מצות לולב במקדש / משה ליכטנשטיין

תנן התם (סוכה מ"א)

"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה. יום אחד, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש".

מקור הלכה זו ילפינן לה מדכתיב (ויקרא כ"ג מ'), "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". וכיון ד"ושמחתם" נמי קאי ארישא דקרא, הרי דאיכא מצות לולב שבעת ימים, אך כיון דכתיב לפני ה' הרי דהוי דוקא במקדש. ועיין בתורת כהנים שם (אמור, פרק ט"ז ט') דאיתא בהדיא ד"ושמחתם" קאי אמקדש, ורק במקדש הוי מצות לולב כל ז', ולא בגבולין.

והנה, יש לעיין האם מצות לולב במקדש כל ז' הוי אותה מצוה הנוהגת בגבולין ביום הראשון אלא דנוהג שבעת ימים ולא יום אחד בלבד, או שכל אופי המצוה שונה היא במקדש מבמדינה, מצות לולב במקדש אינה בעיקרה קיום לולב גופא אלא דהוי קיום שמחה הנפשית ע"י נטילת לולב, וכלשון הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".[1]

וביחס לאופי המצוה, עיין בירושלמי בסוכה (פ"ג הי"א, וכן איתא נמי בר"ה פ"ד ה"ג) דנחלקו שם האמוראים גבי משמעות הפסוק (ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". ולשון הירושלמי הכי הוי) "כתיב ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר אית תני תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה, ושאר כל הימים דבר תורה. ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על ד"ת. מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהן. ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן. עכ"ל.

ועיין שם בקרבן העדה ופני משה דכתבו דהגירסא משובשת וצ"ל דמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר דהוי דאורייתא ואילו מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר הוי דרבנן."[2]

ומבואר מהירושלמי דאיכא מ"ד דסבירא ליה דליכא כלל חיוב לולב במקדש בדאורייתא, ופליג אתלמוד דידן ופשטות המשנה שהבאנו לעיל. כמו כן יוצא נמי מהתם, דאי איכא חיוב לולב במקדש הוי מדין שמחה ולא מדין לולב, דהרי קרי ליה "שמחת לולב". וכן משמע נמי התם מהמשך הירושלמי, עיי"ש אמנם, עיין בבבלי (סוכה מ"ג). דדרשינן התם "בראשון אפילו בגבולין", ופשטות הגמ' דלולב בגבולין נלמד מלולב במקדש. ולפי זה צ"ל דמצות לולב במקדש הוי קיים לולב, דאם לא כן, ליכא למילף מיניה כלל ללולב בגבולין. אך עיין שם ברש"י דכתב וז"ל "לאו מרבויא דריש, אלא ולקחתם ביום ראשון ולא פירש מקדש. משמע אפילו בגבולין" עכ"ל. ולפי דבריו א"א להוכיח כלום מדרשה זו. אמנם התוס' (ד"ה "למעוט" פסחים ה.) הבינו דלולב בחולו של מועד התמעט מדכתיב "הראשון", ובנגוד ל"ושמחתם" דהוי כל ז'. ומוכח מהתוס' דהילפותא דלולב הוי מיעוט ממקדש, ודלא כרש"י ומוכח דלולב במקדש הוי קיום לולב ולא שמחה.[3]

ועיין בבעה"מ ריש פרק לולב וערבה, דכתב בהדיא דלולב במקדש הוי קיום של מצות לולב בדומה ללולב בגבולין. וז"ל "משום דכתיב ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, וכאילו אמר עד תשלום שבעת ימים, כי הראשון מצותו מן התורה בכל מקום" עכ"ל.

ורי"פ פערלא כתב (בסה"מ לרס"ג, מ"ע נ"ג), ד"ר שמעון הגדול, בעל אזהרת "אתה הנחלת" (מוסף ליום ראשון של שבועות מנהג אשכנז ופולין) מנה לולב בתור מצוה פעמיים. חד למקדש וחד לגבולין, משום דסבירא ליה דהוי תרי מצוות נפרדות. ובפשטות כן משמע מדכתב בריש האזהרה וז"ל "שמחת בית השואבה לשמח בחג, סכה ולולב וערבה ונסוך המים" ובסוף אזהרתו כתב "חלות פני א-ל בשבעת ימי החג, בפרי עץ הדר ובקלוס ערבי נחל. זמרה והלל לתת בהדס, ורב הדיות בכפות תמרים". ומה שכתב בסוף קאי אמקדש, דהרי כתב בשבעת ימי החג. והוי מצות שמחה, וכפי שכתב "בקלוס ערבי נחל, זמרה והלל לתת בהדס ורב הדיות בכפות תמרים". וכיון דהוי לולב במקדש ובגבולין תרי קיומים שונים, דהרי חד הוי מדין שמחה וחד מדין לולב, מנאם נמי בתור שתי מצוות.

והנה, נראה לומר דהרמב"ם לא סבירא ליה כשתי האפשרויות שכתבנו. עיין בסה"מ (מ"ע קס"ט) דכתב שם, "היא שצונו ליטול לולב, ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים". ומשמע מדבריו דהוי מצות שמחה, אך קשה דהלא כאן כלל אף מצות לולב דיו"ט ראשון דהוי מצות לולב, בפשטות ונראה לומר, דהרמב"ם לא סבירא ליה הכי, אלא דאף לולב בגבולין הוי קיום שמחה בעיקרו, הנעשה ע"י נטילת לולב. ומדבריו שם, בשרש י"א, מבואר כן להדיא, דכתב שם "כגון מה שצונו שנשמח לפני ה' ביום הראשון של סוכות, והוא מבואר שהשמחה תהיה בלקיחת כך וכך" עכ"ל. ובמשנה תורה, בכותרות להל' לולב, כתב "ליטל לולב במקדש כל שבעת ימי החג". ולשונו תמוה, דהרי ודאי המצוה היא אף בגבולין ביום הראשון. ונ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתיה, דלולב בגבולין הוי קיום שמחה, ולפיכך לולב דגבולין מלולב דמקדש. (ומקורו בגמ' בסוכה מ"ג שהבאנו לעיל). ולולב דמקדש הוי קיום שמחה כדכתיב, "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ולכן כתב ליטל לולב במקדש, דמקור קיום שמחה בלולב נלמד בלולב דמקדש. (אמנם, אכתי עדיין קשה קצת, דהיה לו לומר על כל פנים, אף לולב דגבולין אך אי לא נימא הכי, הרי דבריו אין להם מובן כלל).

ובעיה זו ביחס לאופי מצות לולב במקדש יתכן ויש לה השלכות בתחומים הבאים:

א. הגדרת החפצא דיכול לצאת בו

ב. מעשה המצוה ופעולת הנטילה

ג. זמן המצוה

ד. המקום דאפשר לקיים בו המצוה

ה. אופי חיוב המצוה.

א. יתכן דאיכא נפקא מינה גבי החפצא דבעינן לצאת דהנה, איכא בד' מינים ב' סוגי פסולים, פסולי כל שבעה, ופסולי יו"ט ראשון בלבד. ונחלקו הראשונים בריש פרק לולב הגזול גבי פסולים אלו. שיטת תוס' והראב"ד (בחיבורו להל' לולב) דאיכא פסולים הפוסלים כל ז' בין במקדש בין בגבולין, ופסולים אחרים הפוסלים ביום הראשון בלבד, בין במקדש בין בגבולין. ולעומת זאת, שיטת הרמב"ן (במלחמות שם, וכן בהשגותיו על חיבור הלולב של הראב"ד) הויא דכל הפסולים פוסלים במקדש כל ז', חוץ משאול, ואילו בגבולין איכא פסולים כל ז' ואיכא פסולים ביו"ט ראשון בלבד.

והסבירו הראשונים שפסול כל שבעה אינו כלל חפצא של לולב, ולכן פסול, וכגון לולב יבש דאינו נחשב כלל לולב. אבל אי פסול ביום ראשון בלבד, הוי חפצא של ד' מינים אלא דהוי חפץ פסול. ולכן ביום הראשון דהוי דאורייתא פסול, דהרי הוי חפץ פסול. אך בשאר ימים דהוי מדרבנן לא אחמור רבנן וסגי לן בחפצא של ד' מינים ואפ"י חפצא פסול.

ונראה לומר, דמוכח משיטת הראשונים דפליגי על הרמב"ן. דסבירא להו דלולב במקדש הוי קיום שמחה, וע"מ לצאת בעינן חפצא של לולב אך לא איכפת לן אם החפצא הויא חפצא של פסול, דהרי המצוה היא מצות שמחה ולא מצות לולב. ולכן פסולי כל ז' בגבולין פסלינן להו אף במקדש דהרי אינם כלל חפצא של לולב אך אי הוי חפצא פסול של לולב אך לולב כשר ולכן מכשירינו פסולי יו"ט ראשון במקדש כל ז', אע"ג דהוי מדאורייתא, אך אם המצוה היא מצות לולב, אף פסול יו"ט ראשון מיבעיא ליה למפסל דהרי במקדש הוי דאורייתא כל שבעה ואילו לרמב"ן אפשר לומר דהוי קיום לולב ולכן בעינן כל הני תנאים דבעינן בלולב ביום הראשון. אך אפשר נמי לומר, דהוי קיום שמחה אלא דהתורה אמרה לשמח ע"י נטילת לולב, ובעינן לולב כשר לכך. ועיין בחדושי הגר"ח (בסטנסיל) דרוצה לומר, דלדעת הרמב"ן הוי קיום שמחה, משום דאל"כ אף שאול יהא פסול. ורצה להוכיח דשאול הוי פסול במעשה המצוה ולא בחפצא. ואפשר לומר דאין דבריו מוכרחים, דייתכן דהוי קיום לולב אך שאול כשר בשאר ימים משום "דלכם" הוי גזה"כ מיוחדת גבי יו"ט ראשון דאף במקדש יפסל ביו"ט ראשון. אך אכמ"ל בזה. והתוס' (מ"ג: ד"ה הביא) והריטב"א, בריש פרק לולב וערבה, כתבו דשאול פסול במקדש, ולשיטתם צ"ל בפשטות, דהוי קיום לולב ולכן שאול פסול. אלא, דא"כ יוצא דפליגי על התוס' בריש לולב הגזול דהבאנו לעיל. וייתכן דאכן כך הוא. אך אפשר לומר דלא פליגי, ושאול הוי הלכה במעשה המצוה, וכדברי ר' חיים, והתחדש מדברי התוס' דאף אם לא בעינן לולב כשר לקיים מצות שמחה, על כל פנים בעינן אותו מעשה נטילה דבעינן במצות לולב.[4]

ב) אף בנוגע למעשה הנטילה, איכא משמעות לבעיה דילן. עיין בדברי רי"פ פערלא (מלואים לספר המצות לרס"ג סי' ה') דתלה בשאלה זו, אי בעינן נענועים מעיקר הדין או לא, אי הוי קיום לולב לא בעינן נענועים, ומדאגבהה נפק ביה כדאיתא גבי לולב בגבולין (סוכה מ"ב.) ואי הוי קיום שמחה אין קיום שמחן אלא ע"י נענועים, ואינו יוצא אא"כ נענוע. וכתב סמך לדבריו משיטת רש"י (מובא בספר הפרדס סי' קפ"ט ובשבלי הלקט סי' שס"ז) דהיה מנענע שוב לאחר קיום המצוה, משום שמחה על סמך הכתוב "רקדו כאילים" דהינו נענוע.

ועוד עיין בשבלי הלקט שכתב (סי' שס"ו) וז"ל: "...תמהין ושואלין למה אין אנו אומרים אחר ברכת הלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, כמו שאנו אומרים אחר ברכת העומר, דהא לולב זכר למקדש הוא...וכתב אחי ר' בנימין ז"ל שאין לתמוה על זה לפי שבעמר היה מזבח זוכה בו, כדכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים לכך מתפללין על העבודה שתשוב למקומה, אבל לולב באיזה קרבן המקדש או המזבח זוכה בו, ועוד לולב היה ניטל במדינה יום אחד כיון דאותו יום אין זכר למקדש גם לשאר ימים אין צריכין לתפלה זכר למקדש אבל העמר אע"פ שהספירה בכל מקום, ההקרבה היתה במקדש" עכ"ל ונראה דב' תירוציו תלויים בשאלה זו. דלתרוצא קמא הוי מצות לולב ואין לו קשר למזבח משא"כ בעומר. אך לו היה קיום שמחה, הרי דהשמחה הויא קיום במקדש ובעינן למיעבד זכה. וייתכן נמי לומר דקיום השמחה קשור למזבח, וכדרבנן (סוכה מ"ה) "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת," ואיפלגו אמוראי בגמ' (שם מ"ג:) אי הויא אותה הקפה בערבה או בלולב. וכתב הב"ח בסי' תר"ס דהא דאין אבל מקיף את הבימה משום דהוי זכר להקפת מזבח במקדש (למ"ד בגמ' דהקפה היתה בלולב), והתם הויא מטעם שמחה. אך אי היה קיום לולב אינו קשור כלל למזבח ורק הוי הלכה במקום, דבעינן מקום המקדש ואין צריך לומר יה"ר (ואם כי ייתכן דכונתו היתה לאכילת מזבח דוקא ולא קיום אחר במזבח, אך אין לשונו ברור, ומסברא אין לחלק ביניהם). ולתרוצא בתרא, לולב במקדש הוי קיום שמחה אלא דתקנת רבנן לא נתקנה דומיא דלולב דמקדש אלא ללולב ביו"ט ראשון בגבולין. אך לו היה זכר ללולב דמקדש, אין הכי נמי דהיה צריר לומר יה"ר משום דהוי מדין שמחה ואית ביה קיום במקדש גופא.

ג) זמן הנהגת המצוה, אפשר נמי לתלות בשאלה זו. איתא במשנה, ריש כרך לולב וערבה, דלולב אינו דוחה שבת אלא ביו"ט ראשון, ואסיקנא בגמ' דבזמן דבית המקדש היה קיים, אף בו לא היתה נדחית אלא ביו"ט ראשון בלבד, משום דאיתיה מן התורה בגבולין, אך בשאר ימים דליתיה מך התורה בגבולין לא היה נדחה. וטעם הדבר, דלולב בשאר ימים הוי קיום שמחה ואין שמחה דוחה שבה, (וכדאיתא במשנה החליל חמשה וששה). אך ביום הראשון איכא אף קיום לולב, ולולב דוחה שבת. והכי איתא מפרש בירושלמי (סוכה פ"ג הי"א) דהטעם דאינו דוחה בשאר ימים הוי משום דחלוק קיום לולב בשאר ימים מקיום לולב ביום הראשון. עיי"ש.

עיין בגמ' מ"ג. (וכן איתא נמי בשבת קל"א:) דחשבה למילף לולב מסוכה, דנהג אף בלולב ועיין ברשב"א בשבת קל"א, דכתב דהיינו דוקא גבי מקדש דסד"א כיון דנוהג של ז', ונהג אף בלילה, אך לולב דגבולין פשיטא לן דאינו נוהג אלא ביום. והיינו טעמא, דלולב בגבולין הינו קיום לולב ואינו נוהג אלא ביום כשאר מצוות עשה, כגון שופר, מגילה, הלל וכו'. אך מצות לולב במקדש הוי קיום שמחה, ושמחה נוהג אף בלילה, ועיקר ניהוג שמחה במקדש היה בלילה. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' לולב הל' י"ב דאף שמחה זו אסמכינהו אל קרא ד"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם", וא"כ מד"א דאף לולב נוהג בלילה. ואיצטריך למעוטי דאינו נוהג אלא ביום.

ד) ביחס להגדרת מקום מקדש עבור נטילת לולב, איפלגו רש"י והרמב"ם. דרש"י כתב להדיא (מ"א), "במדינה, בירושלים שאף היא כגבולין" ואילו הרמב"ם על אתר שם, כתב בפירוש המשניות "מדינה היא כל העיירות שבא"י מלבד ירושלים, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני", ועיין שם בפיהמ"ש שכתב וכן בפ"ג מ"ב. וכן הסיק בהלכות שופר פ"ב ה"ח. והראב"ד שם פליג וס"ל כרש"י. ועיין בירושלמי (סוכה פ"ג הי"א) דאיתא שם מפרש "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים בירושלים". נראה לומר דהרמב"ם ס"ל לולב הוי קיום שמחה, וכמו שכתבנו אליביה לעיל, ואם כן, לא בעינן מקדש ממש, ואף בירושלים נחשב כלפני ה' ביחס לשמחה וכדכתיב (דברים י"ב י"ח) "כי אם לפני ה' אלוקיך באכלנו ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך" ודרשינן בקדשים קלים נאכלים בכל העיר. וכן כתיב נמי גבי מו"ש, (שם, י"ד כ"ו)" "...ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך" ואף מעשר שני נאכל בכל העיר. ומוכח בשמחה לפני ה' סגי לן בכל העיר. וכן איתא בירושלמי, דהוי בירושלים, וסמיך ליה אקרא דושמחתם, משום דשמחה הוי אף בירושלים. אך אם מצות לולב במקדש הוי קיום לולב, בעינן דוקא מקום המקדש, משום דהוי הלכה במקדש, וירושלים לא סגי לן להכי.[5]

ה) ביחס לחובת היחיד ליטל לולב במקדשי עיין בערוך לנר (סוכה ל"ו) וברי"פ פערלא דהניחו כדבר פשוט דאיכא חובת יחיד על כל יחיד ויחיד ליטל לולב. ורק פלפלו אי בנטילתו בגבולין ביו"ט ראשון יצא ידי חובה אף גבי לולב במקדש או דחייב לשוב וליטלו שם אך הנחה זו אינה פשוטה כלל, ויותר נראה לומר דאינה חובה פרטית לקיים בקום ועשה אלא הוי חובה על הציבור שתהיה שמחה במקדש, וכשם ששאר דברים הקשורים במקדש, הוי חובה על הציבור לדאוג לקיימם, וכעין זה כתב רש"י (סוכה מ"ג:) גבי ערבה דאינה מצוה על כל אחד אלא דרק כהנים מקיפים את המזבח וכן הסכימו התוס' שם, והטעם הוי דאיכא מצוה על הצבור להקיף מזבח בערבה, וכהנים עושים זאת, משום דשלוחי דידן נינהו וכשאר עבודות במקדש. ועיין בריטב"א מ"ג שכתב וז"ל "אבל ז' ימים שאפשר לו להיפטר מן התורה, כשאינו במקדש, דהא ליתא בגבולין וכו'", והוי דומיא דציצית דאיכא קיום בלבישתו אך אינו חייב לדאג לבגד של ד' כנפות. ועיין בתוס' (שם, ד"ה "הא תלינו רבנן") דהקשו דליתקן נטילה בביתו כל ז', דומיא דתקנו חכמים גבי יום ראשון. והקשו האחרונים, איך אפשר לומר כן, הלא רק במקדש הוי דאורייתא ולא בביתו שבגבולין, ונדחקו לומר דתוס' ס"ל כרמב"ם, ואיירי בביתו שבירושלים, ובלשון התוס' לא מצינו רמז לכך, ועוד תוס' בראש השנה (כ"ט:) ס"ל בהדיא דלא כהרמב"ם[6]. ובריטב"א ודאי א"א לומר כן דכתב לעיל (מ"א:) דירושלים כגבולין. ונראה לומר, דתוס' והריטב"א סבירה להו דאין חיוב על היחיד לקיים מצות לולב במקדש והוי - דומיא דציצית. והקשו דרבנן יתקנו דלא יטול במקדש דהוי רק מניעת עשה ולא בטול עשה. וכיון דעל כל פנים מקיים דרבנן בביתו, היו רבנן מוכנים לתקן מניעת קיום עשה. ועיין במנחת חינוך מצוה ט'. דהציע בייתכן דרבנן ידועים למנוע קיום עשה אך לא לבטלו.

ובגמ' סוף פ"ג (מ"א:) דרשינן "ת"ר ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. ועיין במאירי על אתר שהקשה למה לן למעוט מיוחד, פשיטא דאיכא חובה על כל יחיד ואין חבירו יכול להוציאו, דהרי לא מצינו באף מצות עשה דחייב לעשותו, דחבירו יפטרנו. ותירץ דסד"א דכיון דבא לרצון על המים, דדינו אם יטלו בית דין ותו לא, קמ"ל דלא. ואפשר לתרץ דאכן במקדש ליכא חיוב על כל יחיד ויחיד, והוה סלקא דעתך דבגבולין נמי יהיה כן ולא יהיה חיוב על כל יחיד ולכן בעינן קרא לאשמועינן דביו"ט ראשון על כל פנים הוי מצות לולב על כל אחד ואחד והנה, מצינו דרשה ד"ולקחתם - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד," וכן "וספרתם - שבהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות ס"ה:) אך לא מצינו דרשה דומה גבי ושמחתם ונראה, משום דאכן ליכא שם חובת יחיד.

וייתכן דשאלה זו תלויה בגירסא במשנה, ריש פרק לולב וערבה דהנה במניתין גבי לולב (מ"א:) איתא "כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת," ואילו במשנה גבי מקדש (מ"ב:) כתיב רק "מוליכין את לולביהן להר הבית" ולא כתיב כל העם. וכמה מדוייקת היא לשון המשנה, דבגבולין איכא חובת יחיד על כל חד וחד, ולכן תנן התם כל העם" אך ביחס למקדש דאינה חובת יחיד לא כתיב כל העם דאין חיוב על היחיד, אלא כל הרוצה בלבד מוליך לולבו להר הבית. אך עיין ברש"י (מ"ב:) דגרס נמי התם כל העם, וכן הגירסא בגמ' שם בהמשך (מ"ג.) ולפי גירסא זו ליכא למידק מידי. (אך אין להוכיח נמי איפכא, דהרי הכא עסקינן ביו"ט ראשון ועל כל פנים איכא חובת נטילה ולא גרע מבית הכנסת דהיו מוליכין לולביהן לשם.)

ואפשר לתלות אף שאלה זו באופי לולב שבמקדש. דאי הויא מצות לולב מסתברא לומר דיהיה חובת יחיד, ואי הוי מצות שמחה לומר דאינו חובה על היחיד. אמנם, אף אם הויא מצות שמחה ייתכן לומר דכל יחיד ויחיד חייב, וכפי שמצינו גבי מצות שמחה ברגל דהוי חובת גברא דרמיא על היחיד, וכלל בו הרמב"ם (ספר המצות, מ"ע נ"ד) אף מצות שמחה במקדש, בצווי זה.