מתעסק ומלאכת מחשבת בשיטת הרמב"ם / מנחם ולדמן

משנה בכריתות (פ"ד,ג'-ד') מביאה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בענין שגגת חטא כגון "חלב ונותר לפניו אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל, אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג... ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר".

ובגמ' (כריתות י"ט, א') תלו מחלוקתם בלמוד הפסוק בענין קרבן חטאת נשיא "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה..." (ויקרא ד', כ"ג) דלר"י "אשר חטא בה" - עד שיודע לו במה חטא ולכן פטור ולר"א פרט למתעסק.

ממבט ראשון נראה דנחלקו ר"א ור"י בהבנת הפסוק. דלרי' הדגיש הפסוק "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו..." את התנאי לחיוב קרבן חטאת והוא ידיעה מדויקת של החטא בזמן הבאת קרבן חטאת. וא"כ אף שנעשה בודאי מעשה חטא בשוגג בכל זאת נפטר מקרבן כי מתנאי קרבן חטאת - שהקרבתו צריכה להיות תוך ידיעה מדויקת לשם מה הוקרב ופטור עד שיודע לו במה חטא. לעומתו ר"א מיעט מהפסוק - פרט למתעסק ופירש הרמב"ם בפיהמ"ש (תרגום הרב קאפח) "וענין מתעסק - "משתגל" כלומר אס לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו".

ונראה שלדעת ר"א כוונת הפסוק "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא..." - להדגיש את הצורך בכוונה במעשה החטא לצורך חיוב חטאת וכאשר ישנו חסרון בפעולת החטא כגון שהתעסק פטור. אך כאשר מעשה החטא מושלם וקיים רק חסרון בידיעה מדויקת במה חטא באשתו נדה או באחותו וכדו' לא נפטר מחטאת.

בהמשך המשנה נחלקו תנאים בהסבר פלוגתת ר"א ור"י - "ר' שמעון שזורי ור' שמעון אומרים לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב ועל מה נחלקו על דבר שהוא משני שמות שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר " וביאר הרמב"ם בפיהמ"ש:"בשם אחד כגרן שתי נשיו נדות עמו בבית או שתי אחיותיו ושגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג". ובהמשך המשנה: "אמר ר' יהודה אפילו נתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים, ענבים ולקט תאנים, שחורות ולקט לבנות, לבנות ולקט שחורות ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר". וקשה לכאורה מה הקשר בין מחלקת ר"א ור"י בענין ידיעת החטא לחיוב חטאת ובין דברי ר' יהודה בענין שגגת מלאכת שבת כגון שהתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים וכדו'.

כדי להבין את שיטתו המיוחדת של הרמב"ם נביא את דבריו בפיהמ"ש (תרגום הרב קאפח שהוא מהדורה בתרא בשנוי מהנדפס) "וכבר בארנו כ"ה פעמים כי מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שנתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים פטור בין לר"י ובין לר"א, ומה שאמר ר' יהודה והם חלוקים בכך הוא כמו שאבאר והוא (שיטת רבא בגמ') שר' יהודה אמר שאם נתכוין ללקט תאנים ואח"כ ענבים ובעשה לו הדבר בהיפך ולקט ענבים תחילה ואח"כ תאנים ר"א מחייב חטאת הואיל ולקט כל מה שחשב עליו ור"י פוטר הואיל ולא לקט כמו שחשב".

בסיפא של המשנה נאמר עפ"י גירסת הרמב"ם יוראה לפרושי רבנו גרשום, רע"ב ותפא"י וגירסת המשנה בש"ס וילנה) "תמיה אני אם יפטור בה ר' יהושע, אם כן למה נאמר אשר חטא בה - פרט למתעסק". ופירש הרמב"ם "... וחלק עליו בכך ר' שמעון ואמר לו תמיה אני אם יפטור בזה ר' יהושע והתפלא ר' יהודה על תמיהתו בכך ואמר מדוע הוא תמיה על כך שר' יהושע פוטר והרי אמר ה' אשר חטא בה, אם כן למה נאמר אשר חטא בה, והשיבו ר' שמעון כי אשר חטא בה לא נאמר אלא פרט למתעסק וכגון שלא נתכוון ללקט כלל אליו נתעסק או נתכוון ללקט תאנים בלבד ולקט ענבים. והלכה כר' יהושע וכמו שבאר ר' יהודה וכן פסק ההלכה שאם שגג בשתי נשיו נדות שזה משם אחד חייב חטאת לדברי הכל."

מעיון ברברי הרמב"ם עולה שישנן שתי מחלוקות בין ר"א ור"י:

א) דין ידיעת החטא המדויקת לענין חיוב חטאת וכמו שנתבאר לעיל.

ב) בגדרי שגגת כוונה במלאכת שבת שלר"י אף אם נתכוון ללקט תאנים ואח"כ ענבים ונעשה לו הדבר להיפך שהקדים ענבים לתאבים פטור ולר"א חייב. וכל זאת אליבא דר' יהודה אולם לשיטת ר' שמעון שזורי ור' שמעון הרי נחלקו ר"א ור"י בנתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים שלר"א חייב ולר"י פטור.

דברי רש"ש ור"ש ד"לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב ועל מה נחלקו על דבר שהוא משני שמות" בהכרח עפ"י השוואת הגמ' (כריתות כ',א') דהיינו רש"ש ור"ש היינו ר' יהודה עוסקים ג"כ בשתי המחלוקות: א) בידיעת החטא לענין חטאת דבשם אחד כגון שתי נשיו נדות ושגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג לא נחלקו דלכו"ע חייב ורק נחלקו בשני שמות כדברי המשנה לעיל כגון אשתו נדה ואחותו.

ב) בגדרי שגגת מעשה במלאכת שבת דבשני שמות כגון שהתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים נחלקו אולם בשם אחד כגון שהתכוון ללקט תאנה זו ולקט תאנה זו לכו"ע חייב.

עפ"י זה אין מקום לקושית התוס' רע"א על המשנה (אות י"ד) שהקשה לפירושו של הרמב"ם דמה הרבותא שבשתי נשיו נדות בבית ושגג באחת מהן שלא נחלקו - דחייב דהווי משם אחד והרי אפילו בנדה וטהורה עמו בבית ונתכויו לטהורה ובא על הנדה חייב כדין מתעסק בחלבים ועריות שחייב אף שהתכוון להומי. להסברנו ברמב"ם אין מקום כלל לקושיה שהרי אין המשנה עוסקת בדיני מתעסק בעריות שאכן חייב אף כשכוונתו היתה להיתר וכמפורש בתוספתא (כריתות פ"ב ה"ט) "דאמר ר' יהודה לא נחלקו ר"א ור"י על המתכוון לעשות מלאכה ועשה כיו"ב כיצד אשתו ואחותו נתכוון לבא על זו ובא על זו, שתי נשיו אחת נדה ואחת שאינה נדה, נתכוון לבא על זו ובא על זו - חייב". אלא המשנה עוסקת בשני גדרים אחרים וכלעיל א) גדרי ידיעת החטא לענין קרבן, ובמתעסק בעריות שחייב אין חסרון בידיעת החטא אלא במעשה החטא.

ב) גדרי כוונת מעשה מלאכת שבת.

ראיה ברורה שמחלקת ר"א ור"י היא אף בגדרי כוונת מעשה מלאכת שבת מהמבואר בירושלמי (שבת פ"י ה"ד) שסמכו מחלקתם על דברי המשנה שם "המתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב", עיי"ש ושם ודאי איירי בגדרי חיוב במלאכת שבת (וראה בבלי שבת צ"ב, ב' בהו"א שם).

והנה במחלקתם בענין שגגת כוונה המחייבת במלאכת שבת פטר ר"א - מתעסק. ר"י אף הוא פטר מתעסק כמבואר בסיפא של המשנה אלא שנחלקו בגדרי מתעסק: לר"א פרט למתעסק וכדפירש הרמב"ם לעיל שלא התכוון כלל לאותה פעולה אלא "התעסק". לעומת זאת לר"י כהסברם של רש"ש ור"ש הרי הורחב פטור מתעסק אף לאם נתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים דפטור. ולהסברו של ר' יהודה (וכרבא בגמ') אף בהקדים כגון שהתכוון ללקט תאנים ואח"כ ענבים והקדים ענבים לתאנים דפטור.

בשיטת ר"א שלמד "אשר חטא בה" - פרט למתעסק דנה הגמ' (כריתות י"ט,בי): "מתעסק דמאי? אי דחלבים ועריות - חייב דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואי מתעסק בשבת - פטור, מאי טעמא? מלאכת מחשבת אסרה תורה".

והסיקה הגמ' דפטור מתעסק לר"א הוא או כשיטת רבא כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר או כאביי שהתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור בשבת.

והנה דברי הגמ' קשים מכמה בחינות:

א. אם מקור פטור מתעסק בשבת הוא משום "מלאכת מחשבת אסרה תורה" מדוע אנו זקוקים "לאשר חטא בה - פרט למתעסק"?

ב. בעצם דברי שמואל: אם סיבת חיוב מתעסק בחלבים ועריות היא משום שנהנה, ברור א"כ מדוע מתעסק בשבת פטור, הרי לא נהנה ולשם מה "מלאכת מחשבת"? ואם מלאכת מחשבת עיקר א"כ ברור מדוע בחלבים ועריות חייב שכן לא נאמר בהם מלאכת מחייבת ומדוע הסביר שמואל ש"כן נהנה"?

ג. הפסוק "אשר חטא בה" עוסק בדין קרבן חטאת נשיא אולם למוד גדרי מתעסק צומצם אליבא דר"א לכאורה רק לגדרי מלאכת שבת וכן ר"י למד פרט למתעסק בשבת אף שלענין ידיעת החטא למד מאותו פסוק לכל החטאים המחייבים קרבן חטאת וכמבואר במשנה וקשה היכן נרמז בפסוק דין פטור מתעסק דווקא לענין מלאכת שבת?

אין כאן המקום להאריך בשיטות הראשונים והמפרשים בסוגיא אך נראה בקצרה כמה כוונים לביאור הסוגיא.

רש"י (כריתות י"ט)

לר"א שלמד במפורש "בה - פרט למתעסק" אין את למוד "מלאכת מחשבת" - פרט למתעסק. ר"י שלמד במשנה "בה" - עד שיודע לו במה חטא למד פטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת. כמו כן ביאר רש"י את מחלקת שמואל-אביי ורבא, דלשמואל מלאכת מחשבת אסרה תורה פרט למתעסק אפילו שהתכוון לאיסור ועשה איסור, יעויי"ש. ואילו אביי ורבא פטרו מתעסק בשבת רק כאשר התכוון לפעולת היתר ונעשתה פעולת איסור כגון שהתכוון לחתוך (רבא) או להגביה (אביי) את התלוש וחתך את המחובר, כי מקורם הוא "מאשר חטא בה - פרט למתעסק". ולפי זה אף ששני הלמודים מלמדים פרט למתעסק הרי גדרי פטור מתעסק שונים: " מלאכת מחשבת " מצריכה כוונה מושלמת יותר מאשר "אשר חטא בה".

תו"ס (שבועות י"ט, א ד"ה פרט)

ישנם שני אופני מתעסק:

א) מתעסק שנעשתה מחשבתו כגון שנתכוון להגביה או לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחובר (אביי ורבא) וא"א לפטור משום מלאכת מחשבת שכן נעשתה מחשבתו באופן העשייה כפי שרצה ונפטר משום אשר חטא בה - שידע במה עושה העבירה ואם נמצא שהתלוש הוא מחובר הרי חסרה ידיעה במעשה החטא ופטור משום מתעסק.

ב) מתעסק שלא נעשתה מחשבתו - ופטור משום מלאכת מחשבת כגון שהתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר וכדו'. כי בהגדרת המלאכה - שתעשה כמחשבת האדם אולם כאשר הפעולה לא כמחשבתו כגון שהתכוון לגוף זה ועשה מעשה בגוף אחר פטור.[1]

ר' עקיבא אייגר (שו"ת רע"א ס' חי)

מ"אשר חטא בה" - פרט למתעסק נלמד את הפטור מחיוב קרבן אף שהמעשה הוא מעשה עבירה. אולם "מלאכת מחשבת" '- ולא מתעסק מגדירה את הגדרת מלאכת שבת וכל שאינו כלול בהגדרת המלאכה אין בו איסור כלל ולא נעשתה בו עבירה כלל.[2]

שיטת הרמב"ם

בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש נמצא לכאורה סתירה. בראשית דבריו הביא את "הכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב ובשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה..."

וכן כתב בהמשך "ובבר בארנו כמה פעמים כי מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שנתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים פטור בין לר"י ובין לר"א".

לעומת זאת בהסבירו בסיפא את מחלקת ר"א ור"י בענין שגגת כוונת מלאכת שבת שלדעת ר' שמעון פטר ר"י במקרה שלא נתכוון ללקט כלל אלא נתעסק או נתכוון ללקט תאנים בלבד ולקט ענבים.

ולדעת ר' יהודה פטור ר"י אף בהקדים כגון שהתכוון ללקט תאנים ואח"כ ענבים ולקט ענבים ואח"כ תאנים ומקור הפטור "מאשר חטא בה".

יתרה מזו, הרמב"ם בפוסקו את ההלכה כר' יהושע בהקדים כתב (שבת פ"א ה"ט) "נתכוון ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוון ללקט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך הדבר ולקט הענבים בתחילה ואח"כ תאנים אע"פ שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת". וכן בכל מקום שהביא טעם פטור שגגת שבת כתב "שלא נעשת מחשבתו" "מלאכת מחשבת אסרה תורה" וכדו' (ראה שבת פ"א ה"ח, שגגות פ"ב ה"ז, פ"ז הי"א) ולא הזכיר בשום מקום לענין שגגת מלאכת שבת פטור של "אשר חטא בה".

א"א ליישב סתירות אלו ברמב"ם כרש"י שכן לרמב"ם במפורש אף לר"א ישנו הלמוד של מלאכת מחשבת. כמו כן א"א לנסות ולחלק בין הלמוד של מלאכת מחשבת לבין "בה" כפי שחילק רש"י במחלקת אביי ורבא - שמואל שמלאכת מחשבת פוטרת אף כשהתכוון לאיסור ושה" "רק כשהתכוון להיתר שכן לרמב"ם בכל אופן פטור ותמיד מטעם אחד - מלאכת מחשבת.

כוונו של התוס' לחלק בין שני אופני מתעסק בהתאם לשני הלמודים אף הוא לא יתכן בדברי הרמב"ם מאותה סיבה, יתרה מזו, במפורש כתב הרמב"ם בפיהמ"ש שבהתכוון ללקט ענבים ולקט תאנים (שלפי שיטת תוס' סיבת הפטור - מלאכת מחשבת) פטור משום "אשר חטא בה".

ונראה להסביר בשיטת הרמב"ם דהנה בודאי הפסוק לענין קרבן חטאת "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו..." מלמד שני דברים אליבא דר' יהושע שהרמב"ם פסק כמותו:

א. דין ידיעת החטא לחיוב קרבן חטאת "הודע... בה" (שגגות פ"ב ה"ג).

ב. כוונה מדויקת במעשה החטא עצמו "חטא בה".

הפסוק אמור לכל דיני התורה המחייבים חטאת ולכל אותם הדינים התנאי בחיוב חטאת הוא ידיעה מדויקת של החטא נדה או אחותו, חלב או נותר וכו'.

כמו כן כוונת מעשה החטא עצמו לחיוב חטאת נדרשת לכל דיני התורה אלא שכאן כל מעשה חטא שונה באופן עשייתו בהתאם לאופי האיסור. למעשה איסור מסוים דרושה כוונת עשייה מסוימת לחיוב ולאחר כוונה אחרת הכל בהתאם לסוג האיסור אך ככלל מחי'בת התורה חטאת רק כאשר ישנה כוונה במעשה החטא ובלא כוונה אין חיוב.

והנה לענין חלבים ועריות אף שהתעסק ולא התכוון הרי אופי איסורי חלבים ועריות הוא כזה שהעבירה מושלמת באופן יחסי אף במתעסק כיון שנהנה ובין שנסביר שאופי האיסור תלוי בעצם ההנאה וממילא מעשה האיסור מושלם דיו (ראה אתוון דאורייתא כלל כ"ד, קובץ שעורים ח"ב ס' כ"ג) ובין שנסביר שהנאת הגוף המשפיעה על הנפש נחשבת ככוונה מספקת לחיוב (ראה קהילות יעקב,שבת ס' ל"ג).

לענין מלאכת שבת הרי אופי איסור מלאכה בשבת שונה ומיוחד. המשנה בחגיגה (פ"א מ"ח) מציינת:"הלכות שבת חגיגות ומעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" ובארו בגמ' (שם, י') לענין הלכות שבת - "מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא". ויסוד הדברים כדברי רש"י (ביצה י"ג: ד"ה אלא) "לשבת - מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב". ומקורו מן התורה (שמות ל"ה, ל"ג) "ובחרשת אבן" למלאת ובחרשת עץ לעשת בכל מלאכת מחשבת" (וראה תרגום אונקלוס שם ועל הפסוק הקודם ובתו"ש שם).

והנה בהגדרת מלאכת שבת שהיא מלאכת מחשבת נלמד גם ענין אינו מתכוון, מתעסק, פסיק רישיה ועוד מכיון שמלאכת מחשבת - מלאכת אומנות מושלמת כפי מחשבתו אסרה תורה וממילא פטור במתעסק וכדו'.[3]

באיסורי תורה אחרים הרי דרגת כוונת מעשה האיסור תהיה בהתאם לאופיה הספציפי של העבירה ודנו המפרשים האם מתעסק בעבירות אחרות יהיה פטור.[4]

וא"כ הדברים יוצאים מבוררים שהנה הפסוק הכללי לכל חיובי חטאת שבתורה "אשר חטא בה" מצריך כוונה מושלמת באופן יחסי במעשה העבירה אולם דרגת הכוונה מותאמת בהתאם לאופיו של כל איסור בנפרד. ועל כך באו דברי שמואל דמתעסק בחלבים ועריות חייב - שכן נהנה, ובשבת פטור - מלאכת מחשבת אסרה תורה.ושפיר כתבה המשנה ופירש הרמב"ם בפיהמ"ש שהמקור הוא "אשר חטא בה" - פרט למתעסק ושפיר פסק הרמב"ם במשנה תורה שמקור פטור מתעסק ושגג באינו מתכוון במלאכת שבת הוא מלאכת מחשבת.

הן לר"א והן לר"י קיימים שני הלמודים אשר חטא בה ומלאכת מחשבת, בכל זאת אלא שנחלקו מהי ההגדרה המדויקת של מלאכת מחשבת

ביאור פסקי הרמב"ם

להשלמת שיטת הרמב"ם נבאר פסקיו בגדרי מתעסק וכדו' בהלכות שבת פ"א הח'-י"א.

ה"ח כלל - "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה", כלומר נעשה איסור אחר ממלאכות שבת והביא דוגמאות מהחמור אל הקל וזו ואצ"ל זו קתני:

1. זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור" - האיסור האחר שנעשה אף הוא איסור תורה.

2. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור - כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרה"ר שהוא פטור וכן כל כיו"ב". והכוונה בין אם רה"ר וכרמלית לפניו בשווה ובין אם לפניו כרמלית ואחריה רה"ר (ראה כס"מ ולח"מ).

3. דבר הקל מכולם שכוונתו היתה להיתר גמור - "נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיו"ב." ובין אם איירי בשני גופים אחד תלוש ואחד מחובר ובין אם בגוף אחד ונמצא מחובר שכן כוונתו היתה להיתר.[5] וכאן הדגיש הרמב"ם דזה קל מכולם "ואינו חייב כלום" ונראה דלא שייך לומר כאן פטור אבל אסור שכן כוונתו להיתר גמור. (ראה בלח"מ שהתקשה בלשון הרמב"ם).

ה"ט

הביא דין המחכוין לעשות מלאכה ונעשית לו אותה מלאכה אך בשני שמות כגון נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכדו' שפטור וכן אם הקדים את המאוחר ואחר המוקדם פטור. סיוע לפסק הרמב"ם מן התוספתא (שבת פי"ב ה"ג) "להדליק ולכבות וכיבה והדליק בנשימה אחת חייב בשתי נשימות פטור" (וראה בשנויי הנוסחאות כריתות כ"א' ובתוספתא שם).

ה"י

נתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו אותה מלאכה בשם אחד חייב כגון "היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה". (ומקורו בשיטת רבא בגמ' כלעיל וסיוע לו מן התוספתא כלעיל, יעויי"ש).

הי"א

נתכוין בפעולה אחת כגון בנשיפה לכבות ולהדליק נרות ויצא לו שבאותה נשיפה הדליק וכבה חייב שאע"פ שלא הקדים ככוונתו הרי גם לא אחר ועשה שתיהן כאחת וחייב. (והמקור כלעיל).

בסוף הי"א

כתב הרמב"ם "וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוין לה פטור". ונראה שכוונתו לא לסכם ולחזור בדרך של כלל אלא הביא דין מתעסק "המקורי" וכיון להגדרתו בפיהמ"ש (כריתות פ"ר מ"ג תרגום הרב קאפח) " וענין מתעסק "משתגל" כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה..." וא"כ "מתעסק" הוא רק דוגמא קצונית לעשיית פעולה ללא כוונה וכל המקרים שהביא הרמב"ם לפני כן הם שגגות כוונה - התכוין לזה ועשה את זה וכדו' שדרגת שגגת כוונתם היא כדוגמת "מתעסק". ודייק הרמב"ם בלשונו (שגגות פ"ז הי"א) "המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שנתכוון לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק" - שזה דומה למתעסק המקורי דרך שחוק והתעסקות שפטור שכן התכוין להיתר גמור - לחתוך תלוש.

והנה הקשו סתירה ברמב"ם שבהלכות שבת פ"א ה"ח ובהלכות שגגות פ"ז הי"א פסק הרמב"ם כרבא דבנתכוין לחתך את התלוש וחתך את המחובר פטור ואילו בהלכות שגגות פ"ב ה"ז הביא דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור וזה כשיטת אביי החולק על רבא.[6] לפי המובא לעיל אין מקום לקושיה זו שכן אם היה רוצה הרמב"ם להביא את הדין המחודש ביותר בשגגת מלאכה הרי פסק במפורש שאף בנתכוון לאיסור גמור כגון ללקט תאנים ולקט ענבים פטור ואפילו כשליקט כל מה שנתכוון אלא שהקדים פטור וק"ו במקרים של אביי ורבא שכוונתו היתה להיתר. אלא שהרמב"ם בדרך סדור ההלכות בהלכות שבת נקט הדינים מן החמור אל הקל בזו ואצ"ל זו וכתב שאף בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור (כרבא) שהרי התכוין להיתר מצד מחשבתו אף שהפעולה מבחינה חצונית (חתיכה) שווה.

ובהלכות שגגות פ"ב ה"ז

עוסק הרמב"ם בהשוואת שגג בלא כוונה בעריות ובמאכלות אסורות שחייב לעומת שבת שפטור ונקט שם לרבותא בעריות ובמאכלות אסורות שחייב למרות שהיתה שגגה גדולה באינו מתכוין ולכן הביא דוגמאות קצוניות "כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה שלא בכוונה לבעילה והרי היא ערווה עליו" ומקורו מהירושלמי (שבת פי"א ה"ו) ואעפ"י כן חייב וכן במאכלות אסורות - "דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב? כלומר דשגג הן שדימה שזה רוק ולא חלב והן שלא התכוין כלל לאכילה אף מבחינה הפעולה - ובלע דהווי פעולה אחרת(ראה רש"י שבת ע"ג, א' ד"ה ואביי) ובכל זאת חייב בחלבים ועריות ולעומת זאת בשבת פטור והביא מקרהו של אביי כהשוואה בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר. וודאי משום רישא נקט סיפא שתהא דומה לרישא שלא נתכוין אפילו לחתיכה כי אם היה רוצה הרמב"ם להביא רבותא שבשבת פטור היה לו לומר אף בהקדים וכדו' כבהלכות שבת.

בהלכות שגגות פ"ז הי"א הביא הרמב"ם פטור שבת בנתכוון לחתך את התלוש וחתך את המחובר דפטור מחטאת - כרבא ושוב מדוע הביא הרמב"ם דין זה ולרבותא היה לו לומר שאף כשנתכוין לאיסור גמור פטור כבהלכות שבת. אלא שבפרק זה עוסק הרמב"ם בשגגות שבת באופן שחשב שעושה היתר או מצד שגגת שבת או שגגת מלאכות (הלכות ב'-י') ובהלכה זו הביא דין שגג באינו מתכוון שהתכוון לעשות היתר ונקט מקרהו של רבא אף כשהתכוון לפעולה שמבחינה חיצונית היא פעולת איסור - לחתך ובכל זאת פטור ולא משום שפסק כרבא לעומת אביי אלא שלא הביא מקרהו של אביי שאיר בו כ"כ רבותא שהרי לאביי בנתכוין להגביה תלוש ההיתר הוא הן מצד המעשה החצוני - הגבהה והך מצד מהות הפעולה בהלכות שבת הגבהת תלוש דפטור.

לאור האמור לעיל הרי אף שישבנו את הסתירה ברמב"ם באנו לכאורה לקושיה חמורה יותר: שכן מה מקום לדעת הרמב"ם לסוגיות שבת ע"ב, ב' כריתות י"ט, ב' סנהדרין מ"ב, ב' העוסקות בפלוגתת אביי ורבא וכן מחלקת מר בריה דרבנא ור' נחמן בר יצחק בפסחים ל"ג,א' שנחלקו כאביי ורבא, הרי לשיטת הרמב"ם ודאי שפטור ככל המקרים הללו מק"ו שהרי פטר כר' יהושע אף בנתכוין למלאכת איסור ועשה מלאכת איסור בשני שמות ואפילו בהקדים פטור ומה מקום לכל הדעות הללו?

ונראה לומר שכל הסוגיות הללו אינן להלכתא אליבא דהרמב"ם ונסביר הסוגיות:

פסחים ל"ג, א'

יסוד הסוגיא בברייתא (פסחים ל"ב,ב' עיי"ש) לענין מעילה במזיד ובגמ' הביאו שלש אוקימתות להבנת הברייתא:.

1. הברייתא כרבי דהזיד במעילה במיתה [חכמים חולקים דהווי באזהרה בלבד)

2. כמר בריה דרבנא דיש הבדל בגדרי אין מתכוין בין שאר מצוות למעילה. דבשבת נתכוין לחתך את התלוש וחתך את המחובר פטור (כרבא) ובמעילה חייב בכה"ג שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל.

3. כר' נחמן בר יצחק דיש הבדל בין שאר מצוות למעילה שבשאר מצוות שלא התעסק כלל באותה פעולה פטור ובמעילה חייב כגון בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דפטור (כאביי) שלא התעסק כלל בחתיכה ובמעילה בכה"ג חייב כגון שהושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קדש שמעל.

והנה הרמב"ם דחה את כל הענין מההלכה ושלש האוקימתות דחויות שכן פסק הרמב"ם:

1. חכמים ולא כרבי דמעילה במזיד באזהרה ולוקה (מעילה פ"א ה"ג)

2. במעילה בעי כוונה להנות כדי שיתחייב ובשגג באין מתכוין ובמתעסק מן הסתם יהא פטור (שם פ"ו ה"א) שפסק בעקבות סתם תוספתא (מעילה פ"ב ה"א) "הרי זה לא מעל עד שיהנה ויתכוין להנות".

שבת ע"ב, ב-ע"ג, א סנהדרין ס"ב, ב' - מחלקת אביי ורבא

מקור מחלקת אביי ורבא הוא בהסבר ברייתא (שם): "חומר שבת משאר מצוות וחומר שאר מצוות משבת: חומר שבת משאר מצוות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת משא"כ בשאר מצוות. וחומר שאר מצוות משבת שבשאר מצוות שגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת". והנה בגמ' העמידו רישא בעבודה זרה וסיפא בשאר מצוות, כלומר רישא-בע"ז דזיבח וקיטר וניסך בהעלמה אחת חייב רק אחת כר' אמי ואילו בשבת בכה"ג חייב על כל אחת ואחת - חילוק מלאכות בשבת. וסיפא - בשאר מצוות דשגג בלא מחכוין בשאר מצוות חייב משא"כ בשבת פטור או כרבא או כאביי. בגמ' בסנהדרין (ס"ב,א ) דחה רי יוחנן הברייתא ואמר פוק תני לברא דר' יוחנן לטעמיה דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא.

והנה הרמב"ם ודאי לא יכול להעמיד הברייתא להלכה שכן פסק בע"ז כר' יוחנן ולא כר' אמי דזיבח וקיטר ובימך בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת (שגגות פ"ז ה"א).

ונראה דכל מחלקת אביי ורבא היא אליבא דשיטת ר' אליעזר במשנה בכריתות וכמבואר שם בגמ' (י"ט, ב) וכן מחלקת מר בריה דרבנא ורב נחמן בר יצחק. וכל זה דלא כהלכתא לרמב"ם שפסק כמפורש (בפיהמ"ש שם) כרבא בהסברו של ר' יהודה אליבא דר' יהושע וראיות לו מהגמ' בכריתות ומהתוספתא בשבת כלעיל.