מצות בנין בית המקדש / אהרן משניות
מקור המצוה:
הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה כ' כתב:
"מצוה כ' היא שצונו לבנות בית הבחירה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה 'ועשו לי מקדש' (שמות כה,ח)..."
ובדומה לזה בהלכות בית הבחירה פ"א הל' א' וז"ל:
"מצוה עשה לעשות בית לד' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש...".
ואולם בהלכות מלכים (פ"א ה"א) הביא הרמב"ם פסוק אחר וז"ל:
"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך... ולהכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית בחירה שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' (דברים יב,ה)".
מקור דבריו הוא בספרי (פרשת ראה פיסקא טו) ובגמ' בסנהדרין (כ:), אלא ששינה קצת מדברי הספרי שכן הספרי הביא פסוק אחר: 'והיה המקום אשר יבחר ד' א-להיכם לשכן שמו שמה תביאו את עולותיכם...' (דברים יב,יא).
וכבר עמד על סתירה זו הלח"מ בהלכות מלכים וביאר שהפסוק 'ועשו לי מקדש' מדבר על משכן שבמדבר, והפסוק "לשכנו תדרשו" מדבר על משכן שילה (וכן הביא רש"י שם בשם הספרי) וכי היכי שבמשכן ובשילה היא מצווה, ודאי דבבית הבחירה היא מצווה, ולא חש הרמב"ם להביא את שני הפסוקים במקום אחד אלא חד הביא בהלכות מלכים וחד בהלכות בה"ב. ואע"ג שהפסוק שהביא הספרי "והיה המקום" מדבר על בית עולמים, העדיף הרמב"ם את הפסוקים האחרים כי מהם משמע יותר לשון אזהרה של מצוות עשה, ולפי ה"מזרחי" שפירש שגם "לשכנו תדרשו" מדבר על בית עולמים אתי שפיר טפי מה שהביאו הרמב"ם. והוסיף הלח"מ שהסמ"ג (בעשה קס"ג) באמת הביא מהפסוק "והיה המקום אשר יבחר" משום דאיירי בבית עולמים, עכת"ד.
גם הכס"מ בהל' בה"ב הביא את הסמ"ג וביאר שבאמת נחלקו הסמ"ג והרמב"ם, והסמ"ג לא נקט כהרמב"ם כי "ועשו לי מקדש" איירי במשכן שבמדבר, והרמב"ם לא נקט כהסמ"ג משום ש"והיה המקום" הוא ספור בעלמא על הבאת הקרבנות ולא ציווי על בנין בה"ב, ומה שהוזכר פסוק זה בסוגיא בסנהדרין הנ"ל - לא הוזכר כמקור למצוה אלא לומר שהכרתת עמלק קודמת לבנין הבית. ואע"פ ש"ועשו לי מקדש" מיירי במשכן שבמדבר, מ"מ כלל הוא לכל מקום בין למשכן בין לשילה ובין לבית עולמים שכן נאמר בפסוק מקדש ולא משכן, וכן משמע מדברי הגמ' בסנהדרין (טז:) ובשבועות (יד:) שדרשה מסיפא דקרא "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" מאי וכן תעשו - לדורות. עכת"ד.
והאחרונים תמהו על דברי הכס"מ ובספר "הר המוריה" על הרמב"ם כתב שדבריו אינם מוכרחים שכן מה שכתוב בפסוק מקדש ולא משכן הוא מהטעם שהתבאר בגמרא ריש עירובין ובשבועות (טז:) דמשכן איקרי מקדש והוא מאריך ומוכיח שבעצם מדרשים חלוקים אם הפסוק קאי רק אמשכן שבמדבר או גם על בה"ב. ועוד הקשה על מה שפרש הכס"מ בגמרא בסנהדרין - ש'לשכנו תדרשו' בא רק להקדים מחיית עמלק לבנין הבית - אפשר לפרש גם בדברי הסמ"ג. ועוד הקשה עליו הגר"ש גורן בספרו "תורת המועדים" (עמ' 469) על מה שכתב שלרמב"ם "והיה המקום" הוא ספור בעלמא, והרי הרמב"ם עצמו בהלכות מלכים מסתמך על אותה פרשה, וכבר קדמו בשאלה זו הגרא"ז מלצר ב"אבן האזל" הל' בה"ב. ועוד שעדיין קשה עצם הסתירה בדברי הרמב"ם וכמו כן לא מובן למה שינה הרמב"ם מדברי הספרי והביא פסוק אחר.
ובאמת כתב הגרא"ז שעל כרחנו הרמב"ם סובר שאותה פרשה אינה ספור בעלמא ולא כהכס"מ, אלא שהביא מקרא קמא - "לשכנו תדרשו", ומה שהספרי (ובעקבותיו הסמ"ג) לא הביא קרא קמא היינו משום שסובר שלשון "והיה המקום" משמע טפי למצוה מאשר קרא קמא. ובעצם הסתירה בדברי הרמב"ם כתב הגרא"ז שבאמת סובר הרמב"ם שעיקר המצווה הוא מהפסוק "ועשו לי מקדש" ודברי הגמרא דמשכן איקרי מקדש מורים שגם עשית המשכן נאמר בהך קרא, וכדי שלא נטעה לומר שהפסוק מדבר רק על המשכן הביא הרמב"ם בהל' מלכים את הפסוק "לשכנו תדרשו" שמדבר על בה"ב.
וגם הגרי"מ עפשטיין בספרו "ערוך השולחן העתיד" (הלכות בהמ"ק פ"א ה"ח) כתב שלפי הרמב"ם עיקר המצוה נלמד מ"ועשו לי מקדש", והוסיף שמה שהביא בהל' מלכים את הפסוק "לשכנו תדרשו" היינו כדי ללמד שמחית עמלק קודמת לבנין הבית, וגם הסמ"ג הביא את הפסוק "והיה המקום" רק בהקשר לכך שמחית עמלק קודמת לבנין בהמ"ק אבל בשרש הדין מודה לרמב"ם שעצם המצוה נלמד מ"ועשו לי מקדש", וכן הובא בספר "הר המוריה" ליישב כך את הרמב"ם.
ואולם הגר"ש גורן כתב ליישב את הרמב"ם באופן אחר וז"ל:
"ונראה לחדש שבאמת שתי מצוות נפרדות הן, אחד 'לעשות בית לד' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות' כמו שכתב בהל' בה"ב ואין לזה כל קשר עם קדושת המקום בו נבנה בית לד', כפי שהיה במדבר אצל המשכן, שלא נתקדש שום מקום להקרבה, כי אם המשכן בלבד בכל מקום שהיה, ולא היתה לו כל זיקה למקום מסוים. מצווה שניה לאחר שיכנסו לארץ ויניח ד' להם מכל אויביהם מסביב, היתה מצוה לבחור את המקום המיועד לבה"ב ולקדשו למקום עולמים כבה"ב, ועל ידי כך תאסר ההקרבה בכל מקום אחר בעולם, וזוהי משמעות כל הפרשה בדברים י"ב "כי אם אל המקום אשר יבחר ד' א-לוהיכם וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה" והולך המקרא ומזהיר על הבמות כו''.
ומה שמנה הרמב"ם בסה"מ רק מצוה אחת היינו משום שהמצוה השניה היא חד פעמית ולא לדורות שכן בירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא כדברי הרמב"ם בהל' בה"ב (פ"ו הט"ז) וכלשון הגמרא במגילה (י.) "קדושת ירושלים אין לה היתר" וא"כ לאחר שנתקדש מקום בה"ב - קדושתו נצחית ואין לה בטול, ולכן המצוה היא חד פעמית, והרמס"ם הרי מונה במנין המצוות רק מצוות שנאמרו לדורות כמו שפירש בהקדמתו לסה"מ בשרש השלישי, ולכן מנה רק את המצוה הראשונה "לעשות בית לד'" שהיא כאמור נוהגת לדורות. אלא שלשון הרמב"ם בהל' מלכים קשה קצת שכתב 'לבנות בית הבחירה' ולא כתב לקדש את המקום לבה"ב, וצריך לדחוק קצת ולומר שנקט לשון לבנות משום שהקדושה באה עם הבנין. וכעין דברי הגר"ש גורן כתב גם הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל בספרו "מרגליות הים" על מסכת סנהדרין (דף כ: אות כד').
הגדרת המצוה
הגאון הרוגאצ'ובי בספרו "צפנת פענח" על הרמב"ם (הל' בה"ב פ"א ה"א) חוקר האם המצווה היא שיעשה או שיהיה דהיינו האם יש מצוה בעצם מעשה הבנין או שמא המצוה היא שיהיה בנין ומעשה הבניה הוא רק הכנה לקיום המצוה ולא חלק מהמצוה עצמה, ויש בזה כמה נפקא-מינות. והוא מביא ראיה מהגמרא ביבמות (ו.) שהמצווה היא שיהיה. הגמרא שם דנה בסוגית עשה דוחה לא תעשה ובמהלך הסוגיא מגדירה הגמרא את בנין בית המקדש כהכשר מצוה. ונחלקו רש"י ותוספות בבאור הכשר מצוה. לפי רש"י הכשר מצוה היינו שהמעשה הכרחי לקיום המצוה ויכול גם להיות שהוא גופא קיום המצוה, ותוס' מקשים עליו ודוחים את דבריו ומבארים שהכשר מצוה היינו שהמעשה עצמו אינו קיום המצוה אלא רק הכנה (ואפילו הכרחית) לקיום גוף המצוה, ואם כן לפי תוס' הרי מבואר שאין מצוה בעצם הבנין אלא זה רק מעין הכשר מצוה, ואם כן ודאי שהמצוה היא שיהיה ולא שיעשה. לפי רשי"י כאמור אין ראיה מוכרחת.
הצפנת פענח עומד גם על שינוי לשון בדברי הרמב"ם שבהל' בה"ב כתב "מ"ע לעשות בית לד'", ובהל' מלכים נקט (בעקבות לשון הגמ' בסנהדרין) לשון לבנות בה"ב, ולשון לבנות משמע שיש מצוה בעצם הבנין, ומבאר הצ"פ שבזה יש נ"מ בין מקדש למשכן, שבמקדש המצוה היא שיהיה ואין מצוה בעצם הבנין משא"כ במשכן שהמצוה היא גם בעצם הבנין, ולפי זה צריך עיון למה נקט הרמב"ם בהל' מלכים לשון לבנות והרי שם מדבר על בה"ב, ואולי נקט כן כי הקפיד על לשון הגמ' וסמך על מה שנקט בהל' מלכים לשון עשיה ומשם נלמד שהמצוה היה שיהיה.
על רקע הגדרת המצוה מבאר הצ"פ את דברי הגמ' בשבת (קיט:) שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין ביהמ"ק והיינו כיון שאין מצוה בעצם הבנין - אין לבטל ת"ת לכך, וכמו כן מבאר לפי"ז את הדין שלמרות שבנין בית המקדש אינו דוחה שבת כמבואר ביבמות (ו.) מ"מ חינוכו דוחה שבת כמו שמשמע במו"ק (ט.) וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ב והיינו משום שבמעשה הבנין עצמו אין מצוה. ואולם חנוכת המקדש הרי אינו שייכת לעצם הבנין אלא להוית שם מקדש שעליו, וזה הרי גדר המצוה - שיהיה - ולכן דוחה שבת.
ונראה לומר שהמהרי"ל דיסקין חולק על הצ"פ וסובר שבאמת יש מצוה בעצם הבנין. על הכתוב באיכה (ב,ט) "טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה" הקשה המהרי"ל (הובא בסידור הגר"א "אישי ישראל" בפירוש "שיח יצחק" עמ' 373 וז"ל:
"אחר שאנו מובטחים שירד מקדש של אש מן השמים א"כ לאיזו מטרה נגנזו השערים? אך הטעם כי זולת זה היו ישראל נכלמים ולא היתה שמחתם שלמה כי נמנע מהם מ"ע של 'ועשו לי מקדש' ע"כ היה מחכמה העליונה שיגנזו השערים, וכשירד המקדש מן השמים אז יעמידו זקני ישראל את השערים הנגנזים והמעמיד דלתות בבית כאילו בנאו כמבואר בב"ב (נג) ובזה תהיה שמחתם שלמה וז"ש (במוסף לשלש רגלים) 'והראנו בבנינו' - זה הבנין המשוכלל מלמעלה, 'ושמחנו בתיקונו' - הוא העמדת השערים."
והנה אם נאמר כהצ"פ שהמצוה היא שיהיה, מה לי אם עשאו אדם מה לי אם ירד עשוי מן השמים? ולכן נראה שהמהרי"ל סובר שהמצוה היא גם בעצם הבנין ולפי זה צ"ע מהתוס' ביבמות (ו.) שמוכח שמעשה בנין המקדש הוא רק הכנה לגוף מצוה "ועשו לי מקדש". (ואולי יתכן שגם המהרי"ל מודה שהמצוה היא שיהיה, ומ"מ מפאת חבוב המצוה יצטערו ישראל שלא יוכלו לקחת חלק פעיל בקיומה ולכן נגנזו השערים.)
לפי הצ"פ שהמצוה היא שיהיה, רצה הגאון רבי ישראל איסר שפירא (נכדו של הנצי"ב) בספרו "מתק אזהרות" על אזהרות רבי אליהו הזקן (תלמידו של רבנו גרשום מאור הגולה) עמ' עו, ליישב את הסתירה ברמב"ם בין הל' בה"ב שהביא את הפסוק "ועשו לי מקדש" להל' מלכים שהביא את הפסוק "לשכנו תדרשו" וכתב שלכן שינה הרמב"ם בהל' מלכים כדי להדגיש שהמצוה היא לא בעצם מעשה הבנין אלא רק שיהיה ולכך הביא את הפסוק 'לשכנו תדרשו' שלא מדבר על מעשה הבנין. ואולם לפי מה שדייק הצ"פ שמלשון לבנות משמע שיש מצוה בעצם הבנין, אם כן אדרבה משמע טפי שהמצוה גם במעשה הבנין. ואלי על פי דברי המהרי"ל דיסקין ועל רקע דברי ה"מזרחי" שלשכנו תדרשו מדבר על בית עולמים, ניתן ליישב את לשון הרמב"ם והיינו שנקט לשון לבנות כדי לרמז שבבית השלישי לעתיד לבוא יהיה גם צד של בניה בפועל למרות שעיקר הבית ירד מהשמים.
אופי המצוה
ניתן להעלות שלש תפיסות אפשריות בהבנת אופי המצוה:
1. עיקר הבנין הוא לצורך השראת שכינה.
2. עיקר הבנין הוא לצורך הקרבת קרבנות.
3. בבנין במקדש יש את שני הצדדים הנ"ל, גם לצורך השראת שכינה וגם לצורך הקרבת קרבנות. ונפקא-מינה, לו יצויר שלא תהיה אפשרות להקריב אם יש עדיין מצוה לבנות את הבית, ויתכנו עוד נ"מ כמו שיתבאר בס"ד לקמן.
הרמב"ן בפירושו לתורה ריש פרשת תרומה (שמות כה) כתב:
"והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת",
ומשמע מדבריו שנוקט כמו האפשרות הראשונה לעיל שעיקר בנין הוא לצורך השראת שכינה, ולפי זה לכאורה גם כשאין אפשרות להקריב - מכל מקום יש מצוה לבות את הבית.
ואולם הרמב"ם בספר המצות כתב:
"שצונו לבנות בית הבחירה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד"
וכן בהל' בית הבחירה:
"מצות עשה לעשות בית לד' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה...",
ובעקבותיו כתב בלשון דומה גם "החינוך" (מצוה צה), ומשמע מדבריו שנקט כמו האפשרות השניה לעיל שעיקר הבנין הוא לצורך הקרבת הקרבנות. וכן כתב מרן הראי"ה קוק ב"משפט כהן" (סימן צד) וז"ל:
"אמנם המצוה היא לבנות הבית כדי להקריב שם, ולחוג הרגלים, שעיקרם הוא ג"כ קרבן ראיה וחגיגה...ואם אין בידינו להקריב כלל ודאי י"ל שאין כאן מצוה, שזוהי צורת המצוה כלשון הרמב"ם בריש הל' בה"ב ובסהמ"צ".
כתב הרמב"ם בהל' בה"ב (פ"א הי"ב) וז"ל:
"אין בונין את המקדש בלילה שנאמר 'וביום הקים את המשכן'...והכל חייבים לבנות ולסעוד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר...".
ודבריו מוקשים מיניה וביה, שהרי אם אין בונים את המקדש בלילה אם כן הרי זו מצוה עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות, ואיך כתב הרמב"ם שגם נשים חייבות?
והנה מקור הדין שאין בונים את המקדש בלילה הוא בגמ' בשבועות (טו:):
"אמר אביי מנין שאין בנין בית המקדש בלילה שנאמר 'וביום הקים את המשכן' - ביום מקימו בלילה אין מקימו",
והקשו שם בתוס' ד"ה 'אין' מהגמ' בר"ה (ל.) שאומרת שיתכן שהמקדש לעתיד לבוא יבנה בלילה וכן הקשה רש"י שם בר"ה ד"ה 'לא צריכא' ובסוכה (מא.) ד"ה 'אי נמי' ותירצו שניהם שהמקדש לעתיד לבוא יבנה בידי שמים כדכתיב "מקדש א-דני כוננו ידיך" וכמו שמבואר בתנחומא, ולכן יכול להבנות גם בלילה. והאחרונים הקשו על זה (עיין "דרישות ציון" להרב צבי הירש קלישר עמ' קמד-קמה) וכן הוכיחו שהרמב"ם ודאי חולק על זה וסובר שהמקדש לעתיד לבוא יבנה בידי אדם (עיין בספר "מקדש מלך" להרב צבי פסח פרנק עמ' ב-ג ומה שהביא בשם הגרי"פ פערלא ב"טור מלכה" שם). ויש שרצו לתרץ על יסוד דברי הערוך לנר בסוכה(דף מא) שמזבח נבנה בלילה, ולומר שהגמ' בר"ה דברה על המזבח בעוד שאביי בשבועות דבר על המקדש עצמו שאינו נבנה בלילה.
והצ"פ חידש שבאמת יש שני דינים בבנין המקדש. האחד למצות עשה של עצם הבנין להשראת שכינה וכו' והשני לצורך הקרבת קרבנות, והוכיח זה מהגמ' בזבחים (מ.) שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, והביא את ה"ישועות מלכו" בהגהותיו על הרמב"ם שכתב שה"ה שנאסרה שחיטת כל הקדשים ולא רק הזאה, ודייק (הצ"פ) מלשון הגמ' שדוקא לא היה מזה אבל גוף ההיכל לא נפסל ואם כן מוכח שישנם דברים שמעכבים בהקרבת קרבנות אך לא מעכבים בשם מקדש ובקיום המצוה, והיינו משום שיש שני דינים בבנין המקדש כנ"ל. והוסיף הצ"פ:
"אך נראה דרק מצות הבנין זה אי אפשר בלילה, אבל מה שנצרך לצורך הקרבן בזה מותר גם בלילה, וכן היכי שכבר קדוש ואין צריך לקדשו יכולים גם בלילה כו' ורק בשבועות שם מיירי שבא להוסיף על העזרה דזה הוי קדושה חדשה, זה אי אפשר".
אלא שקשה על זה שכן בירושלמי מפורש שלא כדבריו, והיינו דברי ר' זעירא בירושלמי ביומא פ"א ה"א (דף ג: בנדפס לפנינו) שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום ואולי י"ל שר' זעירא אמר את דבריו דוקא אליבא דרבי חייה בר יוסף שם שסובר שהיו במשכן י"ד עמידות וי"ג פירוקין וכמו שביאר ה"פני משה" שם, ואנם קיי"ל כרבי יוחנן דס"ל שהיו רק שבע עמידות וששה פירוקין ומדבריו אין ראיה לר' זעירא. עכ"פ לפי"ז מיושבים גם דברי הרמב"ם, שמה שהביא בריש ההלכה שאין בונים את המקדש בלילה דבר על הדברים ששייכים למצות הבנין והם באמת בגדר מ"ע שהזמן גרמה ונשים פטורות, ומה שכתב בהמשך שגם נשים חייבות, דבר על הדברים המעכבים בקרבנות שנבנים אף בלילה.
אמנם מפשטות לשון הרמב"ם משמע שקיום המצוה תלוי באפשרות הקרבת הקרבנות וכמו שהבאנו לעיל את דברי הרב קוק, ואם כן לא שייך לחלק כהצ"פ, ובאמת באחרונים הובאו ישובים נוספים לדברי הרמב"ם. ובספר "הר המוריה" כתב:
"דחיובא רמי עלייהו על הנשים לסעוד בגופן והיינו כגון להביא הדברים הצריכים לבנין וכמו שמצינו במשכן שעשה משה שלא סייעו בבנינו אבל טוו את העיזים, ועוד, דדוקא בבנין המקדש גופיה אין מקיימים אלא ביוום דהיינו דומיא דהעמדת הקרשים, אבל לתקן הקרשים ועשיית הכלים נ"ל דש"ד אפילו בלילה".
ועיין עוד בספר מעשי מלך ח"א (דף נו:) שכתב ליישב באופנים אחרים שלא שייך זמן גרמה בבנין בית המקדש עיי"ש.
היקף המצוה
הבה"ג במנין מצוותיו במצוות המסורות לצבור מצוה ד' מונה בכלל המצוה "פרשת משכן וכליו ושמן המאור ובגדי השרד וקידוש כהנים וחינוך מזבח". והגרי"פ פערלא כתב שבנוסחת בה"ג כת"י רומי נמנה שמן המאור בפרשה בפ"ע, ובגדי השרד בפ"ע וקידוש כהנים עם חינוך מזבח פרשה בפ"ע, ורק המשכן וכל כליו כללן בפרשה אחת וזה מקביל לשטת הרמב"ם.
הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע כ') כתב:
"וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק".
ומבואר בדבריו שמצות בנין ביהמ"ק כוללת גם את כל כלי המקדש וכן כתב בהקדמתו לסהמ"צ (שרש י"ב) וכן מובא גם בספר החינוך מצוה צ"ה וז"ל:
"וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית א-ל העבודה כגון המנורה וכל שאר הכלים כולם".
הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ (מ"ע לג) השיג עליו וכתב:
"ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלקים מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבתים אבל הם שתים מצוות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו, ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה".
אמנם במנין מצוות עשה שמביא הרמב"ן שלא מנה הרמב"ם מוזכרות רק יז' מצוות ומצות עשית הארון והכפרת אינה ביניהם, אך בספר "דרך מצוותיך" לבעל ה"משנה למלך" שנדפס בסוף סהמ"צ מנה עשרים ושבע מצוות עששה שבמנינן נחלק הרמב"ן על הרמב"ם ובמצוה יח' הוא מזכיר באמת "שנצטוינו לעשות ארון וכפורת לשום שם העדות והוא מאומרו יתעלה ועשית ארון עץ וגו'". ולמרות שאין הכלים חלק מן הבתים, לא מנה הרמב"ן את עשית השולחן והמזבח והמנורה כמצוות בפ"ע מפני שהן הכשר מצוה לעבודות השונות ולכן הם רק תשמישי קדושה כלשון הרמב"ן ולא מצוות עצמאיות. אם כן לפי הרמב"ן היקף מצות "ועשו לי מקדש" מצומצם רק למקדש עצמו ולא לכליו, וקרובה שיטתו לשיטת הרס"ג שמנה כמצוות נפרדות - נוסף למצות ועשו לי מקדש - לעשות ארון, לעשות שולחן ולסדר עליו לחם הפנים, שלא להדליק במקדש אלא במנורה, לעשות מזבח הזהב ולעשות מזבח החיצון, וגם לשיטתו היקף המצוה מצומצם למקדש בלבד.
ה"מגילת אסתר" יצא להגן על שיטת הרמב"ם וכתב שלמרות שהכלים אינם מעכבים את העבודה במקדש ניתן למנותם כחלקי מצוה אחת, כמו תכלת ולבן שאינם מעכבים זה את זה וכל אחד מהם הוא חלק ממצות ציצית, וכבר הקשה עליו הגאון רבי ירוחם פישל פערלא בחיבורו הגדול על סהמ"צ לרס"ג (ח"ג פרשה נ"ב) שיש הבדל גדול בין תכלת ולבן בציצית למקדש וכליו שכן
"תכלת ולבן מין אחד הם ושייכי זה לזה דשניהם יחד הם בציצית אע"פ שאין מעכבין זה את זה כדכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית" וכן כל כיוצ"ב, משא"כ בית והכלים שבו - שני ענינים חלוקים הם ומ"מ אם היו מעכבים זא"ז ודאי הו"ל למימר דמצוה אחת הם, אבל כיון שאין מעכבין זא"ז, ומקריבין בבית אע"פ שאין בו ארון וכפורת, שהרי כל זמן בית שני הקריבו בו כל הקרבנות אע"פ שלא היה בו ארון וכפורת, הלכך יש למנותן שתי מצוות חלוקות בפ"ע".
ובפירוש "לב שמח" על סהמ"צ (בשרש י" C ) כתב שבזה גופא נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, שהרמב"ם סובר שהכלים מעכבים את הקרבנות ולכן כלל את הכלים במצות בנין המקדש, משא"כ הרמב"ן דס"ל שהכלים אינם מעכבים ולכן לא כללם באותה מצוה, וכין זה נקט גם הצ"פ בחידושיו לסהמ"צ וכתב שבאמת נחלקו בזה תנאים בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב דהכי איתא התם:
"תני רבי יהודה גדגניות השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד (וגירסת הגר"א שם אלא קרן וכרכוב)".
והרמב"ם ס"ל כר"מ והרמב"ן ס"ל כחכמים. ולכאורה קשה שכן הרמב"ם עצמו פסק בהל' בה"ב (פ"ו הט"ו) שמקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי וא"כ חזינן דס"ל שהכלים לא מעכבים את הקרבת הקרבנות, ותירץ בביאור "העמק עיון" על הצ"פ שאמנם כשאין בית, אין הבית ולא הכלים מעכבין להקרבה, אבל כשיש בית גם הכלים מעכבין, וכעין מה שכתב הרשב"א (שבועות טו) לענין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, ומ"מ מקריבין אף על פי שאין בית ואין פתיחת דלתות מעכבת.
ומ"מ עדין קשה להסביר כך את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואם כן איך פסק הרמב"ם כר"מ נגד חכמים, ועוד דעל כרחנו הכלים לא מעכבים שכן בבית שני הקריבו אע"פ שלא היה ארון וכפורת.
ויותר נראה להסביר באופן אחר, שנחלקו לשטתם בהבנת אופי המצוה. שלפי הרמב"ם עיקר הבנין הוא לצורך הקרבת הקרבנות והעבודה, ולכן כלי המקדש הם חלק ממצות בנין המקדש למרות שאינם מעכבים את העבודה, משא"כ לפי הרמב"ן שעיקר הבנין הוא לצורך השראת השכינה ולכן כלי המקדש אינם חלק ממצות הבנין, וכעין זה כתב הגרי"א שפירא ב"מתק אזהרות", וכן האדמו"ר מלובאוויטש הגרממ"ש שליט"א (חידושים וביאורים בש"ס סי' מ"א) האריך בזה עי"ש. אלא שלפי זה צע"ק מדוע מנה הרמב"ן את עשית הארון והכפורת מצוה בפנ"ע והרי "עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". ואולי י"ל על פי מה שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כה, י) ובהערותיו של הרב שעוועל שם, שכיון שהיתה נדבה מיוחדת לעשות הארון וכליו מלבד נדבת על אחד ואחד לעשית המשכן וכליו, כמו שהובא במדרש (שמות רבה לג, ג), אם כן ראינו שהתורה גילתה שיש בעשית הארון דין נפרד מעצם בנין הבית, ולכן ס"ל לרמב"ן שלמרות שעיקר הבנין הוא לצורך השראת שכינה, מ"מ כיון שהארון אינו מעכב בעבודה - עשיתו היא מצוה בפנ"ע.
*
לסיכום
מקור המצוה : י"א שנחלקו הרמב"ם והסמ"ג שלפי הרמב"ם נלמד מהפסוק "ועשו לי מקדש" ולפי הסמ"ג נלמד מהפסוק "והיה המקום אשר יבחר ד'...".
י"א שהסמ"ג מודה לרמב"ם שנלמד מ"ועשו לי מקדש" (וגם רש"י ביבמות י. ד"ה מאי לאו וכן המאירי שם למדו מ"ועשו לי מקדש").
וי"א שלרמב"ם יש שתי מצוות: א. עשית בית לעבודת ד' ונלמד מ"ועשו לי מקדש". ב. קידוש מקום ביה"ב ונלמד מ"לשכנו תדרשו ובאת שמה".
הגדרתה : לפי ה"צפנת פענח" המצוה היא שיהיה מקדש ומעשה הבנין הוא רק הכשר מצוה, ויתכן שהמהרי"ל דיסקין חולק וסובר שגם מעשה הבנין הוא חלק מהמצוה.
אופיה : דעת הרמב"ן שעיקר המצוה היא לצורך השראת השכינה.
דעת הרמב"ם שעיקר המצוה לצורך הקרבת קרבנות, וי"א שלפי הרמב"ם יש מצוה בבנין גם שלא לצורך הקרבת הקרבנות.
היקפה : דעת הבה"ג שכוללת מקדש וכליו ושמן המאור ובגדי שרד וקידוש כהנים וחינוך מזבח. דעת הרמב"ם והחינוך (וכן נוסחת הבה"ג בכת"י רומי) שכוללת מקדש וכליו בלבד. דעת הרס"ג והרמב"ן שכוללת את המשכן בלבד ולא את כליו.
ובזכות העסק בתורת הקודש והמקדש, נזכה שישובו כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזימרם במהרה בימינו.