סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ
אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ (ישעיה מז, טו)

סוחריך מנעוריך איש לעברו תעו / יובל שרלו

הפער בין לימוד התורה ובין הגשמת הדברים למעשה אינו ענין רק לבעלי מוסר. בדרך כלל, כשפוגשים אנו אדם שאין התורה קורנת מתוכו אלא מצטמצמת בתחום הידע שבו אנו טוענים שלא "עבד על עצמו" מספיק וחסר לו תחום בעשיה. אך כין זו הדרך היחידה לדון מצב זה. ניתן לטעון שהפער אינו ענין השייך רק לתחום המבנה המוסרי אלא שיש לו שרשים עמוקים יותר, בתחום תוכן הלימוד שאת פירותיהם אנו רואים בתחום המעשה. ובמידה ותוכן הלימוד יופנה במלוא עצמתו אל כל תחומי נפשו של האדם ילך פער זה וייעלם.

*

בספר "מוסר אביך" עומד הרב קוק על כמה סיבות המביאות למעוט לימוד המוסר. אחת מהסיבות היא:

"וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן ענינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני, ורוב החכמות כשידובר בהן יוכר מצד הדיבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען..., משא"כ כל עניני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם..." (עמ' כא-כב)

באור הדברים: אנחנו רגילים לעסוק רק בתחומים שניתן "לסחור" אותם. הלימוד שלנו, בכל תחום שהוא, מונחה על פי היכולת להעביר את המסקנות שהסקנו לאדם אחר. זהו המדד שלנו לתחומי עיסוק. בסוגיא בגמרא אנו זקוקים להגדרה מדויקת, מחושבת ומוכחת; ב"מחשבת ישראל" אנו שואפים להגיע לתשובה לבעיה הנדונה; בהסטוריה – להוכחה סטאטיסטית שכך אמנם היה, וכו'. האדם משעבד אף את עולמו הרוחני ליכולת לסחור את הגיגיו, להעבירם לאחר ולקבל דבר מה תמורתם. לא אחת אנחנו מאוכזבים מחויה, אותה עברנו כבודדים ומיד אנו מחשבים את המילים בהם נתאר אותם לאחר. חויה רוחנים שלא סופרה לאחר, נחשבת אצלנו כלא קיימת, כבזבוז גמור.

ההרגל לדרך חיים מעין זו נובעת מהצורך במדד מסוים לגבי טיב הדברים הנמצאים בנו. דבר נחשב כטוב וכראוי כאשר הוא עומד במבחן העולם החיצון. יש להדגיש שאין הכוונה כאן כלל למידת הגאווה, אם כי יש לתכונה זו שורש במידת הגאווה. הכוונה היא למדד הקיים כיום בעולם כולו.

צורך זה, באמות מידה אוביקטיביות, גורם שתחומי העיסוק שלנו יעוצבו על פי ערכם המסחרי. אנחנו נוטים ללמוד, ליהנות, לחוות ולהגות בעיקר בתחומים אותם ניתן להעביר למישהו, שניתן לעצבם במילים. כשאנו מודדים הישגים אנו מחפשים את הדבר המוחשי: סכום סוגיא, תפילה מרגשת וכד' אפילו כשאין כוונתו להתגדל בהשגים אלה. אנו, בכנות, מחפשים מדד ולא גאוה, ומדד זה הינו לרוב העיסוק במושגים מוחשיים הניתנים להעברה מאחד לשני. עד כמה שהדבר נשמע מוזר זהו עקרון הנמצא אפילו בתחומים הרוחניים. אוצר המושגים שלנו כלפי עצמנו אף הוא מוגדר ותָחום ואנחנו מנסים לסווג את חויותינו, אפילו לעצמנו, בדפוסי לשון אוביקטיביים קיימים.

הנזק במצב שכזה הינו נור. הוא מבריח את האדם מתחומים שאינם יכולים להכנס למטבעות לשון קיימות. דבר אשר אי אפשר להגדירו או לפחות ליחסו למונח אחר מקביל הרי הוא נשכח וננטש מאתנו. כך למשל, נוטשים אנו את כל העולם הקשור לחיי הדמיון שבקרבנו:

"...הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו. אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה" (אורות הקודש א, עמ' קכה).

העולם הזה אינו מוכר, אינו שייך לתחום המודע של אישיותנו ואין אנו משתמשים בו כלל. דוגמא נוספת היא העולם החוייתי בקשרי אדם לאדם. אנו נזקקים למילה המדוברת, למעשה המבוצע או לתחושה המובעת. הזיק הנשמתי האמיתי הוא קשר הדומיה, הידיעה של העושר הנפשי הגלום בלב כל אחד:

"יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו, הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה..." (שם ג, עמ' רסט).

והאדם – הלא מורכב הוא מתחומים נסתרים וחבויים, מכוחות לא מוגדרים ולא ניתנים לסחורה, הלא הוא עולם מלא דמיונות רוחניים עילאיים, רצונות, רגשות, עולם עשיר של מידות; וההתעסקות רק בתחומים הניתנים להעברה מצמצם ומאפיל את דמותו. ומתוך כך נוטה הוא לברוח מכל אשר אין הוא יכול לחוש כלפיו את העולם ההרמוני האחדותי שבו.

תחום הנזק העצום ביותר הוא לימוד התורה. כאשר התורה איננה מהווה עיסוק בכל העולם הרוחני של האדם, בכל מרכיביו, יסודותיו וגדריו, הרי אין היא יכולה להיות מקור לשאיבתו של העולם הרוחני של האדם. כמובן, ח"ו שהצד המעשי הקיומי יפגע מכך. הקב"ה מצווה כי יסוד ובסיס הכל יהיה הקיום המעשי, אולם היות התורה מרכז לעולם הנפשי של האדם תלוי כיצד האדם לומדה ומתעשר בה ואם בתורה עוסק הוא "כסוחר" – אין היא ולא תהיה מרכז שכזה.

המצב שתואר עד עתה כך הוא: האדם נוטה מסיבות מסוימות לעסוק רק בתחומים הניתנים להעברה ולבחינה במדד מסוים, אולם נפשו מורכבת מתחומים גדולים הרבה יותר, שאותם אי אפשר לגלות בעולם. משום כך הרי הוא מצוי תמיד בסתירה פנימית. מחד גיסא, נפשו העצומה והגדולה דורשת עיסוק בכל מרכיביה, ומאידך גיסא התכנים שבהם הוא עוסק הם מצומצמים וקטנים. משוך כך, העולם הרוחני הפנימי של התרבות המערבית הרחבה הרי הוא דל ומצמצם, ואין בו כדי להחיות לב ונפש. לכן, דומני שמקורה של הבעיתיות של עולמנו הרוחני מצוי אף הוא בניתוח זה. ועל כן, אין התורה מהווה לדידנו מאר מים חיים בעצמה למרות שמאמינים ובטוחים אנו בסגולותיה הא-לוקיות, שהכל בה.

מהו הפתרון למצב זה? דומני שהפתרון מצוי בלימוד הצד הרוחני של התורה!

*

לא לחינם נקטתי בלשון "צד רוחני" במקום המונח המקובל – "מחשבת ישראל". הבדל רב יש בין שני המושגים. "מחשבת ישראל" – כבר מתוך שם המושג עולה שמכוון הוא אל המחשבה, לחיפוש תשובה או הסבר למושגים מסוימים.

אני מתכוון למושג אחר לגמרי. למוד המכוון אל כל התחומים שהוזכרו לעיל. מכוון ומתיחס אל הדמיון העשיר, אל המקורות העליונים, אל כל המרחבים משם יוצאים הגילויים הרוחניים לנשמתו של האדם.

אבאר את כוונתי. תחום הלימוד מוכרח הוא להתפצל לשניים:

א. בקשת האני העצמי:

"האני הפנימי העצמי של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה, והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה עליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו..." (אורות הקודש ג, עמ' מב);

"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו" (שם עמ' קלט)

האדם מוכרח הוא קודם לכל לעמוד על אופיו, מרכיביו, תכונותיו ותחומי נפשו. יש להרחיב ולעסוק במושגים העצמיים של הנשמה ולבאר באור רחב מה הם גבולות כל כח, עצמתו, סכנותיו ומקומו בנשמה.

ב. תורת האחדות הכוללת:

"תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד" (שם א, עמ' מא).

על האדם ללמוד כיצד מתיחסת היא התורה לא רק לצד השכלי, המוסרי או הקיומי שבאדם אלא שמקור היא לכל הגלויים היותר גדולים ולכל עולמו הרוחני של האדם.

שני המרכיבים עוסקים בשני צדדים של מטבע אחת. הראשון שבהם, המכוון להכרת האדם את עצמו מרחיב ומפתח את "כלי הקיבול" שבאדם. הוא חושף את הדמיון הגדול ומקומו בעצוב דרך האדם, את היחס בין החלומות לעולם המעשי ובין העסוק במחשבות עליונות לרגשות הפשוטים. האדם מבואר כאן, על כל מרכיביו יסודות נפשו ומהותו ההרמונים.

בד בבד עוסקים אנו בתוכן אשר יוצק ללב האדם, ואף התוכן שונה הוא. כיון שהכרנו את האדם ואת מרכיביו הרי מוכרחים אנו לעצב את היסודות הרוחניים באופן שירוו את צמאון כל מרכיביו של האדם ולא, כמקובל, רק את הצד הידיעתי הראציונלי, ה"נסחר".

ההבדל בין דרך זו לבין המקובל, בולט הוא מיד לעין. אם באים אנו לעסוק, למשל, בטעמי מצוות, הרי שאין הלימוד מופנה אך ורק לתחום ההסבר היבש, אלא בא הוא ומנסה לכלול עמו לעולם ומלואו. כיצד מצוה זו מתיחסת לכל אשר חשפנו בלבו של האדם, ברוחו ובנפשו, כיצד ניתן לגלות בנשמה עצמה כלי קיבול לאותו אור גדול הבוקע מהמצוה, כיצד כל הדקדוקים וההקפדות בפרטי המצוה מתקשרים לכלל הגדול שממנו היא בוקעת והכל אחוז ואחוד בחוברת. אז מתגלה היא התורה לא כקרעים קרעים "צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם", אלא ברום עצמתה. היא מכוונת אל כל האדם ומחדשת בתוכו, מעל לכל, את עצמו.

"בחינוך האדם היחיד, וכן בחנוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשים לב לאחדות הרוחניות, דהינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות " (שם א, עמ' רמז).

במצב כזה אין התורה זרה לאדם. "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב (דברים לג, ד). אל תקי מורשה אלא מאורסה" (ברכות נז.). הרי היא לו אוצר השייך לתוך תוכי נשמתו, לכל אשר הוא מורכב ממנו, לדברים שאכן טבועים הם באמיתיות נפשו. ואין זו תורה שענינה עצמי, אגוצנטרי, אלא שלבים שלבים:

"איש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מצוא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברותו, צבורו ועמו..." (אורות הקודש ב, תמד).

ומטבע הדברים מוצאים אנו כאן את העולם הרוחני הראוי למי שהתורה הינה הכתר אותו הוא רוצה לרכוש. הרי הוא חי ופועל מאוצר החיים של כל הויתו העצמית ומתוכו בוקעת שירה גדולה לא-ל עליון.

*

מה השתנה, אם כן? בראש הדברים הצבתי את המדד הקיים היום לתחומי עסוקנו – מדד המסחר. אדם הפועל בדרך שתוארה, אינו יכול לעסוק במדד זה. עולמו הדמיוני, לדוגמא, איננו יכול להיות נחלת איש. זהו ציור רוחני פנימי ואם האדם חש בו, משתמש בו ומתעלה על ידו, זהו קנינו שלו בלבד.

המדד משתנה. הצד הרוחני שבתורה מכוון הוא כל הכל, כולל בתוכו הכל ומפתח את כל נפשו בתוכו פנימה וכך מתחזקת ההכרה הנפשית (לא רק הידיעתית) כי מקור אחד לכל. מתעלה הוא האדם וחש ברוחו ובנפשו פנימה שהמדד המתחדש לו הוא "הייטב בעיני ד'".

וההרמוניה בלבו היא מקור לשמחה פנימית עצמית הנובעת מתוכו ומיצירתו העצמית, ופורח הוא לימוד התורה בתורת חיים כוללת. ואז מתאדר ביתר שאת גם העולם המעשי שבתורה והחיבה הגדולה לפרטי התורה הולכת ומתגדלת. הלוא כל דקדוקי הסופרים יונקים הם ממקור עליון וגבוה ומאוחדים הם בכל התורה כולה ומקור אחד לכולם. והאדם מתעמק בכל הצד המעשי בקירבה נפשית עמוקה וחזקה והכל מתברך.

ונקודה אחרונה. אין זו דרך קסמים ולא חדוש מפוצץ. לעבודת השי"ת אין פטנטים. צריך לעבוד קשה ולהתמיד וללמוד ולדקדק בקיום המעשי. אלא, שלהבנתי יש בכך דרך מדויקת יותר לקשורו של אדם לקב"ה ולתורתו.

* * *

העולה מהאמור לעיל הינה תפישה שונה מעט מהמקובל בתחומי העסוק. להבנתי, מצויה כאן דרך שבהתגשמותה הרי היא מציבה אדם שונה שהמושגים הרוחניים הם חלק בלתי נפרד מאישיותו. וקרבת א-לקים, ודרישתו מחד גיסא, וחיבת הפרטים ולימודם מאידך גיסא, מתגדלת ומתאדרת. וכשעוסקים אנו בהצבת היעדים הרוחניים בפני עצמנו דומני שיעד זה צריך לתפוס את מקומו בשורות הראשונות.