חינוך למצוות[1] / הרב בנימין תבורי

התנא בקידושין דף כ"ט ע"א קובע: "כל מצוות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצוות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין". הגמרא שם מביאה תוספתא לבאר מהם החיובים שאב חייב כלפי בנו: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים ".
מעניין הדבר שלא הזכירו כאן, שישנו חיוב על האב לחנך את בניו לקיום מצוות. יתכן לומר, שלא הזכירו עניין מיוחד של חינוך למצוות, היות שהבינו שזה חלק מהמסגרת הכללית של החיוב ללמדו תורה [2]. ושמא ניתן לומר, שכאן דנו רק על חיוב האב כלפי הבן, ואילו בעניין חינוך הבנים למצוות החיוב יחול אולי, גם על האם, ואולי חיוב זה הוא גם כלפי הבנות. נדון כאן על הסוגיות בש"ס הדנות בחיוב ההורים לחינוך למצוות וחיוב בקטנים למצוות [3].
המשנה במסכת נזיר דף כ"ח ע"ב אומרת: "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר". מדייקת הגמרא: "איש אין, אבל אשה לא. מאי טעמא, רב יוחנן אמר הלכה היא בנזיר". כלומר, ההלכה למשה מסיני אומרת שרק איש מזיר את בנו ואין האשה מזירה את בנה. וממשיכה הגמרא: "ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצוות". זאת אומרת, שלדברי ר' יוחנן אין לדון מכאן לשום הלכות אחרות, היות שיש כאן הלכה הקובעת רק דין מקומי בנזיר, אך לדברי ריש לקיש הרי אפשר לדייק מכאן שאיש חייב לחנך את בנו במצוות, אך אין חיוב על האב לחנך את בתו למצוות. עוד אפשר לדייק, שאיש חייב בחינוך הבן, אך אין חיוב על אשה לחנך את בנה למצוות. הגמרא אומרת בפשטות, שהחיוב המוטל על האב לחנך אינו אלא חיוב דרבנן.
אמנם, יתכן שהדברים האמורים כאן הם רק לדעתו של ריש לקיש, אך רב יוחנן חולק עליהם לגמרי וסובר שישנו חיוב על האם, וכן שחייבים לחנך אף את הבנות למצוות [4]. כשהמאירי ובעלי התוספות הקשו מסוגיא זו ודנו בה בהקשר למקורות אחרים, הם לא העלו אפשרות זו וכנראה שהם הבינו שאין מחלוקת ורב יוחנן מסכים לריש לקיש, ואם אין סיבה הכרחית, לא נרבה במחלוקות.
המשנה במסכת יומא דף פ"ב ע"א אומרת: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילין במצוות ". הגמרא דנה באיזה גיל חייבים לחנך בנים ובנות בזה. תוספות במסכת נזיר דף כ"ח ע"ב ד"ה " בנו אין בתו לא " והתוספות ישנים ביומא שם, מקשים שיש כאן דין מפורש של חיוב חינוך כלפי בנות וזה סותר את הגמרא בנזיר. התוספות בנזיר אינם מתרצים, אלא אומרים : " וצריך לחלק בדבר". היה מקום לפרש שתוספות התכוונו שיש חיוב חינוך רק לגבי יום הכיפורים, ואילו בכל המצוות האחרות אין חיוב חינוך לבנות; אך התוספות ישנים מבארים שהכוונה היא שרק בענין נזיר אין חיוב לחנך בנות, אבל וודאי בשאר מצוות חייבים בחינוכן. המאירי בנזיר מסביר יותר את הדברים באומרו שחינוך הבנות שייך רק במצוות שיש בהם חיוב, אבל אין חיוב לחנכן במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו. לפי שיטה זו, יש חיוב חינוך גם כלפי בנים וגם כלפי בנות, אך בבנים החיוב כולל חינוך למצוות כמו נזירות וכדומה.
במסכת עירובין (דף ב' ע"ב) הוזכרו כמה מצוות שקטן חייב בהן כגון: סוכה, לולב, ציצית ושופר. וזה לשון התוספתא כפי שמובאת בסוכה (דף מ"ב ע"א) " ת"ר קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר - אביו לומדו תורה וק"ש". אך אין מפורש שם שאביו ( או אמו) חייב לחנכו במצוות אלה [5]. בעניין של תפילין כתוב שאביו חייב ליקח לו תפילין אך אולי זה מקרה חריג [6]. מובן, שגם בענין לימוד תורה, הגמרא הזכירה שחייב האב ללמדו. היה מקום לומר שזה אינו נכנס לנושא של חינוך למצוות, אלא לחיוב דאורייתא של 'ולמדתם אותם את בניכם' הנזכר בקידושין דף כ"ט ע"א. אך יותר נראה לי שכאן מדובר על לימוד התורה כחינוך למצות תלמוד תורה, ואינו מהווה מקרה חריג משאר המצוות הנזכרות. ראייתי היא מהמשך הדיון בסוכה דף מ"ב ע"א. שם שואלת הגמרא מה היא תורה ומשיבה: "תורה צוה לנו משה". אילו היה מדובר כאן על חיוב הדאורייתא ללמדו תורה, הרי תוכן החיוב מוסבר אחרת בסוגיא בקידושין ומה דיון הגמרא כאן? אלא, מכאן רואים שמדברים על לימוד תורה במסגרת חינוך למצוות, ולכן שואלת הגמרא כיצד הדרך לחנכו בזה. גם בקשר לק"ש לא ברור כאן שמדובר על חיובו המיוחד של האב לחנכו לזה. פשטות הדברים אולי כך היא, אך שיטת רש"י בברכות (דף כ' ע"א, ד"ה "קטנים") ברורה, שאין חיוב על האב לחנכו בק"ש. גם תוספות שם, החולק על שיטת רש"י, מביא דיוק עקיף להוכיח שאביו חייב בחינוך לק"ש ואינו מוכיח מפשטות הדברים. נראה, ששניהם הבינו שהחיוב של ק"ש הנזכר בסוכה (מ"ב ע"א), קשור לענין ת"ת כחינוך למצוות כנ"ל.
הרמב"ם הביא את כל המצוות הנזכרות בתוספתא (ומוסיף עוד דוגמאות כאכילת מצה), כל אחת במקומה הפרטי, ותמיד מוסיף את הביטוי "כדי לחנכו במצוות". למשל, בהלכות לולב פרק ז' הי"ט הוא פוסק: "קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות"; וכך אף בהלכות ק"ש פרק ד' ה"א : " ומלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצוות". בכל אופן, הוא לא כותב במפורש אם החיוב הוא על האב (אולי על האם), אך וודאי שאלה מצוות שקטן חייב בהן. המאירי מפרש בכל אלה שהכוונה היא שהאב חייב לחנכו "מתורת חינוך ".
כמו-כן, לא נזכר כאן חינוך להזהיר קטנים מלעבור על לאוין. תוספות בנזיר (שם) וביומא (שם) עמדו על זה, ושאלו - הרי קטן שאוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, וא"כ איך יתכן שנתחייב לחנכו. תירוץ אחד של תוספות הוא, שהאב הוא היחידי המחוייב בחינוך (משמע שאין האם חייבת), וא"כ הוא לבד מחוייב להפרישו מאיסורים. תירוץ שני הוא, שהחיוב לחנך הוא רק לקיים מצוות עשה אך אין חיוב חינוך ( אפילו מדרבנן) להזהיר קטן מלעבור על לאוין. לפי דעה זו, יתכן שיש חיוב חינוך גם על בית דין, אך כמו שהאב אינו מחוייב להפרישו מאיסורים, אין בי"ד מחוייב. אך נראה תמוה שיש ענין חינוך רק בקיום מצוות עשה ולא בלאוין. [7] כנראה, הם הבינו שחינוך הוא מושג של הרגל בקיום מצוות [8] ( כמו חינוך כהן גדול), וזה לשון רש"י בסוכה (דף כ' ע"ב ד"ה " מדרבנן"): "שהזקיקן להרגיל את הקטן למצווה שהוא ראוי לה כדי שיהא מחונך ורגיל למצוות ".
יש עוד תירוץ לקושיא זו בדברי התוספות ד"ה "ש"מ" (שבת קכ"א ע"ב ). שם דנים התוספות כיצד יתכן שבי"ד אינו מצווה להפריש קטן האוכל נבלות, הרי יש חיוב חינוך, ומתרצים שמדובר בקטן שלא הגיע לכלל חינוך אך בקטן שהגיע לכלל חינוך בי"ד מחוייב לחנכו וכל-שכן להפרישו מאיסורים. לפי דעה זו, חל חיוב חינוך גם על בי"ד והחיוב כולל גם חינוך להיזהר מלאוין, בניגוד לדעות האחרות בתוספות בנזיר ויומא.
שיטת הרמב"ם בזה היא, שאין בי"ד מצווין להפריש את הקטן מאיסורים, אך מצוה על אביו להפרישו "כדי לחנכו בקדושה" (הל' מאכלות אסורות פרק י"ז הכ"ח). הרמב"ם שם מוסיף מקור לזה מהפסוק "חנך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו').
נדון כעת בשאלה אם גם האם מחוייבת בחינוך הבנים. במעשה של הלני המלכה (סוכה דף ב' ע"ב ), מסופר שחכמים נכנסו לסוכתה של הלני ולא העירו לה כלום בקשר להכשר סוכתה (יש לזה השלכה בקשר להלכות סוכה וע"ש). בסוף אומרת הגמרא, שהיא דיקדקה אפילו במצוות דרבנן ובוודאי דאגה שגם בניה הקטנים (המחוייבים רק מדרבנן, מטעמי חינוך) יישבו בסוכה כשרה. רעק"א בגליון הש"ס שם מקשה, הרי היא פטורה גם מדרבנן בחינוך הילדים למצוות ? נראה, שרעק"א הבין שאין מחלוקת בין רב יוחנן לריש לקיש (בסוגיא בנזיר), ושניהם מסכימים שאין חיוב על האם לחנך את הילדים. הוא גם לא הבדיל בין ענייני נזירות ומצוות שאינן חיוב, לבין מצוות חיוביות [9]. אמנם המאירי בנזיר קבע שאם אין אב, האם חייבת בחינוך. הוא גם מבאר שגם האב וגם האם מחוייבים להפריש את בנם האוכל נבלות. שיטת התוספות שהבאנו למעלה הבדילה בין נזירות לבין מצוות אחרות רק בחילוק בין חינוך בנים לבנות, אך כנראה לא הבדילה בעניין חיוב האם ואף תפסו שאין האם חייבת בכלל בחינוך הבנים [10]. הנצי"ב ב'מרומי שדה' מרחיב את חיוב האם (יותר מהמאירי), ואומר בפשטות שהאם חייבת לחנך את הילדים במצוות בהן יהיו מחוייבים כשיגדלו (משמע במקום האב (.
יש כמה ראיות אחרות מדיוקים ואימרות בודדות בקשר לחיוב האם [11]. רש"י בחגיגה (ב, א) אומר, שחכמים הטילו חיוב על האב ועל האם לחנכו למצוות. תוס' בעירובין (פב, א) עומדין על הדין שקטן יוצא בעירוב אמו. מקשים התוס', הרי אין מערבים אלא לדבר מצוה? בתירוצם השני, הם מחדשים שבקטן ' איכא מצוה לחנכו' (ומשמע שהאם חייבת בזה). האחרונים גם הבינו את דברי התוס' בפסחים ( פח, א) ד"ה ' שה ' כהוכחה שיש חיוב לחנך גם את הבת.
הגמרא בכמה מקומות [12] אומרת במפורש שחיוב קטנים הוא רק מדרבנן [13]. מעניינים דברי בעל ה'משך חכמה' על הפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית י"ח, יט) [14]. הוא כותב: "הנה חינוך מצוה לבנים במצוות עשה לא נזכר רק עשה ד'ולמדתם את בניכם' בתלמוד תורה, ואמרו בנזיר כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה במצוות. פירוש, דהוי כמו מצות עשה של ת"ת דהאשה פטורה". נראה, שתפיסתו היא שחכמים הרחיבו את המושג של תלמוד תורה וחייבו גם חינוך למצוות. אם כן יוצא שהחיוב הוא רק על האב ורק כלפי הבן (כמו מצות תלמוד תורה). לאור זה, אולי יובן מדוע לא הוזכר חינוך בין החיובים שאב חייב לבנו במסכת קידושין, דהיינו שזה נחשב כהרחבה מדרבנן וכחלק מחיוב תלמוד תורה.
בהמשך דבריו אומר ה'משך חכמה' שמקור מצות הוא מהפסוק הנ"ל (וכנראה רק מדרבנן) ולכן חייב האב לחנך גם את בתו (כלשון הפסוק "אשר יצווה את בניו ואת ביתו"). אין כאן שום דיון אם גם האם מחוייבת. הוא גם מעיר שהפסוק שהרמב"ם הביא בסוף הלכות מאכלות אסורות ("חנוך לנער ") אינו אלא אסמכתא. (הרמב"ם הביאו רק כשדיבר על הפרשה מאיסורים ולא על חינוך למצוות (.

סיכום :

1) מדרבנן, ודאי שהאב חייב לחנך את בנו למצוות. יתכן שהוא חייב רק לחנכו למצוות עשה (אחת הדעות בתוס'). דעות אחרות סוברות שחייב גם להפרישו מאיסורים (דעה אחרת בתוס' - שיטת הרמב"ם (.
2 ) האב חייב לחנך את בתו לקיום מצוות שתתחייב בהן לכשתגדל. בש"ס מצאנו דיון כזה רק על חינוך לצום ביוהכ"פ.
‎ 3) האם חייבת לחנך את בניה, לפי דעתו של המאירי - אם אין אב, מלשונם של רש"י (חגיגה ב, א) ותוס ' (עירובין פב, א)



[1] התפרסם בדף קשר 206.

[2] ראה בדבר המשך חכמה, המובאים להלן.

[3] נדון כאן רק בחיוב חינוך ( מדרבנן) לקיים מצוות דאורייתא ולכן לא נדון בדין הקהל, או סיפור יציאת מצרים. לא נדון בשאלה אם החיוב הוא על הקטן (מדרבנן), או שיש חיוב רק על אביו לחנכו (עיין רש"י ותוספות ברכות דף כ' ע"א; ר"ן פ"ב דמגילה ועוד (.

[4] עיין באורח מישור על אתר ובמחצית השקל סי' שמ"ג המפלפלים בשאלה הזאת.

[5] עיין הערה 4.

[6] תוספות ערכין דף ב' ע"ב ד"ה " אביו ", עומד על ההבדל בין הלשון בתפילין (אביו חייב) לכל המצוות האחרות. בספר הלכות הגר"א ומנהגיו, הביאו בשם הגרי"ז זצ"ל שהר"מ הבין שהקטן אינו בכלל מניח תפילין רק אביו קונה לו תפילין. הרב ראובן מרגליות בספרו "ניצוצי אור" הציע אפשרות זו גם בלשון הגמרא, אך לא הביא את דברי התוספות בברכות דף כ' ע"א) ד"ה "וקטנים", שהבינו אחרת. בעל העיטור הבין שכאן מדובר בקטן בן י"ג שנים ויום אחד שלא הביא ב' שערות. הרמ"א באו"ח (סעיף ל"ז) הביא שיטה זו, ואכמ"ל.

[7] כבר תמה על כך הרב הילמן זצ"ל באור הישר במקום.

[8] עיין במפרשי התורה עה"פ "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" (דברים כ, ה (.

[9] המגן אברהם בריש סימן שמ"ג הבין כרעק"א. וע"ע בתרומת הדשן סי' צ"ד שמצוטט שם.

[10] עיין היטב בלשון התוס' ישנים (יומא פב), המובא ברעק"א שם.

[11] האחרונים הביאו מקורות אלו ופלפלו שם. עיין בהערה ‎ 7.

[12] סוכה כח, ב; חגיגה ד, א ועוד.

[13] מאמרו של יצחק לנגה "לענין שרש מצות חינוך" ב'מכתם לדוד', ספר זכרון לרב דוד אוקס ז"ל, דן במקור מצות חינוך. לאחר שהביא דעות בראשונים הלומדים את מקור החיוב מהפסוק "חנוך לנער", הוא מצטט מדרשי הלכה כרמז ליסוד מצות חינוך (אולי אפילו דאורייתא, לדעתו), וקחנו משם.

[14] דעה זו נזכרה ומבוארת במאמר הנ"ל, אך אני הוספתי נקודה אחרת בהבנת חלקם הראשון של דברי ה'משך חכמה '.