וחיי עולם נטע בתוכנו / מוטי הס

אולי יתקימו כאן דברי הרמח"ל על חיבורו שלא בא ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר - אבל אם הצגת הדברים תאיר או אף תעורר במקצת - דיי. (לפעמים צריך לדאוג שאחרי ה"וידעת היום" יבוא גם "והשבות אל לבבך", ולפחות כדברי הרמ"מ מקוצק שיש לשים את הדברים גם "על לבבך" מתוך הנחה שפעם כשיפתח הלב, הם יכנסו.)

"וחי בהם" - אומרים חז"ל - "ולא שימות בהם", אבל לא רק צד השלילה קיים כאן אלא אף דרישה חיובית - לחיות בתורה. דרישה וקביעת עובדה. וליתר דיוק - מתוך קביעת העובדה שלכן אנו יכולים להגיע - אנו נדרשים לכך.

ובכן, בואו חשבון - בואו ונחשוב חשבונו של עולם. ו"מזקנים אתבונן".

ויסעו מהר ה' - כתינוק הבורח מבית הספר[1] (מדרש ילמדנו, תוס' שבת קט"ז.) חטאם הראשון של אבותינו אחר מתן-תורה היה בזה, והיה בכך יותר מסתם חטא, אלא אולי אף "גילוי מילתא" מסוים לעצם קבלת התורה, ל"מודעא רבה לאוריתא" שהיה ב"כפית הר הגיגית". (ויש עוד לדיק בדברי חז"ל שלא היה זה "חטא" אלא "פורענות" ע' רש"י במדבר י, ל"ה חסרון בקבלת התורה הוא עצמו גם הפורענות)

ואעפ"כ, כמובן, דורות הראשונים קטנם עבה ממתננו. "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לר"ע שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, א"ל עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? א"ל אמשול לך משל למה"ד לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים... אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך - אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה". (ברכות ס' א:) ושוב: "אמרו עליו על ר"א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתן של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי". ועל זה נאמר "באהבתה ישגה תמיד". (עירובין נ"ד:).

ואין בדבר פלא אחרי כל אשר הפליגו חז"ל בערך התורה. החל מ"הון ועושר" - 'הון ועושר בביתו זה הלומד תורה ומלמדה (כתובות נ.), דרך 'לחם' -'לכו לחמו בלחמי' - 'לחם זו תורה' (ב"ר ע) ו"אין מים אלא תורה" עד "סם חיים לכל גופו" (עירובין נ"ד), ומה דגים הללו גדלים במים, כיון שיורדה טפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהן כך הן ישראל, גדלים במים בתורה, כיון שהם שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלים אותו בצמאון" (בור צ"ז). ובעצם, גם תפלותינו מלאות בזה: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ובתמצית: "כי הם חיינו"[2] (ואידך זיל גמור – ע' נפש החיים שער ד', "תורת הבית", מעלות התורה לר"א אחי הגר"א, נתיבות עולם נתיב התורה ועוד). וא"כ, זה גם "אשר ה' אלקיך דורש מעמך" - ובחרת בחיים.

המבחן למדת עמידתנו בדרישות היא השמחה שהיא אמנם גם אמצעי אחד ממ"ח דברים בהם התורה נקנית, (אבות פ"ו) אבל גם תוצאה וקנה - מדה לקישור וההתאמה לתורה. "מאור עינים ישמח לב" - אלו דברי תורה המשמחים לבו של אדם (מדרש שוח"ט משלי ע"ו). ויותר: "וכי מה שמחה יש לו לאדם אלא בד"ת בלבד." (תדא"ר י"ח)

הפתרון הראשון, הוא אולי במדת הכנתנו לתורה. מ"ח דברים מונה הבריתא באבות ועוד הוסיפו עליהם חז"ל כהנה וכהנה - הן בהנהגות המעשיות (פלפול חברים, דיבוק תלמידים, שימוש ת"ת וכו') - והן בתחום המדות, שהוא אף הקשה יותר. "אם אדם משים עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה). "יהא אדם לומד תורה באימה וביראה וברתת ובזיעה" (תדבא"ר כ"א).

ועד היכן הדברים מגיעים תלמד הגמ' בשבת (ל"א:): "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביר" (שאין לו דירה, ועושה שער לדירה) - כך היא התורה ללא יראת שמים, ו"דומה לגזבר שמסרו בידו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו". ו"כל האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו". וכדברי בעל נפש החיים: "...זו היא הדרך האמיתי... שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד ראוי לו להתישב קודם שיתחיל עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב... ויכוין להתדבק בלימודו בתורה בו בהקב"ה הינו להתדבק בכל כוחותיו ל"דבר ה' זו הלכה" ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול... כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה...הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני...(שער ד', ו' עייש).

ועדיין אין הדברים מספקים.

אחת הבעיות המטרידות (וצריכות להטריד) את העוסק בתורה, ובפרט בדורנו, היא כיצד אכן לקשר את אותן הויות דאביי ורבא ב"הדר כרמל ושרון שפעת רזי ההויה". כיצד לא יצטיר הוא מדי פעם לאחרים ולעצמו כדמות אותו ה"מתמיד" שבביאליק. אכן, ר' יוחנן בן זכאי, שלגביו "הויות דאביי ורבא" לא היו אלא "דבר קטן", הקשור ב"דבר הגדול" - מעשה מרכבה - בכריכה אחת - הם יכלו להגיע לכך שבעת עסקם בתורה "ירדה אש מן השמים וסבבה כל אילנות שבשדה... פתחו כולן ואמרו שירה... הללו את ה' מן הארץ, תנינים וכול תהומות..." (ע' סוכה כ"ח. וחגיגה י"ד:) אבל אנחנו עדיין באותו עולם שבו "אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד". והרי "כל דבר מן התורה...תובע הוא את תפקידו להרוותו בטל של תחיה עליון, מאוצר ההרגשות העליונות... המפכים מתוך הכלליות האדירה", ואילו "כשלומדים שלא לשמה אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם ושכלם הכנוס בהם הוא מצומצם ולפי מדת השכל הרצון הוא קצר ומלא קפדנות וזעף". (אורות התורה ג-ו, ה). קישור הפרטים בכללים חסר לנו - הן בתורה והן בעולם[3].

"אמר ר"י אמר רב... על מה אבדה הארץ... על שלא בירכו בתורה תחילה". ואולי כשנתבונן גם אנחנו בברכות התורה נוכל ללמוד מהן. ברכות התורה, כרובי תפלותינו נאמרו בלשון רבים. לא רק הציווי הוא כללי - "קדשנו במצוותיו וצונו" אלא יותר מזה: עצם יכלתנו לעסוק בתורה - אותו "אילנא דחיי" אשר בו הסתכל הקב"ה וברא את העולם "סדר כל העולם", (מהר"ל, נתיב התורה פ"א) - נובעת מ"אשר בחר בנו מכל העמים", הבחירה בכלל ישראל. כך היה בעבר כשנ"תן לנו את תורתו" וכך הדברים בהוה, בהתגלות התמידית של ד"ת אצלנו, "נותן התורה", ערבות אותם ד"ת ("והערב נא") שהיא הקישור האמיתי וההתאמה לדבר (מלשון "לערב") באה דרך הקישור לכלל. "נשגבה ונשאה היא תורת ה' תמימה, שרשה הוא עליון מכל היש... אמנם מפלאות תמים דעים ואור חסדיו... הפועלים ברחמים הרבים... שיתרוממו כ"כ פרטיותנו ע"י התכללותנו בכללותה העליונה של כנס"י... ועי"ז יתאימו ד"ת לרגשי חיינו". (עולת ראיה א, עמ' נ"ט). "ומתוך האהבה הגדולה שמתגלה בנשמה להאומה כולה... מתפשטת אהבה טהורה תמידית עליונה על כל תושבע"פ, והאהבה מבהקת את ההכרה של הפרטים"... (אורות-התורה ג,ט) ומתוך זה מגיעים גם להכרה שעל היקום כולו אומר שירה" (אותיות דר"ע, א). "ומהדר כרמל ושרון שפעת רזיי ההויה תקשיב אזן עם חי ומעדן שירה ויפי חיים אור קודש ימלא" וכעין האמרה החסידית על "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה הרי זה מתחיב בנפשו" - חיב הוא על כך שהאילן והניר - יופי הבריאה - הם "הפסק" במשנתו.

זו הכנתנו הגדולה לתורה - "ישראל אוריתא וקב"ה חד הם". ולא זו בלבד אלא "דרכן של בני-אדם שאומרים תורה קדומה לכל... אבל הייתי אומר ישראל קודמים שנא' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (תדבא"ר פט"ו) ו"חביבין על הקב"ה ד"ת יותר מכל באי העולם ומכל מעשי ידיו שברא בעולם, מפני שמכריעין את ישראל לכף זכות... ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (שם וע' נפש החיים ד, י"א).

וע' בתניא (נ"ח): יש לכל אדם להרגיל עצמו בכונה זו כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו שיחפוץ בזה בכל לבו - מ"מ מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל... עי"ש)

וזה גם היסוד המעשי: "...רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו אז יוכל לעשות חוקי רצון ה' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התורה הקדושה ומצוותיה". (עו"ר א, עמ' שכ"ב)[4].

ואולי מכאן אף הדרך לאותו "קב חומטין" של יראה שצריר לערב בתלמוד (שבת ל"א) וההקדמות האחרות (וכעין המפורסם בשם הנזיר שבדורנו יש ללמוד את המסלת-ישרים מסופו – פ' י"ט, החסידות - לתחילתו). ואין הכונה לקפיצת מדרגות המביאה תמיד רק לשבירת רגלים אלא לתקון אותם פרטים של זהירות, זריזות וכו' מתוך ההכרה הכללית. הכרת מקומו כפרט יחד עם הכרת מקומו בכלל[5].

"אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנס"י כולה, שהיא נחלת ה'; שכל מחשבות לבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להכלל כולו באוצר חיים זה".

מי יתן ונזכה.

"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ואין עוז אלא תורה".