יבוא לטלטל ד"א ברה"ר, שאין אדם עומד על הפסד ממנו או אפילו על הפסד מציאתו, לשיטת הרמב"ם. אך כאשר בערב שבת היה ידוע שאין עירוב במקום שנמצא בו ובעית העירוב מתיחסת באשר לסדרים באורח חיי האדם השיגרתיים לא תקנו כל תקנה מיוחדת.
עוד נראה כי אף למה שכתב הר"ן בתחילת פרק מי שהחשיך לחלק בין אדם "בהול על ממונו". לבין "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו", שאדם בהול על ממונו אנו אומרים שאופן שהפסד בא בפתאום, שאף בלא בעית השבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו, כגון דליקה שבשבילה האדם נחפז הרבה, ומשום כך לא התירו לו להציל. מפני שמרוב בהילותו יבא לכבות הדליקה, ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו אומרים באופן שאין האדם מטבעו נחפז הרבה כגון במי שהחשיך שאין השעה דחוקה לו כל כך, ולכן תקנו את התקנות המוזכרות שם, בכל זאת אין להסיק מדברי הר"ן לעיניננו דבר, ואדרבה גם מדבריו המבחינים בין בהול או נחפז הרבה,לאין בהול ונחפז הרבה, משמע שבכל אופן הוא נחפז קצת משא"כ בנידוננו שאינו נחפז כלל זולת מה שהעירוב לא תוקן לא שייך להחיל את תקנות מי שהחשיך.
ומה גם שלדעת הרמב"ן המובאים בר"ן שם,החולק על ר"ת שמתקנות מי שהחשיך הסיק שאם באו ליסטים מותר לטלטל את המעות פחות פחות מד' אמות, שלדעת הרמב"ן דוקא כשאוחז הממון בידו, עשו תקנה, כדי שלא יבא לטלטל ד"א ברה"ר, אבל באופן שההפסד בא ממילא לא תיקנו הרי ברור שבעיניננו הוא בבחינת בא ממילא ולא שייכת תקנת מי
נראה כי גם לשיטת הר"ת שבאו ליסטים עליו למדים מתקבת מי שהחשיך ואף זה נחשב כמקרה שהתרחש עליו. אין להסיק דבר למצב שקהילה לא תקנה עירוב שאם כן בודאי שהראשונים החולקים על ר"ת לא היו שותקים מזה עיין בר"ן שם.
(ועיין בפרי מגדים ס' ש"ז באשל אברהם ס"ק ז' שכתב דבר דומה בענין שבות דשבות דשרי בהפסד גדול, וז"ל "ודוקא הפסד הבא פתאום,עיין לבוש ועיין בית יוסף שכ"כ בשם הרא"ש דהיה בהול על ממונו, אבל לא בהפסד שאין בא פתאום, ומכל שכן אם היה יודע לפני השבת." כלומר הפמ"ג מסכם שאם היה ידוע לפני השבת לא התירו שבות דשבות במקום פסידא ובאשר לתקנת מי שהחשיך סברא זו מתקבלת עוד יותר מאשר לדין שבות דשבות במקום הפסד).
באשר לעצם הדין אם יש להקל לטלטל פחות פחות מד' אמות לצורך מצוה ובעיניננו המדובר הוא בכרמלית לכל הדעות (ראה ש"ע או"ח ס' שמ"ה סי"ד שכן הבעיות הן ביחידות השדה בדרך כלל),הבה המחבר שם (סי' שמ"ט ס"ה) פסק שאפילו בכרמלית אסור לטלטל פחות פחות מד"א. הט"ו שם מבאר שאין זה בבחינת גזירה לגזירהו משום שאם נתיר זאת, קרוב הדבר שיוליך ד"א בבת אחת, ובביאור הגר"א כתב הטעם שכל דבר שאסרו ברה"ר משום שבות אסרו גם בכרמלית.
ויש מהאחרונים שפיקפקו על דברי המחבר וכן במה שכתב הט"ז שדברי המחבר נובעים מהכלבו, שכן הוא עוסק במי שאיבו מפסיד תוך ארבע אמות בישיבה, שלדעתו הרי הוא כאילו ממשיר ללכת. ועיין במאמר מרדכי ובנהר שלום, ובאבן העוזר שם, שסוברים שבפחות פחות מד"א בכרמלית יש משום גזירה לגזירה, ולכן אין לאסור, אך בתשב"ץ בח"ב ס' רפ"א (הובאו דבריו בהגהות רע"א על הש"ע שם) אוסר במפורש טלטול פחות פחות מד"א גם בכרמלית.
אמנם המחלוקת בין המחבר לאחרונים המוזכרים היא בטלטול שלא לצורך מצוה אלא בטלטול סתם, ואפשר דלצורך מצוה אף המחבר וסיעתו מודים דמותר, שהרי בס' ש"ז ס"ה פסק המחבר דשבות דשבות לצורך מצוו מותר, וראה שם בפמ"ג (באשל אברהם ס"ק ז') שלצורך סעודת שבת זה לצורך מצוה.
ברם, עיין בפמ"ג (באשל אברהם שם) שכתב וז"ל "הא דשבות דשבות במקום מצוה התירו, יש לומר ע"י עכו"ם אבל ע"י ישראל שבות דשבות היכא דגזרו יש לומר דאסור אף במקום מצוה", ובס"ק ח' שם כתב דבאליהו רבה אות ט"ו משמע שאף ע"י ישראל יש להתיר שבות דשבות לצורך מצוה. ועכ"פ נראה שאין הדבר מוסכם להתיר שבות דשבות ע"י ישראל לצורך מצוה וידוע גם מה שכתב המג"א (ש"ז ס"ק ז') שאין לדמות בענין השבותים, והלא בענין השבות של פחות פחות מד"א כתבו הראשונים בעירובין (ל"ד). שהוא שבות המור ראה תוס', שם בד"ה ואמאי, וברא"ש שם, וא"כ אין לנו ראיה להתיר טלטול פחות פחות מארבע אמות בכרמלית אף לצורך מצוה לדעת המחבר וסיעתו.
אלא שבמסכת שבת קכ"ז, מסופר שפעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי את כל השדה כולה. ופרש"י שם "ועימר-פינה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מארבע אמות". ועיין בהגהות רע"א על הש"ע בס' שמ"ט שהביא מהגמרא ורש"י הנזכרים ראיה לשיטת אבן העוזר, החולקת על המחבר ולא ציין שדוקא לדבר מצוה מותר, אף דלכאורה אין לנו ראיה משם אלא לדבר מצוה בלבד, וכבר עמד על כך הביאור הלכה בד"ה ואפילו.
ועוד כתב בביאור הלכה שם וז"ל: "דאפשר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דבבין השמשות ג"כ מותר בפחות פחות מד"א, אבל לדברי התוס' וסיעתם שאף בבין השמשות אסור פחות פחות מד"א, ושם איירי לענין עירוב דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה, לכאורה מסתברא דה"ה בכגון זה אף בכרמלית,אבל מסוגיא דשבת קכ"ז משמע דשרי וכנ"ל, ואפשר דאף לדברי התוס' מקרי כרמלית בפחות פחות מד"א שבות דשבות ושרי לדבר מצוה וצ"ע: עכ"ל.
מדבריו עולה דאף שיש לנו ראיה מהגמ' בשבת להתיר פחות פחות מד"א בכרמלית לדבר מצוה, אין זה ברור כל כך שהתוס' מודים לזה, מפני שלשיטת התוס' הרי אסור פחות פחות מד"א בבין השמשות אפילו לדבר מצוה. לדעת הביאור ההלכה דין בין השמשות ודין הכרמלית שוים לענין זה, ואף הוא לא הציע דרך כיצד יפרשו התוס' את מעשה דרבי במסכת שבת שם ולכן נשאר בצ"ע, דאפשר שאף התום! מודים שלצורך מצוה מותר בפחות פחות מד"א בכרמלית.
בבואנו לנסות לפענח את הצ"ע של הביאור הלכה נאמר כי יש חילוק בין פחות פחות מד"א בבין השמשות אף שהתירו שבות בבין השמשות, לבין פחות פחות מד"א בכרמלית, ואפשר שלדעת התוס' והרא"ש (בעירובין שם) להחמיר בפחות פחות מד"א בביה"ש, אין זה שבעצם מהות הטלטול של פחות פחות מד"א הוא חמור, אלא כמו שכתבו התוס' שם שחומרת פחות פחות מד"א נובעת מזה שבקל יבא לטלטל ד"א ברצף, (ואין כאן המקום להיכנס לשאלת איסור חצי שיעור וכבר דנו רבות בכך האחרונים וראה במאירי מסכת שבת דף גל שביאר את ההבדל בין חצי שיעור לחצי מלאכה ובשו"ת חות יאיר ס' ט"ו ובחתם סופר בתשובה אר'ח מ"ע ובשדה חמד בכללים מערכת ח' אות ג' ובפרי מגדים בפתיחה להלכות שבת ובתפארת ישראל פ"א דשבת ועוד) שלמעשה אין איסור בטלטול של פחות פחות מד"א משום חצי שיעורו אלא שבאופן מעשי למרות שאין איסורו נובע ממהות הטלטול של פחות מד"א אסרו בבין השמשות פחות פחות מד"א מפני שבקל יבא לטלטל ד"א שלמות.
אך מה שהתירו חז"ל איסור שבות בבית השמשות/נראה פשוט שאינו בגדר שבות דשבות שהרי בין השמשות הוא ספק מדאורייתא, (וראה בתורת כהנים דבורא רחובה פרק ב' פרשה יב' ובתוספתא פ"ב מכריתות וברמב"ם הלכות שגגות פ"ה ה"ב שהעושה מלאכה בבין השמשות דינו באשם תלוי) יתר על כן יש סוברים שאפילו להפוסקים שספק דאורייתא מדאוריתא לקולא ובבין השמשות הם מודים שמדאוריתא לחומרא, ועיין שער המלך טומאת מת' פ"ט הי"ב מה שתמה על המשתמע מדברי הר"ן במסכת ביצה תחילת פרק ד', שהפסק של בין השמשות אינו אסור מהתורה, אלא לסוברים שכל ספק מדאוריתא לחומרא, מזה שהרי חייב באשם תלוי, ועיין במלא הרועים ערר ספק אות כ', שהספק ביה"ש שאינו מקרי אלא תמידי וכולל את כל העולם ובכל אחד מצדדי הספק יש קולות וחומרות מפיקו אסור מהתורה לדברי הכל.
ואע"פ שביה"ש מפיקו אסור מהתורה הקילו חז"ל בשבות בבין השמשות, שלא גזרו איסור שבות בביה"ש וא"כ מה שלא התירו טלטול פחות פחות מד"א בביה"ש אף לצורך מצוה, זה מפני שבקל יבא לטלטול ד"א מלאות, ואז יעבור על איסור תורה, ואין מזה כל ראיה לענין פחות פחות מד"א בכרמלית, שהוא בודאי אסור דרבנן, ואף אם יבא לטלטל ד"א לא יעבור על איסור התורה דאפשר שיש להתיר מצד שבות דשבות לצורך מצוה וכמעשה דרבי הנ"ל.
הבחנה זו בין פחות פחות מד"א בביה"ש לבין פחות פחות מד"א בכרמלית יש בה כדי להשיב על קושיה נוספת של הביאור הלכה שנשאר בה ג"כ בצ"ע. שם בד"ה "ואפילו" מתיחס הבה"ל לדברי המחבר שם שאפילו בבין השמשות אסור לטלטל פחות פחות מד"א וז"ל: "עיין בבית יוסף שמקורו נובע מדברי התוס' עירובין ועיין בהתוס' וברא"ש שם דלשיטתם ה"ה דאין להתיר בבין השמשות זה עוקר וזה מניח, דג"כ שבות חמור שקרוב לבא לידי מלאכה דאוריתא והנה מדברי התוס' משמע דשבות דשבות של פחות פחות מד"א חמור משבות של הוצאה מכרמלית לרה"ר,דהוצאה מכרמלית לרה"ר וה"ה לרה"י מוכח ברש"י שם ובהתוס' שם דמותר בבין השמשות לענין עירוב. ולענין פחות פחות מארבע אמות ס"ל להתוס' וסיעתם דאסור בבין השמשות ולפי זה במקום דמתירין פחות פחות מד"א אפילו ברה"ר, כגון מי שהמשיך בדרך ואין נכרי וכו' כ"ש דיש לנו להתיר הוצאה מכרמלית לאיזה רשות, וקשה דבסימן רס"ו כתב הט"ז וכמה אחרונים וכמו שהעתקתי במ"כ דאינו מותר רק בטלטול פחות פחות מד"א אבל לא בהוצאה מרשות לרשות אפילו לכרמלית וצ"ע? עכ"ל.
אכן, לאור הנאמר לעיל מתישבת קושית הביאור הלכה לענין פחות פחות מד"א שאינו מהות אסורה מצד עצמה התירו למי שהחשיך. אבל בהוצאה מרשות לרשות אפילו ברצויות דרבן, יש משום מלאכת הוצאה מדרבנן, כלומר שמלאכה זו אסורה במהותה מדרבנן לא הותר גם במי שהחשיך, לא כן הדבר לענין בין השמשות שלא גזרו בו איסור שבות, וזה שאסרו פחות פחות מד"א בביה"ש הוא מפני שבקל יבא לידי טלטול ד"א וארבע אמות הרי אסור מדאוריתא, לכן אף שלא אסרו איסור שבות בבין השמשות ואף שמצד עצם מהותו אינו חמור בכל זאת לא הותר בביה"ש,אך הותר לענין מי שהחשיך,ששם אם לא בתיר לו פחות פחות מד"א אין אדם מעמיד עצמו על ממונו יבא לטלטול ד"א רצוף.
ולגישת הביאור הלכה לשיטת התוס' והרא"ש שאוסרים גם זה עוקר וזה מניח בביה"ש מפאת חומרת האיסור של זה עוקר וזה מניח צריך יהיה להסיק שה"ה שאסור זה עוקר וזה מניח ברשויות דרבנן. וא"כ איך יפרנסו האחרונים המתירים זה עוקר וזה מניח ברשויות דרבנן אפילו לכתחילה (נביאם להלן) את דברי התוי והרא"ש.
מאחר שהביאור הלכה לא ביאר כיצד התוס' והרא"ש יפרשו את מעשה דרבי ולשיטת רש"י הכל מודים שמותר לטלטל פחות פחות מד"א לצורך מצוה, ויש מהאחרונים שחולק על המחבר וסוברים שבכרמלית מותר לכתחילה לטלטל פחות פחות מד"א, נראה שבעיניננו שהוא מצב דחק הסומך על זה יש לו על מה לסמוך, וכן משמע מדברי החזו"א המובאים להלן.
ישנם כמה שיטות באשר לפרטי הדין של טלטול פחות פחות מד"א. הבית יוסף (בס' רס"ו) הביא את רבינו ירוחם שבכל פעם שהולך פחות פחות מד"א צריך לשבת מעט. שאם לא ישב, אע"פ שעמד לפוש חייב ברשות הרבים, שהליכה אחת היא. והדרכי משה שם הביא בשם רש"י (ע"ז ע:) שאם עומד לפוש רגע אחד זה מספיק, שהנחת גופו כהנחת חפץ, והלבוש שם כתב שילך פחות פחות מד"א וינחנו על הקרקע ויחזור ויגביהנו, והאליהו רבה שם מיקל בזה, ובשולחן ערוך הרב מי"א הורה לחוש לדעת המחמירים כשהדבר אפשרי.
ובמשנה ברורה בס"ק י"ח לאחר שהביא את עיקרי השיטות הנזכרות הביא בשם האחרונים דטלטול פחות פחות מד"א עדיף שיעשה ע"י שניים דהיינו שהאחד יטלטל פחות פחות מד"א. ויעביר לחבירו. וחבירו אף הוא יעשה כן וכשעושים ע"י שניים לדעת כולם אין צורך לא שישב ולא שיעמוד לפוש בינתיים וראה שו"ע סי' שמ"ט מ"ג שמותר לאדם לעקור חפץ מרה"ר ליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו וחבירו לחבירו אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין,ובביאור הלכה שם בד"ה "וחבירו" כתב שמלשון המחבר משמע שדוקא ע"י הרבה בני אדם שכל אחד מוליך פחות פחות מד"א אבל ע"י שניים בלבד, דהיינו שהאחד מוליך פחות פחות מד"א ונותנו לחבירו שיוליך גם הוא פחות פחות מד"א ואח"כ לוקחו ממנו ומוליך עוד פחות מד"א ונותנו לחבירו וחוזר חלילה אסור, אך מהפרי מגדים (בס' רס"ו) נראה שאין נפקותא בזה וגם ע"י שניים מותר לכתחילה אפילו ברה"ר, והמחבר שם הביא שיש מי שאוסר אפילו ע"י רבים, ובמשנה ברורה (בס"ק י"ב) כתב שלדעת האוסר, אף במקום שהתירו לטלטל פחות פחות מד"א כגון ב-"מי שהחשיך" עדיף לטלטל פחות פחות מד"א ע"י אדם אחד, מאשר ע"י רבים מפני שיש בזה משום זלזול בשבת. ובס"ק י"ג שהמחבר סתם להקל ושלדבר הרשות טוב לחוש לדעת האוסר.
לכן בעיניננו נראה ראם אפשר לעשות ע"י זה עדיף, מפני שמעיקר הדין מותר לכתחילה אפילו ברה"ר וכשעושים עקירה שנים אין צורך לא שישב ולא שיעמוד לפוש, ושאי אפשר ע"י שניים, רצוי לכתחילה שיניח בכל זאת כשמטלטל פחות פחות מד"א את כלי האוכל על כל מקום שהוא, או שישב. וכשאי אפשר, יש להקל כשעומד לפוש, שכן יש לסמוך על המקילין כשאי אפשר.
באשר לנאמר בס' ב' דהיינו הוצאה מרשות לרשות ברשויות דרבנן ע"י זה עוקר וזה מניח,דבר זה מבוסס על שיטת בעל עבודת הגרשוני בתשובות ס' קי"ד להובאו דבריו בבאר היטב ס' רס"ן ס"ק ו'). וביד אהרן (בס' שמ"ז) חולק עליו והוא סובר שגם ברשויות דרבנן אסור זה עוקר וזה מניח,ובבית מדרשה של הרבנות הצבאית מקובל לפחות בשעת דחק לסמוך על בעל עבודת הגרשוני המתיר אפילו לכתחילה זה עוקר וזה מניח ברשויות דרבנן,ומדברי החזון איש המובאים להלן ג"כ משמע להקל לדבר מצוה.
אמנם דווקא בזה עוקר וזה מניח אבל ע"י שניים שיעשו עקירה והנחה אין ראיה להתיר וראיתי בהאלף לך שלמה להגאון מהרש"ק באור"ח ט' קמ"ד שכתב שאין לטלטל ספר תורה או תינוק למול במקום שאין עירוב בהוצאה ע"י שניים, אף ששנים שעשאוהו פטורים. וראיתי בספר דיני צבא ומלחמה שהתיר לעשות ע"י שניים ואיני יודע על סמך מה ויתכן שסובר שיש לדמות לדין זה עוקר וזה מניח וצ"ע. ועוד שהרי כמה פוסקים סוברים דשנים שעשו זה רק פטור בקרבן אבל אסור מדאוריתא. (עיין באר יצחק סימן י"ד. במסקנתו דשנים שעשו איסורו מדאוריתא וכהמקור חיים בהגהותיו על המגן רבות בזה).
ובנוגע לאפשרות ב' להוציא ואח"כ להעביר ע"י מקום פטור,יש כידוע פלוגתא בזה בתלמוד עירובין פ"ז. ולהלכה נחלקו הפוסקים: הטור(בס' שמ"ו)פסק שאף ברשויות דרבנן אסור להחליף ע"י מקום פטור, וראה בבית יוסף שם שהרי"ף והרמב"ם מתירין. והרא"ש והרז"ה והרשב"א והראב"ד מחמירים ברשויות דרבנן, והמחבר בס"א הביא את שתי הדעות, והברכי יוסף (שם ס"ק א') כתב שדעת המחבר כהרמב"ם, מדכתב דעתו באחרונה, ומהרמ"א (בס' רע"ב מ"י) נראה שפסק להחמיר, ובעקבות הרמ"א פסקו כן בתוספת שבת ס"ק ה' שם וחיי אדם כלל כג' א', וראה במשנה ברורה ס' שמ"ו ס"ק ח' ובשער הציון אות ז' שאף
למתירין דוקא שהניחו במקום פטור, אבל אם לא הניחו רק העבירו דרך מקום פטור אפילו לדעת המתירין אסור ולדעת האוסרים גם בהניח ממש ג"כ אסור.
אמנם נראה, דלענין העברה בכרמלית אין זו עצה טובה אלא כשירוץ עם הכלי שבידו אבל כשילך אין זו עצה טובה מפני שיש כאן גזירה שמא יעמוד לפוש שהרי בש"ע(בס' רס"ו סי"א) פסק "היתה חבילתו מונחת על כתפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתרן ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היברא אחא למיעבד עקירה והנחה דזימנין קאי ולא אדעתיה אבל רץ אית ליה היכרא. ומכאן שגוזרים שמא יעמוד לפוש כשלא רץ, וא"כ גם כשמוציא מרה"י למקום פטור ואח"כ מעביר בכרמלית אם ילך לאט יש לנו לחוש שמא יעמוד לפוש. וראה במג"א שם ס"ק י"ח ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט שכתבו להקל לדידן שאין לנו רשות הרבים גמורה לאו דוקא בחבילה שהיא דבר כבד, ואין ירך לרוץ במשא כבד ויש בזה משום היכר, אלא אפילו בכיס שהוא קל ואין היכר כ"כ בריצה לרוץ באופן המוזכר וכן כתבו שם כי גם כאשר יש אפשרות לעשות ע"פ התקנות האמורות שם כמו פחות פחות מד"א וכו' מותר ע"י ריצה ואין להדר אחר תקנות אחרות מפני שאין ברשות שלנו משום טלטול מדאוריתא,אך בהליכה בלבד ללא ריצה אסור לכתחילה שמא יפוש, ובן משמע שדוקא באופן שמותר להשתמש בשאר התקנות כי אז מותר גם ע"י ריצה אבל באופן שאסור בשאר התקנות אין גם היתר אפילו ע"י ריצה וא"כ אף אם נתיר ע"י ריצה מאחר שגם בעיניננו אנו מתירין גם פחות פחות מד"א, עכ"פ אין לנו להתיר אלא בריצה ולא בהליכה מפאת החשש שמא יעמוד לפוש.
הט"ו בס' שמ"ו (ס"ק ג') הביא את הפלוגתא שבין הבית יוסף והב"ח אם מותר לכתחילה להוציא מרה"י למקום פטור דרך רה"ר שלדעת הב"י אסור מחשש שיעמוד לפוש ולדעת הב"ח אין גזירה כזו. ראה בט"ז שכתב כי גזירה זו נכללת במה שאמרו בגמרא שבת ו'. ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, שזה זלזול באיסורי שבת לגרום להוצאה מרה"י לרה"ר. ומשמע מהט"ז שלסוברים שברשויות דרבנן מותר לכתחילה לעמוד במקום פטור ליטול מבעל הבית וליתן לעני, מותר גם לכתחילה להוציא מרה"י למקום פטור דרך כרמלית ואין בזה גזירה שמא יעמוד בכרמלית ולכאורה צ"ע, וכן לדעת הב"ח שלא גוזרים שמא יעמוד לפוש הרי בסימן רס"ו מבואר שיש גזירה שמא יעמוד לפוש ואפילו בכרמלית_ וצריך לומר כי דוקא בהעברה ברה"ר או בכרמלית אנו גוזרים שמא יעמוד לפוש שיותר שכיח הדבר באדם ההולך ברה"ר או בכרמלית שיעמוד לפוש, אבל הוצאה מרה"י למקום פטור דרך רה"ר, שהוא בהכרח מרחק קטן סובר הב"ח שאין גוזרים שמא יעמוד לפוש.
עוד אעיר דאפשר דכשהכלי בכרמלית והוא מניח במקום פטור ואח"כ לוקחו ממקום פטור והולך או אפילו רץ בכרמלית ואח"כ מכניסו שוב לרה"י דאין להתיר את ההכנסה לרה"י, אלא בכלאחר יד משום דאי אפשר שלא יעמוד מעט קודם שיכניסו,א"כ אסור מפני שהוא מכניס מכר מכרמלית לרשות היחיד, כמבואר בש"ע שם דאי אפשר דלא קאי פורתא, וראה בביאור הלכה שם בד"ה"כי היכי" שהביא שתי דעות אם כשמכניס כלאחר יד יש להקפיד שלא יניח בטרם הכנסתו שהרי הוא מכניסו כלאחר יד, ויש מחמירים שבכל זאת לא יעמוד לפוש, ומה שאמרו אי אפשר דלא קאי פורתא זה לא שאי אפשר בלי הנחה ממש, אלא שאי אפשר בלי שייראה כהנחה, ומסתבר שה"ה בעיניננו שכך המעביר בכרמלית ממקום פטור היינו בלא עקירה לא עדיף על מי שרץ טרם שהחשיך שאף הוא לא עקר בכרמלית ובכל זאת צריך להכניס כלאחר יד אם מפני שאי אפשר שלא יעמוד טרם ההכנסה. או שאי אפשר שלא ייראה כאילו עמד. עוד אפשר שאם מוציא חפץ מרה"י לרה"י דרך כרמלית והוא רץ דליכא למיגזר שמא יעמוד לפוש דמותר ברשויות דרבנן לכתחילה. שכן מהט"ז הנ"ל שהביא ראיה שאסור להוציא מרה"י למקום פטור דרך רה"ר מזה שאסור להוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר. והוא כתב שם שאיסור זה הוא בכלל איסור ההחלפה ע"י מקום פטור וא"כ לכאורה נראה דלמתירין להחליף ברשויות דרבנן מותר גם להוציא מרה"י לרה"י דרך כרמלית.
אלא שלא כתב כך בביאור הלכה סי שנ"ג בד"ה 'עכל" ולפי דעתו למטה מעשרה טפחים בכרמלית אסור להוציא מרה"י לרה"י דרך כרמלית, ברם בחזון איש (עירובין ס' ק"ג ס"ק יט) כתב וז"ל: "עי' במ"כ בבה"ל ד"ה בכל גוני, רזה דוקא למעלה מי' אבל למטה מי' הרי איכא עקירה מרה"י לכרמלית ואף דליכא הנחה י"ל דאסור, וכ"מ במרדכי שהביא הרמ"א סי' שנ"ה ס"א וכמש"כ לעיל סי' ל"ד סק"ז, ואם נושא בידו או בצלחתו אף למעלה מי' הוי כלמטה מי' דהא המוציא מרה"י לרה"ר כשנח גופו ברה"ר אף שהחפץ למעלה מי' חייב כדאמר בשבת צ"ב, ובצ"ז, ומ"מ כשמעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית הוי שבות דשבות כמו שהאריך בזה במ"ב ס"ס שמ"ט דיש מקום להקל לצורך מצוה, וכש"כ ביה"ש, ולכן מי שהחשיך לו והוא בביהכ"נ או שיצא מספינה בשבת או שהחשיך במרכבת מסה"ב כשהוא יוצא בשבת ילך עד לביתו ולא ינפש באמצע, אם יש עמו מה שאי אפשר לו להניחו במקום שאינו משומר, (ובתו' עירובין ל"ג ד"ה "והא" כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב, והוכיחו מהא דשבת צ"ז א', אבל הרשב"א והריטב"א שם ושם חולקים על התוס' בזה ונראה דהלכתא כותיהו דבתראי נינהו) (ובתוספתא פרק ח': ג' דיוטאות כו' עליונה והתחתונה של אחד ואמצעית של א' לא ישלשל כו' דרך אמצעית כו' והובא ברמב"ם פ"ד מה"ע הכ"ו ובעירובין פ"ט א' מאי לאו דשרי לטלטולי דרך כותל כו' מבואר מכ"ז דעקירה בלא הנחה ברשויות דרבנן אסור, ומיהו עדיין לא שמענו במקום מצוה, אבל יש לעין אי שרי במקום מצוה למה לא עשו כן בינוקא דאשתפיך חמימי' (שיהא אחד עוקר ואחד מניח) עירובין ס"ז וי"ל דשבות דאמירה לא"י קיל טפי וכדאמר שם". עכ"ל. ואף כי דברי החזון איש לכאורה צ"ע כי איך לא חש לגזירה שמא יעמוד לפוש שכתב שלא ינפש אבל לא כתב שצריך לרוץ. וכך לא כתב שאח"כ יכניס כלאחר יד.
אך עכ"פ נראה שאם ירוץ ויכניס אח"כ כלאחר יד שמותר באופן זה להוציא מרה"י לרה"י דרך כרמלית. אמנם דוקא כשירוץ ויכניס אח"כ כלאחר אבל בלא זה איני יודע היתר לזה אף לצורך מצוה. וכן הורה הרב הגאון יוסף שלום אלישיב שליט"א.
אם בו אין דרך זו פרקטית כל כך שכן בכלים שיש בהם אוכל אין אפשרות להכניסם כלאחר יד וגם העצה הקודמת לעשות ע"י זה עוקר וזה מניח לא תמיד מתאפשרת שאם הוא לבדו שומר מצוות קשה לעשות את זה בצותא עם אדם שאינו מבין את הענין.
כאן אציע לבחון דבר חדש, במשנה במסכת שבת צ"א: נאמר: "קופה והיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ, פטור עד שיוציא את כל הקופה", ורש"י שם פירש וז"ל"עד שיוציא כל כלומר אלא אם כן הוציא ראשונה כל הקופה ובגמרא מפרש לה" עכ"ל. ממה שכתב רש"י אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה למד המגיד משנה פי"ב מהלכות שבת הי"א שאם חזר והוציא אח"כ את כל הקופה אינו חייב לפי שגם אח"כ בעקירה שניה לא היתה הוצאה כולה. שהרי כבר יצא לפני כן חלק מהכלי ברשות האחרת. וכן מבואר הדבר בתלמוד ירושלמי פ"י ה"ב "דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן סדור שמקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ נטל מכאן ונתן לכאן פטור, אם עקרו עד שיעקור כולו כאחד". ופירש שם הקרבן העדה שאם לא עקר בבת אחת את הסדור, אלא עקר מקצתו, וחזר ועקר מקצתו פטור, עד שיעקור כולו בבת אחת, ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות גניבה הלכה ב' שמסתפק לומר שהרמב"ן חולק על זה וסובר בניגוד לדעת התלמוד הירושלמי ורש"י והמגיד משנה שאם חזר והוציא את הקופה אף שלא הוציא בבת אחת חייב. אמנם לעניין הלכה דומה שלא עדיף ספיקו של השער המלך בדעת הרמב"ן מפשיטות הירושלמי ורש"י והמגיד, ועיין בתוספת רע"א למשניות שבת שם מה שפלפל בזה.
ומדרבנן בודאי שאסור שהרי במשנה שנו פטור,וכידוע כל פטורי שבת פטור מדאוריתא אבל אסור מדרבנן. ברם, ברשויות דרבנן אני דן אם אסור או אפשר ומותר לכתחילה. ואף לסוברים דע"י מקום פטור אסור להחליף ברשויות דרבנן, וא"כ לכאורה יש מקום לומר דה"ה דאסור להוציא באופן המוצע לעיל, דלא עדיפא ממקום פטור. דהיתכן שאין להשוות למקום פטור לפי מה שכתב באגלי טל מלאכת חורש י"ב אות כ"ג וכן באבני נזר או"ח ס' ע"ס שאין לנו ראיה לאסור אפילו ברשויות דאוריתא באופן שאין לא עקירה ולא הנחה, הרי על כרחנו לומר דמה שאסרו ע"י מקום פטור אינו מפני שבכל אופן אסרו הוצאה, גם בלא עקירה והנחה כלל, אלא לענין להחליף נתנו גם למקום פטור דין רשות במאמרם ארבע רשויות לשבת, או שע"י מקום פטור נחשב כאילו היה עקירה אלא שהעקירה היתה למקום פטור וההנחה היתה במקום פטור, משא"כ בלא עקירה והנחה כלל אין איסור אפילו מדרבנן לדעת האגלי טל, וכן משמע מדברי הפרי מגדים על המ"ז שם שזה אסור מדרבנן שהוא כאילו עשה עקירה.
וא"כ בנידוננו שמוציא לחצאין אולי יהיה מותר לגמרי ברשויות דרבנן מפני שאין כאן לא עקירה שהרי החפץ לא הוצא בשלמותו וכל שלא הוצא בשלמותו, כאילו לא הוצא כלל, וכן אין הנחה אח"כ מאחר שאח"כ אינו מוציא חפץ שלם וכל שלא הוציא חפץ שלם הרי כלא עשה כלום.
ויש לחקור בגדר מה שאסור מדרבנן להוציא לחצאין ברשויות דאוריתא אם זה איסור מדרבנן בעצם כלומר מדרבנן גם הוצאה לחצאין נחשבת להוצאה או שאף מדרבנן אין הוצאה לחצאין בגדר הוצאה כלל, אלא שאסרו הוצאה לחצאין מטעם גזירה מפאת שקשה לצמצם בהוצאה לחצאין גזרו חכמים שלא להוציא שמא אם נתיר להוציא מקצת שמא יבא להוציא בשלמות, שאלה זו חשובה לנו בבואנו לדון אם ברשויות דרבנן אסור להוציא לחצאים. שכן משמע כי כל שאסרו חכמים מצד מלאכה דרבנן שאין נפקא מינה בין רשויות דאוריתא לרשויות דרבנן אף לדידן שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן בלבד. ואין זה בגדר גזרה לגזירה שדבר שאסור בשבת מפני שהוא דרך מלאכה ודומה למלאכה שגזרו בו ואין זה בבחינת גזירה לגזירה וכעין זה בש"ע הגר"ז (ס' שנ"ב) ודומה לזה בהגר"א (ס' שמ"ט ס"ק יא) בשם ספר התרומות ולכן סבורני כי אם האיסור של הוצאה לחצאין מדרבנן הוא בגדר מלאכת הוצאה דרבנן גם ברשויות דרבנן אסורה ההוצאה לחצאין.
בתורי אחרי ראיה דומני כי לפחות יש זכר לדבר בתוס' במסכת עירובין דף צ"ח. בד"ה "אלא". דבריהם מוסבים על דברי אביי המעמיד את המשנה שם צ"ז: בה נאמר: "היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו, גוללו אצלו באיסקופה כרמלית" כתבו התוס' שאפילו שאביי גוזר גזירה לגזירה שם צ"ט, גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים. בכל זאת בעומד באיסקופת כרמלית ונתגלגל ספר מידו, אפילו בספר שאינו של קודש ומותר לכתחילה להחזירו אצלו, שאין בזה כל איסור שבות, ראה שם שהוכחת התוס' היא מסוגית הגמרא שם ק"ג. מי לא אוקימנא באיסקופת כרמלית ורשות הרבים לפניה וביוון דאגודו בידו אפילו שבות נמי ליכא, וראה בהגהת רע"א לש"ע ס' שנ"ב שאפילו אם הספר כולו נתגלגל אלא שהוא קשור במשיחה שנשארה בידו, ויש לו אפשרות להחזיר אליו את הספר ע"י החבל שהספר קשור בו שדינו כאילו חלק מהספר עדיין בידו. מדברי התוס' למדנו שהעומד בכרמלית ונפל ממנו לרה"י חלק מהחפץ או אפילו לדעת רע"א כל החפץ אם הוא קשור בחבל ויש לו האפשרות למושכו אליו מותר להחזיר לכתחילה אליו לכרמלית. הגע עצמך וכי הלכה זו אפשרית אם היה איסור הוצאה לחצאין ברשויות דרבנן וכי בהחזרת החפץ שהתגלגל ממנו אין משום הוצאת חצאים ושמא נחלק בין הוצאת חצי בלבד, לבין הוצאת חצי וחוזר ומוציא את החצי השני, זאת מנין לנו וכי נבדה מעצמנו איסור חדש דרבנן ללא ראיה מהגמרא ומהפוסקים.
ולענין הלכה בבית יוסף (ס' שנ"ב)כתב וז"ל "וכתב הרב המגיד ומתוך הסוגיא דדוקא כתבי קודש, אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפילו תוך ד' אמות. וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל בהגהות אשרי כתב בריש שבת דהא דתנן ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו לאו דוקא ספר אלא אפילו דבר אחר לרבא דלא גזר גזירה לגזירה עכ"ל. ולדעת הרשב"א והרב המגיד קשה דזה ה"ל גזירה לגזירה וצ"ע. ומ"מ אין להקל במה שהם החמירו, ומשמע מדבריהם דאפילו בכרמלית אסרו בשאר הדברים", עכ"ל הבית יוסף.
העולה מזה כי לפנינו שלש שיטות האחת היא שיטת התוס' שאפילו לאביי הגוזר גזירה לגזירה כאן לא גזר, השניה היא שיטת הגהות אשרי שזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא אם גוזרים גזרה לגזירה או לא והשלישית היא שיטת הרשב"א והרב המגיד שאפילו לרבא שאינו גוזר בגזירה לגזירה אסור בשאר הדברים, ומה שהבית יוסף נשאר בצ"ע לשיטת הרשב"א והמגיד אפשר לישבע שכן לדעתם אין האיסור דרבנן בגדר גזירה אלא בגדר איסור דרבנן בעצם ולכן לא שייך להקשות מגזירה לגזירה.
ועפ"י הרב המגיד והרשב"א פסק הרמ"א (בס' שנ"ב ס' א') שדוקא בספר קודש מותר לגוללו אצלו, אבל בשאר הדברים אסור אפילו ברשויות דרבנן, ורבים מהאחרונים חולקים על הרמ"א ביניהם אבן העוזר,ובנהר שלומו ובית מאיר והגר"א שכן האחרונים מוכיחים שדברי הרב המגיד בעצמו אינם מוסבים על אופן שנתגלגל לכרמלית, אלא באופן שעומד באיסקופת כרמלית ולפניה רשות הרבים כשהחשש הוא שמא יבא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים והביאו ראשונים המקילים בזה, והגר"א מביא שהרשב"א בעצמו בחידושיו מקל בזה והסכים עמו, ראה שם בשער הציון אות ה'. והמשנה ברורה שם בס"ק י' מסכם שמכל מקום ברה"ר שלנו אין להקל שכן כמה מהפוסקים סוברים שגם אצלנו יש רה"ר מדאוריתא, ומשמע מדבריו שבכרמלית גמורה יש להקל לכתחילה ולכן לכאורה יש מקום לבחון את ההצעה להוציא בשעת דחק מרה"י לכרמלית, או להכניס מכרמלית לרשות בדרך זו דהיינו שיוציא קודם חלק מהכלי, ואח"כ יחזור ויוציא את הכלי. שבעיניננו המדובר הוא בכרמלית גמורה כנ"ל, וליבי נוקפי דלא לישתמיט מהפוסקים כשדנו רבות כיצד להעביר תינוק למולו כשאין עירוב, מכרמלית לרה"י ומרה"י לכרמלית שלא העלו הצעה זו. וכן באשר למי שהחשיך והיתה חבילה על כתפו הנ"ל שצריך להכניס כלאחר יד ולמה לא נאמר לו להכניס לחצאים וצ"ע. ואפשר דזה שאמרו דמותר להחזיר הספר אין זה אלא התיחסות למקרה שנפל הספר. אך אין בזה היתר שיטתי המוני ולפ"ז עכ"פ בשעת דחק כשאין עצה אחרת נוכל ללמוד מזה להקל.
וכשמוציא כלי ובתוכו אוכל כגון אורז וכדומה, שחלק מהאוכל יצא כולו מרה"י, זה תלוי במחלוקת בשבת צ"א: אם אגד כלי שמיה אגד או לא שמיה אגד, דחזקיה מפרש את המשנה דוקא בקישואין ודילועין שהן ארוכים וחלקים מהם בפנים אז פטור, אבל במליאה חרדל שיש ממנו כולו בחוץ שע"י הכלי הוא נאגר, לכן הרי זה כאילו חלק מהחרדל יצא כולו, ורבי יוחנן אומר אפילו מליאה חרדל פטור דאגד כלי שמיה אגד,שמה שנאגד ע"י הכלי, חשוב כאגודים לרשות שהכלי שם, ואין חיוב הוצאה בשבת אלא כשמוציא את כל הכלי. ואע"פ שהוציא רובו, ואף שכל מה שבתוך הכלי כבר יצא, כיון שחלק מהכלי עדין בפנים פטור. ולענין הלכה פסק הרמב"ם בפ"יב הי"א מהלכות שבת דאגד כלי שמיה אגד, לכן כל עוד לא הוציא את כל הכלי, פטור, ואין זה משנה מה בתוך הכלי.
ברם, אין אומרים אגד כלי שמיה אגד אלא בכלי שיש לו תוך, מפני שאפשר להחזיר החפצים שיצאו למקומם, ולפיכך הם אגודים לשם ע"י הכלי, אבל כלי שאין לו תוך באופן שאי אפשר להחזיר ע"י הכלי את מה שבתוכו למקומו, אין אגד הכלי מאגדו ולא אמרינן שמיה אגד, כך אומרים התוספות בפסחים, (פ"ה:, ד"ה "בנגררין").ו ועיין בפירוש ר"ח מסכת שבת שם,ובזרע אברהם להר"מ זעמבא ח"ב, שכ"כ גם לדעת הרמב"ם מטעם אחר ואין כאן המקום להאריך בזה.
ולפי מסקנת הגמרא בשבת ה. ופסק הרמב"ם (בפי"ג ה' ח') ושאר פוסקים, דעקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ, אין צריך שיניח הכלי ממש ברצפה, אלא די שיעמוד רגע לפוש במעבר שבין הרשויות באופן שהכלי, חלק ממנו יהיה בפנים וחלק בחוץ שזה נחשב כאילו הונח הכלי ממש. ואף שאם גופו ברשות אחת וידו ברשות אחרת וחפץ בידו אין עקירת יד נחשבת לעקירת חפץ, (עיין בגמרא שם דף ג' ובתוס' בד"ה "מאי") זהו דוקא כשגופו ברשות אחת וידו ברשות אחרת, שאז ידו נגררת אחר גופו, אבל כשגופו בשתי רשויות הרי גם כשהיד נגררת אחר גופו הרי היא כנמצאת בשתי רשויות ואם הנחת גופו כהנחת חפץ, נמצא שהכלי מונח בין שתי רשויות, וכעין זה העלה הרש"ש (שם צ"א) בד"ה "עד" שלבן עזאי הסובר מהלך כעומד דמי, לא יתכן כלל שיהיה חייב המוציא, שכן דינו כעומד, והרי אם עמד בין הרשויות פטור שלא הוציא כל החפץ בבת אחת.
אמנם לדעת הרבינו ירוחם המובא לעיל לענין פחות פחות מארבע אמות, שלא די בעומד לפוש אלא צריך שישב, ומבחינה מעשית אין זה נוח לשבת במעבר שבין הרשויות, וכן לשיטת הלבוש צריך שיניח על הקרקע, ויש אשר אין זה מתאפשר, כגון שיש מדרגה, ואם יניח הכלי עם האוכל, אולי ישפך. ואין נראה לחלק בין דין הנחת גופו כהנחת חפץ במעביר ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, לדין הנחת גופו במוציא מרשות לרשות, ועוד שכבר ביאר המגן אברהמ,ס"ס רס"ו ס"ק ט'ן שגם הרבינו ירוחם מודה שעומד לפוש דינו כהנחה, אלא שעיקר טעמו הוא כיון שאיבו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור, אין זה כעומד לפוש, והוא הדין במוציא מרשות לרשות, שאם אינו עומד אלא כדי שלא יבא לידי איסור, שאינו כעומד לפוש.
אמנם כבר אמרנו שבדלא אפשר יש לסמוך על החולקים על הרבינו ירוחם, אבל נראה שאפשר גם לצאת ידי שיטת הרבינו ירוחם לפי מה שפסק הרמב"ם בפי"ג ה"ו שאם היתה ידו בתוך שלשה ספחים סמוך לארץ דהרי זה כמי שהניח כארץ ע"פ סוגית הגמרא שם דף צ"כ. ועיין במגיד משנה ובכסף משנה בשם הרמ"ק שיש חולקים על הרמב"ם, אך אין ספק שיש לסמוך על הרמב"ם בזה, שכבר כתב המגיד משנה דעיקר כדעת הרמב"ם, ועוד שבעיניננו שרבים חולקים על עיקר שיטת הרבינו ירוחם, בודאי שיש לסמוך על הרמב"ם בזה. וא"כ אפשר לעמוד ולהביא את הכלי שיהיה רגע פחות משלושה טפחים סמור לקרקע, כך שלכל הדעות דינו כמוציא חלק וחזר והוציא החלק האחר, שברשויות דרבנן בכרמלית אפשר להקל אפילו לכתחילה לדעת המשנה הברורה וק"ו לצורך מצוה ושעת דחק.
ועוד טעם מעשי להביא את הכלי לפחות משלושה טפחים סמוך לקרקע שכן קשה קצת לצמצם שיעמוד במדויק בין הרשויות שאם לא יעמוד במדויק הרי כל מה שיש לו בידו בתר גופו בגרר והוי ככולו במקום שגופו שם וא"כ לא הוי הוצאה לחצאין כשרוב גופו בצד אחד, וצ"ע אם יש לחלק בין גרירת ידו אחר גופו לבין מיעוט הגוף לרובו, ואולי גם כשמיעוט גופו בצד אחד ורוב גופו בצד השבי הוי כאילו חציו בצד זה וחציו בצד זה כמו בחפץ שאין אומרים בו רובו ככולו.
טלטול נשק וחגור אישי
הנה במשנה במסכת שבת ס"ג. נחלקו רבי אליעזר וחכמים בענין סייף, קשת, אלה ורומח שלדעת רבי אליעזר תכשיטין הן, ולדעת חכמים אינם תכשיטים אלא משאוי, והמוציאם חייב והלכה בשו"ע נפסקה כחכמים.
ערוך השלחן שם ס"ק נ"א כתב שזה דוקא בשאר בני אדם שאינם בעלי מלחמה, אבל לבעלי מלחמה הרי הם כנגד כשכלי הזין תלויה לגוף.
ודבריו לכאורה תמוהים, שכן בפשטות המשנה וסוגית התלמוד אין נראה לחלק בין מהם אדם לבעל מלחמה ודוחק להעמיד את המשנה והגמרא דוקא בסתם בני-אדם. וגם ממה שכתב ברבינו יהונתן בעירובין מ"ד: בענין כל היוצאים להציל שחוזרים למקומם בכלי זינם דלא חישנן להעביר ד' אמות ברה"י ולא להכנסה, והרי החוזרים בכלי זין הם אינם סתם בני אדם ולדברי הערוך אין צריכים לתקנה מיוחדת שהרי לדבריו אין כלי זין לבעל מלחמה משאוי ולמה הצריכו לתקן משום מעשה שהיה כמבואר בגמרא שם.
אמנם אפשר לחלק, כי אף שהמשנה אינה מבדילה בין חייל לסתם אדם, דווקא באופן שגם אצל החייל אין זה הכרח שישא עמו את כלי זינו ואין כלי הזין מאפשרים את הליכתו, אבל באופן שבלי כלי הזין אינו יכול ללכת מפאת הסכנה אולי יהיה זה כמלבוש. כעין זה העלה בחלקת יעקב(ס' ס"ח) להרב ברייש זצ"ל, ודימה זה לשיטת הט"ז,ס' ש"ח ס"ק י"ב)במה שכתב אודות ההולך במים קפואים שאין יכול ללכת בלא מקל, שהמקל נחשב למלבוש. ואח"כ הוא מפקפק בדימוי זה, שכן בנידון של הט"ז המקל הופך כחלק מרגלו, משא"כ בענין הנשק לא שייך לומר שיהיה כגופו,למעשה הוא מתיר לצאת עם חרב בשבת אם משום שהוא כמלבוש או שהחרב כמו חותם של עבדות ע"ש.
ברם, למעשה בעיניננו נראה כי ע"פ הסברא בלבד לדמות למקל לשיטת תט"ז, קשה להתיר, שכן אין הדימוי ברור ומה גם שיש מפקפקים על הט"ז ראה באליהו רבה שם, אף שסיים שהעושה כזאת אינו נקרא מחלל שבת, בכל זאת הוא מפקפק בדברי הט"ז והסברות הנוספות שהעלה החלקת יעקב שם אינם שיכות לעיניננו, כי דוקא בחרב שייך לומר שהוא חותם על עבדות וכדומה, אבל לא בנשק אישי שברור הדבר שהוא כדי להגן על החייל או שמשמש כלי להתקפה אך לא סמל, שאין הסמל עילת טילטולו.
אולם המצוי בבעיתם של החיילים מקיימי המצוות יודע כמה חשוב לעמול לחפש דרכי היתר בשעת דחק, שכן יש אשר אם נאסור על החייל לטלטל נשקו לצורך תפילה בציבור, או לצורך לימוד תורה, ימצא עצמו החייל במצב רוחני מדכא ממש, שכן פעמים התפילה בציבור או הלימוד בצותא מהוים את הביטוי החשוב להיותם שומרי מצוות, על כן בשורות הבאות אציע דרך לטלטול נשק לצורך גדול או לצורך מצוה.
מבחינה מעשית הדרך לטלטול כלי אוכל אינה ישימה תמיד בנשק, שכן שאלת טלטול הנשק לצורך תפילה או לימוד תורה בצותא לפעמים אקטואלית בהליכה של קילומטרים אחדים, שאין זה מציאותי להורות לטלטל פחות פחות מארבע אמות או ע"י מקום פטור או בלי הנחה בכרמלית בריצה כנ"ל לענין כלי אוכל. עיקר הצעתי מבוססת על כך שהטלטול יהיו בו שלשה שבותים שהחירום לצורך מצוה.
אכן רבותינו האחרונים התירו טלטול בשלשה שבותים לצורך מצוה, בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג ס' מ"ג) נשאל אודות האיש המחויב להראות כתב תעודה מהממשלה, ואירע כמה פעמים שנתפסו מאחינו בני ישראל על שלא היה בידם הכתב תעודה, ולפעמים מובאים למאסר בשל כך, האם מותר לו לצאת בשבת לצורך תפילה בציבור. והאריך בזה, ותוכן תשובתו להתיר כשיוציא התעודה כלאחר יד מתחת לכובעו מפני שלדעתו יש בזה שלשה שבותים. האחד הוא בכרמלית לדידן, והשני שהוא כלאחר יד. והשלישי שלדעתו זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה שלרוב הפוסקים אסורה רק מדרבנן, מכיון שאינו נושא התעודה רק להצילו מחשש מאסר, ולא גרע מהוצאת המת דמפורש בש"ס שבת אף במוציא מת לקוברו פטור ועי"ש בתוס'.
ראה שלחן מלכים הלכה למשה סי"ב שנשאל בדבר חייל ההולך ממקום למקום ונושא עמו כלי מכשיריך שמוכרח לשאת אותם, האם מותר לו לקחת את התפילין צרורין לו בחבילתו בשבת, והשיב להיתר מפני שלדעתו יש בזה שלשה שבותים, האחד שהוא בכרמלית לדידן, והשני מכיון שהתפילין צרורות בתוך שאר חפציו זה טלטול כלאחר יד, והשלישי שהוא ריבוי בשיעורין, אע"פ שיש פוסקים שריבוי בשעורים אסור מהתורה (ראה ר"ן פ"ב דמסכת ביצה ובית יוסף ס' שי"ח) בכל זאת לענין לצרף לשבות שלישי הוא מקל. יראה עוד שם שהגאון בעל לבושי מרדכי הסכים לזה.
ואף שבעצי חיים או"ח ס' כ"ו חולק ואוסר לקחת את התפילין, זה מפני שהוא סובר שדוקא לצורך השבת התירו בשלשה שבותים אבל לא לצורך אחר השבת. וסמך על הנו"ב או"ח ס' מ"ר שאסר לתקן העירוב ע"י נכרי ביו"ט שני שחל בע"ש, אבל לצורך השבת מודה שיש להתיר וכן ראיתי בחלקת יעקב ח"א ס' מ"ו שהביא המתירין וסמך עליהם. ומה שכתבו דהוא גם כלאחר יד יש לתמוה למה זה כלאחר יד וכי מפני שנושא בתוך שאר חפצים זה כלאחר יד. ברם, בעיקר הדין, החפץ חיים בספרו מחנה ישראל (פ' ל"א) ג"כ התיר משום דהוי ריבוי בשיעורים עי"ש. ובעיניננו נראה ג"כ שישנם שלושה שבותים: האחד שהוא כרמלית לכל הדעות, ועוד שכבר כתבתי במקום אחר שגם אם היה מדובר ברשות הרבים מהתורה, במקום שמסוכן ללכת בלי נשק, אף שברור שאסור לטלטל הנשק לצורך מצוה, אם עבר על האיסור וטלטל את הנשק שאינו חייב מהתורה, מפני שסוף כל סוף בפועל הרי יש בנשק משום פיקוח נפש, אלא שכתחילה אסור להיכנס למצב כזה של פיקוח נפש, ובמיוחד בשבת עצמה, אבל אם נכנס, אינו עובר על איסור הוצאה בשבת אלא על שהתנה לעקור את השבת.
ואף שיש לדון אם האסור להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת שהוא מדרבנן מצטרף לשבות דשבות, ועיין במג"א (ס' רמ"ח ס"ק י"ג) בשם הריב"ש, שאסור שלושה ימים קודם השבת להכניס עצמו למצב שיהיה צריך לחלל שבת משום פקו"נ אפילו באיסור דרבנן, וא"כ, דאף באיסור דרבנן אסור להכניס עצמו למצב של פקו"נ, אינו כלל בגדר שבות דשבות, אך אם יהיה שבות דשבות, גם בלא זה אין ראיה כלל שאסור להכניס עצמו לשבות דשבות, ולכן אם יטלטל הנשק כלאחר יד שאז הוא שבות דשבות מצד כרמלית ומצד כלאחר יד מנין לנו לאסור להכניס עצמו, ומה גם שהמדובר בשעת דחק ולצורך מצוה.
ועוד דומה כי יש מקום עיון אם טלטול נשק בנבסיבות בטחוניות כשלנו, אם היא מלאכה הצריכה לגופה. וראיתי באבני נזר (או"ח ס' רמ"ח) שמבאר התוס' בשבת צ"ד. וכן את דברי היראים בזה, דלא יצא הזב בכיסו, ואם הוציא פטור, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה וז"ל: "כיון שאין הליכת הזב לצורך הכיס, רק שצריך לילך, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה", עכ"ל. ומדבריו עולה חידוש בגדר מלאכה צריכה לגופה בהוצאה, וצריכה לגופה היא כשההוצאה היא עילת ההליכה, וכל שאין ההוצאה עילת ההליכה, רק שצריך ללכת ואינו יכול לילך בלי דבר מסוים, היא הוצאה שאינה צריכה לגופה.
וגם בלי החידוש של האבני נזר לפי תשובת מהר"ש ענגיל הנ"ל אודות תעודה, "אם מוציא התעודה מחשש מאסר, שהיא הוצאה שאינה צריכה לגופה, משמע רכל שעילת ההוצאה היא אינה רצונית אלא עילה חיצונית מצרכי גוף האדם, שהיא הוצאה שאינה צריכה לגופה, וא"כ גם בנשק שאינו נושאו אלא כתוצאה מאילוץ של מצב שהוא חיצוני מהצרכים הטבעיים של האדם, אפשר שהיא הוצאה שאינה צריכה לגופה שאין הנשק עילת ההוצאה אלא הוא רוצה ללכת להתפלל- או לאכול, אלא שאינו יכול לילך בלא נשק. כבר נודע מה שכתב בשו"ת מהרי"ק דעושה מלאכה מחמת יראת העכו"ם הרי מלאכה שאין צריכה לגופה. ומזה יש מהאחרונים שלימדו זכות על אנשי הצבא העושים מלאכתם מתוך הכרח שהוא בכלל מלאכה שאין צריכה לגופה עיין חלקת יואב (או"ח ס"י) וכן עיין במה שכתב בשו"ת חות יאיר,ס' קפ"ג הובאו דבריו בספר קובץ של הרמב"ם סופ"ז מהלכות שבת) דבנין חומת העיר הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואולי כדי לצרף לשבות שלישי יש בזה כדי לצרף וצ"ע. ואם נדחית הסברה מפני שכל כך רגילים בנשק אין דינו כאילוץ אלא כדבר טיבעתן אם כך אולי נצרף את סברת הרב ברייש הנ"ל שכן אם הנשק מוגדר אצלו לא כאילוץ אלא כדבר טיבעי כי אז יותר מסתבר שיהיה דינו כהמקל במים קפואים הנ"ל וצ"ע.
לכן נראה להציע לבחון לטלטל את הנשק כלאחר יד על סמך הצירופי המוזכרים לעיל, זולת שאין לצרף לזה את שיטת ערוך השלחן, שכן אם מטלטל כלאחר יד, אינו יכול להיות מלבוש, ולדעת ערוך השלחן דין הנשק כמלבוש, וא"כ עדיף לדעתו שדוקא יטלטל בלא שינוי, ברם, דומה שעדיף לטלטל כלאחר יד, שכן הוא היתר מוצק, והרבה דוגמאות ישנם שהתירו כלאחר יד שבות דרבנן, ראה ס' ש"ז ס"ה ובמג"א שם, משמע מדבריו שיש להתיר במקום הפסד גדול שבות כלאחר יד. ועוד באשל אברהם ס' שמ"ו מסתפק אם אסור לטלטל בכרמלית לכתחילה כלאחר יד, וכן במי שהחשיך והיתה חבילה על כתיפו כשמגיע לביתו מותר לו להכניס כלאחר יד וכן במחנה ישראל שם התיר כלאחר יד. לכן נראה לי כי העצה לטלטל כלאחר יד היא יותר טובה ומה גם שלפי החזון איש הנ"ל אולי יש מקום לדון בשני שבותים לצורך מצוה.
ובענין החגור, הנה החגור בעצמו הוא מלבוש ממש, וכן כתב בחלקת יעקב שם, אך יש להיזהר שלא לטלטל את החפצים שבתוך החגור כגון מימיה ותחבושת אישית, ובודאי כלי הניקוי שהם מוקצה וכדומה. ובדרך כלל אכן אין המפקדים מחייבים בכל אלה, אלא בפעילות ממש. במאמר זה לא אברר את בעית טלטול הנשק מצד מוקצה לזה יוקדש בעז"ה מאמר מיוחד.
ובענין כלאחר יד, נראה מהמשנה שבת צ"ב, דבין ימין ובין שמאל או בתוך חיקו או על כתפיו, חייב שהוא דרך הוצאה, ברגלו בפיו, במרפק, פטור, שלא הוציא כדרר המוציאם. וכן אם הוציא מכתפיו לאחוריו משמע מרש"י בשבת קנג: "כלאחר יד" שהוא שלא כדרך הוצאה. עכ"פ העיקר שלא יוציא כדרך שרגילים להוציא. ע"כ אפשר להצמיד את הנשק שתהיה חגורתו לא על כתיפו אלא על בטנו או בחלק
התחתון של גבו, שזוהי שלא כדרך. ברובה ובתמ"ק. ובאקדח שכשהחגורה צמודה לבטן זה כדרך הוצאה ע"כ הטוב ביותר להוציאו בין הכובע לראש שזה כלאחר יד ברור. והגרשז"א שליט"א אמר לי שעדיין צ"ע אם באופן המוצע הוי כלאחר יד לכן הציע לטלטל הנשק על הראש ולסמוך על הלחם משנה בפ"ב הי"ד שאף כשמחזיק בידיו דבר שהוא על הראש הוי כלאחר יד להרמב"ם. אוסיף עוד שמשמע מהאחרונים שהעצה לטלטל כלאחר יד מועילה גם לענין טלטול ארבע אמות בכרמלית והן לענין הוצאה ברשויות דרבנן, אלא שבנידוננו אין זה נכון לעשות כלאחר יד ועל סמר הצירופים הנ"ל אלא כאשר באמת יש סכנה ללכת בלא נשק אבל אם בתחילת הדרך אין סכנה כגון שהוא מקום מוגן בלאו הכי, אלא שהוא חייב לקחת את הנשק משום שאח"כ בהמשך הדרך יהיה מסוכן בלא נשק וא"כ חסר הצירוף המוזכר שאין זה כמתנה לעקור את השבת אלא כמחלל ממש הרי עתה אין כל סכנה.
אמנם אפשר שאת אותו שלב הטלטול יטלטל פחות פחות מארבע אמות או שירוץ בלי הנחה וכדלעיל ובהמשך שאינו יכול מרחק רב לטלטל פחות פחות מארבע אמות או לרוץ יטלטל כלאחר יד.
טלטול מסמכים חיוניים
מסמכים חיוניים כגון פנקס שבוי במקום שיש הכרח לשאתו וכדומה, מתשובת מהר"ש ענגיל הנ"ל יש ללמוד שמותר להוציאם כלאחר יד ולכן מוצע שיוציא ואתם מתחת לכובעו כפי המבואר בתשובה שם. אך דוקא במסמכים שיש אילוץ דהיינו כפנקס שבוי, אבל במברק וכדומה שאין אילוץ חיצוני וההוצאה היא אכן עילת ההליכה אין להתיר כלאחר יד שאין בזה שלשה שבותים. אלא אם כן יטלטל המברק ביחד עם חפצים נוספים המותרים לו בטלטול שיהיה בזה גם משום ריבוי בשיעורים וגם כלאחר יד וכנ"ל. ועיין בשמירת שבת כהלכתה פי"ח הערה צ"א כתב בשם הגרשז"א היתר לצאת עם דיסקית שחרוטים בה מספר אישי; סוג הדם וכדומה, שיש תועלת לחיל שאם ח"ו יהיה פצוע וכדומה אפשר לברר פרטים נחוצים בעזרת הדיסקית. וא"כ עכשיו שפרטים אלה אינם בדיסקית אלא מספר אישי בלבד, בודאי שיש להקל להוציא פנקס שבוי אשר בו מצויים פרטים רפואים כסוג דם וכדומה.
אולם ההיתר המוצע כאן הוא גם כאשר ההליכה איננה לצורך מבצעי אלא כגון להתפלל בבית כנסת או בזמן שלום שהפקודות מחיבות נשיאת פנקס שבוי ואין כל בהילות בדבר מסתבר שעדיף לטלטל בדרך המוצעת כאן.
טלטול לצורך מצוה
באשר לטלטול ספר לימוד או תפילה, אם בלעדי הטלטול לא תקוים תפילה בציבור, משמע שיש להתיר, שכן בתשובת מהר"ש הנ"ל העלה דמצוה דרבים דוחה לא תעשה דרבנן אלא שאין צריך לזה. ואף במצוה דיחיד ניתן לטלטל פחות פחות מארבע אמות ומוציא מרשות לרשות כנ"ל או ביחד עם חפצים נוספים שיהיה גם ריבוי בשיעורים גם כלאחר יד וכנ"ל.
טלטול לצורך כבוד הבריות
בש"ע ס' שי"ב מבואר שמפני כבוד הבריות התירו לטלטל מוקצה, והרמ"א שם בס"א מביא שתי דעות אם מפני כבוד הבריות מותר גם לטלטל מכרמלית לרשות היחיד, וראה במשנה ברורה שם ס"ק חי שלהלכה עיקר כהמתירין גם טלטול בין רשויות דרבנן, אך ברה"ר שלנו שיש סוברים שהוא רה"ר מהתורה אין להקל, ולפ"ז ביחידת שדה שלדעת הכל הוא כרמלית יש להקל, ועיין בשער ציון שם אות י"ב בשם אליהו רבה, דמ"מ אין להקל בזה כשיש לו שירותים פרטים לעצמו שאין אחר נכנס שם, אף שדעתו להקל משום טלטול מוקצה, טלטול בין רשויות חמור יותר מפני שהיה לו להכין את מה שצריך שם בערב שבת, ובעינינו שאין שירותים שאחר לא נכנס שם יש להקל בטלטול ניר הטואלט. וכשאין אפשרות ללכת לשירותים בלי נשק לכאורה גם זה בכלל טלטול לצורך כבוד הבריות, וא"כ יהיה מותר לטלטל את הנשק בדרך כשם שמטלטל את ניר הטואלט, ואין בראה לחלק בין דבר הנצרך ממש באופן ישיר לכבוד הבריות וכן במקום שהתירו לא מצאתי שחייב לעשות בשינוי כי כשהתירו התירו ואין צורך להחמיר, יתר על כן אפשר שאף מי שרוצה לצאת ידי חובת כל השיטות ולהחמיר כסוברים שלא התירו טלטול ברשויות דרבנן מפני כבוד הבריות, לפי מה שהעלתי לעיל כמה צירופים להקל בנשק אפשר שאין צורך להחמיר בזה. עיקרי דברים אלה הצעתי בפני כמה גדולים והסכימו כדלהלן.
סיכום
1. הוצאה והכנסה של כלי אוכל מרשות לרשות ברשויות דרבנן אפשרית בדרכים הבאות:
א. שהאחד יעקר והשני יניח, דהיינו שהאחד יושיט הכלי לחבירו העומד ברשות האחרת וחבירו יטול מידו את הכלי.
ב. להוציא למקום פטור ולהכניס ממקום פטור.
ג. להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית בריצה ללא הפסק ולהכניס אח"כ כלאחר יד.
ד. כשאין אפשרות לעשות כנ"ל כגון שהוא לבדו ואין לו מקום פטור, או שאינו יכול לרוץ או להכניס כלאחר יד, להוציא וכן להכניס לחלקים דהיינו שיוציא חלק מהכלי ויחזור ויוציא את חלקו האחר.
ה. כשהמוציא או מכניס לחלקים יעמוד בין שתי הרשויות ויניח הכלי סמוך לקרקע שלשה טפחים בין הרשויות.
1. כשמוציא או מכניס הכלי לחלקים אין זה משנה מהו התוכן שבכלי, ואפילו אם חלק מתוכן הכלי יצא כולו לרשות האחרת כל שהכלי לא יצא כולו, שאנו פוסקים אגד כלי שמיה אחד.
ז. הנאמר בסעיף הקודם דוקא בכלי שיש בו דפנות, אבל כלי בלי דפנות הרי זה תלוי בתוכן הכלי שאם יש בכלי כגון אורז שחלק ממנו יצא כולו לרשות אחרת אין אומרים בו אגד כלי שמיה אגד ולכן דינו כאילו יצא כולו.
2. העברה בכרמלית אפשרית בדרכים הבאות:
א. להעביר פחות פחות מארבע אמות.
ב. לכתחילה רצוי שהעברה פחות פחות מארבע אמות תיעשה ע"י שניים, דהיינו שכל אחד יעביר פחות פחות מארבע אמות ויעביר לחבירו וחוזר חלילה.
ג. כשאי אפשר ע"י שניים רצוי שכל פחות פחות מארבע אמות יניח הכלי בקרקע או סמוך לקרקע שלשה טפחים או שישב מעט ואם אי אפשר, יש להקל ע"י שיעמוד לפוש בכל פחות פחות מארבע אמות.
ד. כשמעביר בין הרשויות כנ"ל ס' סק"ד יכול להמשיך לרוץ בכרמלית עד מקום שחפץ דוקא לרוץ אבל ללכת בלא עמידה לא, שאנו גוזרים שמא יעמוד לפוש.
ה. כן ניתן להעביר בכרמלית ע"י שיניח במקום פטור ויטול ממקום פטור וירוץ עד למקום שחפץ.
ו. כשעושה כבסעיף הקודם כשמגיע שוב לרשות היחיד אין להכניס הכלי לרשות היחיד כרגיל אף כשלא נח בכרמלית, מפני שאי אפשר שלא יעמוד מעט טרם שהכניס לרשות היחיד ועמידה זו נחשבת כהנחה, או שזה נראה כהנחה.
3. א. טלטול כלי נשק לצורך מצוה כגון תפילה בציבור או לימוד תורה או צורך גדול אחר יעשה ע"י כלאחר יד דהיינו שיטלטל הנשק שלא כדרך שהוא רגיל לטלטלו בשאר ימות השבוע להלן פירוט:
ב. רובה תמ"ק ואקדח על ראשו גם כאשר יצטרך להחזיקם בידו זה נחשב לכלאחר יד.
ג. החגר עצמו נחשב למלבוש ואין בו משום איסור הוצאה אך צריך להיזהר שלא יטלטל את החפצים שבו כגון תחבושת מימיה וכדומה.
ד. טלטול הנשק כלאחר יד מועיל בין בה בהוצאה ברשויות דרבנן בין בהעברת ארבע אמות בכרמלית.
ה. הנ"ל דוקא שבכל השטח שמטלטל הנשק יש בו סיכון אבל אם חלק מהשטח שמטלטל בו אין סיכון, וכן כשצריך לטלטל הנשק לטוח קצר יכול לטלטלו בהתאם לנ"ל ס' 2 באותו שטח שאיך בו סיכון.
4. א. טלטול מסמכים חיוניים כגון פנקס שבוי במקום שאין אפשרות ללכת בלעדיו, בנוסף לאפשרויות האמורות לעיל סעיפים 1 ו-2. יש לטלטלו כלאחר יד. אך דוקא מסמך שטילטולו נובע מאילוץ חיצוני אבל אין היתר לטלטל מסמך שהוא חפץ להעבירו למקום שהוא.
ב. מסמך מתחת לכובעו לטלטול כלאחר יד הוא נחשב בטלטול ובהוצאה.
5. א. סידור התפילה או ספר לימוד יעשה בהתאם לנ"ל סעיפים 2,1.
6. א. מותר לטלטל דבר שצריך לו לכבוד הבריות ככגון ניר טואלט כרגיל בלא שינוי בין בהוצאה מרשויות דרבנן בין בהעברה בכרמלית.
ב. כשהולך לשירותים מותר גם לטלטל הנשק כרגיל בלא שינוי.
(נכתב ע"פ שיעור שנאמר בישיבת אפרת)