"הביטו אל אברהם אביכם... כי אחד קראתיהו" / ר' יעקב מדן

[מסעי אברהם באספקלרית תורת המספרים למהר"ל.
ובאספקלרית תורת הפרישות והחסידות להרב קוק זצ"ל.]

חלק ראשון: אל תתחבר לרשע. או: בן חברון לסדום.

1."היפרד נא מעלי":

את ישיבתו של אברהם בארץ כנען ניתן לחלק לשלש תקופות. בתקופה הראשונה אברהם מגיע לשכם, מעתיק את אהלה אל מקדם לבית אל, יורד מצרימה,אר חוזר כעבור זמן קצר אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה. בתקופה השניה עובר אברהם לשבת באילוני ממרא אשר בחברון. ובסוף ימיו גר בבאר שבע.

בתקופה הראשונה לישיבתו בארץ מלווה אותו במסעיו לוט, בכל אשר ילך. והמציין את תקופה זו, מדרש חז"ל על הפסוק "והי אמר אל אברהם אחרי היפרד לוט מעימו". (יג; יד). וז"ל: "כל זמן שהרשע עימו, היה הדיבור פורש ממנו" הקב"ה מתגלה לאברהם רק כאשר הוא מטוהר מאותה קליפה, ניצב לבדו אל מול פני השכינה

2. "ויסע לוט מקדם":

"ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". (דברים כ"ד; ב') ובגמ' "אין זה בן זוגו של ראשון. הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכביסה". לגיטין צ'). לאותם שני אנשים משולים אברהם ולוט. אברהם שואף להדבק בשכינה, ומפריד לשם כך את לוט מעליו. ואילו לוט, במקום להצטער על שאינו ראוי להידבק בצדיק, שמח על ההזדמנות שניתנה לו לעבור לארץ עשירה. ארץ רחבת ידים. ארץ שנאמר עליה "כי כולה משקה... כגן ה' כארץ מצרים.(יג, י') מוכן לוט לשלם את המחיר הרוחני של המעבר למדום, ארץ אנשים רעים וחטאים, ובלבד שיוכל ליהנות משמנה של אותה ארץ. אין זה בן זוגו של ראשון. אברהם מבכר את טרשיה של חברון, ובלבד שיוכל לדבר עם השכינה. וזה - האיש האחרון, נכנס לביתם של רשעים. "ויסע לוט מקדם" - הסיע עצמו מקדמונו של עולם (ב"ר על יג; יא.)

אלא, שמתוך עיון בפרשת מגוריו של לוט בסדום, נראה,שיש מקום לדונו לכף זכות. ואולי אף לשבחו על ירידתו לסדום. "ולוט יושב בשער מדוס" - אותו היום מינוהו שופט עליהם". (ב"ר על י"ט; א.) בארץ חוטאת זו, שאין מידה הרחוקה הימנה כחסד והכנסת אורחים, ארץ שהמשפט המעוות וגזילת החלש הם יסודי חוקתה, כאן מתמנה לוט לשופט. ומתוך התנהגותו עם המלאכים רואים אנו, שעשות משפט ואהבת חסד הם דרכו בהנהגת סדום.

וברש"י שם: "מבית אברהם למד לחזר על האורחים". משסובבים אנשי סדום על ביתו, יוצא אליהם לוט בחירוף נפש ובשורת חסד בפיו אל אנשי לב האבן. "רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". (י"ט; ח'). הוי אומר, את מידת החסד האצילית שירש מאברהם. אין לוט שומר בקרבו פנימה. לאורה מנסה הוא לחנך ולהנהיג רשעים אלו. שואף להאיר בתורת דודו מחנכו את מחשכי ארץ העריצות והרשע. וכי לא יפה עשה בכך שירד לערי הככר? מדוע מוגדרת נסיעתו כנסיעה מקדמונו של עולם, והרי מלוא כל הארץ כבודו?!

3. "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"

ובכל זאת, אם דין לכף זכות יש כאן, הרי אמיתה של תורה אין כאן. ואף אם כשחכך לוט בדעתו להיכן לפנות, היתה לו כאמור, סיבה טובה, שיכל על ידה לשכנע את עצמו שמקומו שלו - בסדום, ושלשם כך נבחר ע"י ההשגחה העליונה, הרי נאמנת עלינו עדותה של התורה, שנימוקו האמיתי לבחירת מקום מגוריו החדש היה "וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן". אף אם השיקול החיצוני היה רוחני, הרי ביסודו עמד שיקול כלכלי קר, תאווה פשוטה, לטעום ממנעמי העולם הזה. רצה לוט לנחול את העולם הזה ואת העולם הבא כאחד. רצה לנהוג במידת החסד כאברהם וליהנות מרווחיה של ארץ חמם ורשע. לאכול מפריו של עץ הדעת ולהמשיך להסתופף בצילו של עץ החיים.

לא ידע לוט את מאמרו של רב חיסדא (ברכות ח'), "לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל". ולא הבין את ביאורו של המהר"ל (נתיב העבודה פ"ה) למאמר זה.

הפתח הראשון - סילוק עצמו מכל הבלי העולם הזה. הפתח השני - העליה להתייחדות עם הקב"ה.

הסרת בגדי הזהב היא תנאי ראשון לכניסה אל קודש הקדשים. וכבר ניבא הושע על ההולך לבקש את הקב"ה וצאנו ובקרו עימו, שלא תעלה בידו.(הושע ה; ו.)

בכישלון זה לוט הוא ברא כרעא דאבוהי. חומץ בן חומץ. אף הרן שמת על פני תרח אביו, דרשו בו חז"ל, שהלך לקדש את השם. אך גם נכונותו לקידוש השם לא היתה בכל מחיר. "אמר - אם נימרוד נוצח, אני משלו, ואם אברם נוצח, אני משלו". הסכים ליפול לכבשן האש על ייחודו יתברך רק על דעת שייעשה לו נס ויינצל. רצה להידבק בשכינה, אך גם להימנות על המנצחים במאבק. על אלו שאינם נכווים באש. וסופו שנשרף, ומתוך שלא לשמה, לא הספיק לבוא לשמה. ובבר היה אליהו מצוות על העם ואומר: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" ובכל זאת, עם מטען רוחני גדול הולך לוט לסדום. עם מורשת בית אברהם. האם יצליח לנוטעה באנשי מדום או שמא חס והלילה יושפע מהם, יטמע בהם?

4. "העולם הזה נברא באות ה"א".

הבעייתיות שבאישיותו של לוט, הוא במידה רבה בעייתה של כלל הבריאה. והמתח שבין שתי שאיפותיו המנוגדות, הוא הוא המתח שבין שני הניגודים שביסוד העוה"ז שנברא בה"א. (ע' חגיגה ט"ז וברש"י על בראשית ב; ד.) ובמהר"ל: "כי הה"א יש בה שני חלקים לרמוז כי העוה"ז יש בו שני דברים. שהוא עולם גשמי, ומ"מ דבק בו ג"כ מדריגה עליונה קדושה. והה"א הוא דלי"ת ובתוך הדלי"ת יש בו יו"ד". עכ"ל_(דרך החיים פ"ה משנה א'.) "כי בית ה' צור עולמים" (ישעיהו כ"ו) ישנו עולם שכולו טוב, שכולו אחדות, שכוון אחד לו ודרך אחת.כיו"ד זו, שקטנותה וצימצומה נובעים מהיותה בלתי מורכבת. וזה עוה"ב שנברא ביו"ד וישנו עולם שכולו שניות, פיצול ומאבקים. כה"א זו, ששני חלקים לה. החלק האחד הוא ה ד' והחלק השני הוא הנקודה הקטנה האחת שבפנים. רגלה השמאלית של הה"א. וביתר פירוט בתחילת "נר מצוה", בדברו על ארבע מלכויות שניסו להאביד את ישראל: "דבר שהוא אחד, מסוגל לו האמצעי והיוצא מן האחד הוא מתייחס לד' כנגד די רוחות. והם מיוחדים בדבר זה, שממשלתם יוצא מן ה' יתברך, עד כי הם מבטלים אחדותו בעולם". פירוש לדבריה המספר ארבע מביע את כלל כוחות הרשע שבעולם. אם חזון הנביאים לגילוי מלכותו יתברך מבוטא בגילוי מלכות ה', ומלכות זו קשורה ב "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אהד ושמו אחד" כלומר, באהדות. הרי המאבק נגד גילוי מלכותו ואחדותו הוא ע"י כוחות הפירוד וחוטר האחדות. ואין לפירוד מספר מתאים יותר מן המספר ארבע, וכפי שאנו מתפללים ו"קבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. הפיזור הוא - לד' רוחות השמים.

שני החלקים שבעוה"ז הם איפוא, הגוף של ההא', שהוא ה ד' "ד" והרגל הפנימית שהיא ה". סה"כ חמישה כגיטריה ה"א. ארבעת צדדי הפירוד, והאמצעי המאחד, האחד. ועל מתח זה שבין שבי חלקי הבריאה עמדו חז"ל כבר בפסוקים הראשונים לתורה. "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ר"ל פתר לה לקיא בד' מלכויות". (ב"ר על א; ב) בעוד שהפסוק הראשון בתורה מביע את זיקתה של הארץ לבוראה, לקב"ה, מביע פסוקה השני את זיקתה של הארץ לארבעת כוחות הרשעה הלוא הם התוהו, הבוהו, החשך והתהום. בין שני גלי ענק אלו, האחד והארבעה, מיטלטלת סירת העולם הזה.לרגע עולה הוא לגובהי שמים ע"י גל האחד, ע"י ה"ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ולרגע יורדת היא לעמק תהומות כוחות השנאה, הפירוד הרשע הלוא הם הארבעה, התוהו הבוהו וחבריהם. וכפי שבאים הם לידי ביטוי בעולם בד' מלכויות.

ארבעה הם כוחות הרשעה חמישה הם כוחות הניגוד שבעולם.יש בהם מן האחדות. הרשע עם נקודת הטוב הבלועה בו. מלחמת איתני עולם היא, ומי ינצח בה?

5. "ויהי בימי אמרפל".

מי ינצח בה? זאת למדנו ממלחמת המלכים אמרפל וחביריו נגד ברע וחבריו. ארבעה מלכים את החמישה, (ועי' מ"ש על כך מהר"ל בגבורות ח' פ"י.) שוב פותר המדרש את תעלומת ארבעת המלכים בר' מלכויות. שנער זו בבל. אלסר זו יוון. עילם - פרס וגויים זו מלכות הרשעה. ארבעה אלו מתייצבים נגד החמישה. ומי הם החמישה. ארבעה מהם - ידענו מי הם. שמותיהם מעידים על טיבם. ברע - שרע לשמים ולבריות. ברשע, שמעשיו רשעים. שנאב - ששונא לאביו שבשמים ושמאבר - השם אבר לקפוץ ולמרוד במלכו של עולם. (עי' רש"י יד; ב.) ארבעת כוחות הרשעה הם. אולם ברית המלכים כוללת בתוכה מלך חמישי. מלך בלע הוא היא צוער. אין לו שם לאותו מלך. אין לו יחודיות, אינו נוטה אל הקצה. כל אופיו - כללי. לאחד את הארבעה ולחברם, הוא האמצעי - הבלוע בתוך הארבעה. היו"ד הקטנה המצערית שבתוך הארבעה הגדולים. בעוד שכדרלעומר והמלכים אשר איתו הם הם כוחות הרשעה חסרת התקנה, הם ארבעת כוחות הפירוד והשנאה ללא שום צד הנוטה אל האחד, הרי במלך מדום רחביריו עם כל רשעתם,עם כל השנאה והאנוכיות שאפיינה את סדום ובנותיה, בלועה בתוכם נקודה מצערית, האחדות השבויה בין כוחות הרשעה. נקודה המפיחה תקוה של הצלה. "מצאתי דוד עבדי. והיכן מצאתיו - בסדום". (מדרש תהילים).המצער הבלוע בתוך הארבעה אינו אלא לוט, אביו זקנו של דוד. הוא כח החסד הבלוע בתהום רשעת סדום. הוא הנותן לה שביב חיים, הוא הנותן לה תקוה. הכרזתו, "כי על כן באו בצל קורתי", היא זו שמכוחה עדיין יכולה סדום לעמוד, שעדיין לא נחתם עליה גזר דינה. בעילם ובשנערן באלטר ואצל גויים אין אפילו לוט אחד לרפואה; ארבעה הם. בסדום ועמורה שאינן טובות מהו,שופט בשערו לוט. הוא לוט הנמלט ביום פקודה לבלע היא צוער (י"ט; כ"ג)ואף זו - ניצלת מכוחו.

ארבעה מלכים את החמישה. והארבעה מנצחים. לא, אין שום סיכוי לחמישה במלחמתם. לעולם ייכבשום הארבעה. המצערי הבלוע, הנסתר המצוי בין כוחות הרשעה, לעולם לא יוכל להם. בסופו של דבר יכרע, יפול. החמישה ייהפכו לארבעה. או בפרשתנו, ייכבשו יילכו בשבי לפני הארבעה.

נלחמים כדרלעומר וחביריו בכל ממלכת מדום ובנותיה. אך מטרת מסע הכיבוש איבה סדום ומלכותה. "ויקחו את כל רכוש סדום ועמוסה ואת כל אוכלם וילכו. ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום". משימתם אינה כיבוש סדום ולא ניצחון על עמורה. אין להם מה לבקש באדמה ולא סיבה להילחם בצבויים. אחת היא מטרתם. הכרתת בלע היא צוער. הכרתת מייצג האידיאה של בלע. הלוא הוא לוט. מטרתם אינה הארבעה אלא האחד. הטוב שבכולם. "כי ארבעה הם מתנגדים ליחידך (מהר"ל גבורות ה' פ"י).

6. "הנה נא לי שתי בנות"

החמישה קיימים במרחב הגדול, הלוא הם ארבעת מלכי סדום וחברותיה ומלך בלע בתוכם. הם אף קיימים במרחב המצומצם יותר, בסדום עצמה. הלוא הם אנשי העיר הסובבים את הבית מנער ועד זקן (יט; ד), ולוט בתוכם,הם קיימים אף בלוט עצמו. באישיותו המפוצלת. בתאות ליבו ללכת אל ארץ שכולה משקה כגן ה' ויהא המחיר הרוחני אשר יהא, ובמידת החסד הנטועה בו מבית אברהם, עד כדי חירוף נפש.

אך זאת מלמדתנו מלחמת המלכים. כשם שאין סיכוי לחמשת המלכים נגד הארבעה, שהרי הם עצמם אין ידיהם נקיות, וקרובים הם במהותם לארבעה, ובאמת רק האחד שבהם נלחם נגד הארבעה. כך אין סיכוי ללוט במלחמתו הרוחנית עם אנשי סדים וסופו לכרוע וליפול, שהרי ליבו שלו עצמו חצוי, ואם יד ימינו מסוככת על אורחיו, הרי שמאלו מושטת אל אנשי מדום. ואף כי ממידת ההסר יסודו אין זה פוסלו מלבוא בקהלם של אנשי סדום. "הוציאם אלינו ונרעה אותם'- במשכב זכר. כמו, אשר לא ידעו איש." (רש"י בשם המדרש ע' י"ט; ה'). יודעים הם אנשי סדום להתחבר אל אורחיהם. ואם פת ומים לא יגישו להם, ואם תחת קורת גג לא יכניסום, הרי ישנה גם צורה נוספת להבעת ידידות, להתחברות גילוי עריות. "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו... חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם". ויקרא כז י"ז) אף גילוי עריות חסד הוא. יש בו מהבעת האהבה לזולת. מן הרצון להתחבר, להביא לאחדות בבריאה המפורדת. אח על אחותו, זכר על חבירו. אלא שחסד זה מקורו ברשעה, בטומאה.

ובלוט איש החסד, בו עצמו - נלחמים הארבעה באחד. נלחמים כוחות המדום שבקרבו עם כוחות ה"אברהם" שבו. "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להם כטוב בעיניכם". ותוך כדי דיבור? "רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". חסד טמא של זנות ועריות, חסד טהור של הכנסת אורחים, משמשים אצלו בעירבוביה. ומתור שבחו, אומרים לנו חז"ל, באנו לידי גנותו. וכשאישיותו שלו אינה מגובשת כל צרכה, כשהוא עצמו אינו יודע להחליט באיזו דרך מעדיף הוא ללכת, כיצד יגבר על אנשי סדום. על אנשים שאינו יודע אם הם יריביו?!

וכמו שאין ללוט סיכוי במלחמתו הרוחנית נגד אנשי סדום, כן לא יגבר ולא ינצח אף במלחמתו הרוחנית עם עצמו, עם אישיותו שלו. כאשר אף הטוב, האחד שבאדם עצמו בלוע בכוחות רשעה ופירוד, יכרע ויפול תחתם כשם שנפלו חמשת המלכים לפני הא הארבעה.ואף לוט זה, כמעט שאיבד את טוהר החסד שבו בהפקירו את בנותיו לזנות, לולא שהצילוהו המלאכים ומשכוהו פנימה טרם שהספיק לבצע זממו.

ובלוט כן העולם הזה שנברא בה"א. רגלה של הה"א כורעת ונופלת לפני רשעתה של הדלי"ת. עולם חסר תקוה, חסר סיכוי. לעולם ינצחו בו ארבעת המלכים. ובכל זאת, מה תקוה יש לו לעולם כזה?

7. "והוכן בחסד כסא"

אכן, נסיעתו של לוט להדום, מוגדרת כנסיעה מקדמונו של עולם. אין זו נסיעה כדי לטהר את סדום,אלא כדי להתחבר בה. ובמצבו הרוחני,נידון כל ניסיון לשפוט בצדק ובחסד את אנשי מדום לכישלון מראש. סירתו של לוט, לא רק שלא תציל את טובעי ים הרשעה, אלא תטבע בתוכו אף היא. כי קברניטה של הסירה נגוע באותה מחלת ים עצמה, העימות בין הארבעה לאחד, המצערי. קדושה שבו אינה גלויה. נסתרת היא, בלועה היא.ושמא על כך נקרא שמו לוט. "לוט - עטוף, מכוסה, נתון בתוך". (מילון עברי "מאלף עד תיו":) טמון הוא חסדו של לוט. מחכה לאחרית הימים. לגילוי הנסתר, להסרת העטיפה. ממתין למלכות שעתידה לצאת מזרעו שהרי כל מהותה של מלכות - ההתגלות. ולעתיד לבוא, כשחסדו של לוט מיתקן בחסדה של בתו רות, מתגלה החסד האמיתי שבו - המלכות. וכך מנבא ישעיהו במשא מואב, בנו של לוט. "יגורו בך נידחי מואב... והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באוהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק". (טו, ה.) ומה רב ההבדל בין שיפוטו של לוט בשער מדום, לשיפוטו של מלך המשיח, שעתיד לעמוד מזרעו. במלכות העתיד יתגלה ההסתר. וכך חוזה בן אמוץ את אחרית הימים: "ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים. שמנים ממוחיים שמרים מזוקקים. ובלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגויים. ובהמשך: "ונדוש מואב תחתיו כהדוש מתבן". (ישיעיהו כ"ה; ז' י').

ביום הוא יסיר ה' את הלוט, את המכסה. ביום ההוא תתגלה האמת הפנימית, המקורית. ביום ההוא לא מסיכה תראה, אלא הפנים שמאחוריה. וכל זה ע"י משתה שמרים מזוקקים, משתה שמרי יין ישן נושן. ע"י היין יתגלה ההסתר, שהרי נכנס יין יצא סוד.

ושמא זהו גורלו של לוט בעת שמקים הוא מלכות ישראל, במשתה היין שעושה במערה. שמא חזי מזלו שהגיעה העת להסיר את הלוט, להסיר את ההסתר מפני גילויה של מלכות עתידה. והלוא אף בפורים שותים יין כדי לגלות על ההסתר כדל להסיר את המסכה. שהרי אסתר מהת' מניין וכו ואכמ"ל. היין מסיר ההסתר כשם שהדייש מסיר הקליפה. אולם היאך יוצא אותו חסד נסתר שאצל לוט אל הגילוי. האמנם ע"י יין בלבד? על כך אי"ה בפרקים שלפנינו. אולם מה שברור הוא,שאם יכול חסדו הטהור של לוט לצאת אל הגילוי לעתיד לבוא, אף רגלה של הה"א לא איבדה תקוותה. יבולה היא לקץ הימין לגבור על הדלי"ת. אולם כיצד?!

8. מה בין עמק השידים לדן:

קביעה זו שקבענו שאין האחד יכול לארבעה המקיפים אותו, ושרגלה של הה"א תיפול ותכרע לדלי"ת הסובבת אותה, נכונה היא למערכת עמק השירים. שם ניגף לוט ומדום ועמורה עימו. לפני מלכות הרשעה של כדרלעומר וחבריו. אך אינה נכונה במערכה השניה, במערכת דן. החמישה והאחד שבתוכם ניגפים לפני הארבעה. אך האחד הבודד, העומד לבדו, וזה שלא נטמע ברשעה ולא נטמא בה, הוא יתמודד כנגד הארבעה ואף יוכל להם. "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי: העברי - אברהם מעבר אחד וכל העולם מעבר אחד". (ב"ר עא"ת) זה שבחר לו את טרשי חברון, ובלבד שלא ידבק ברשעה, זה שיודע ומכיר בכך שהארבעה הם אויביו, ושאינו קורא להם "אחי", כדרך שקרא לוט לאנשי סדום (י"ט; ו'), זה שיודע שמלחמת חורמה לו בארבעה, ושאין ליבו כמה ומתגעגע לחברתם, הוא כן יוכל להם. וכשם שהבטיחנו הנביא שביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כך מובטחים אנו בניצחונו של האחד על ארבעת מלכי הרשעה, בנצחונו של האחד במערכת דן. זה שניגבו לוט ומלכי סדום לפני ארבעת המלכים, כיוון שלא ראו בהם אויבים. כיוון שבסתר ליבם בער הרצון שאכן ינצחום הארבעה וישתלטו על הבריאה. כיוון שלא היה ליבם שלם עם החמישי שעימם. ובלשונו של מהר"ל: "וכמו שהיד ימין גובר על שמאל, כך היו אלה חמישה מלכים עובדים את הארבעה מלכים, ואח"כ היה אברהם יחידו של עולם גובר על הצדדים אשר יוצאים מגדר מציאות ומנצח אותם". (גבורות ה' פ"י.)

מכוחו של אברהם ניצל לוט. ומכוחו של לוט ניצלים כל המלכים אשר עמו, מלכי סדום ועמורה.

ועם בעוה"ז שדומה לה"א כורעת היו"ד הבלתי עצמאית, היו"ד הקטנה, היחידה, המהווה את רגלה של הה"א, בפני הדלי"ת המהווה את גופה של הה"א, הרי באה היו"ד העצמאית, הבודדת, זו שעוה"ב נברא בה ומצילה את היו"ד המשועבדת לדלי"ת ומכוחה את כל הה"א. "כי בי-ה ה' צור עולמים. עולם הזה נברא בה"א ועולם הבא נברא ביו"ד". העוה"ז היה מתמוטט וקורס תחתיו תחת נטל רשעתו לולא תקוותו הגדולה - העולם הבא, עולמו של יחידו

של עולם, עולם שנבדל מן הרשעה עולם שמובע ביו"ד הקטנה והיחידה. היו"ד הנבדלת, היא היא אברהם יחידו של עולם. היו"ד המשועבדת לדלות, רגלו של הה"א - הלוא היא לוט.

9. "ההרה הימלט פן תיספה"

"טוב אחרית דבר מראשיתו". סוף סוף בא הקץ לשביו של לוט ולתלאותיו וניצול על ידי אברהם, שחרף נפשו עבורו ולחם כיחיד בגד רבים.

הסברה היתה נותנת, שילמד לוט את לקחו. יבין לאן הוליכה ערכו בהתחברו לרשעים, יראה את ההבדל בין עוצמת חסדו של אברהם שלא התחבר לרשע, עוצמה שארבעה אדירי עולם לא יכלו לה, לעומת קלישות.חסדו שלו עצמו, שהובילה אותו לשבי.

הסברה היתה נותנת שיטוש את סדום על בני הבליעל שבה, ויעלה חברונה, להידבק בדורו הטוב מהם, שיבין מהו המחיר שנדרש הוא לשלם עבור מגורים בארץ שכולה משקה, שיווכח שלעולם לא יוכל ליהנות מפריו של עץ הדעת בצילו של עץ החיים.

אך כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא! "ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באיוולתו". למדנו החכם מכל אדם. וככלב זה *אף מיודענו לוט חוזר למדום ולחטאיה. על העולם הזה לא יוותר בשום מחיר.

ושוב מתרגשת פורענות על סדום, והפעם כבר נגזרת הגזירה. לא ע"י שליחים נפרע ממנה הקב"ה הפעם, אלא הוא עצמו, כביכול, יורד לתובה. "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשוק (יח; כ"א) ושוב מטריח הוא לוט כלפי מעלה לעשות לו נס. ושוב, לא בזכותו אלא בזכות אברהם. "ויהי בשחת אלוהים את ערי הככר ויזכור אלוהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט".(י"ו; כ"ט)

הארבע שלוט ניצל מתוכן עתה, אינן שנער, אלסר, עילם וגויים, אלא סדום ועמורה אדמה וצבויים. ובכל זאת מצליח להציל עימו את כל החמישי הבלוע בארבעה, את בלע היא צוער.

פעם שניה נעשה לו נס. פעם שלישית מובטח הוא שלא ייעשה לו.

אם רק יחשוב בליבו לרגע, שעדיין חפץ הוא בארבעה מבאחד אם יכסוף ולו כיסוף קל למדום - לנציב מלח ייהפך, ואף זכותו של דודו לא תועיל לו. "ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר הימלט על נפשך אל תביט אחריך". (י"ט; י"ז) אכן, ידע המלאך עם מי יש לו דין ודברים. עם אדם שאף כשעולה הוא במעלה ההר, ממשיך לפזול כל הזמן מאחורי גבו אל העמק,אל השאול, מתמהמה מליטוש את סדום. עדיין פוסח על שתי הסעיפים. יפה הזהירו: "אל תביט אחריך".

"לכו ונלכה אל הר הן אברהם קראו - הר 'ההרה הימלט', מצוה המלאך את לוט. רק על פסגת ההר יש לך תקנה רק מכח ההידבקות באחד המיוחד יינצל האחד הבלוע. אך כוחותיו של לוט אינם עומדים לו עוד לדבוק במחנכו מצילו. "ואנוכי לא אוכל להימלט ההרה". (י"ט; י"ט) מצליח לוט לצאת מכלל מדום. אך להר אינו מגיע. שוב מוצא הוא לו פשרה על פי דרכו. ושוב מעורב חסדו בחסד הטמא,במעשהו המכוער עם שתי בנותיו. שוב ראו חז"ל במעשהו פנים לכאן ולכאן.

וכמה גלגולים חייבת מידת החסד שבו לעבור עד שתופיע בהופעתה המזוככת ברות המואביה. ואף בזו - מכוחו של אברהם, אבי החסד האמיתי, הנבדל. שהרי כל מה שיש בגרים - מכוחו של אברהם אביהם של גרים הוא. כל ניצוצות הקדושה שבאומות העולם הבאים להידבק במקורם, הלוא הם הגרים, שנשמתם עמדה בהר סיני, אך טעתה במשך הדורות ונבלעה בטומאת נוכרים, דרך אברהם עושים הם את דרכם. אברהם נקרא - אביהם של גרים.

דורות על דורות חייבים לעבור כדי לתקן את שלא אזר לוט כוחו במאמץ נוסף, לא קיים את צו המלאך - "ההרה הימלט". דורות רבים עוד יידרשו כדי להסיר את הלוט, המכסה, מעל מידת החסד האמיתית.

צדיק שבמלכים חזר על שגיאתו של לוט.היה זה יהושפט מלך יהודה,ד שנתחבר עם אחאב למלחמתו בארם. קיצא אל פניו יהוא בן חנני החוזה ונבואה קשה בפיו. "הלרשע לעזור ולשונאו ה' תאהב?! (דהי"ב י"ט; ב.) ועונשו היה, ששילח בו הקב"ה את בניו של לוט, אבי תורת ההתחברות לרשעים, וכמתואר בדה"י (ב, כ; א'): "ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה". חטא יהושפט שוב בהתחברותו עם אחזיהו בן אחאב, רשע בן רשע, לשלוח אניות תרשישה שוב נענש, והפעם עפ"י נבואת אליעזר בן דוודהו: "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך". (שם כ; ל"ז" אך שלא כלוט, אחרי ששגה פעמיים חזר בו לגמרי. "אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט, יילכו עבדי עם עבדיך באניות ולא אבה יהושפט". [מלכים א' כב; נ') התחברותו של יהושפט לאחאב ומשפחתו היא שגרמה בסופו של דבר להמלכת עתליה המרשעת על יהודה ולהכרתה כמעט מוחלטת של מלכות בית דוד.

כלוט היה ולא כלוט. כלוט - נתחבר לרשעים. שלא כלוט - אף כי מעשהו לא רצוי, כוונתו היתה לשם שמים. אך נרחיב עניינו בהמשך דברינו, אם גומר ה' עלינו.

10. "ויבוא עד חברון"

כותרתנו לחלק זה של המאמר - "בין חברון לסדום". עניינה של מדום ביארנו. ננסה לייחד מילים מספר למהותה של חברון, ולאיש אשר בחר בה לשבתו. שלא כאחיו לוט, מואס אברהם בארץ שכולה משקהי ברשע ובעושר המדומה הבא ממנו. בוחר לו בטרשי חברון (ע' רש"י במדבר י"ג; כ"ב), עומד מנגד על ההר ומשקיף על העיר שעשנה עולה. עובד את אלוהיו לבדו. חברון שם העיר אשר בחר. לא פירוד כארבעה או כחמשת מלכי סדום אלא חיבור. כך נאה לו וכך יאה לו, שהרי אחד קראו הי. "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיהו" (ישעיהו נ"א; ב'.)

אברהם העברי. שבל העולם מעבר אחד ואברם מעבר אחד. כלוט אחיו, אף הוא חולם על מלכות שתצא ממנו. אך אין פניו למדרש בתהילים "מצאתי דוד עבדי. והיכן מצאתיו - בסדום". אלא לפשט פסוקי ספר שמואל. "ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה... וימשחו את דוד למלך על ישראל". (שמ"ב ה; א'-ג') חברון היא עיר החיבור, האחדות. לה יאה להיות ערש מלכות ישראל. ובמהר"ל: "שהמלך הוא המאחד את הכל תחתיו". (אור חדש - הקדמה.) מלכות ואחדות - חד הן. וכפי שמביען זכריה בסוף נבואתו וכפי שהזכרנו כבר בחיבור זה, חלום המלכות של אברהם הוא בדרך לחיבור אשר ב'ה' למלך על כל הארץ ה' אחד ושמו אחד'.

וכאן מקום עימי להעיר על טיבה של עיר זו. על הפסוק "ויעלו הנגב ויבוא עד הברון",(במדבר יג; כ"ב) שבפרשת המרגלים, דרשו חז"ל שכלב לבדו בא שמה, להתפלל על קברי האבות שיצילהו ה' מעדת מרגלים. וכך אכן משתמע מקבלתו אותה לנחלה בגלל שדרך בה. (יהושע י"ד.) אך מעודי תמהתי על מדרש זה. היאך ניתן לומר שכלב הגיע לחברון בגפו, והלוא מקרא מלא דיבר הכתוב, "ושם ראינו את הנפילים בני ענק בן הנפילים". (במדבר יג; ל"ג) והלוא מקומם של נפילים אלו מפורש בפרשה: "ויבוא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק". ומהקשרם של דברים, ברור שאליהם נתכוונו המרגלים?

אלא שלא בחינם זכתה חברון לשמה זה, כעיר החיבור והאחדות. עמל רב היה אברהם צריך להשקיע כדי לחברה אחת על אחת. כדי להופכה למשכן אחד. שהרי, "ישם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים הוא". (יהושע י"ר; ט"ו) עירם של שלושת ילידי הענק ואביהם היתה חברון. על שמם בקראה. על שם ארבעת רשעי עולם אלו. והפיכתה של העיר מקרית ארבע מעירם של ארבעת כוחות הרשעה המוכרים לנו, מערש של ד' מלכויות לחברון, לעיר של חיבור ואחדות, לערש מלכות האחת, מלכות ישראל, לא היתה דבר של מה בכך. (וע"ע בזוה"ק תחילת פר' חי שרה. והמשכיל יבין ואכמ"ל.)

מה קרובים היו המרגלים לכלב ומה רחוקים ממנו היו. כמוהו הגיעו אל אותו מקום ממש וכפי שמעידים לנו הפסוקים. אך מה רחוקים היו באותה אדמה עצמה. כלב הגיע לחברוו, לקברי אבותיו ורשעים אלו הגיעו לקרית ארבע. לארצם של הנפילים. כלב בא לקברו של מנצח מערכת דן, וממנו שאב את כוחו לומר "וה' איתנו אל תיראום". (י"'; ט') ואילו הם - לאחוזתו של אבי בני הענק הגיעו. וממנו שאבו את חולשתם לומר "ונחי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". בוא וראה, אותו מקום עצמו. ואיך נראה הוא מנקודת מבטו של הצדיק וכיצד מנקודת מבטם של רשעים. ואף חז"ל בעינם הטובה, את התואר "האדם הגדול בענקים",שנותן המקרא לארבע, אבי בני הענק, העניקו חז"ל לאברהם אבינו ע"ה.

חלק שני: הוי מתלמידיו של אהרן. או: בין חברון לבאר שבע

1. "הן לי לא נתת זרע".

ונשוב לאברהם. נפרדנו ממנו (פרידה ע"מ לשוב, כמובן, ולא ע"מ להישאר בצוער) בהיותו משקיף מרחוק על מדום העולה בעשנה וברשעתה, נפרדנו ממנו בהיותו אחד. בהיותו בלתי מתחבר לרשעים בחברון משוחח הוא עם מלאכים. עולה במעלות הנבואה, ומחברון שואב הוא את כוחו למלחמתו בארבעת המלכים. ממנה שואב את כוחו לשנוא את הפירוד שבארבעה ולהילחם בו. שהרי חברון שמה. ומשחוזר מדן עטור כתר מנצח, וכל האומות מושוות בעמק המלך להמליכו עליהן, מרים ידו לאל עליון שלא יקח ממלך מדום מחוט ועד שרוך נעל. זוכר הוא מה עלתה בגורלו של בן אחיו ברגע שרצה ליהנות מרכושה של סדום, ותשובתו נחרצת: "ואם אקח מכל אשר לך". (י"ד; כ"ג) לא ייהנה מסדום אף כשוה פרוטה. רוצים אלו לקבל מלכותו, אך הוא חוזר לחברון שלו, להיות אברם העברי זה שנמצא מעבר אחד של העולם.

אכן חיים נאים הם. חיי קדוש עליון המתייחד עם בוראו. "קשה מאד לסבול את החברה. את הפגישה של אנשים השרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי". "האדם שנשמתו מאירה בקרבו מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה התדירית של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה". (אוה"ק ג' עמ' רע"א) "יש שעות שאדם חש, שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה. מאד מרוכז הוא אז בעצמיותו. העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה". (שם עמי רס"ט)

אלו הם חיי חברון. ובכל זאת, עם כל יופים, דומה מטריד משהו את מנוחתו של אברהם. חסר לו משהו. "ויאמר אברם, הן לי לא נתת זרע". אחד הוא אברהם. אחד קראו קונו. אחד ויחיד עד שאפילו בן להמשיכו אין לו.

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". הרמב"ן מקשה, מאי רבותא היא מצד אברהם להאמין בהבטחת הזרע. הרי אף גדולות מכך ראה, בכבשן האש של נמרוד ובמלחמת המלכים. ועל כך משיב המהר"ל:

"כי הדבר לתת לו זרע, הבטחה גדולה מאד היא. כי היה יודע במזלות שלא יהיה לו זרע". "כי אין ספק ששינוי המזל הוא יותר קשה משינוי הטבע. כי הטבע הוא כח טבעי, יותר בקל להשתנות ממה שישתנה מעשה שמים". (גבורות ה' פ"ז.)

קל לפניו, יתברך, לשנות למען אברהם את כוחות הטבע. כוחות החומר הנמוכים הגשמיים. מי הם אלו בפני כוחו הרוחני של אברהם הקורא בשם ה'. ומי שאמר לאש שתדלק,הוא יאמר לה שתכבה ותצטנן משירד אברהם לכבשן האש של נמרוד.

אר קשה, כביכול, לפניו יתברך, לשנות למען אברהם את מעשה השמים. את כוחות ההשגחה העליונה. שהרי לא עקב חיסרון ביולוגי לא הוליד אברהם בנים. אחד קראו הקב"ה. ולאחד - אין שני. אחד הוא אברהם בעבודת ה' שלו ואחד יישאר ללא מתחרה, ללא ממשיך, ללא יורש. האור נברא ביום אחד וגנזו הקב"ה לעתיד לבוא, ליום שכולו אחד, ליום שבו ה' אחד. בעולם של ריבוי אין המשך לאור. רק הבריק בעולם ומיד נגנז. אין מגע לבריאת יום אחד עם עולם של ריבוי. אדם שנברא כאחד - אף לו, אין המשך ואין ריבוי. הפריה והרבייה, מושגים שונים הם ביסודם מן האחדות. עקב עיקרון מהותי בעולם לא היו לאברהם בנים. שינוי כל סדרי הבריאה וההשגחה נצרכים כדי להבטיחו זרע. אולם כיצד?

2. "שבע ביום היללתיך".

גדולים הם דבריו של ניתאי הארבלי, ששנה לנו במסכת אבות: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (פ"א משנה ז'.) ובחלקו הראשון של המאמר ניסינו לרדת מעט לעומקם. ועהיין אין דעתנו נוהה מכך. ריחם של מי נח, של תיבת נח נודף מהם. תיבת נח על כל חסרונותיה ועל צעקת "רעיא שטיא", שצעק הקב"ה על קברניטה על כך שלא ביקש רחמים על בני דורו. (זוהר ח"א רנ"ד.) האומנם כלו כל הקיצין. האם אין לאנשים שנשמתם קטנה מזו של אברהם ויהושפט תקוה בעולם. ולו גם רשעים הם. האם נגזר עליהם ניתוק גמור ואובדן מארץ החיים. האם לא יחוש איש לעזרתם? האם אין שום צורה של חיבור בין הנבדל העליון לבין חבירו הפחות?! הבה ננסה להעזר שוב במספריו של רבינו המהר"ל מפראג.

הפחיתות שבעולם הבלחי נבדל אינה מבוטאת אך במספר ארבע. אף המספר שש מביע פחיתות זו. "וזה כי העולם הזה הוא גשמי. וכבר ידוע כי הגשם יש לו חילופי צדדים ששה ועל ידם הגשם שלם". (תפארת ישראל פרי מ') פירוש לדבריו: לעצמים החומריים בעולם התפשטות לששה צדדים. (החומר הוא תלת מימדי, אורך רוחב וגובה, ולכל מימד שני קצוות. ס"ה יש לחומר ששה קצוות, הלוא הם שש פיאותיה של הקוביה או של התיבה) וממשיך המהר"ל: "והצדדים האלו שייכים לגשם. ויש עוד גבול נבדל לעצמו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לאחור ולא לפנים. רק עומד באמצע ואין האמצעי הזה מתייחס לגשם. כמו ששה צדדים... ומתייחס אל הבלחי גשמי". פירוש לדבריו. צדדי הגשם הם ששה. הם הצדדים הנגלים, הנראים לעין, החושיים. אך מלבד ששה אלו קיים גם שביעי. בלתי נראה, בלתי נתפס, כמעט בלתי מושג.בבחינת ליבא לפומא לא גליא. המתבונן בגשם אינו רואהו, אינו יכול למששו, אך הרעת אינה מרפה מקיומו. ככל שמנסה אתה להתעלם ממנו, להתייחס אך לששה, ניצב הוא לנכחך וכולו אומר, הנני. משול הוא לנשמה שבגוף.חש אתה בקיומה, אם כי אינך יכול להגדיר לעצמך תחושה זו. אינה נתפסת ואין לה צורה. אך היא העושה מכל חלקי הגוף, מאבריו וגידיו, ענין אחד, עצם אחד. צדדי הגשם הנתפסים – ששה. עצמותו, מהותו, נשמתו - אחת היא. היא המאחדת את הששה וקובעת,דבר אחד יש כאן. יום יום רואה אתה את פרטי הבריאה. שמש וירח, בהמה ורמש, שמים וארץ. זוהי בריאת ששת ימים. יום אחד בלבד ניתן לך להציץ אל מה שמעבר לפרטים. אל מה שמעבר לפרטים אל מה שמאחד את כולם. אל מה שיוצק לתוכם תוכן אחד ומשמעות אחת. יום שלא נברא בו שום דבר פרטיי גשמי. יומה של נשמת הבריאה ועצמותה - יום השבת.

ולפי הגדרתו של מהר"ל - הששה מביעים את החומר. השביעי - את הצורה. כשולחן זה שנסריו מחולקים לארבע רגלים ולטבלה שעליו. אך משמעותו ייעודו, תוכנו שעל שמו נקרא שולחן - אחד הוא. הראשונים - הם החומר. האחרונה - הלוא היא הצורה. בעולם החומר שולט הפירוד, הריבוי ניכר בו הצורה - לעולם אחת היא.

עולם של ששת ימי המעשה - של שמש וירח הוא, של בהמה ורמש. הם ופרטיהם ופרטי ופרטיהם.עולם של שבעת ימי השבוע - בריאה אחת היא. והאחת, לעולם קשורה היא ביחידו של עולם, בקב"ה. כן הוא לגבי שבת וששת ימי המעשה, וכן הוא לגבי כל חומר וצורה, כל גוף ונשמה. כל גשם מגולה ותוכנו הפנימי. ה'שש' הוא מספרה של הפחיתות החומרית. "לפי שדבק בחומר ההעדר והחיסרון, שהוא רע". (תפא"י פי"ב.) השביעית היא לעולם המציאות העליונה.

יחס זה שבין השש לשבע, הפחות והנשגב, הרע והטוב, מזכיר לנו מיודעים ותיקים. הלוא הם הארבעה והחמישי. אך הפרש גדול יש ביניהם. אם הארבעה מכריעים את החמישי ורומסים אותו תחתם, לא כן הששה. אלו הולמים את השביעי ונעשים לו כענק לצוארו. וכבר דרשו חכמים על הפסוק "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - זו מצות עשה. ורק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. אל לו לאדם לעשות כל ימיו שבת. דוקא מכוחם של ששת ימי החולין מתעלה השבת ומתקדשת. והיא נאה למקומה בין ששת ימי החול, ומקומה נאה לה. ומאליה מתבקשת השאלה, אם מסרנו על החמישי הנבדל ביסודו, להשתבץ בין הארבעה, מה יעשה השביעי בן הששה. וכי מה לו לכהן בבית הקברות?

3. "פתחו לי שערי צדק... זה השער לה".

תשובה לכך נראית לי מתוך יחסם של הפילוסופיה בכלל והמהר"ל בפרט למושגי החומר והצורה. "לפי שלא נמצא חומר בלי צורה כלל והרי הוא כאשת איש תמיד, לא ישתחרר מאיש" "כללו של דבר החומר הנשמע, קל להנהיגו". (רמב"ם מור"נ ג; ח) ובמהר"ל:

כי הקרוב אל החומר הוא מקבל, כאשר ידוע. כי החומר מוכן לקבלה: (תפא"י כ"ה) "כי החומר תמיד עבד הוא, ותמיד תחת רשות האחר". (גבורות ה' פ"ג) פירוש, החומר אינו יכול להופיע בעולם כשלעצמו. ה'היולי' הקדמון שברא הקב"ה, לעולם יופיע בצביונו ובקומתו. שמים וארץ ימים וכל אשר בהם. כל חתיכת עץ וכל אבן, צורתה עליה. החומר זקוק לצורה. משתוקק אליה, דבק בה. כך הוא במושג המצומצם של החומר ה'היולי', וכך הוא במושגו הנרחב יותר. אם זיהה הרמב"ם את האשה עם החומר, הרי דיבר גם על השתוקקותה לאיש. ובחז"ל, "יותר ממה שהאיש רוצה להינשא. (גיטין נא.) ואם מגדיר מהר"ל את המצרים כעם חומרי, עפ' הפסוק: מצריים... אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כ"ג; כ'), הרי לעתיד לבוא, באה דוקא משפחת מצרים בראש כל אומות כדי לקבל השפעה ותוכן מקדושתם של ישראל. (זכריה י"ד י"ח י"ט.)

כאן בנקודה זו, טמון ההבדל בין יחסם של הארבעה לחמישי לבין יחסם של השש לשביעי. בוא וראה מה בין הארבעה לששה. אלו נקראו רָעִים ואלו נקראו רָעִים. אך "הארבעה הם מתנגדים ליחיד". והששה משתוקקים לשביעי, מרגישים את זקיקותם לו. חשים שאינם יכולים בלעדיו. "אמרו עליו על שמאי הזקן שהיה מוצא בהמה נאה בשוק, היה אומר זו לשבת. למחר היה מוצא נאה הימנה. היה אומר זו לשבת" וכו'. (שבת קי"ט) כל יום ויום הרגיש את זקיקותו לשבת כאשה המשתוקקת לבעלה. כלומר, אלו ואלו פחותים הם. אך יש שטוב להם ברשעתם, אינם מוכנים לקבל השפעה. אינם מוכנים לנסות לעלות, לשנות את מצבם העגום, הלוא הם הארבעה. אם יקבלו את האחד לחברתם, מיד יתריסו כנגדו - האחד בא לגור וישפוט שפוט", כדרך שאמרו אנשי סדום ללוט. ואלו הם הארבעה. ויש שמודעים לחסרונם. מתביישים בו. מחפשים את השביעי כדי להידבק בו. אם יקבלוהו לחברתם יבקשו לעלות אליו, ולא להורידו אליהם. חמריים הם הששה. רָעִים נקראו. אולם רַע כמותם, לא "בדה תקוותו. לא אל השאול סלולה דרכו.הוא שאמר הפסוק: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י'. זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהילים קי"ח, י"ט; כ') ודרשו חסידים: אדם החש שהוא נמצא בחוץ, ומתדפק על השער וחפץ להיכנס, אין צורך לפתוח לו שער. עצם רצונו להיכנס - הוא עצמו השער לה'.

4. מעשיהם של האב ושני בניו

לקראת סוף חלקו הראשון של מאמרנו, עזבנו את יהושפט העומד נבוך מול צבא עמון ומואב העולה עליו לאחר נבואתו הקשה של יהוא בן חנני על התחברותו לאחאב, במלחמת רמות גלעד. עזבנוהו עומד על אניותיו השבורות בעציון גבר, כנבואת אליעזר בן דוודהו, על התחברותו עם אחזיה בן אחאב. על התחברותו לשני רשעים אלו, נענש. על התחברותו לרשע שלישי, לא זו בלבד שלא נענש, לא זו בלבד שלא קיבל תוכחה מפי נביא, אלא אדרבה ואדרבה, נשמעה מפי נביא אהבה מסותרת אליו. היה זה במלחמה נגד מישע מלך מואב, שפשע בישראל אחרי מות אחאב. יהושפט נענה אז לבקשת יהורם בן אחאב לצאת עימו למלחמה במואב. ובדרכם פנו לדרוש את ה' מאת אלישע. אלישע, כראותו את יהורם עובד הבעל, קצף: "מה לי ולך,לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך". ובהמשך דבריו נשבע: "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". (מל"ב ג; י"ג; י"ד.) כלומר - לא די שלא עמדה חובתו של יהורם כחיץ בין אלישע ליהושפט, אלא שעמדה זכותו של יהושפט ליהורם, שיקרב אלישע אף אותו. ואכן, בשורת ניצחון היתה בפי אלישע ליהורם.

עם אב ועם שני בניו נתחבר יהושפט. על אב ובנו הראשון - נענש. על בנו השני - נזכר שמו לטוב. והרי הללו קרי - אחאב ואחזיה בנו, עובדי עבודה זרה, ואף זה, כלומר יהורם, עובד עבודה זרה. ומה נשתנו אלו ממנו?

התבוננות בהתנהגותם של שלושת המלכים תתן לנו את התשובה. אחאב מבקש מעם יהושפט לצאת עימו למלחמה על ארם. יהושפט מסכים,אך מבקש לדרוש את דבר ה'. (עי' בפסוקים במלכים א' תחילת פר' כ"ב) כמענה לדרישתו קובץ אחאב את נביאי הבעל, (עי' רד"ק) ומשדורש יהושפט דוקא נביא לה', עונהו אחאב: עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו, כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע. מיכיהו בן ימלה" (כב, ח). נכונותו של אחאב לקבל את דבר הנביא מותנית בכך,שהנביא יתאים לדרישתו ולרצונותיו שלו. לקבל השפעה מפי נביא, לשנות את עצמו, לבטל את עצמו כלפי הנביא, לכך אינו מוכן. מקבל הוא את מיכיהו לנביא,כדרך שמקבלים אנשי סדות את לוט לשופט. רק כל עוד מתאים הוא לדרישותיהם. התחברות יהושפט אל מלך כזה, כמוה כהתחברות לוט לאנשי סדום.

גרוע מאחאב-בנו, יורשו הראשון, אחזיהו, משנופל בעד השבכה שבעלייתו ונפצע, הולך הוא לדרוש בבעל זבוב. יודע אחזיה שאין ממש באותו זבוב. אך מחפש הוא אלוהים שיאמר לו את אשר ברצונו לשמוע, ולא אלוהים שיאמר לו את האמת, ולו גם תהיה זו אמת מרה. אליהו נגלה למלאכי אחזיהו בדרכם, (ע' מלכים ב' פ"א.) ובמצות אדונם דורשים ממנו אלו - "איש האלוהים, כה אמר המלך מהרה רדה". (א; י"א) פיו הכשילו לאותו אדם. אינו רוצה לעלות אל הנביא, אלא להורידו אליו. והנבואה שמקבל: המטה אשר עלית שם, לא תרד ממנה". בהתחברותו אל יהושפט, אינו רוצה לעלות אליו, אלא להוריד את מלך יהודה אליו. אף על התחברות אליו נענש יהושפט.

שונה משניהם יהורם, אחי אחזיה ובן אחאב. משיוצא למלחמה, רואה הוא את יהושפט כמפקד המערכה, ("מי בראש, בן ישי בראש" סנהדרין ק"ב) ואתכסגן בלבד היפך ממה שעשה אחאב אביו ' ליהושפט, (השווה מלכים בי ג'; ח' למלכים א' כ"ב; לי.) שראה את עצמו כמפקד, ואת יהושפט כנגרר אחריו. את נזיפתו של נביא האמת מקבל יהורם בהכנעה, ואינו אץ לחפש נביא שקר או זבוב כלשהו. ועל שאלת "מה לי ולך" עונה: "אל, כי קרא ה' לשלושת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב". (ג; י"ג.)

אם דומה היה יהושפט אצל אחאב ואחזיה לרגלה של הה"א, לחמישי שבין הארבעה, דומה הוא אצל יהורם לשביעי שמעל לששה. וכשם שימי החול מגדליו את השבת ומתגדלים מכוחה, כך הוא יהורם אצל יהושפט. עליו אמר הפסוק. "ויעשה הרע בעיני ה', רק לא כאביו וכאמו." (מל"ב ג; ב')

ומתקו מדבש דברי הרב קוק זצ"ל (אוה"ק ג' עמ' של"ג) על שני המלכים - יהושפט ויהורם. "כשמתחברים ע0 נפשות פחותות של פורצים ורשעים, נפגמים. אבל אם יש בהם איזה דבר טוב ומתכוונים בהתחברות רק אל הצד של הטוב, אז אם כחו יפה, הרי זה מתעלה". ובהמשך: "ואפילו כשיש איזו חיבור לרשע לאיזה צדיק בדרך אהבה, כבר מסולק ממנו איסור ההסתכלות (האסור להסתכל בפניו של רשע.) מפני שע"י חיבורו לצדיק נחשב כאילו יש בו כבר חלק טוב.

ואמר אלישע ליהורם בן אחאב, לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך. משמע, הא ע"י נשיאת פנים...הביט אליו וגם ראהו".

5. מה בין כוס יין לחברתה.

לא חסכנו את שבטנו מלוט על התחברותו לרשעים. לא חסכנוהו אף מניח על שהבדיל עצמו מבני דורו. לוט - ללא סיכוי להעלות את אנשי הרשעה. וביודעו שאם אינו מעלם על כרחו הוא יורד אליהם. נוח, אף כי בין רשעים גר, תקוות נתקו בו לגבי אנשי דורו. "זה ינחמנו ממעשנו" אמרו עליו(ועיי' ספורנו בראשית ה; כ"ט) ואם לוט - החמישי שבין ערי סדום היה, הרי נאמנת עלינו עדותו של הזוהר הקדוש על נוח: 'נוח - בחינת שבת. שנא' וינח ביום השביעיה לא כחמישי בין ארבעה, אלא כשבת בין ששת ימי המעשה.צריך היה להקרין מאורו על בני דורו, אך ביכר להסתגר בתיבתו. 'רעיא שטיא' קראו קונו. אם זוהי שבת, להסתגר ולהתבדל מששת ימי החומר, הרי "בן נח ששבת, חייב מיתה." (סנהדרין פ"ז) לא לבני נוח תינתן שבת,אלא לזרעו של אברהם בלבד. ראה נוח עולם שנידון במים, שתה יין, השתכר ונרדם. בא בנו הקטן, רבעו וסרסו. (עי רש"י ט; כ"ד) אותו נוח שלא עשה פירות בעולם טרם ששקע,לא לימד את העם יראת אלוהים, לא יניחוהו עוד לעשות פירות. כאברהם איש חברון יהיה. לא עוד זרע. יהא גורלו כזה שאמר "הן לי לא נתת זרע". (טו; ג.) ראה לוט עולם שנידון באש. שתה יין, השתכר ונרדם. עשו בו בנותיו תועבה והביאוהו עליהן. אותו לוט שבא לעשות נפשות ופירות היכן שלא נתבקש, בסדום, נענש עתה בנתינת זרעו בעל כורחו במקום שאסור לחיתו. מואב שם בגו בכורו.לדיראון עולם עומד בו שמו.(עי' רש"י יו; י"ז.) לאדם שזרע זרעו במקום שלא נתבקש לכך. בסדום הרשעה וברחם בנותיו.

6. "ויטע אשל בבאר שבע".

ואם לא שכח הקורא הנעים, הרי עמדנו בסוף פרק ראשון בחלק זה של המאמר באברם העברי, באברהם הנמצא מעבר אחד של העולם כשכל העולם מן העבר השני. באברהם, שמשקיף ממרומי ההר על מדום ועל רשעתה ואינו מוכן להתחבר אף לחוטם ולשרוך נעלם. באברהם, שאחד קראהו בוראו, באברהם איש חברון - עיר האחדות והחיבור. באברהם - איש ללא זרע וללא המשך.

"וישכם אברהם בבוקר...וישקף על פני סדום ועמורה...וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן". (י"ט, כ"ח.) גילתה לנו התורה טפח, וכיסתה ת"ק פרסה. גילתה מה ראה אברהם, ולא עוד. מה מחשבות התרוצצו בליבו של אברהם,משראה שלא נענתה תפילתו על אנשי סדום? במה הרהר בראותו כי כלתה אליהם הרעה? זאת לא גילתה לנו התורה. אך שמא ילמד הסתום מן המפורש?!

תכף לראיתו של אברהם - נסיעתו גְררה. (כ; א) בעוד שבחברון לא שמענוהו מדבר אלא עם אלוהים ומלאכיו, נכנס עתה אברהם לארץ מיושבת, ארץ פלישתים, וכבר שומעים אנו אותו משוחח עם אנשיה, מתפלל עליהם. על אנשי סדום התפלל, ולא נענה. על אנשי גרר - מתפלל ונענה. על אנשי סדום - מראש ההר התפלל. על עמו של אבימלך - מתוכם התפלל,כשליח ציבור.

וכמה שונים הם רשעי סדום מ"הגוי גם צדיק" (כ; ד), הלוא הוא אבימלך. אף אנשי גרר 'זוכים' לתואר בלתי נכבד,"רק אין יראת אלוהים במקום הזה". (והמעיין ברש"י יווכח שלא היתה זו 'הוה אמינא' בלבד.) אך קשה שלא להתרשם מן הכבוד שהם מזכים בו את אברהם. מן הדרך-ארץ שבפנייתם אליו. חשים הם בנחיתותם לעומתו, מבקשים את תפילתו עליהם. אין ביחסם אל אברהם מאומה מיחסם של אנשי סדום ללוט. ברית כורת עמהם אברהם. ברית לדורות רבים. ארוונה היבוסי, מזרעו של אבימלך, עוד יזכה שבחלקו, מאבניו ומעציו, יבנה מזבח לה'. עוד יזכה שפרתו תהא הקרבן הראשון על המזבח בבית עולמים.

כשבת שבין ששת הימים מאיר אברהם לאנשי גרר, פלשת.ושם המקום שכורת בו אברהם את הברית - באר שבע.

מה רב המרחק בין חברון עירו של אברהם הבודד, לבאר שבע - עירו כאורם של גויים, כשַבָּתם. בחברון התהלך ערירי. בבאר שבע זכה לריבוי, פקדו ה' בבן שימשיך את דרכו, הלוא הוא יצחק. ושמא יתעקש אדם לומר, אחד הוא אברהם ואין לו המשך, ומאבימלך נתעברה שרה, צר לו הקב"ה ליצחק קלסתר פנים כלאברהם אביו. יש לו לאברהם המשך, כשם שליום השבת יש תוספת שבת.

חלק שלישי: הצדיק העליון. או: בין ירושלים לכל העולם כולו

1. "ויהי אחר הדברים האלה".

שמא תאמר, מיצה אברהם תפקידו בעולם. קרא בשם ה', הקרין מאורו על גויי הארץ כדרך שעשתה השבת לימי החול, וכבר נתבשם העולם מריחה של אמונה, תשובתך בצדך: "משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיוון שעברו ז' ימי המשתה, אמר לאוהבו, כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק." (הנוסח המוכר יותר מופיע במס' סוטה. 'בני עשו לי סעודה קטנה' וכו'.) שבעת ימי החג מקריבים ישראל שבעים פרים כנגד ע' אומות העולם. שלוחי ציבור הם.מתפללים עבור כלל העולם, כדרך שעשה אברהם לאבימלך. נמצאים בברית עם כל העולם, כדרך שכרת אברהם לאבימלך. ועדיין לא נתמלא בכך רצונו של הקב"ה. עדיין רוצה הוא בעם ישראל, לא רק כבנו בכורו אלא אף כבנו יחידו. אינו חפץ בשבעים פרים ובארבעה עשר אילים, אלא בפר אחד ואיל אחד. יכולות הן אוה"ע להיות מקושרות משהו בקדושה ע"י שבע מצוות שניתנו להן. אך עדיין "שבעים הנה מלכות... אחת היא יונתי תמתי". (שה"ש ו; הי) למרות קישורם באוה"ע נבדלים הם ישראל שכולם קודש ואין לזרים כלום בנחלתם. השבעה - אם כי מעלה יש בהם, אף חסרונם קיים. קשורים הם במעלה הנבדלת בקדקדם, אך גם בחומר הפחות והרע בכפות רגליהם. לא כן השמיני, מעל לשבעה הוא,מעל לטבע על מגבלותיו. נבדל לחלוטין.

ושמא תאמר, מה הבדל בינו לבין האחד. יתר עליו השמיני על האחד, שכבר עבר את השבעה,אלא שנתעלה מעליהם. מקרין הוא אורו עליהם,אך כנבדל מהם לחלוטין ולא כאחד מהם.

ובמהר"ל:

"שהתורה היא מדריגה שמינית שהיא על הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית.וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר הטבע, הוא אחר השבעה.וזה טעם מילה בשמיני"

(תפא"י פ"ב.)

ביום השמיני - פר אחד בלבד. נבדל. סעודה קטנה שעושה בעל המשתה לאוהבו לאחר שנטרדו שאר בני מדינה. ובהשפעה נסתרת, בלתי ישירה, מתקן בכך אוהבו את שאר בני מדינה.

"כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו, הריהו מרגיש שלימוה עליונה בקרבו. בונה הוא אז את עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג בעולם... ואז הוא פועל בעולם, ע"י מה שפועל בעצמו." (אוה"ק ג' עמ' רס"ט)

"המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה, לא יוכלו לדמות עצמם לרוב בני אדם... מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות מעסקי החול... ובזה הם עושים טובה לכל העולם." (שם רמ"ח)

לא עוד כריתת בריתות.לא עוד תפילה גלויה על אבימלך, לא עוד באר שבע. מיד לאחר כריתת הברית עם אבימלך (עיי' רשב"ם בראשית כב; א), מצטווה אברהם כל מקום שנאמר אחר - סמוך".

משמעויות רבות, גוונים רבים, למעשה העקידה. אגע באחד מהם. "שבו לכם פה עם החמור" אומר אברהם לנעריו, "ואני והנער נלכה עד כה". כאן במעשה העקידה מובדלים ישראל הבדלה מוחלטת מאוה"ע. אור לגויים יהיו. אך לא כשמש המאירה את היקום מתוכו, אור מעומעם, מוגבל, מותנה בזמן ומקום. אלא כאור שבעת הימים הנמצא מעל לבריאה, אור שנברא ביום אחד. הם עצמם מובדלים לגמרי משני הנערים היושבים עם החמור. במעשה העקידה חשף אברהם כוחות נפש, שאינם בנמצא כלל בעולם הטבע, שאינם קיימים בעולם ערל שנברא בשבעה ימיםץ ותקצר היריעה מלהסביר עתה את מהותו של הנסיון.דיינר במה שאמרה עליו התורה עצמה.

שוב הופך אברהם לנבדל, לאברם העברי, הנמצא מעברו האחד של העולם. ובמצב כזה - שוב לא יתכן כלל שיהיה לאברהם זרע. עליו לשחוט את יצחק ולייחד עצמו לבוראו. אין לו ריבוי לאברהם. "כי אחד קראתיהו". (ישעיהו נ"א; ב".) כשיש לו זרע, המשכיות,לא יכול אברהם להיות נבדל.

ומעמד זה של אברהם כיחידו של עולם לאחר שנתעלה מעל לשבעה - בהר המוריה הוא, בירושלים. אם חברון היא תחילת דרכו של אברהם, הרי ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, היא פסגת דרכו. אם חברון - ערש המלכות והאחדות היא ראשיתו של אברהם, עיר המלוכה ירושלים היא בבחינת "טוב אחרית דבר מראשיתו". ירושלים היא האחד הנבדל שמעל לכל העולם כולו. (ומכיוון שאחת היא, לא נחרבה אלא על שנאת חינם, על הפירוד. ובמהר"ל:

"ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש המאחד את ישראל". (נצח ישראל פ"ה.)

ואם שילה נמשלת כשביעי שבתוך הששה,ואינה נבדלת מהם, שהרי "אפרים בעמים הוא יתבולל". (הושע י' וע"ע ב"המספד בירושלים" להראי"ה קוק.) ולכן נאכלים קדשים בכל הרואה את שילה, (מגילה פ"א זבחים פי"ד.) הרי בירושלים נאכלים לפנים מן המחיצות בלבד. נבדלת היא ירושלים. והיושבים עם החמור והדומים לו - ממתינים חוצה לה.

ומירושלים ומתוך חומותיה הבצורות, שולחים ישראל קרני השפעתם לעולם, יותר מאשר מבאר שבע הפרוזה, על שבע כבשותיה ועל בריתותיה.

2. "אל תשלח ידך אל הנער"*

הדעת היתה בוחנת שישאר אברהם בירושלים, בהר המוריה, נבדל ושונה, כשמיני שמעל לשבעה שהעולם נברא בהם. וכי מה לו לאדם לבקש עוד לאחר שזכה לתואר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה".

"הן יראת ה' היא חכמה, שכן בלשון יוונית קורין לאחת הינא". חכמה שבחכמות. אחת ומיוחדת היא היראה. הולמת היא לתפארת את זה שנאמר עליו "כי אחד קראתיהו". שוב יישאר אברהם יחידי" אך לא יחידות של ניכור, של זרות, אלא יחידות שמעל לכל מדרגה שמסוגל עולם הטבע להגיע אליה. יחידות של ברית מילה, של תורה, של שמיני חג העצרת. יחידות של ירושלים ולא של חברון. אך אברהם חוזר אל נעריו, אל החמור, אל באר שבע. שהרי אף במעשה העקידה לא נשאר יחיד. מלאך ה' בישרו את הגדולה שבבשורות: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה. (כ"ב; י"ב) יש לו זרע. יש לו המשך. עם ייצא ממנו. לא עוד באור היום האחד, שנגנז לאחר היבראו.

ועדיין עומדים אנו ותמהים יחד עם יחידו של הקב"ה, וכפי ששמו חז"ל בפיו. (בר' נו; ה'.): "אמרת, קח נא את בנך, ועשיו ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך, אתמהה".

תשובת שאלה זו נראית לי טמונה בהבדל שבין השמות בשני צווים אלו. "ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם". (כ"ב; א') "ויקרא אליו מלאך הוי"ה מן השמים ויאמר...אל תשלח ידך אל הנער". (כב; ט"ו) (תשובה זו אינה סותרת את תשובת חז"ל, אלא משלימתה, ואכמ"ל)

בעולם שבו שולט שם אלוהים, בעולם הטבע, שבעולמה של מידת הדין, בעולמם של מוצקי ההכרח, יחידי הוא אברהם בעת מעשה העקידה. מכהה באורו גלגל חמה. ומי יקרב אליו, מי יהין לגשת עדיו. בעולם זה נעקד יצחק ואף עולה לעולה. אברהם נותר בו יחידי.

אך ישנו עולם שמעליו. עולמו של יחידו של עולם, של הקב"ה. עולם שבשם הוי"ה. הלוא הוא עולם הרצון. (...ומצד ערכי ההויה זה לזה חוזר ההכרח ומצד יחושם למקור ההויה מופיע הרצון". (אוה"ק ג' עמ, ל'.) שם, בעולם הרצון. יש מקום אף ליצחק וליעקב, לשבטים ולעם היוצא מזרעם. שם, בעולם שכולו טוב,ואין בו רע והסתר כלל, יכול אף בעל דרגה שמעל לעולם הטבע, יכול אף יחיד ומיוחד, יכול אף בעל החכמה היחידאית הלוא היא היראה,כמו זה שהעיד עליו קונו,"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה", יכול אף אברהם,לכלול בתוכו את כל הבריאה כולה.

לדרגה זו, לעולם שאין למעלה הימנו, מגיע אברהם במעשה העקידה

"הטבע המעשי הוא מלא הכרח... הצד הטוב שיש בו הוא מה שבעלי הרצון יכולה להטביע עליו צורה מיוחדה. ובעומק החבוי, האמוני צדיקים שולטים ברצונם החופשי על חוקי הבריאה".

""ועומק עמקי הטוב, הממתיק כל רע הוא מפני שאין ההכרח אלא הוא רצון עליון חופשי" (אוה"ק ג' עמ' ל"א).

3. עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק.

מכח עולם הרצון יכול אברהם להתחבר במדרגתו העל טבעית אל העולם הטבעי. עקידת יצחק העל-טבכית מתחברת בעקידת האיל הטבעית, ודרכה יכול להתבשם העולם כולו. במדריגתו זו יורד אברהם מהר המוריה, ושב אל נעריו, אל חמורו, אל באר שבע. ולא הרי שיבתו לבאר שבע מירושלים כישיבתו בבאר שבע לאחר חברון. בראשונה נסע לבאר שבע מתוך שייכותו לעולם הטבע, ולו בתנאי שיהא מוכן לקבל את השפעתו, מתוך שייכותו למספר שבע,ומכוחו-לעיר באר שבע. בשניה נסע לשם מתוך מדריגת ירושלים שבו. אינו עוזב את ירושלים כדי לשוב לבאר שבע, אלא מרחיב את חומות ירושלים עד אליה. את ירושלים על מדריגתה הנבדלת לא יעזוב עוד. את חומותיה המבדילות אותה משאר העולם. בנה הוא עצמו בגבורת נפשו, שבעקידת יצחק בנו. אך בעקידת האיל קבע, שאותן חומות מבדילות יקיפו אף את העולם הטבעי. ושופרו של איל הוא שיבשר לעולם, שעתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק ובכל העולם כולו. לא עוד עולם שחול וקודש משמשים בו בערבוביה, אלא עולם שכולו קודש.

אם ישיבתו הראשונה בבאר שבע דמתה לשילא, שקדשים נאכלים בכל הרואה, דמתה שיבתו אליה לירושלים,המכניסה את העולם כולו לבין חומותיה.

אם ישיבתו הראשונה בה היתה כדמיון שבת שבין ששת ימי המעשה, דמתה שיבתו אליה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. (וע"ע בזכריה ב; ו'-ט'). "הצדיק הקדוש, האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל ההפכים, וכל הטוב המפוזר בעולם". "והצדיק היותר עליון הוא מקיף את הרוחב היותר כולל ואין בו שום צמצום של דין כי אם כולו מלא חסד ורחמים רבים". (אוה"ק ג' עמ' ש"ז. והשווה את המשפט האחרון לדברינו על שם אלוהים ושם הוי"ה.)

ואם דברנו על מדריגתו הנבדלת של אברהם ירא האלוהים ומדריגתה הנבדלת של עיר היראה, כקשורים במספר שמונה, הרי באה הנבדלות העליונה שמכח עולם הרצון, הנבדלות של עולם מידת הרחמים, זו שכוללת בתוכה הכל, שמקיפה בחומותיה של ירושלים את העולם כולו במספר עשר.

"כי מספר עשרה מורה על דבר שיש בו ריבוי והוא כלל אחד מקושר, כי כך הם עשרה... ולכן היו"ד מורה על מספר עשרה." (עי' בדברינו לעיל על עוה"ב שנברא באות יו"ד.) "כי היו"ד היא קטנה עד שאין לחלוק היו"ד לשנים לקטנותה. כמו נקודה אחת...כי העשרה הם כלל אחד לגמרי ומורה זה כי העולם מסודר יחד עד שהעולם הוא אחד". (נתיב התורה פ"א.) "אבל כאשר הם עשרה, הגיעו למדריגה נבדלת לגמרי." "כי עשרה הם מוכנים אל השכינה לגמרי" (דרך החיים פ"ג משנה ו'.) "והעשירי הזה הוא נבדל מכל החלקים לעצמו והוא מאחד את כולם". (גבורות ה' פי"ב.) "כי דברים העליונים כלליים והדברים הכלליים עשרה" (גבורות ה' פי' ט) יחידיות ונבדלות מחד גיסא. אחדות כוללת הכל מאידך גיסא. "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" מצד אחד. "זרע אברהם אוהבי" (ישעיהו מ"א; ח') מצד שני.

עיר החכמה שנקראה אחת ויחידה, עיר היראה מצד אחד. עיר האהבה, הכללות, עיר האחדות, עיר השלום והשלמות מצד שני,

שתי תכונות אלו שבעשר, היחידיות והאחדות, היראה והשלימות, על שמן נקראה ירו שלים.

4. מה בין עקידה של אחד בתשרי לעקידה של אחד בניסן.

בהסתכלות רגילה מרבים לדבר על שבחו של אברהם בעקידת בנו. ממעטים לשבחו על עקידת האיל. בהסתכלות מעמיקה יותר, אף שחיטת האיל לא היתה דבר של מה בכך. היכולת להעביר את כל המטען הנפשי העצום, שהיה אברהם מלא בו עת שלח ידו לשחוט את בנו יחידו, אל בהמה פשוטה, הועמדו על כך חז"ל במדרש, שעל כל פעולה ופעולה אמר, יה"ר כאילו בני הוא.) יכולת זו אינה קנין קטן. ואם ניתוקו של אברהם מנעריו,שלא ראו את הענן הקשור על ההר, ואמירתו להם, "שבו לכם פה עם החמור" היא מדריגה גבוהה, הבדלת ישראל מן העמים, הרי שיבתו אל נעריו ואל החמור - מי יודע אם אינה למעלה הימנה. זכו קדושי עולם כנדב ואביהוא להגיע למדרגה ראשונה, לנבדלות, ליום השמיני לשניה - גרמו עוונות ולא זכו.

"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות ובמדידת המידות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהוא. (אוה"ק ג' עמ' ש"ס.)

לא היו נדב ואביהוא שותפים למעשה העגל. עדיים וכתרים שניתנו להם בחורב, לא ניטלו מהם לאחר החטא. נבדלים היו ממדריגת כלל ישראל,ובאו לפרוץ אל הקודש פנימה. להיכנס למקום שנאסר להם ובצורה שנאסרה להם. (ועל מהות חטאם נדון, אי"ה וללא נדר, בפעם אחרת) במדריגתם, ראויים היו לכך. אך שכינה נועדה להתגלות לכלל ישראל. לעם ללא עדי וללא כתרים. כדי שיראה כבוד שכינה על פני כל העם ולא רק להם, צריך היה להתקדש בהם. נבדלים היו. ללא קשר לעדה כולה. מסולקים היו מעולם שלאחר מעשה העגל. עלו לגנזי מרומים כשם שהופרשו חנוך ואליהו מבני דורותיהם הירודים. למספר עשרה לא עלו, נותרו במספר שמונה. וביום השמיני עלתה נשמתם. "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י; ג').

על יצחק קידש הקב"ה את שמו, ואף על נדב ואביהוא. יתר עליהם יצחק על נדב ואביהוא, שזכה לרדת חי מן המזבח, ונשחט תמורו איל.

אף משה רבינו עליו השלום לא חטא בעגל. אף משה רבינו נשאר במדריגה נבדלת מכל העדה. כאיש היום השמיני שלאחר השבעה. יתר עליהם משה על נדב ואביהוא, שידע לשים על פניו מסווה (שמות ל"ד; ל"ג) בבואו לדבר עם העדה, ליצור עימה קשר. יתר עליהם משה, שיכל להנהיג את עם ישראל אף לאחר חטא העגל ולא רק לפניו. יתר עליהם משה, שקיבל עליו את דין סילוק השכינה בשל החטא, וידע לא רק לצאת מן המחנה, אלא גם לשוב אליו. ידע משה לא רק ללכת אחרי הרגשה עליונה, אלא גם לקשרה בפרטי פרטים של מצוות מעשיות וגופניות. לא היה צורך בהיפרדות נשמתו מגופו.

אם להגיע ממדריגת השבעה למדריגת השמיני יש צורך להיות ירא אלוהים, איש החכמה האחת, הרי כדי לרדת ממרום המזבח אל האיל, אל הנערים, אל החמור, אל באר שבע, כדי להגיע ממדריגת השמיני לעשירי - לא די ביראה יש צורך אף בענווה. ואותה יראה שעשאתה החכמה עטרת לראשה, שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'", עשאתה ענווה עקב לסולייתה, שנא' יעקב ענווה יראת ה'. (ירושלמי שבת פ"א).

זכו נדב ואביהוא ליראה. יתר עליהם משה, שזכה אף לענווה, שנא' "והאיש משה עניו מאד" (במדבר י"ב; ג').

"משה היה גובהו עשר אמות". (ברכות נד:),

"אמנם העולם לא יוכל להכיר את מידת הצדק הזה, ומוכרח כל צדיק עליון להלביש את צדקתו העליונה לבושים רבים, שאחרי שהם מקטינים את האור, יכולות הבריות ליהנות ממנו" (אוה"ק ג' עמ' ש"ז.)

5. "והיה ביום ההוא"

זכה אברהם לרדת מירושלים לבאר שבע. להמשיך אליו את חומות ירושלים עד לארץ פלישתים. למדום לא ירד אברהם מהר המוריה, ולא נתבשמה מדום מריחה של ירושלים. לא נתקדשה ממעשה שנעשה בהר המוריה.

אמנם, קדושת ירושלים אינה מותנית במקום ובזמן. קדושה נבדלת היא. הבא מכח חברון. צריך לחשוש מסדום, להתרחק ממנה, שמא יעלה בידו אותו חרס נשבר שעלה בידי לוט. אם רוצה הוא לעקור מחברון, אינו יכול לעשות זאת אלא לכוון באר שבע. אך הבא מירושלים ומהר המוריה - נבדל הוא ודבק באלוהיו, אינו נחשף עוד כלל להשפעה רעה של רשעי עולם. אם יבוא אליהם, אף את מחיצות ירושלים יקח עימו. רק עינו לטובה יוכל לתת אליהם. ואם מתפשטת ירושלים עד דמשק, עד האיזור שנמלטו אליו ארבעת רשעי העולם מתגרת ידו של אברהם, (עיי' בראשית י"ד; ט"ו), הרי גם עד סדום יכלה להגיע קדושתה.

ועדיין אין אברהם חוזר אלא לבאר שבע. וכי בשביל מה יירד לסדום עתה. את מה יקדש שם. שמא את הגפרית ואת המלחץ חרבה מדום. אבדה ונכרתה מארץ החיים.

ושמא בוש אברהם ללכת שמה?! שמא מייסרות אותו כליותיו על חורבן מדום. שהרי יכול היה להצילה! אמת, מכח חברון. חייב היה להיבדל ממנה. אולם הרי כבר היה אברהם פעם אחת בירושלים הרי שם הוציא לו מלכי צדק לחם ויין משובו מהכות את המלכים! הרי שם הישוו כולם והסכימו לעשותו למלך, בעמק שווה הוא עמק המלך. והרי שם עמד לפניו מלך סדום לבקש על נפשו ועל עמו ואברהם בנדיבות ליבו נתן לו יותר משביקש. והרי יכול היה לדרוש לקבל את אנשי סדום אל חסותו, להשאירם בירושלים במקום לחיתה לרדת לבתיהם. וכי לא חסד היה גומל עימם בכך? את אבדנם היה מונע בכך! והרי אף רשעים אלו שמכח קדושת חברון לא יכלו להתקדש, יכלו לעשות זאת מכוחה של ירושלים. "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו... ור' יוחנן אמי, שהפריז על מידותיו של הקב"ה מלבוא גרים תחת כנפי השכינה שנא' - תך לי הנפש והרכוש קח לך".

זכה אברהם לקדש את הששה והשבעה מכח ירושלים. את הארבעה והחמישה - לא זכה לקדש. באזור דמשק חמקו מפניו הארבעה. ולעתיד לבוא שמתפשטת קדושת ירושלים עד דמשק, סדום, ארץ הרשעה חסרת התקנה, כביכול, חוזרת אף היא לתיקונה. ואת מה שלא זכה אברהם לתקן בחסדו. יעשה הקב"ה בכבודו ובעצמו ברחמיו, וככתוב על יד נביאיו:

"וישיבני אל פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה... מנגב למזבח." "ויאמר אלי, המים האלה יוצאים אל גלילה הקדמונה וירדו על הערבה, ובאו הימה אל הימה המוצאים, ונרפאו המים. והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבוא שם נחליים יחיה, והיה הדגה רבה מאד, בי באו שמה המים האלה ויירפאו וחי, כל אשר יבוא שמה הנחל". (יחזקאל מ"ז, א, ח'-ט'.)

ובלשון קצרה בזכריה:

"והיה ביום ההוא ייצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני" וכו'.

מים חיים המפכים מתחת למזבח,שאברהם עקד עליו את בנו,את יחידו אשר אהב, את יצחק. הם המרפאים את קיללת מדום ועמורה, את קיללת הגופרית והמלח. הם ההופכים מחדש את ים המלח, ים המוות, לים של מים מתוקים לים מלא דגים ושוקק חיים, לים מוקף עצי פרי, אשר פרים למאכל ועליהם לתרופה. או אז נרפאת סדום וימה מכח ירושלים.

ואז, כאשר ים המוות הופך לים חיים, יוצא גם לוט הנסתר במערה, מסיר את ההסתר ממנו, ומתגלה במשיח שבא מזרעו

"ובלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים.
ובלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים". (ישעיהו כה; ז' ח'.)