פירוש לאגדות רב בר חנה / הראי"ה קוק זצ"ל
"אמר רבה בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור. והר תבור כמה הוי? ארבע פרסי, ומשכא הצואריה תלתא פרסי ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא, רמא כופתא וסכר ליה לירדנא". (ב"ב ע"ג).
הנה יסוד התורה הוא ללמוד אותה לשמה, וללמוד בקביעות לא דרך מקרה. והלומד בקביעות לומד לשמה, מה שאין בן הלומד שלא לשמה לומד רק דרך מקרה, כדי שידע להזדיין בפני הבריות בתלמוד תורה.
והנה אמרו חז"ל שהר תבור היה עליו תלמוד תורה רק לשעה כדאיתא במגילה (כט.). והנה דרך הלומד תורה שלא לשמה, שהוא מעיין לפי שעה בכל ד' חלקי התורה, שהם פרד"ס כדאיתא באור מערב להרמ"ק ז"ל בכת החוטאת, שמגובה לבבו אומר שלו יאחה להיות שלם ג"כ בקבלה, כדרך שמשלים עצמו באיזה חכמה. אבל, כיון שאין כוונתו כי אם להתייהר, על כן, תמיד כשקורא בקול ומדבר בדברי תורה, לא יעסוק בחלק הפשט - שהפשט הוא דבר השווה ורגיל בכל אדם ואין לו מקום להתייהר על ידי זה.
על-כן, עיקר עסקו הוא רק לפרסם עצמו בג' חלקי דרש רמז וסוד ומהפשט יניח דעתו. מה שאין כן העוסק בתורה לשמה, שהתורה עצמה חביבה עליו. אז, כל עניני התורה שוים לו: דרוש ופשט ורמז וסוד.
והנה גם בג' חלקים שהוא עוסק לא יעסוק בכללותה, וכדברי חז"ל (ערובין סד.) על הפסוק (משלי כט-ג') "ורועה זונות יאבד הון" שהאומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הוכה של תורה, וזה העוסק בתורה להתיהר לגמרי אינו עוסק כי אם באותם החלקים שמשער שעל ידי זה יהיה לו תפארת וכבוד בין הבריות ועי"ז אין התורה מקדשת מעשיו, ועי"ז מתחלל שם שמים, שלא די שאינו גורם לקדש שם שמים ולתקן את החרים. רק אדרבה - האחרים מוסיפים סרה בראותם דרכיו מקולקלים. והנה, משעברו ישראל את הירדן קבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז"ל בסוטה (לד-לה), וענין הערבות שכל אחד יראה לתקן את חברו. וזה, שעל ידי התורה הוא מקלקל לאחרים, וכדברי חז"ל ביומא (פו.) "היכי דמי חילול השם", וכדברי הכתוב (יחזקאל לו-כ) "עם ה' אלה ומארצו יצאו", הוא מנגד לתכלית ברית הערבות המיוחס לירדן.
והנה אמרו חז"ל (ספרי ברכה טנג): "הרא"ם קרניו נאות ואין כוחו גדול", והיינו, שהולך רק אחר שיחה נאה ויופי ולא יראה להזק כח קדושת נשמתו בכח דברי תורה ויראה, והיינו "ארדולא" - שלומד רק מה שהוא תפארת ונוי לפני הבריות, ולא מה שיוסיף כח נצחי לנשמתו וחוזק אמיתי כדכתיב (תהילים סח-לה) הנו עז לא-להים" - להוסיף כח בפמליא של מעלה. ויש רמז גם כן שאור התורה מזולזל אצל עצמו, שהלומד תורה לשמה מכיר מעלת התורה ויקרת ערכה, ויודע איך שמגעת את האדם לשלמות המופלא שאין למעלה הימנה.על כן, כל דבר שבתורה חביב ויקר בעיניו, ותלמידי חכמים יקרים בעיניו, כי יודע ערכם וכבודם. על כן, אור יקר הוא בעצמו מצד תורת א-אלוהיו שבלבו. אבל זה הלומד להתיהר ואין התורה אצלו כי אם כקשוט חצוני להטעות את הבריות, לא יכיר חמדת התורה וקדושתה. על כן, היא זולא בעיניו, אע"פ שיודע קצת מאורה - וזהו אורדולא.
"דהוי כהר תבור" - פי' שהוא בר יומא כי יעמוד בשקידתו כי מהרה יזנח דברי תורה כיון שאינו דבק בתורה מצד קדושתה, והוא כמר תבור שרק לפי שעה בא ללמוד תורה, ואין הקדושה מתקימת בו. וזה, אינו לומד בהדרגה להיות עמל בתורה להיות יגע בתורה - בתחילה למיגרס והדר למיסבר, מתחילה פשט ואח"כ רמז דרוש ואז - כי לא יחפוץ בתבונה כי אם בהגלות לבו שהוא יודע דברי תורה הרבה ובכלל תושיה יתגלע.
והר תבור כמה הוי? ד' פרסי" - שאע"פ שלומד רק באקראי הוא קופץ ובולע בלא ישוב הדעת והדרגה מכל ד' חלקי התורה - פרד"ס, אבל כיון שאינו לומד כי-אם להיות לו חן וכבוד בעיני העולם, על כן "בי משכי דצארי" פירוש: קולו, שהוא מתיחס לצואר, אינו נותן קולו כי אם "בג' פרסי", דהיינו: בדרוש רמז וסוד, שבו יתנשא לומר שהוא חכם גדול, אבל הפשט ישליך אחר גיוו, כי אין לו תפארת בזה.עליכן, לא ידע מקרא ומשנה כצורתה, וכל מה שלומד מפשט אינו כי אם כדי שיוכל להיות מתנשא על ידי זה בג' החלקים האחרים להיות קורא בגרון להיות נגיד שמיה, וגם מאלה הג' לא בכולם יעסוק, כדברי החסיד בחובות הלבבות בהקדמה, שהכסיל לא יעסוק כי-אם באותם החלקים שיזדיין לפני בני-אדם לפי ענין חבורתו ודורו. על כן, עיקר מעיניו אינו כי-אם במחצית מאותם שלמד מהשלשה.
"ובי מרבעתה דראשיה" - עיקר עיון רישיה ושכלו אינו כי אם פרסא ופלגא", כפי ענין הנצרך לבריות. ודומה, שהתורה כל חלק שבה יש בו ענין הניכר לפני בני-אדם, וענין שהוא רק מועיל לאוהבי הי"ת ושוקדי תורתו באמת. והעוסק בתורה לשמה אין חילוק בעיניו, כי גם הדברים הנצרכים לבריות יעסוק בהם לשם שמים, מה שאין כן זה האורדילא יברור רק הנצרך לבריות ובהם ישים מגמתו, ועל כן, לא תועיל לו התורה להעמידו על דרך טובה ולקדש דרכיו, רק דרכיו ומדותיו מקולקלים. לא די שלא יקיים את תכלית הערבות שנכרת בירדן להועיל לזולתו בתורת ד' וקיום מצוותיו, רק אדרבא, "כשרמא כופתיה" ותתגלה בהתתיה בבואו לידי איזה נסיון, ויראו הכל סרחונו וקלקול מידותיו גורם להחטיא את הבריות "וסכריה לתועלת הירדן", כי המחטיא הוא הפך הערבות.