שביעית בזמן הזה[1] / מיכאל זאב

בעית קיום "ושבתה הארץ שבת לה'" העסיקה לא רק את דורנו השב לארץ אבות. אנו מוצאים בימי תנאים ואמוראים התחבטות בבעי' זו, כששאלת קיום שביעית עמד על הפרק.

אנו נסקור תחילה את התקופות שמהם ניתן ללמוד על האילוצים ובעקבות כך התמורות שחלו בקיום שביעית בעיקר תקופת רבי.

כבר בימי שמאי הזקן שהיה דיין וראש לחכמי התורה לעומת עמיתו הלל הנשיא אנו מוצאים היתר לחרוש את השדות בשביעית. בתוספתא שביעית (ג, י) מסופר ששמאי הזקן מתרעם על החורשים יותר מהצורך והוא אומר אילו היתה שעה פנויה גוזר אני עליהם שלא תיזרע. וכנראה שאימת המלכות השלטת תקיפה היתה ולא יכלו לגזור[2]. תקופת שמאי הזקן היא סוף ימי בית שני תחת שרביטו של הורדוס.

גם הלל הנשיא החי בתקופה זו מתיר שמיטת כספים ע"י פרוזבול ואמנם זה לא שייך להיתר עבודת קרקעות אבל כנראה שגם היתרו הוא על רקע הבנת שמיטה בזה"ז דרבנן כהיתר שמאי הזקן.[3]

תקנת שמאי והלל שבערב שנת השבע היי מותר לחרוש בשדה לבן - (תבואה) עד הפסה, ובשדה אילן עד העצרת בוטלה ע"י רבן גמליאל ובית דינו וכך מצינו בגמ' מו"ק ג, ב, ובירו' שביעית

"אמר רבי יהושע בן לוי משום בר הפרא רבך גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום, אמר ליה ר' וירא לר' אבהו ואמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן, רבן גמליאל ובית דינו היכי מצי מבטל תקנתו רבית שמאי ובית הלל והא אנן תנן אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אמר לי' אמור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל",

לעצת התקופה שבה מדובר נחלקו בדבר י"א דהוי לפני רבי וא"כ שיטת רבי התרחבה יותר,וי"א שמדובר כאן אחר תקופת רבי ויש כאן אולי סייג מסוים לעבודות בקרקע.

ובדורו של רבי הוא רבי יהוד' הנשיא דור של חותמי המשנה אנו מוצאים שיטה עקבית ומקורית בהבנתו את שביעית בדורו ולדורות הבאים.

בירושלמי תעניות יג,א אנו מוצאים "חד ספר (סופר) היי חשוד על פירות שמיטתא אייתוניא גבי רבי אמר לין ומה יעביד עליבא ובגין חייו הוא עבד: כנראה שזו היתה הגישה הריאלית לתקופת שלטון קשה מחד ובצורת קשה מאידך.

ובהמשך הגמ' ובירו' דמאי א,ג ביתר פירוט: "רבי בעי משרי שמיטתא סלק רבי פנחס בן יאיר לגביו אל מה עיבורי עבודין

א"ל עולשין יפות, מהעיבורי עבידין א"ל עולשין יפות, וידע רבי דלית הוא מסכימי עימיה".

הר"ש סרליאו שם מפר' - "רבי לשיטתו דרבנן הוי...וכיון שהיתה שנת בצורת רצה להתירה דהיא גזירה שרוב הצבור אין יכולין לעמוד בה, ובל תשחית דגופא איכא".

הפני משה - מפרש דס"ל רבי להתיר שביעית בזה"ז שאינה אלא מדרבנן מפני דוחק עניים... בקש רבי להתיר ועלה ר' פנחס בן יאיר אצלו ושאלו רבי מה התבואה עושה בשדה והשיב לו בדחיה עולשין יפות. וכן בפעם שניה והבין רבי שאין דעתו מסכמת עמו להתיר שמיטה".[4]

א"כ כבר בתקופת התנאים אנו מוצאים מאבק איתנים בן רבי הנשיא לבן ר' פנחס בן יאיר שאינו מתפשר ומשיב שניתן לאכול גם עולשין יפות ובלבד שלא תפרץ גדר שביעית.

עוד מצינו לרבי בירושלמי דמאי ב"א: "רבי התיר בית גוברין רבי. התיר כפר צמח, רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, והיו הכל מליזין עליו (מוציאין עליו לעז שהיו האיסורין קלין בעיניו ולא חייש אספיחים דשביעית - רש"ס) אמר להם בואו ונדיין, כתיב וכתת נחש הנחושת וגו... וכי לא עמד ממשה ועד חזקיהו להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזו הניח לנו הב"ה להתעטר בה.

ואמנם הרש"ס שם מפרש דיש כאן היתר במוצאי שביעית ודוקא בירה דאזלינן בתר לקיטתו ואפילו למ"ד שביעית בזה"ז דאוריתא. בכ"א היתר זה של רבי הרי הוא עוד שלב בתפיסתו הכוללת את השמיטה בתקופתו.

כל הגמ' הנ"ל היא על רקע הגמ' ירו' שביעית י,ד מתניתין "רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד", ופי' הרש"ס (מהד' הר' ק. כהנא עמ' הצד-ה) לטעמיה דסבר דשביעית בזה"ז דרבנן כדאיתא בפ' השולח (גיטין לו ),ושם בהמשך הגמ' "מלכתחילה היה אסור להביא ירק מחוצה לארץ לארץ חזרו והתקינו שיהא מותר להביא ירק מחוצה לארץ לארץ ואעפ"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בר מן קפלוטא (חוץ מכרישין מין בצל) מה עבדון אלבשוניה מקא וקיטמא ואייתוניה קומי ואמרון ליה מה חטא יין מן כל ירקא ושרא ליה לון" (עטפוהו בשק ואפר ובקשוהו שיתיר להם גם כרשין).

וע"כ מעיר הרש"ס שם בפי' למשנה דמעיקרא לא התיר אלא ירק דאינו מתקיים תרדין וכיוצא בו. אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא, ולבסוף משום דידעו עיקר טעמו דהוי משום דבטלה קדושת הארץ, היכא דאיכא פסידא הפצירו בו והתיר אפילו דבר דאין זרעו כלה, מפי' הרש"ס למדו:

א. דהיתר רבי מתבסס על דבטלה קדושת הארץ.

ב. מפירושו לעיל דבזה"ז שביעית דרבנן.

תהליך היתר ירק במוצאי שביעית לרבי מפורש במס' פאה ז,ג.

"נכנס רבי לגנתו של ר' פדח. ואיתון קומוי תריך פוגליך מבין ריש שתא לצומא רבא. והוה בהון טעוניה דגמלא אמר לון ולית אסיר? ולאו ספיחין אינון? אמרו ליה באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצ"ש"

(פי' - הביאו לפני רבי צנון וברור שהוא נזרע בתקופה זו שהיתה מוצאי שביעית וע"ז שאל רבי הרי ספיחין אלו!! ואמרו לו שנזרע בין ר"ה,וליום " כפור הבשיל וכשראה זאת רבי הסכים להתיר ירק) ואמכם מגמ' זו משמע שהיתר רבי בא בעקבות הסתכלות במציאות, אלא שההיתו אח"כ ג"כ לירקות שאין זרעו כלה לא משאיר ספיקות שהיתרו של רבי היה רחב ביותר.

היתריו השונים של רבי ושיטתו העקרונית הפכו למעין שיטה תלמודית יסודית כל אימת שנתקלים בהיתרים שונית בנושאי שביעית אנו מוצאים "אמר אביי שביעית בזה"ז ורבי היא", גיטין לו ועוד.

שיטה נוספת ונדבך נוסף בביסוס שיטת רבי נמצאת אולי בדברי ר' ינאי כדלהלן.נזכור שתקופת ר' ינאי היא אחרי תקופת רבי

בירושלמי שואלת הגמ' מניין אם יאמר גוי לישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו... וכיצד התיר ר' ינאי לחרוש משום שמד...עונה הגמי ולא איתכוין (ר' ינאי) אלא מיגבי ארנונין.

אע"פ שאולי היה ביתן לסנף גם גמ' זו לאמור לעיל דיש כאן היתר כללי לעבודות קרקע בשביעית נחלקו המפרשים בהבנת היתר ר' ינאי.

א. האם הכרזתו של ר' ינאי היתה לדורו בלבד וזה בא לידי בטוי משרבו האנסין קרי ארנונא דוקא באופן זה מותר או לאו דוקא.

ב. מה התיר ר' ינאי? מנוסח הירושלמי נשמע שהתיר רק לחרושו לעומת זאת בבבלי אנו מוצאים דהתיר לחרוש ולזרוע!

הרש"ס בפי' לירושלמי שם (עמ' רכ"ז מהד' ר' ק. כהנא) ד"ה אלא מיגבי ארנונין.. אפ"ה לא שרינן אלא חרישה קמייתא אבל שנייה לא. דיכול לעשותה במוצאי שביעית בשעת זריעה", ומדבריו ניתן להבין שיש כאן היתר מקומי ולא התירו שאר מלאכות אלא חרישה בלבד כדי להשביע רעבון המלכות.

הרמב"ם הל' שמו"י א, יא. כותב

"משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה"

לפי הרמב"ם אין כאן היתר כללי לצבור כולו אלא לגייסותיו של מלך ודוקא בשעת האונס מותר וכן ההדגשה שם בסוף דבריו "וכן מי שכפאו אנס" ולר"מ ניתן להבין דארנונא = מס כפייתי.

הראב"ד שם בהשגותיו חולק על הרמב"ם ואומר "אנו קבלנו האנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו".

מדברי הראב"ד נסיק:

א. ארנונא - לא מס כפייתי אלא מס קצוב שממילא צריך להשתלם לאוצרות המלך.

ב. לא התירו אלא בשטח כיבוש עולי מצרים ואסור לחרוש ולזרוע בשטח כיבוש עולי בבל אפילו לצורך המלך, וא"כ כל היתר ר' ינאי מצומצם מאוד גם בתקופה ובשטח.

דעת רש"י סנהדרין כו בד"ה פוקו וזרעו:

"שבעית בזה"ז דרבנן דבטלה קדושת הארץ" משתמע מרש"י היתר כללי ולאו דוקא משום ארנונא אלא דקדושת עזרא אינה לעת"ל נשי' רש"י להלן), תוס' שם בד"ה "משרבו" שואלים וכי נתיר איסור דאוריתא משום ארנונא ועונים

א) דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן;

ב) א"נ י"ל דפקוח נפש היא ששואל המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירו' משום חיי נפש.

לתירוץ קמא בתוס' היתרו של ר' ינאי היא כללי ונסמך על אופי התקופה והיתרו יפה גם לדורנו, לתירוץ בחרא משתמע דדוקא במקום שיש פיקוח נפש תקף היתרו של ר' ינאי.

ואולי משמעות ארנונא המפורש בגמ' ב"ב תלמד גם לסוגיתנו (דף ח) "ואמר ר' יהודה מנדא זו מנת המלך, בלו זו כסף גלגלתא והלך - זו ארנונא", רש"י פי' דהוי עישורי בהמות ותבואות מעין מס. תוס' פי' בעקבות רח' "ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן כל עיר ארוחה וא"כ ארנונא הוי מען החזקה צבאית, וא"כ מובן יותר לשון האונס שמיחסים לארנונא.

רבינו גרשום מפרש ארנונא - מס של קרקע וא"כ לרוב הפירושים משתמע כהסבר לשון שניבתוס' וכך גם נראה מלשון הרמב"ם דלעיל פירוש מעניין ניתן אולי בפירוש הר"ח בסנהדרין שם בפירושו לסוגיה, מסביר דהתירו לאסוף ולפרוע לעכו"ם כדר' ינאי דמכריז זרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין זורעין פוסלין, ואילו נוסח הגמרא בהמשך חזרו לומר סוחרין כשרין סוחרים פסולין וזה מתייחס לגמרא לעיל שהתירו בתחלה סחורה בפירות שביעית, ואם אמנם הנוסח אינו משובש הרי לפירוש ר"ח חזרו ואסרו את הזריעה משמע דר' ינאי התיר לתקופת אונס מלכות בלבד.

פרופ' '. פליקס בהסברו לירושלמי שביעית ד, ב (עמ' 227-230) רואה את היתר ר' ינאי "שיהיו חורשין חרישה ראשונה" היינו לחרישת קיווץ - קרי עקירת הקוצים ועשבי הבר לאחר רדת רביעה ראשונה המצמיחה קוצים ע"י המרצת הזרעים. ותפקיד החרישה נועדה בעיקרה להכשיר את הקרקע לזריעה במוצאי שביעית, ומקבילה לדבריו הוא רואה בקיום היתר כזה כבר בזמן קדום (ראה פתיחה לעיל) בימי שמאי הזקן כמסופר בתוספתא שביעית ג,י.

"שדה שנטייבה אין מקיימין אותה בשביעית, איזו היא שדה שניטייבה כל שבני אדם חורשין חמש והוא חורש שש, שש והוא חורש שבע שמאי הזקן אומר אילו היתה שעה פנויה גוזר אני עליה שלא תיזרע... "וא"כ מצינו היתר חרישה שיכל לסמוך עליו ר' ינאי.

מדברי התוספתא ונוסח הירושלמי השונה, מהבבלי מסיק פרופ' פליקס שהירושלמי והבבלי חולקים דלאחרון הותרה חרישה וזריעה, ואלו הירושלמי לשיטתו שהתיר חרישה בלבד.

ולשיטתו אין להסיק מסקנה האם היתר ר' ינאי היה דוקא בשביעית בזה"ז באופן כללי, אלא התיר משום מס ובלחץ המלכות.

בספרו החקלאות בא"י בתקופת המשנה והתלמוד (עמ' 30-36) מבואר ביתר הרחבה משמעות ניר וטיוב הוא מבדיל בן הפועל ניר - שמובנו חרישה וכך הביאוהו בבבלי, ואלו בא"י משמעות ניר - שדה הנחרש ואינו נזרע.

ואכן בגמ' אנו מוצאים שיטות שונות בן חרישה וזריעה בא"י לבין בבל, בשבת עג; שואלת הגמרא מדוע המשנה מקדימה מלאכת זורע לחורש, והרי קודם חורשים ואח"כ זורעים ועונה הגמ' תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי" ופעולת החרישה נעשית כדי לכסות את הזריעה[5], ואמנם בהמשך הירושלמי (שביעית ד,ב מצוטט לעיל) "ולא איתכוין (ר' ינאי) אלא למיגבי ארנונא" - לפי' הבנת רוב הראשונים בהמשמעויות השונות של ארנונא נצטרך לומר שהי' מס קבוע או החזקת גייסות הכובש ומדובר במס מיידי המשולם להחזיק את חילות המלך, ומלשון הגמ' ולא איתכוין אלא למיגבי ארנונא ומשום פיקוח נפש". אם מדובר רק בהיתרו לחרוש חרישה א"ת-אחרי רביעה ראשונה כשהגשמים לא חדלו וממשיכים להרביע את הקרקע. קשה להניח מה דשו חכמים כ"כ בהיתר ר' ינאי. אם נעשתה חרישה בלבד וכי רק מהחשש שמא יחרשו יותר מהמותר? זאת ועוד כיצד ישביעו תבואות שנה שמינית את חיל המלך הזקוקים כרגע למזון. וקשה לקבל שעצם החרישה לקראת השנה השמינית השקיטה רעבונם של הרומאים.

שי' הרמב"ם

אנו נחלק את שיטת הרמב"ם לתקופות חיבוריו. והבנת המפרשים בדבריו

א) דבריו בפי' המשניות.

ב) חיבורו בספר המצוות

ג) ביד החזקה

ד) תשובותיו.

א. משנה שבעית י. ג "פרוזבול אינו משמיט...", "וכבר הקשו על תקנה זו שעשה הלל ואמרו בתלמוד. ומי איכא מידי דמאורייתא משמטא שביעית ומתקין הלל דלא תשמיטו ביארו שתקנת הלל אינה אלא בשביעית בזה"ז שהיא מדרבנן... ונמצא שבשביעית בזה"ז דליכא יובל נוהג דרבנן. הנה נתבאר לך שהשמטת כספים חובה עלינו בזמנינו זה. ודע שזה נוהג בכל מקום ובכל זמן" כלומר השמטת מלוה בשביעית אלא שהיא מדרבנן. כמהד' הר' קאפח)

ב. מצוות לת' ר"כ-רכ"ד - דבריו שם מבארים את הלאוין האמורים בעבודת קרקע ובמצ' רל "הזהירנו שלא לתבוע משאות בשנת השמיטה אבל ישמטו כלם יחדיו שנאמר שמוט כל בעל משה ידו ולא יגוש את רעהו וזה אין חייבים בו מן התורה אלא בא"י בעת שתהיה שם שמיטת קרקע רוצה לומר היובל, ומדרבנן יתחייב בו בכ"מ ובכ"ז ואינו מותר לגוש המשאות שעברה עליה שביעית, אבל ישמט וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעית" ע"כ

ג. הלכות שמיטה ביובל ד, כה.

1) "אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ... ונוהגת בן בפני הבית בן שלא בפני הבית":

2) שם ט, ב-ג,. "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע. שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בן בארץ בן בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים אפילו בארץ".

"ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמה"ז בכ"מ, ואע"פ שאין יובל נוהג כדי שלא תשכח תורת שמיטת הכספים מישראל", רמב"ם בתשובותיו עיין להלן.

בפי' המשניות מציג הרמב"ם את עמדתו ותפישתו לשביעית בזה"ז כתפישת אביי בגיטין לו ובשיטה הכוללת של רבי. אלא שביד החזקה מצינו עמדות שונות בדברי הרמב"ם עצמו ואמנם נושאי כליו שם עמדו על כך וכ"א יישב את הרמב"ם בדרכו.

הכ"מ בהל' שמיטה ד, כ"ה אות ג' לעיל מסיק דהרמב"ם מבירא ליה דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית מן התורה ופסק בתורת כהנים בהר ב.ב. שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל, ויובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית.

ושואל הכ"מ מפרק ט' ב-ג דשם פסק הרמב"ם כרבי ויש קשר בן שמיטת קרקע לכספים, ותקנת פרוזבול ליתא אליבא דרבנן אלא לרבי בלבד. (עיין שם ט, ט"ז) וא"כ זה בנגוד להלכה כ"ה בפרק ד', דנשמע דהוי דאוריתא ומסיק הכ"מ דלעולם הרמב"ם כרבי מבירא ליה. ומפרש הא דאמר רבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות, לא אשמיטת קרקעות בשביעית דאף שלא בפני הבית נהגו בה אלא שכוונת הרמב"ם ליובל וכפי' ר"ת תוס' גיטין לוץ

ואמנם הרי הרמב"ם עצמו ב' ג כתב בזמן שאין יובל נוהג אלא מדברי סופרים ואפילו שביעית הקרקעות. ונדחק הכ"מ לבאר דכוונת הרמב"ם דדוקא שמיטת כספים היא מדבריהם אבל לא שמיטת קרקעות דהוי מדאורייתא ונהגו בכל זמן, ונמצא דלדברי הכ"מ סבירא ליה להרמב"ם דשביעית בזה"ז מדאורייתא נהגו.

המל"מ שם מקשה על הכ"מ מגמ' מו"ק בן: "...אמרי וחרישה בשביעית מי שרי? אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי היא" וא"כ לכ"מ הרמב"ם ארכבי אחרי רכשי מצד אחד מסביר שפרוזבול כרבי וגבי חרישה וכו'.. כרבנן? וא"א לתרץ דהרמב"ם פסק כרבי בחדא דשמיטת כספים הוקשה ליובל ועבודת הקרקע לא הוקשה[6].

בספר אוצרות יוסף לרי' אנגל (עמ' 73) בד"ה "והנה" מגן על שי' הכ"מ מתוך דברי הרמב"ם עצמו בספר המצוות שהובאה לעיל דרק שמיטת כספים הוא דתלי רחמנא ביובל אבל לא השמטת קרקעות שהרי בכל הלאוין דעבודת קרקע בשביעית לא מזכיר הרמב"ם דתלויים ביובל. ורק בלאו של שמוט כל... ולא יגוש" תלאו ביובל. ומוסיף הרי' אנגל ובראותי זה קראתי על הכ"מ כמה גדולים דברי חכמים[7], שי' הכ"מ מתפתלת בהסברו בטור יו"ד סי' של"א, לשון הטור שם:

"שביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודות קרקע ובא"י האידנא מדרבנן ואין בה תרו"מ".

ובב"י שם: "אמרינן דשביעית משמטת בזה"ז מדרבנן ומשמע בן שמיטת כספים ובן שמיטת קרקעות לא נהגו בזה"ז אלא מדרבנן. וכן בירושלמי מוכח ע"פ קרא שאין שמיטה נוהגת אלא שיובל נוהג כלומר מדאורייתא אינה נוהגת אבל מדרבנן נהגו. וכך הם דברי הרמב"ם בשמו"י פ"ט ופ"י וכתב הסמ"ג קי"ל כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג. וא"כ מדבריו נשמע שחזר בו מהבנתו את הרמב"ם.

בשו"ת אבקת רובל סי' בב-כו במחלוקתו המפורסמת אם יש קנין לנכרי להפקיע קדושת שביעית בגדולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומרחב אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים דברים הנלקחים מן הגוי ונתמרח בידי ישראל מדרבנן כיון שהגויים אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמיטה או שמא מצוות שביעית חובת קרקע לישראל בא"י ואין בה חיוב מעשרות כלל. הדיון עצמו חשוב ועקרוני לגבי היתר מכירה בימינו ואין נושא זה מדיוננו.

אולם לדיונינו חשוב דבריו בסי' כ"ד עמ' כ"ז:

הוא דוחה את דברי המרימ"ט בצטטה את הרמב"ם ה' שמיטה ויובל טו ט"ז דשמיטת קרקע בזמן שאין יובל נוהג אינו אלא מדבריהם ושם מוסיף וכיון שנתבאר שדעת הר"מ שאינה' אלא מדרבנן אין כאן תמיהה[8].

בספר פאת השלחן ה' שביעית כג, ט.ס"ק ב"ב, כ"ג, סובר בדעת הרמב"ם דשביעית בזה"ז דרבנן ואין יכול להועיל פרוזבול אלא בשמיטת כספים בזה"ז. ואולי בשיטת הרמב"ם סובר בעל פאה"ש דגם הוא מבירא ליה דשביעית מהתורה כל זה דוקא בזמן שהיו כל ישראל עליה כבתרו"מ.

ואולי גם לדעת הכ"מ למסקנה שביעית מדרבנן מכיון שאין קיום לפרוזבול בלי תקנת סופרים וכהסברם של תוס' גיטין לו דרבא אתירוצא קמא.

הרש"ס בפ' ג' ארצות (עמ' תע"ה תע"ז מה"ד הר' ק. כהנא) מביא דעתו בהבנת רש"י רי"ף והרמב"ם, ומבין דהרמב"ם לי לא פוסק כרבי וקדושת עזרא ממילא לא פקעה[9].

מענינת היא שיטת הר"י קרקוס. ברמב"ם הל' שמיטה ויובל ט ב-ג שם הוא דן האם ניתן לחלק בדעת הרמב"ם בן שמישת כספים לקרקעות. ואמנם הוא מסביר שלנוסח הספרים הנמצא בידינו אכן ניתן לומר ששמיטת כספים דוקא היא מדבריהם ולא שמיטת קרקעות וא"כ שמיטת קרקעות הוי מהתורה.

אלא שמוסיף הר"י קורקוס שבספר כתיבת יד מצאתי כלשון הזה "ובזמן שאין יובל נוהג אין דין עבד עברי נוהג...ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם וכן שמיטת כספים בכ"מ לדבריהם. וא"כ נמצא דשביעית בזה"ז הוי מדרבנן.(אותו נוסח אף נמצא בכתב יד קמברידג, שנת 1564) מהשואת הנוסחאות עולה שוני מהותי.

בכ"א לא ניתן להצביע בבירור על שי' הר"מ.

בשו"ת משיב דבר (קונטרס השמיטה סי' נו! להנצי"ב) טורח להבדיל בן תפישת הרמב"ם במצוות התלויות בארץ כגון חלה הנצטרכת ביאת כולכם לבין שביעית שאפילו מקצת ישראל על אדמתו הוי ביאה דכתיב "כי תבואו" שם הוא מוסיף דלשיטת הרמב"ם רק שמיטת כספים בזה"ז הוי דרבנן דתלוי בשמיטת יובל אולם שמיטת קרקעות הוי מדאורייתא ואינה תלויה ביובל[10]. דבריו מכוונים בעיקר נגד היתר מכירה, הוא מוסיף "וידעו ויבינו וישכילו כי לא ליישב ארץ פלישתים אנחנו מתנדבים כי אם להושיב נשמות ארץ הקדושה לה' ולישראל עמו ובאופן זה שיהא נשמר בקרב יושבי התורה והמצוה" (שם סוף פיסקא א א, וכן פוסק א ג'.)

בתשובות הרמב"ם ניתן ללמוד דעתו לגבי מצוות התלויות בארץ, והקשורות בבית ובביאת "כולכם" לקדש.

בתשובותיו דן הרמב"ם על מעשרות בזה"ז והוא מסיק "דאע"פ שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות מן התורה, הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים נמצא דין המעשרות בזה"ז כך הוא, מי שהיתה לו קרקע בא"י חייב בה בתרומ' מדבריהם... ושם בסוף דבריו,"וזה כלל גדול יהי בידך שכל המצוות נוהגות בכל מקום ובכל זמן. חוץ ממצוות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ או אינן נוהגות אלא בפני הבית".

ואמנם ביד החזקה הלכות שמיטה ויובל ד, כ"ה כותב הרמב"ם "אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ וגוי ונוהגת בין בפני הבית בן שלא בפני הבית. וכבר לעיל בשיטת הכ"מ התייחסנו לנושא שהוא מהוה לכאורה סתירה לדבריו מפרק ט, ב-ג.

ואולם אם נעיין בתשובה קכ"ט (מ"ה בלאו) דעתו לגבי חיוב תרומ' בזה"ז דמדרבנן הוא, ואפילו בארץ שהחזיקו עולי בבל ואפילו בשדה ישראל עצמה, לפי שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא חייבה אותם להיותה ביאת מקצת.

א"כ מדבריו ניתן להסיק שאפילו אם נאמר שתהיה נוהגת בפני הבית הרי ישנו עיכוב של קדושה שניה. ונמצינו למדים לדעת הרמב"ם שגם שביעית שהוא מכלל מצוות התלויות בארץ הוי מדרבנן, ואע"פ שאין לה גדרים מובהקים ומשיקים למצוות התלויות בארץ האחרות, שהרי שמיטה מצריכה יובל וקידוש בי"ד וכו'... הרי אם נקבל שישנם יחסי גומלין בן יובל לשביעית והא בהא תליא כדמצינו ברמב"ם הל' שמו"י י. טו-טז וכמסתמכים על דברי הגמ' גיטין לו'-לז' בדברי רבי, הרי שדעת הרמב"ם נוטה לכוון דרבנן באופן שיטתי.

מדברי הרמב"ם הנ"ל נסיק:

א. מפירושו למשנה דשביעית בזה"ז דרבנן

ב. בספר המצוות יש חילוק בן שמיטת קרקעות דלא תלי ביובל לבן שמיטת כספים דתלי ביובל, ומשמט בא"י בזמן שיובל נהגו.

ג. שיטתו ביד החזקה, ניתן לפרשה לכמה, אנפין, אם כי נראה שהרא בוטה יותר לדרבנן בזה"ז.

ד. קדושת עזרא לא בטלה וקיימת מכח חזקה וכן הלכות בית הבחירה י, ט"ז

ה. מתשובותיו עולה שקדושה קיימת אלא, היא מסוייגת ואין לה גדרי חיוב בקדושת א"י לקדשה לשביעית וליובל.