בדין לא תתגודדו / עזרא אשרי
נושא זה רחב מאוד ומקיף הרבה פרטי פרטים. אין בכוונתי לדון בעובי הקורה אלא אדון על אודות טיפה שבים. בכוונתי לזרוק אור על אותה טיפה ומשם תתפרס ותהיה לארבעה ראשים. טיפה זו אינה מובאת בכל הפוסקים וכן אין לה הרבה ידות בש"ס.
מקורותיה בראשונים ובאחרונים על מסכת יבמות דף י"ג ע"ב. איתמר התם "אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן - לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות", האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. א"כ לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו? ש"מ להכי הוא דאתא. ואימא כוליה להכי הוא דאתא, א"כ לימא קרא לא תגורו מאי תתגודדו ש"מ תרתי". וכ"כ הספרי פרשת צו.
ואתה הקורא קח לך עץ אחד וקרא בו ביסוד הדין אם הוא מדאוריתא או מדרבנן. ולקח עץ אהד וקרא בו ביסוד איסור זה. אם הוא רק במידי דאיסורא או גם במנהגא. ולקח עץ אחד וקרא בו במהות האיסור. וקרב אותם אחד אל אחד והיה לעץ אחד בידך.
ביאור העץ הראשון:
רמב"ם בספר המצוות, ל"ת מ"ה כתב בזה"ל: "והנה אמרו שבכלל הזה אזהרה מחלוק בתי דיני העיר... אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארנו לא תעשו חבורה על מת, וזה כמו דרש". משמע מדבריו דהוא מדרבנן וכ"כ הרא"ם דהוא דרך דרש בעלמא והביאו הרב באר שבע בעה"מ צדה לדרך בפרשת ראה.
שיטת הכסף משנה בהלכות עכו"ם (פי"ב הי"ד) דהוא מדאוריתא מדכתב: וא"ת היאך לוקה המגדד דהא לאו דבכללות הוא כמו לאו לא תאכל על הדם וי"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שלא נגדד עצמנו אלא שריבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות... וגו'.
ואשא עיני לתורף דברי בעל הצדה לדרך ואיגלי תיובתא לדברי הרא"ם מדכתבו הרמב"ם בפי"ב מהלכות ע"ז והסמ"ג בלאוין סי' מ"ב והסמ"ק בסי' ע"ו ושאר הפוסקים דבכלל אזהרה זו דלא תתגודדו... וכבר נודע דרכם של הרמב"ם והסמ"ג דבכ"מ שכתבו כנוסח הזה סתם ולא כתבו ואין לוקין עליו, רצו לומר דאזהרה גמורה היא ולוקין עליו. ותמיהני על דבריו דלא חזי דברי הרמב"ם בספר המצוות... והנה גופיה דקרא הוא כמו שבארנו וזה כמו דרש. ונראה דהרב עצמו חש בקושיה זו ותירצה בסוף דבריו דכוונת המחברים בזה דכתבו דהוא דרש אינם רצו לומר דהוא אסמכתא בעלמא ואין לוקין עליו אלא ה"פ דהוא דרך דרש ואינו פשוטו של מקרא אבל גם הוא בכלל הלאו מדאוריתא. ובזה רוצה ליישב, מדוע רש"י התם (פרשת ראה) לא הביא הך דינא עיי"ש.
אלא דעדין מצאנו פתח פתוח לדחות דבריו והיא קושית העין זוכר להחיד"א (מערכת הב' אות ח') דהרמב"ם בספר המצוות משווה הך דינא לדין אחר " וכן אמרו המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר 'לא יהיה כקרח' הוא ג"כ על צד הדרש וכ"ו, ובשורש ח' כתב הרמב"ם דהוא אסמכתא ע"ש עובר בלאו דלא יהיה כקרח. וכ"כ הרב צדה לדרך בספרי באר שבע בתוספותיו פרק חלק (דף ק"י). ולפיכך אין קושיתו על הרא"ם שרירא וקיימת דשיטתו קיימי בשיטת הרמב"ם וילמד הסתום בחבורו מן המפורש בס' המצוות. עיין בשיורי ברכה (או"ח סי' קנ"ו אחר אות ג') ובשו"ת חיים שאל (ח"ב תי"ח). ואגב ריהטאי חזית להרב ישראל יעקב אלגאזי בספרו ארעא דרבנן (מערכת אות ל' באות שד"מ) דכתב דמדברי הרמב"ם סוף הלכות ע"ז משמע דדרשה גמורה היא פירוש הוי מדאוריתא ובעפרא דארעא למוה"ר יהודה עייאש כתב דכן מוכח בספ"ק דיבמות ותימה הוא על הרא"ם ע" כ דבריו.
לא גלי לן היכי מוכח מהסוגיה אמנם דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר שבספרי מטה יהודה סי' תקנ"ה בענין הנחת תפילין בשחרית בתשעה באב דיש מניחים ויש שאינם מניחים, כתב דמי שנמצא במקום שמניחים חייב להניח, ואם אלו מניחים ואלו אינם מניחים עובר משום לא תתגודדו ואיסורא דאוריתא איכא דהך דרשא ילפותא גמורה היא מדפריך הא מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת ומשני א"כ לימא קרא לא תגודדו מאי לא תתגודדו ש"מ תרתי. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם בחבורו ע"כ"ואני בעוניי אומר הן אמת דהרי מוכח מהסוגיה. אלא דהעלמת דברי הרמב"ם מספר המצוות היתה לפלא בעיני וחזיתא עינא להרב פרי"ח בחבורו 'מים חיים' בחידושיו על הרמב"ם שם הכתב: ובכלל אזהרה זו... זה לא כדברי הרא"ם בפרשת ראה... ומיהו בספר המצוות כתב הרב כדברי הרא"ם. וגם דבריו שבכאן אפשר להסכימם עם מה שכתב בספר המצוות שהרי כתב שם ג"כ כלשון הכתוב בחבור ועפי"כ סיים דהוי דרש עכ"ל. הרי מבואר דלשון הרמב"ם בספר המצוות היא עיקר כיון דהיא מפורשת יותר. וכן מצאתי כתוב בספר סדר למשנה דגם הוא מסכים לסברת הפרי"ח.
אלא דעדין אין ליבי שלם בתמיהתי זו על רבנן קדישי תקיפי ארעא, דכ"כ הגאון חקרי לב ביור"ד (ח"א סי' פ"ד) בשם ספר נדיב לב (ח"ב דף צ"ג ע"מ ד') דסובר דעיקר דרשא זו היא מדאוריתא וכן היא משמעות לשון הרמב"ם בסוף פ"ב דע"ז וכן מתבאר מלשון הכ"מ, ובדעה זו החזוק המעיל צדקה וכ"כ הפרי מגדים באשל אברהם (ס' תצ"ג סק"ו)(סי' מ"ט דף מ"ב ע"ב)
וביותר קשה שהכ"מ הבין שזו דעת הרמב"ם וקשה לומר דנעלם ממנו דבריו שבספר המצוות.
להכי נתרץ בתרי אופנים
א) למרות שלשונו בס' המצוות מורה על דין דרבנן מ"מ חזר בו בחבורו וסובר דהוא דין דאוריתא ואל יקשה בעיניך לומר הכי, דהא מצינו הרבה מן הדינים דחזר בהם בחבורו, והני רבנן תפסי מה שכתב בחבורו כי הוא עיקר.
אין הכרח לומר שדבריו בספר המצוות מכוונם לומר שהוא מדרבנן אלא כוונתו בזה, דאין הוא פשט המקרא אבל הוא דרשה גמורה אלא דאינו לוקה לפי שאינו מפורש בקרא. ומדוקדק לשונו דלדרשת 'לא תעשו אגודות' כתב שזה כמו דרש ובדרשא דהמחזיק במחלוקת קאמר שהוא על צד הדרש והיינו משום דלגבי אגודות סבר דהוא מדאורייתא ע"כ כתב כמו דרש כלומר שאינו מפורש בקרא ונפ"מ דאינו לוקה. ובההיא במהחזיק במחלוקת סבר דהוא דרבנן ע"כ קאמר על צד הדרש כלומר שאינו דין תורה. ועוד עיין בזה בנר מצווה (ח"א סי' ו' ס"ק ט"ו) ובשדי חמד (ח"ד מערכת הל' כלל ע"ח) ובמצות המלך להגא"בדק טראבלוס בקונטרס הידור מצוה (מצוה קס"ט ק"ע דף קי"ד סוף ע"א).
לסיכום: מכל הנ"ל חזינן דהני חבל ראשונים ואחרונים דסברי דלא תעשו אגודות הוא דין תורה. הלא המה: רמב"ם לשיטת הכס"מ, באר שבע, ארעא דרבנן, עפרא דארעא, חקרי לב, לבוש צדקה, פרמ"ג, ועוד עיב"ז תו"ס מו"ל דף ח' מג"א סי' תק"ע מק"ט, ראש פרק גיד הנשה סי' ל"א מעדני יו"ט אות ר"ח, מהרש"דם חיור"ד סי' קנ"ג, ובפסקי עוזיאל סי ב' (ועוד עיין באוצר הגאונים לד"ר לוין ביבמות בתשובה לרבינו שרירא גאון) והסוברים דהוא דין דרבנן הם: רמב"ם לשיטת.החיד"א ביעיר אוזן רא"ם, פרי"ח, בעל ספר סדר למשנה.
ועתה נבוא לבאר את מגילת העץ השני.
מלשון הגמרא ביבמות דף י"ג ע"ב מוכח דלא תתגודדו הוא רק במידי דאסורא, מדקא קשיא ליה 'עד כאן לא שנית' מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות ענשין מקום שלא נהגו לעשות אין עושים. "א"ל אמינא לך אנא אמורא דאמר ר' שמן אמר אבא אמר ר' יוחנן 'לקיים את ימי הפורים בזמניהם' זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא, דמשמע כל קושיתו היא רק במידי דאסורא אבל לא במנהגא. וכ"כ הרשב"א והובאו דבריו בתמים רעים (סי' ק"ע) וז"ל ותירץ הרשב"א דמגילה שפיר תירצו גבה משום דעיקר קושית ר"ל אלא מיד' וטו' דבדידהו איכא איסורא למיקרי חד בדחבריה אבל בני הכפרים אם רצו שלא להקדים ליום הכביסה שפיר דמי דקולא היא דהקילו חכמים גבייהוו ור"ל לא קאמר אלא היכא דאיכא איסורא. וכן משמע מדברי רש"י התם בדה"מ לא תעשו אגודות דנראה כנוהגים כשתי תורות... וכו'. משמע דרק במידי דדינא כדי שלא תראה תורה כשתי תורות אבל במידי דמנהגא אין כאן כשתי תורות כיון דמעיקרא דדינא שרי אלא שהחמירו בו העולם בתורת מנהג לגדר ולסייג. וכן משמע מדבריו ברה"מ 'אמינא לך אנא איסורא' - מדלא הזכיר זמן יב' ויגו אלא יד' וטו' ש"מ דרק באיסורא תליא ולא במנהגא. וכ"כ הנמו"י בדה"מ 'קרי כאן לא תתגודדו' - דנראים כנוהגים כשתי תורות כשקורין עיירות בי"ד ומוקפות חומה בט"ו. מדלא הזכיר י"ב וי"ג דקריאה בהם מצד המנהג ש"מ דבמנהגא לא תליא מילתא רק באיסורא וכ"כ הראש בקיצור פסקיו אות טז וכ"כ המהרשד"ם (יור"ד סי' קנ"ג) ונלע"ד דסברה זו מתישבת עם השכל. דלא תתגודדו שייך יותר באמורא דמקור דינו אחד הוא וצוונו הקב"ה לחזק תורתו שאילו נצטוינו לקיים התורה כאשר נוכל להשיג כל אחד כדינו וכפי הבנתו, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת הענין כך הוא. ואפילו חבר מרעים יעשה כפי הבנתם. לא יהא לו רשות לעשות עניין בהפך האמת לפי דעתו ויעשה מזה חורבן שתעשה תורה כמה תורות. אבל עכשיו שנצטוינו לכויו עשיתנו כפה אחד יש תורה אחת לכולנו אבל בדבר דתליא במנהג לא שייך מידי דבעיקר הדין לא הוי מחלוקת והוי כתורה אחת אלא חומרה הוא דאחמריה לגביה ובזה רשאי הוא למיעבד.
מכאן נצא למערכה לשיטת רבי יוחנן דמאי סבר? דר"ל אמר את דינו רק במידי דאיסורא ומאי מקשי ליה ממנהגא. פוק חזי לרש"י בדה"מ לא תעשו אגודות אגודות", דדבריו נפת צוף דכתב: דנראה כנוהגים ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה בירם כניסה ועירות גדולות בי"ד וכרכים בט"ו. דבהו"א סבי"ל לר"י דר"ל מיירי אף במנהג ומדכללם ביחד דמגילה בקראת בי"א בי"ב בי"ג ובט"ו לא פחות ולא יותר וקרי ליה כאן לא תתגודדו, ש"מ דדין אחד להם גם במנהג וגם באיסור. ולפיכך אמר לו ר"י דבמנהג לא מצאנו ענין של לא תתגודדו וכיון דמנהג ואיסורא חד דינא ש"מ דגם באיסורא אין ענין של לא תתגודדו. ועל זה התעורר ר"ל לבאר את קושיתו דהיא רק מי"ד וט"ו דהיינו במירי דאיסורא.
אלא דבפשט הגמרא התם עלה בליבי לומר פשט אחר, דלכאורה קשה, דמה שייך לומר לא תתגודדו במגילה דאלו קורין בי"ד ואלו קורין בט"ו, דדין זה אינו מדברי ר"י אלא ילפינן מדכתיב 'זמנם' ודרשינן זמנו של זה לא כזמנו של זה ור"י דרש מזמניהם לרבות י"א וי"ב. ולפיכך בי"ד ובט"ו הקבע הכתוב דאלו יקראו בזמן זה ואלו יקראו בזמן זה והוי כמו כהנים לווים וישראלים שיש לכל אחד מצוות מיוחדות ולא הוי לא תתגודדו אלא דעיקר הקושיא היא מי"א י"ב וי"ג (וע"כ הוצרך להביא במשנה מגילה נקראת וכ"ו ולא הקשה מהכתוב דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו) ולזה תירץ לו ר"י דבמנהג לא שייך ל"ת. והתעורר ר"ל לבאר דברו דאנא אמינא לך איסורא וב"ו זמנים הרבה תקנו להם והיינו שתקנו שיקראו דווקא באותם זמנים, וכ"כ המחבר עמודי אש במכתב לשדי חמד (ח"ה ע"מ 342). כלומר המחלוקת בין ר"י ור"ל אם קריאה בי"א ובי"ב ובי"ג הוא מצד מנהג או מדינא דרבנן.
אלא דלפי פירוש זה יקשה פירוש רש"י מדוע פירש בהו"א גם על י"ד וט"ו ועוד יקשי לך דאיך יתכן לומר דהקריאה בי"א ובי"ב היא אסור הלא גמרא ערוכה היא במסכת מגילה דף ד' ע"ב דתקנתא דכפרים היא ואי אמרי אי אפשי בתקנת חכמים ובעינא למיקרי ביומא דחיובא ודאי לזה שומעים שאמר כהלכה.
ולרא"ש יש שיטה אחרת בזה כיון. דלא עבדי מחמת פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה קורא כמותם הלכך לא מיחזי כב' תורות. ושירי קרבן תירץ באופן אחר דבי"א ובי"ב לא הוי ל"ת כיון דזמנים הרבה תקנו להם וכדמצינו דיש מצוות מיוחדות לכהנים וללויים. אבל על'י"ד וט"ו לא היה צריך לתרץ כלל דבלה"כ הוי כשני ב"ר בשתי עיירות. ואדרבה מדבריו משמע דעיקר הקושיה היא מי"ד וט"ו דכיון דפירש וגילה דעתו דמאיסורא הוא. ועוד עיין בקרן אורה ביבמות דכתב דעיקר הפירכה היא מכרכים ועיירות וכן משמע מרש"י עכ"ד, וכ"כ הרשב"א שם ע"כ חזינן דכל הנך רבוותא סברי פה אחד דבמידי מנהגא. לא שייך ל"ת.
דעת הרמב"ם בסוף הלכות ע"ז - דגם במנהגים שייך לא תתגודדו שכתב שם: ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר ובספר המצוות יותר משמע: והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק דתי העיר במנהגם ובשו"ת פאר הדור (סי' קנ"א) כתב: אבל אסור לכם מענין אחר משום לא תעשו אגודות אגודות אלא כך חייבים כל בית-ישראל הנקראים בשם יעקב המחזיקים בדת משה רבנו ע"ה להיות כל עדה וקהל בישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר שבעולם ואתם חכמים ונבונים ויודעים מהו עונש המחלוקת וכמה רעות גורמת... ועוד עיין לדבריו בשו"ת מעיל צדקה (סי' ז' דף ס"ה) ובשו"ת הרד"ק (בית י"ג) ובמג"א (סי' תצ"ג מק"ו) ובחת"מ (ח"ו סי' פ"ו).
ונלע"ד דהכי סברי התו"ס בדה"מ כי אמרינן (יבמות דף י"ר ע"א) מדהקשה לשיטת אביי הכי מצי בני כפרים למקרי בעיירות דהתם קרי בי"ד ואלו הם קורין בי"א או בי"ב או בי"ג. והוי ל"ת (אין קושיתם מי"ד ומט"ו דהוי כשתי בתי דין בשתי עיירות ואי ס"ד דבמנהגא לא אמרינן ל"ת אין מקום לקושיה כלל דמה דהכפרים הרי הוא מצד התקנה. בהכרח דסברי התו"ס דגם במנהג אמרינך ל"ת. ועל אותה דרך דייק מהראש שם. וכ"כ המג"א סי' תצ"ג דהראש קאי בשיטה זו. אלא דתמהני דדבריו בקיצור פסקיו סתרי להכא וצ"ע וחזינן דכן היא דעת הראב"ד בתמים רעים, וז"ל וששאלתם וכ"ו אבל אסור להם מענין אחר משום לא תעשו אגודות אלא כך חייבים כל בית ישראל להיות כל עדה מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם שום מחלוקת בכל דבר שבעולם ע"כ דבריו.
אלא דדבריהם אלה עדין צריכים תלמוד, כיצד יישבו את הסוגיה ביבמות דמהתם מוכח להדיא דבמידי דתליא במנהגא לא אמרינן ל"ת.
וי"ל תרתי
א) דאה"נ אלא דלהלכה ראוי להחמיר גם בכגון זה, דלא יבואו לידי אגודות אגודות שגורם למחלוקת ופירוד הלבבות ושנאת חינם אשר החריבה בית תפארתנו.
ב) דניתן לחלק בין מנהג שיש בו חלוקל דעות של אסור כגון: כריתת עצים לעשיית פחמים לעשות מהן ברזל כסברת ר"א כדאיתא במסכת שבת פרק דר"א דמילה ויש מנהג של דבר הרשות כגון האי מעשה בב"ק פרק הכונס בההוא דמסיים ממאני דאוכמי וקאים בשוקא דנהרדעא דמתאבלא על ירושלם קרתא דשופריא.
ובמנהג של דבר הרשות כו"ע מודי דלא שייך בזה ל"ת וכההיא דגמרא הנ"ל דהיא רק מתקנת חכמים דיקראו בי"א וכו'. ואם אמר אי אפשי בתקנת חכמים רשאי הוא. ורבנן דאמרי דגם במנהג שייך ל"ת הנ"מ במנהג דיש בו חלוק דעות של איסור.
ומכאן תמצא יישוב גם למהרשד"ם דלא חש להביא שיטת הרמב"ם, הסמ"ג והראב"ד נעיין ביור"ד סי' קנ"ג).
וזה לי לישועה מה שכתב בשו"ת שאלת שלום מהדו"ק סי' ל"ז שנשאל על אודות עיר אחת שהיו בה שבעים בתי כנסיות ובתי מדרשות וכולם הכותל מזרחי שלהם מכוון כלפי מזרח העולם והיה שם בימ"ד אשר היה כן אלא שהוצרכו לסמכו ולבנותו מחדש ורוצים לעשות מקום תפילה בכותל דרומית ולהתפלל לאותו צד ופסק כיון שכל בני העיר מתפללים לצד מזרח אם הם יתפללו לדרום יש בזה משום ל"ת ואף דאמרינן בש"ס ביבמות דבמנהג ליכא לא תתגודדו היינו מגהג קל אבל מנהג קבוע שהוא עפ"י דינא דש"ס ודאי יש בו ל"ת.
והרי מקום שאין עושים מלאכה קודם חצות אין בו איסור מדינא אלא ממנהגא ועם כל זה כיון שהוא מנהג קבוע יש בו משום ל"ת ודווקא לסלקא דעתן דהוי מנהג קל אמרינן דלא שייך ל"ת.
ואל יקשי בעינך בהאי מנהגא - דבאיסרו חג נוהגים בו קצת שמחה וכבוד כמתבאר בפוסקים מקור מנהג זה לא מובא בתלמוד הבבלי) רעל מקוריו כתב החוקר ר"י ריפמאן בהפסגה קובץ רביעי במאמר חקירת המנהג צד הזז ונח', דמנהג זה ראשונה בא"י שעשו כן משום אחיהם שבחו"ל שעושים יו"ט שני שלא יאמרו הגויים שישראל נעשו אגודות אגודות ושוב נתפשט גם בחו"ל. ומהאי מוכח דגם במנהג קל אמרינן אין זו קושיה כלל משני סיבות
א) אעפ"י שלא שייך ל"ת מכ"מ כדאי להתרחק גם ממחשבות הגויים
ב) דאין הסבר זה הולם דקשיא ליה מדברי המהרי"ל, דכתב בריש חודש ניסן מה טעם דלא אמרינן תחנון כל חודש ניסן לפי שבי"ב ימים ראשונים היו ימים טובים לנשיאים שהקריבו קרבן בכל יום ויום י"ג היה אסרו חג ומה שייך הבא ליום זה שבחו"ל, וראיתי להגאון בעל בית-אב במילואים שברף האחרון שאחר לוח המפתחות דכתב טעם אחר: משום ששלמים נאכלים לשני ימים א"כ יום שאחר יו"ט איכא עוד בשר בהקרבן, וגם הנשיאים הקריבו קרבן. ולפי דבריו הוי מנהג שיש לו עיקר.
ועתה נבוא לבאר את העץ השלישי (מהות האיסור)
רש"י דף י"ד לא תעשו אגודות אגודות - דנראה דנוהגים כ-ב' תורות.
רמב"ם בהלכות ע"ז פי"ב: ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג מנהג זה וזה נוהג מנהג זה שזה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל משמע מדבריו שמהות האיסור הוא מפני המחלוקת. נפ"מ טובא איכא בנייהו. והוא עפ"י הגמרא שם במקום שאין חשש שנראה, כגון דבמקום דנוהגים לעשות מלאכה בעיו"ט פסח עושין ובמקום דאין נוהגים אין עושין ואין בזה משום לא תתגודדו כיון שהרואהו סבר דלית ליה מלאכה אבל לשיטת הרמב"ם ל"ש כיון דזה גורם למחלוקת לכך מכוונים מעשיהם.
אלא דלפי"ז תתעורר קושיה גדולה היאך סותר הרמב"ם את הגמרא ונראה לזמר עפ"י הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (סי' טוב) דלכאורה הרמב"ם פסק כשיטת אביי בנגוד לדעת הגמרא שהגיעה למסקנה כרבא ועוד דתמיד הלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם ועוד הרמב"ם מפרש האזהרה על מנהג ומשום מחלוקת וכ"ז נגד שיטת הבבלי והירושלמי (פרק מש"נ בפסחים).
אלא צריך לומר שהרמב"ם פסק כרבא רק הוא מפרשו באופן אחר.
דלכאורה קשה מהו בי"ד אחד ומהו שני בתי דינין?
שפלג בי"ד מורין כבי"ש והאחר מורה כב"ה ממילא הרי בהם כשני בתי דין. ותו היאך לא מיקרי אגודות אגודות שביל שהן שתי ב"ד לכך פירש הרמב"ם אם המה בי"ד אחד פי' ששניהם מורים הלכה כב"ה אלא שזה רוצה להנהיג חומרא כב"ש וזה רוצה להנהיג דינו כב"ה, במצא דפליגו רק במנהג ואסור משום לא תעשון אגודות אבל אם זה פוסק כב"ש וזה פוסק כב"ה והווין שני ב"ד לא שייך למחלוקת ואין בזה משום ל"ת. ובהו"א סברי דגם באיסורא דשני בתי דין פליגי אמרינן לא תתגודדו והוא רק בתנאי שהרואה חושב דלא מחמת דינא הוא כלומר כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו.
בשיטת הרמב"ם החזיק החינוך וז"ל: וממורי ר"א למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה א' שחולקים קצתם על קצתם והם שוים בחכמה שאסור כל כת מהם לעשות כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהם אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה א'. ואם א"א בכך יעשו הנ"ל כדברי המחמיר אם הוא בשל תורה, אבל בשני בתי דינין חלוקים ואין שוים בחכמה לא נאמר ע"ז לא תתגודדו... ע"כ ומדבריו נראה דפירש בי"ד אחד היינו שוים בחכמה ושני בי"ד - אין שוים בחכמה. וטעם בזה שבב"ר אחד יש חשש מחלוקת יותר משני ב"ד. וממילא מובן דעיקר אזהרת ל"ת הוא מפני המחלוקת. ואולי י"ל דפלוגתת אביי ורבא קימי במחלוקת רש"י והרמב"ם. דאביי יסבור דעיקר האזהרה משום דמיחזי כשתי תורות לכך אפי' בשני ב"ד בעיר אחת אסור משום דמיחזי כשתי תורות רק בשני עיירות לא שייך, דמאן דחוי הא לא חזי הא. אבל רבא סבי"ל דעיקר אזהרה זו תלויה בזה - מפני המחלוקת ואפילו בעיר אחת היבא דיש שני ב"ד לא שייך מחלוקת. ובשדה חמד במערכת חוה"מ (אות יד') הביא בשם ספר פלוני (לא הזכיר שמו) דביאר את הרמב"ם כשיטת הנציב שדין לא תתגודדו לא שייך באיסורין, ראין לומר באיסורים לא תעשו אגודות אגודות דממ"נ אם צד אחד מן החולקים מרובים בחכמה ובמנין פשיטא דהמיעוט נגרר אחריו ואסורים לחלוק לעצמם, ואם שני הצדדים שקולים ואין הכרע ביניהם בזה ודאי לא יאמר הכתוב לא תתגודדו וכל אחד צריך לעמוד בדעתו ואין חשש מחלוקת דוחה איסורים ובקושטא ליבא כלל משום מחלוקת ולא מיחזי כשתי תורות שהנ"ל יודעים שחלוקים בדין ומה יעשו מי ידחה מפני מי בדבר שיש לכל צד חומרא, ובדבר שצד אחד מחמירים וצד אחד מקילים ג"כ הלכה פסוקה הוא, בשל תורה הלר אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולא שייך כלל לא תתגודדו וע"כ דקרא לא תתגודדו אמנהגא קאי.
מכל הנ"ל מורם דישנם ג' שיטות.
א) ל"ת שייך רק במקום איסורא - רש"י והראש (בקיצור פסקיו) רשב"א ומהרשד"ם
ב) ל"ת שייך גם במקום מנהג - רמב"ם תו"ס; ראש (בבאורו) ראב"ד (והוא רק במנהג דיש בו חלוק דעות מדינא, אבל מנהג קל לא אמרינן.)
ג) ל"ת שייך רק במקום מנהג - רמב"ם לשיטת הנצי"ב, והשדה חמד בשם פלוני.
בין כל המעלות המציינות ומבדילות את ישראל מכל העמים, תופסת מקום בראש התאחדותה הנפלאה של אומה זו בתורתה, שהיא יסוו לאומיותה וסוד קיומה הנצחי.
אלפי שנים עברו מיום מעמד הר סיני, הרבה גלויות גלתה היהדות ותלך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, ויעשקוה זדים בחבלי זדון ומרמה. שמדות, שריפה הרג הרס וחורבן נזרעו בתורת ישראל ובמקימיה. והיו אף שניסו לפגוע באחדות התורה, לזייפה לסרס אותיותיה, ולשבש כוונותיה, השומרונים, הצדוקים, האסיים, הקראים וכתות של תלמידי משיחי השקר, כל אלה אבדו לגמרי, ולמרות כל זאת יצאה היהדות צרופה ושלמה בצביונה ורוחה, מאוחדת ביסודה. אחדות זאת נובעת ממקור נאמן, יחיד בעולמו המניק לעמו שפע טוב, המעריף כמטר לקחיו, ומיזל כטל אמרותיו. ולכן הוא מצווה על ידי נביאו נאמן ביתו לאמר: זה הדבר אשר צווה אתכם תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו (ספרא, ויקרא שמיני ו') ולא עוד אלא שאין ישראל ניענים בתפילתם ובצעקתם עד שיהיו כולם באגודה אחת שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה' (מנחות כ"ז). אגודה זאת ששמה ישראל, מעידה על אחדות ה' מגינה ומושיעה והיא אגודת אלקים בארץ שמלמדת את האדם גם בתורתה וגם באחדותה, את סמל האחדות השלמה שאין לך דבר שיכול להפרידה ולפוררה, וכשישראל הם באגודה אחת שמו של הקב"ה מתעלה על ידם (ויק"ר ל') כשם שמצווים אנו להיות אגודה אחת כן אנו מוזהרים באזהרה חמורה לאמר: לא תעשו את עצמכם אגודות אגודות. מצווה לשנן בכל עת, ולחרות בליבנו את דברי המהרשד"ם (יור"ד קנ"ג) דבאיסור לא תתגודדו יש שתי בחינות א) לעבור עליו מדין תורה ב) משום מצווה מן המובחר. הלכך במעשה מצווה אעפ"י שאין בו משום לא תתגודדו כגון לשיטת הנך דסברי דבמידי דמנהגא לא אמרינן ל"ת מ"מ יש בה מצוה מן המובחר להתאגד ולנטוע נטיעה אחת.
ואסיים בתפילת רז"ל: תפילין של הקב"ה כתיב בהם 'ומי כעמי ישראל גוי אחד בארץ' שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (ברכות דף ז' ע"א).