שופרות / חגי מושקוביץ

"למנצח לבני קרח מזמור. כל העמים תקעו כף, הריעו לאלוקים בקול רנה.כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ. ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלנו. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב, סלה. עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר. זמרו אלותינו זמרו, זמרו למלכנו זמרו. כי מלך כל הארץ אלוקים, זמרו משכיל. מלך אלוקים על גוים, אלוקים ישב על כסא כבודו. נדיבי עמים נאספו, עם אלוקי אברהם, כי לאלוקים מגיני ארץ, מאד נעלה" (תהלים מ"ז)

"אומרים מזמור זה ז' פעמים. ויש בו ז' פעמים "אלוקים", למתקם" (סדור ר' יעקב עמדן). המזמור שלפני תקיעת שופר מלא מראש השנה כבר בקריאה ראשונה: הוא פותח בתקיעה (אם גם תקיעת כף), הפסוק במרכז הפרק אומר במפורש "ה' בקול שופר", וכל כולו מלא מלכות ה' על הארץ. ואף נרמזו בו הרחמים בדין, כדברי היעבץ, ז' פעמים אלוקים, שהוא מידת הדין למתקם.

אבל יש בו, בפרק, עוד עניינים; יש בו נצחון על העמים, יש זמרה לה', וסדרם מתערבב ונכנס זה בזה. גם אוירתו מיוחדת במינה, וכדי לעמוד על כל זה יש להכנס קצת לתוך הפרק ולתהות על חדתו מבפנים.

בין ישראל לעמים

המזמור מתחלק, כפר בקריאה ראשונה, לשני חלקים ברורים. לחלוקה שאינה עניינית דוקא. בסוף פסוק ה', (בערך באמצע הפרק) יש מילת הפסקה - סלה. א"כ נהיה רשאים, כבר מתחלה, להסתכל על כל חצי כקטע בפני עצמו, ואח"כ לנסות ולמצוא את הקשר.

החלק הראשון פותח (אחרי הכותרת) בקריאה לעמים להריע לה'. אח"כ מופיע פירוט, או אולי הנמקה: כי ה' עליון. בהמשך מורחב ההסבר, כשהכל בצורת הלל ושבח לאלוקים. תוכן ההלל והשבח הוא לאומי פרטי, כמעט שנוכל לומר לאומני. בבחינת: "הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האמים, כי גבר עלינו חסדו". חסד ה' לעם ישראל הוא סבה לעמים להלל, לשבח ולהריע לה'. וכתב האלשיך: "טוב לאומות העולם היות הוא ית' מלך עלינו, כי מתמצית טובתנו ימצו ישתו כולם". נוכל גם לומר ביתר פשטות - מלכות ה' מתגלה ביתר עז אצל עם ישראל, ועל סמך זה באה פניה לכולם להכיר בה.

בחלק השני שוב יש קריאה לעמים - זמרו, שוב הנמקה דומה - כי מלך כל הארץ אלוקים, ועוד פעם הלל ושבח. הפעם הוא נסב על נושאים כלליים. אין כלל איזכור של עם ישראל. להפך, יש בו אסיפת עמים אל הקב"ה. ועוד בולט בו שמו של אברהם, אשר היה אב להמון גוים, לעומת שם יעקב אשר נקרא שמו ישראל, בחלק הראשון.

ואם כן מהלך העניינים מתאים מאד למה שנראה בקטע הראשון עצמו. קודם יש פניה על סמך הטובות לעם ישראל. אחר כך באה פניה שניה, והפעם היא כבר כללית, מופנית לכל העמים כשלעצמם: הכרת ה' נהיית פה כלל עולמית.עם ישראל שמש כשלב לקראת העלאת כל העולם אל ה'.

רק פסוק אחד, בתחלת החלק השני, יוצא דופן במזמור: "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר". הוא מופיע לפני הפניה, אבל לחלק הקודם אינו שייך, כי הוא לא מדבר על עם ישראל. אפשר שזהו פסוק שאינו שייך לא לכאן ולא לכאן, והוא מתאר את התגובה לקריאת המשורר בחלק הראשון. אבל אז שוב חסר פסוק דומה, בסוף קטע שני. כדי לעמוד על עניינו יש להסתכל על ההבדלים בין החלקים, ומשמעותם. אז אולי נוכל להצביע על מקומו.

יקם סערה לדממה

השוני בין החלקים ברור למדי. בקטע הראשון הקריאה היא לתרועה, לקול רינה. ההסברים או השבח שאחר כך - לאומיים מאד, כמו שראינו. לעומתו בקטע השני הקריאה היא רק לזמרה - וקריאה גדולה, של חמש פעמים "זמרו" - וההנמקה או השבח כלליים. נוכל לומר שהחלק הראשון הרבה יותר סוער ורגשי.

סגנון הקטעים גם הוא שונה. אוירתם אינה אחידה. בחלק הראשון המשפטים בנוים מחלקים לא שלמים: כל משפט הוא סוער, אין אזון בין חלקיו, האוירה רוגשת. הצלע השניה של כל משפט תמיד חסרה משהו,"כשהאבר המשלים נמצא בצלע הקודמת: כל העמים תקעו כף - (כל העמים) הריעו לאלוקים בקול רנה. כי ה' עליון נורא - (כי ה') מלך גדול על כל הארץ. ידבר עמים תחתנו - (ידבר) לאומים תחת רגלנו. יבחר לנו את נחלתנו - (יבחר לנו) את גאון יעקב.

לעומת זה בחצי הפרק השני כל המשפטים מלאים, כבדים יותר, מושלמים, מאוזנים, שקולים וברורים: זמרו אלוקים זמרו - זמרו למלכנו זמרו. כי מלך כל הארץ אלוקים. זמרו משכיל. מלך אלוקים על גוים, אלוקים ישב על כסא קדשו.

בחלק הראשון - כל צלע שניה של משפט מסבירה את הצלע הקודמת. המשורר אומר משהו, ומיד הוא מרגיש שלא הכל נאמר, לא כל העומק, והוא מוסיף מיד עוד חלקי ליתר באור. אבל בו חסר העיקר. החלק השני - כל משפט ברור, כל רעיון נאמר בשלמותו ואיננו זקוק להשלמות. נוכל אפוא להוסיף על התמוכה, ולומר שאחרי החלק הראשון, הסוער והרגשי גם מבחינת תכנו וגם מבחינת צורתו, באה רגיעה והתבוננות שכלית שקולה, פחות רועשת. אין תרועה, יש רק זמרה. ובפירוש נאמר בחלק שני: "זמרו משכיל".

אלא שהפסוק האחרון משבש את המבנה: "נדיבי עמים נאספו - עם אלוקי אברהם". ברור שחסר פה משהו: או "נאספו" גם בסוף המשפט, או, כפי שראב"ע אומר - נאספו להיות עם אלוקי אברהם. כאילו קפץ פסוק מהחלק הראשון אל תוך החלק השני. שורת ההגיון והסדר נפרדת בסופה, שוב ע"י ההתרגשות העולה מתוכה. למראה נדיבי העמים הנאספים מוסיף המשורר וזורק כעין קריאת התפעלות "עם אלוקי אברהם"! כאמור: פה מופיע האלוקים מתוך התופעה של האספות נדיבי העמים. שוב לא הספיק לו התאור "נדיבי עמים נאספו", והוא היה מוכרח להוסיף - עם אלוקי אברהם. אחר כך הוא מנסה כאילו להמשיך ולהוסיף, ואומר "כי לאלוקים מגני ארץ" - ופתאום נקטע הפרק, באמצע משפט קצר, חסר נושא: מאד נעלה. כי לדברים שברגש המלים אינם מספיקות. "דרך לדבר בלשון סתום במקום שעניינו דק ועיקרו בהרגש. אבל דברים שיש להם גדר מוחשי - דבורו מבואר ומבורר" (חזון איש, חו"מ, ה' ט"ו).

אני מאמין

בעוד תחום נמצא הבדל בין שני הקטעים. בחלק הראשון, אחרי הפניה, בא ההלל והשבח בצורת עתיד: ידבר, יבחר לנו. בחלק השני הפעלים הם בעבר: מלך אלוקים, ישב, נאספו, נעלה. וטבעי שהתבוננות שכלית מתבססת על דברים שקרו, ולא על נבואות לוהטות לעתיד, וכן מובן שהקטע הסוער יותר נוטה לדבר על מה שיבוא.

אולם פה נוצרה סתירה. דוקא החלק הראשון, שצורתו עתיד - מתבסס על דברים שקרו בעבר, שבו עזר ה' לישראל בנצחונותיו ("ולאומים תחת רגלנו" - אולי נזכר ב"וישימו את רגליהם על צואריהם "ביהושע המנצח את חמשת המלכים. אולם כלל אין הכרח למצוא פרטים מדויקים מקבילים) וכן הנחילו את ארצו. ואילו החלק השני, שצורתו עבר, מדבר על העתיד, שבו ימלוך ה' על כל העולם בגלוי, וישב על כסא קדשו. וכבר רמז לזה רש"י, באמרו: אלקים ישב על כסא קדשו - עכשיו הכסא שלם. לעתיד לבא, כשיבוער הרע ותגמר מלחמת העולם שמדור לדור בעמלק - תשוב היד מעל כס יה והכס יהיה לכסא שלם.

בזאת השלמנו את התמונה. ההתלהבות הרגשית של הקטע הראשון כלל אינה מנותקת מהשכל, ומתבססת על מאורעות העבר. והתמונה השקטה והמאופקת של הקטע השני - ספוגה כולה בחזון משיחי, מלא אמונה חזקה (מדברים על העתיד כאילו כבר קרה), בלתי מעורערת. הרגש המפעם בעומקו של החלק הזה מתפרץ בסופו ושובר את המסגרת.

הקטע תשני של הפרק, יותר מאשר הלל ושבח, הריהן שיר חזון. בו אין פעילות של ה' - ידבר, יבחר אהב - אלא כביכול סבילות. אליו נאספים העמים, והוא איננו עולה אלא "מאד נעלה". החזון כאילו מתגלה מאליו, כתמונה גדולה, תוך שקט ואפוק, עד שאי אפשר יותר.

עלה אלוקים

יש בפרק מספר מושגים החוזרים על עצמם, ונראה שהם מרעיונות היסוד של המזמור. מסתבר עוד, שעם התקדמות המהלך יש גם התפתחות בהבנת המושגים האלו. והם: מלך, ארץ, עמים ועליה.

מלך:

בראשונה מופיע המלך בקריאה לעמים: "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ", ומפני זה יש לזמר לו. המשורר נצרך כרגע להוסיף ולומר "מלך גדול", כי העולם עדיין זקוק לשכנוע והדגשה. אחר עובר הפרק, כזכור, לעם ישראל, מתאר את חסדי ה', ואז מגיעה הקריאה השניה: "זמרו למלכנו, זמרו". הפעם ה' הוא מלכנו, וזה אולי מסביר מי הוא "אלוקים" שנאמר לפני כן. בהתאם לתכנית בפרק מופיעה המלכות בצורה ברורה יותר מעתה, "כי מלך כל הארץ אלוקים". כבר לא נאמר "על כל הארץ", הוא כביכול יותר לתוכה. (אמנם במנחת שי מופיעה גרסה "מלך על כל הארץ", וגם כך הרעיון מבואר, אולם בצורה זו הוא יותר מותאם).

ועם חתימת הפרק, בחזון אחרית הימים שלו, נאמר "מלך אלוקים על גוים, אלוקים ישב על כסא קדשו". מבחינת מבנה הפרק, פסוק זה מקביל לפסוק בקטע הראשון "ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלנו", וההבדל בולט: שם המלה השלטת "תחת", הכנעה. פה - "על". ואז יהיה הכסא שלם. וכתב הרד"ק: "אמר למלכנו אחר שאמר מלך גדול על כל הארץ, כי בנו נתיחד שמו מעולם והוא מלכנו מאז, אבל ביום ההוא יהיה מלך על כל הארץ".

ארץ:

ההתחלה כמו במלכות: מלך גדול על כל הארץ. אחרי שלב הפניה לעמים נעלמת הארץ, וכשמדברים על עם ישראל יש במקומה "נחלה". אחר כך שוב מופיעה הארץ, "כי מלך כל הארץ אלוקים", ופה הארץ מקושרת יותר למלך, כפי שראינו. ובסיכום, בחזון: כי לאלוקים מגני ארץ. ללא "על" או "תחת"; פשוט - לאלוקים.

עמים:

פה התהליך קצת שונה, כי עם הוא דבר בעל בחירה, והוא זקוק להשתנות כדי שיופיע עליו שם ה', לא כארץ שהיא סבילה ונפעלת על ידי היושבים עליה. בתחלה נאמר "כל העמים תקעו כף" וזה בפניה לעמים, כנ"ל. משם עובר הפרק לעם ישראל ואומר "ידבר עמים תחתנו". בחלק השני משתנה התמונה. תחלה אין כלל עמים. אחרי הפניה הם מופיעים בנסתר, כגוים: מלך אלוקים על גוים. (ההבדל בין גוי לעם מסתבר מעצם המלה: עם - הוא כמלת היחס "עם", אנשי העם נמצאים זה עם זה גוי, לעומתו, מלשון "גויה" ואז כל העם כגוף אחד: ומי כעמך ישראל - גוי אחד בארץ) ועם גמר עלית העמים הם מופיעים שוב, ובצורה הרבה יותר מזוככת: נדיבי עמים, עם אלוקי אברהם.

עליה:

בתחלה קובעת הפניה לעמים "כי ה' עליון נורא". בהתאם לתכנית צריכה להופיעה העליה בשלב שני בקשר לעם ישראל, והנה במקום זה בא פסוק סתמי, "עלה אלוקים בתרועה". ברור לנו שפה מקומו של השלב הישראלי, אולם יחד עם זה אנו צריכים לזכור שהעליה הזו למעשה מכוונת לכל העולם, למען יראו וילמדו, ולכך חסר פה הציון המפורש של עם ישראל. ועל רקע זה נוכל להבין את דברי חז"ל: "כל מקום שנאמר שופר בכתובים - סימן יפה הוא לישראל" (מכילתא יתרו), וכן: "בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין - בדין הוא עולה, מ"ט שנאמר "עלה אלוקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה - הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך מדת הדין לרחמים". (מדרש שוח"ט)

אחר כך צועד העולם לקראת התגלות ה' אל הארץ, ואז בא הסיום ושיאו של הפרק, עם קטיעת התאור באמצע הדרך העולה למעלה: "מאד נעלה".

לא ברעש ה'

ננסה עתה להציג את תמונת הפרק, כפי שעולה עד כאן, ולראות מה עוד חסר להשלמת התמונה:

מכל זה יוצא שמקומו של הפסוק "עלה אלוקים בתרועה" הוא דוקא בתחלת הקטע השני.מלבד זה - הוא משתמש בלשון עבר, "עלה", וזה סימנו האפייני של חלק החזון לעתיד. אולם הוא מוקדם מדי, לפני הפניה, וגם צורתו - ההקבלה החסרה - שייכת דוקא לחלק הראשון: עלה אלוקים בתרועה, (עלה) ה' בקול שופר. אף תכנו שייך לחלק הראשון, הוא מדבר על תרועה, על קול.

על כן יוגדר תפקידו של הפסוק כפסוק מעבר, בין החלק הרוגש לחלק השקול. המשורר מנסה כבר לעבור לחזון העתיד בצורתו השכלית (לשון עבר), אולם ההתרגשות עדיין גלויה ואין הוא מצליח להעלימה. וכך מובע הרעיון בשני גלים, כחלק הראשון, ובקול רעש גדול. מסגרת השכל והאפוק, שנפרצה בסופה, נפרצת, או יותר נכון מופיעה מתוך ההתפרצות גם בתחלתה. את החזון הנשגב והשקט אופפת התפעלות, מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

"בראש חודש אלול עלה משה בהר, והעבירו קול שופר במחנה "משה עולה בהר", שלא יטעו עוד בעבודה זרה. ונתעלה הקב"ה אותו היום באותו שופר, שנאמר עלה אלוקים בתרועה. לכן תקנו חכמים ולתקוע בר"ח אלול בכל שנה ושנה" (פד ר"א מ"ו). בנ"י ישראל טעו בעגל מפני התלהבותם היתרה לעבוד את ה'. ובאה האזהרה - שימו רסן להתלהבות השתמשו בשכל. אין פרוש הדבר לעבוד את אלוקים בלי רגש, אלא שהוא צריך להיות המקיף והפנים כשהמעטה השומר הוא שקול ושכלי. והמסייע למעבר הוא קול השופר. כך בדיוק מתנהל הפרק, ואולי זו כוונת המדרש.

ואמר ר' נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן מ"ט א'): "וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמ"ש ולבי חלל בקרבי. וע"י הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמדות, היינו לעבוד את ה' יתברך בהדרגה ובמדה".