"תתחדש כנשר יסוריכי" / יובל שרלו

..."ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכון שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו"... (אגרות הראי"ה שעח).

סגנון המשפט הוא כל-כך חריף, כל-כך חזק, עד שמוכרח כותבו לפרוע את השטר. לבוא ולהורות מדוע כל מי שאינו מביט אל המציאות המיוחדת של דורינו לא יוכל לכון לאמתתה של תורת אמת. מתוך משנתו הגדולה של הרב על ענין התשובה רוצה אני לבאר קטע קטן, המתבאר בחוזקה מתוך ההסתכלות על אור הישועה הזרוחה ומהווה הדרכה מרכזית באורחות תשובה. באור זה יונחה לאור קביעתו של הרב: "ביסוד הכל צריכה לבא סברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוין עם זה לבאר איך שמחת אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, "

הקביעה שיש לבאר את השמחה והיראה, ההליכה בשני המסלולים של ההתפרצות הנפשית השמחה המעוצבת ע"י תקונים פרטיים וחשבונות עולם.

* * *

בתוך שטף דבריו של החבר למלך כוזר על החסיד, מבליע הוא משפט "ומה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקה ומוסיף הנאה על הנאותיו הוא חובת הברכות שהוא חייב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם ועל כל המוצא אותו בעולם"

שואל אותו, בצדק, מלך כוזר: "היתכן הדבר? והרי הברכות טרחה נוספת הן? מגלה בתשובתו החבר יסוד עצום: אדם צריך להיות מודע להנאה. הנאה איננה רק פעולה פיזית אלא צרוף של תחושה והכרה. המשל שמביא הוא להדגמת דבריו הוא על שכור אשר בשעת שכרותו אכל מכל-טוב. כשיתפכח, יצטער על כל שעבר עליו כיון ש"ההנאות ההן לא באו לידי כשהוא במצב של הכרה מלאה ותחושה שלמה". לאור יסוד זה מסביר החבר את עינינם של הברכות: "וזוהי אחת מתועלות הברכות... כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה, ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה" (מאמר שלישי יג-יז).

אם נדייק היטב בדברי החבר נמצא ששני תפקידים לברכות:

א. להפוך את האדם למודע להנאה.

ב. לקחת את המודעות הגדולה להנאה וליחס אותה לא-לקים.

מתוך דברי ר' יהודה הלוי מתגלה הדרכה חדשה המקפחת זרועות עולם. על על האדם, בעת שניגש הוא לעבוד את ד', להוליך את עצמו בשני מסלולים. האחד, לפתח ולהרחיב את הכוחות הטבעיים שבו, להפוך את עצמו לאדם חי, מרגיש, נהנה, אוהב, מלא חיים בשלמותם ובפתוחם.

השני, ליחס את כל הגודל הנפלא הזה אל הקב"ה, להודות לו, להשתמש בגודל לעבוד את הקב"ה וכו'. כל מי שיחסר צד אחד של העבודה - פגום הוא:

האדם המברך לפני שכל הויתי מודעת להנאה הרי הוא בבחינת "עם דקבילו אוריתא ולא חכימו" (עיין אורות התורה יב-ה). אפשר לקבל תורה ולא להחכים, ולא לדעת שבאה היא להעלות את כל המאור הגדול שבנשמה במלוא עצמתו אל מרומי א-ל. האדם שברך לפני שידע את העולם נשאר קטן ומצמצם ולא החכים בסודה של תורה.

מנגד, האדם שידע את העולם בכל זהרו ותפארתו ולא ברך אף הוא פגום מאוד. הרי הוא נהנה מטוב שמים אך מועל בטוב זה "וכל הנהנה מהעוה"ז בלוא ברכה כאילו מעל" (ברכות לה) "והנהנה בלוא ברכה, ומשתמש בהן רק לתעודת הנאתו החומרית, הוא מחליף את תעודת מציאותך ודומה ממש לנהנה מקדשי שמים, שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה, הרוחנית"... (עולת ראי"ה א-שמה) האדם הזה מתמכר לתאוה שבהנאה ואיך הוא משתמש בהנאה זאת כסולם עליה לרום שחקים.

וכך בא הוא הצווי לאדם: פתח את כל העולם שבך בשיא עצמתו ואז קדש אותו לשמים.

* * *

דברי ר' יהודה הלוי משמשים עיקר להבנת בעיה עתיקת יומין. אותו מאבק מתמיד שבין הכוח הדוחף לפרישות, לנזירות, לחיים שממיים לבין הכח המושך להנאה חושנית גסה מיפי העולם,דומה השקפתה של תורה ממוצת בדברים דלעיל ואתן כאן דוגמאות מספר בקצור נמרץ:

א. ארץ ישראל

שני גופים מרכזיים בעם ישראל אנו מוצאים שנענשו בגלל יחסם לארץ ישראל. מרגלים ודורות בית ראשון. שניהם נענשו בגלות!!!

מרגלים - על כך שבחרו במדבר ולא רצו להיכנס לארץ, בחרו להישאר ברוחניות הגדולה, במן היורד מן השמים ובשמלה שאיננה נשחקת. בחרו להכיר את רבינו של עולם רק בברכה.

הדור שבארץ - על כר שעזב את תורת ד'. שעזב את האידאלים כולם: התורתיים, הכלל חברתיים, האישיים התמכר לטוב הארץ ולפריה. "וישמן ישורון ויבעט". נהנו מן העולם בלא ברכה. ואילו הדרכתה של תורה: "כי די אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינת ותהמות יוצאות בבקעה ובהר... השמר לך פן תשכח את ד' אלוקיך". בד בבד תהנה מן הארץ ומכל טובה אך השמר לך. הארץ היא מלאה כל טוב אך "כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן". תקצרו ותביאו!

ב. אישות

"מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה בשעת כניסתה לחופה". התורה לא ציוותה על פרישות מתמדת. אף לא נתנה היא אפשרות להסתאבות. האדם חייב לחיות עם אשתו "וכל "שרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה"... (יבמות פא:)

אין האדם יכול לעבוד את אלוקיו בשלמות אם לא חי הוא במלוא כוחותיו. אך גם בזה צריך לברך. לא רק במישור המוראה לעיל, כדי להגביר את הקשר בין איש לאשתו, אלא אף למעלה מכך: "לא לצערנו נברא ים-היופי כי אם לעדדנו ולרוממנו, ולשום אותו עם כל המון גליו מכון למסע - של טיול ליופי יותר נערץ ונשגב ממנו"... (אגרות הראי"ה תרמה)

ג. נזיר

נזיר מביא קרבן חטאת. מסבירה הגמרא בנדרים (י'): ..."והלוא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא"...

ומנגד: " השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך"!

* * *

הדרכתה זו של תורה: ליהנות ולברך היא מרכז חיי האדם היהודי בארץ ישראל. ההסתאבות בארץ משכיחה את הברכה. הגלות משכיחה את ההנאה והיא אכן השכיחה. האידאל המוסרי המרכזי של גלות הוא קמוץ, כפוף: סדרי העבודה בגלות הם בסוד מעוט הירח "לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס.), להיות תמיד מלא פחד וחשדות על עצמו, וכל מה שיחשיד את עצמו יותר ויותר, וירגיש את פחיתותו - יותר ימצא את עצמו מוכשר לעבודה"... (מי מרום - ממעיני הישועה עמ' סד.). כל הכוחות הטבעיים מוכרחים להיות מדוכאים אם במישור הכלל ישראלי של בקשת מלכות, התגוננות עצמית, ערך עבודת כפים וכו' ואם במישור הפרטי המוסרי של הנמכת קומה ובואו חשבון. גלות מקבילה למדבר בו אין מקום לחיים טבעיים פורחים אלא להיפך - סוד המעוט.

התכנסות כפויה זו, מטבע הדברים משרה על האדם מועקה כבדה, כל עצירת כוחות בנפש גורמת רעה ומועקה זאת היתה נחלת רבים. כאמור לעיל, ובלי שיהיה אמור, כל מי שפותח את העינים רואה ישראל בעט לכך. הכל התעורר לתחיה. ארץ ישראל מבקשת את תפקידה שעם ישראל כעת את תפקידו. אין הוא רוצה רק לברך. הוא חפץ להתפרץ, לעבוד, לחיות בשמחת חיים חופשית ומשוחררת, לתת לכוחות הנפש לחץ לאן לרוץ בריצה פראית, עצמאית, בלתי כבולה לחלוטין. רצה הוא לברוח ממצב לא טבעי, לא נכון של הדרכה מוסרית הדרכה שמקומה נכון הוא בגלות אך לא במלוא כוחות החיים, ונפל הוא ברשתה של הדרכה כוזבת וחמורה: חוסר הברכה!!!

זו המציאות שעמדה בפני הרב קוק כשבא הוא לכתוב את "אורות התשובה". שני קצוות בעם ישראל: האחד שאינו מברך, השני - שאינו יודע את העולם וברכתו היא ברכת עם שקבל' תורה ולא חי את שני קצוותיה. מציאות עגומה מאוד של דור שכל קבוצה חיה את חייה באחת משתי האידאות ולא חיה בשתיהן גם יחד. קבוצה אחת שמסרבת לברך, שבעטה בהודאה לטוב עליון. שהתמכרה לכל אשר העולם על שפע פריחותיו וכוחותיו מציג בפניה ומעלה בקדשי שמים. קבוצה שלא השכילה להבין שהכל צריך לשמש כר זנוק לשמים. הקבוצה השניה, מסרבת להגיב לעולם, מתנזרת. דובקת בברכה ומסרבת להתיחס לטוב העולם ולהודו. הנכור שבין שתיהן הוא מטריף. והלוא ההדרכה היא ליהנות ולברך, לחיות בארץ ישראל ולהישמר?!

* * *

כל מי שלא מביט אל מציאות זו לא יוכל להיות מורה דרך לתשובה של הדור. תשובתו של הדור, ובתוכה תשובתנו אנו, צריכה לפסוע בשני השבילים גם יחד: "...חפשי הוא הרצון, ולהיות גבור ובן חורין אמיתי באו החיים והרשעה השרויה בעומק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את המשקל השווה של החיים, את היחש הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש..." (אוה"ת ח-ד), ...."העולם כולו מלא הוא הרמוניה"... (שם ח-ז) ועוד פרקים שלמים בענין זה מופיעים בהדרכתו של הרב. יסוד הענין בנוי על הברכה וההנאה. התשובה איננה קוראת להמעטה עצמית אלא לגבורה: "יש חסרון בתכונתה של התשובה הנמוכה,שהיא מחלשת את רצונו של האדם, ופוגמת בזה את אישיותו... (שם ט-ז).

המדד המרכזי לתשובה מעולה איננו כפיפת הרצון כי אם "קורת רוח פנימית והארת השכל בהשגות עליונות"... (שם י-ה).

אך על האדם לדעת: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלקים יצא את כולם" (קוהלת ז-יח). והאדם עלול לחטוא לשני המסלולים:

יש והאדם מנתק בין עולמו הפנימי לבין ברכתו. יש וחי הוא מקיום מצוות ושומר אורחות מוסר אך כל העולם ההויתי שלו: שירתו, אהבתו, אומנתו וכו' היא ללא ברכה. יש ומפתח הוא את הליכות חייו ואינו נשמר, מתמכר הוא לארץ. צוויה של תורה לענין זה הוא: השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך". בתוך כל ארחות החיים, בתוך כל ישותך ומהותך עליך לברך, ליחד את הכל לשם שמים, לא להפריד ח"ו בין הרשויות, לא למעול, אלא להקפיד ולדאוג שהכל ירוכז ויעלה מעלה.

ויש והאדם מואס בעולמו הפנימי ואז מברך הוא לפני שידע אותו. ואף כאן החטיא, בחר הוא במדבר ואילו הקב"ה ציוה על הכניסה לארץ, על עבודה מתוך החיים, ושכור הנהנה אין הנאתו הנאה ואין ברכתו ברכה.

ההבטה אל אור הישועה הזרוחה המראה לנו את אלה שבעטו ולא ברכו ואת אלה שברכו אך לא מתוך העולם מורה לנו את תשובתנו אנו. וכל אדם יודע לאן נוטה הוא ואת אשר עליו לתקן.

התשובה קוראת לחדוש החיים, להשבת כל הכוחות הטבעיים לשלמותם, הכוחות הטבעיים של העם והכוחות הטבעיים של היחיד. במקביל קוראת התשובה לקדושם, להעלותם, להשתמש בחיים הטבעיים לקרבת א-לקים ולברכה עד בלי-די. ברכה המחדשת ומהווה בסיס לעליה גבוהה כנשר.