"מחרוזת הפנינים" לאור ההלכה / איתמר ורהפטיג

אחת היצירות הקלאסיות של הספרות הכללית היא ספורו של ג. דה-מופסן, "מחרוזת הפנינים", וזה תכנה בקצרה: אשה דלת אמצעים הוזמנה למסיבה מפוארת. מכיון שהתבישה האשה להופיע ללא קישוטים, בקשה משכנתה העשירה שתשאיל לה שרשרת פנינים ליום אחד, וכן היה. אולם אוי לה לגבירתנו כי בחזרה מהמסיבה אבדה את השרשרת. מיד רצה לצורף ומשכנה את כל רכושה כדי שתוכל לרכוש שרשרת פנינים, ולמחרת הביאה אותה לשכנתה. במשך שנים רבות עבדה קשה כדי לסלק את החובות שקבלה עליה, בחשה וזקנה ללא עת. יום אחד פגשה את שכנתה העשירה וספרה לה את קורותיה. פתחה זו זוג עינים גדולות וקראה: המחרוזת היתה מזויפת, לא היו אלה פנינים כי אם אבני זכוכית פשוטות.

בעבר, כשלמדתי ספור זה, הוציאו השומעים מוסר השכל מהסיפור, איש כפי הבנתו. אך בזמנו ראיתי כי הרב אהרנברג ז"ל נזקק בקצרה לנקודת הלכה שבסיפור. מה הם כעת זכויות האשה כלפי שכנתה, הרשאית היא לדרוש חזרה את שרשרת הפנינים כולל ומי שימוש במשך השנים, בקיזוז של דמי שרשרת פשוטה?

דברי הרב אהרנברג ז"ל הובאו במכתב שנתפרסם ב"הצופה", ח' תמוז תשל"ז, ושם הוא מרמה אח המקרה לדין אונאה, כאילו קנתה האשה פנינים מזויפות ושלמה בטעות בפנינים אמתיות. אין כאן מחילה והמחרוזת חוזרת. כדי לעמוד על ברורה של סוגיא זו בהרחבה, ובעיקר בשאלת זכות האשה לדמי שמוש, נזקקים אנו לסוגיא של מחילה בטעות.

עיקרה של הסוגיה בב"מ (סו, ב), אך יד לה גם בב"ב (מא, א). בגמרא בב"מ שם מובאת סתירה בדעת רב נחמן בשני מקרים. האחד,הלוהו על שדהו, ואמר לו המלוה אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי, למרות שלא השיג הלווה כסף תוך הזמן לא נחלטת השדה למלוה-הקונה משום פגם אסמכתא. אומר רב נחמן "השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, הדר ארעא והדר פירי. למימרא...מחילה בטעות לא הויא מחילה".

המקרה השני - המוכר פירות דקל לחבירו שלא באו לעולם, אין המקח תופס, ואומר ר"נ "ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה", משמע שמחילה בטעות הוי מחילה. מתרצת הגמרא "התם זביני והבא הכואה". סתמה הגמרא ולא פרשה כונתה. ובראשונים מבוארות שתי שיטות עיקריות, עם כמה וריאציות ביניהן.

מחלוקת רש"י ותוספות

מרש"י נראה, כי עקרונית מחילה בטעות שמה מחילה, והמקרה הראשון של אסמכתא הוא חריג. וההסבר הוא כי הפירות חוזרים לא בגלל שלא מחל עליהם אלא בגלל שעיסקה זו יסודה בהלואה, ויש בהשארת הפירות ביד המלוה משום איסור ריבית,[1] שכן נוסף להלואה זכה גם בפירות.[2]

תוס' בשם ר"ת מפרש להיפך, כי עקרונית מחילה בטעות אינה מחילה והמקרה של מכר דבר שלא בא לעולם הוא החריג, והסברו הוא כי זו עיסקה ששניהם רוצים בה, ואף שפורמלית יכול המוכר לבטל את המכר האמור, מניחים אנו כי לאחר שתפס הלוקח את הפירות, גם אם היה המוכר יודע על אפשרות הביטול לא היה עושה זאת "כי היכי דליקו בהמנותיה"[3], ולכן דוקא כאן מחילה בטעות שמה מחילה.

גדרו של חריג זה עדיין טעון בירור, מתי אומרים שרוצה להראות כמהימן.[4]

תוס' מרבים להקשות על רש"י, ומאפינת היא הקושיא מב"ב (מא, א), שם מסופר כי המחיצה שבין שדה רב ענן ושכנו נפלה. בטעות הקים רב ענן את המחיצה שנפלה בשדה שכנו כשהלה מסייע בידו. כשהתבררה הטעות שאל רב ענן את רב נחמן, וזה הורה להחזיר את המחיצה למקומה הקודם שכן מחילה בטעות אינה מחילה, ומחילתו של השכן שבטעות יסודה אינה מחילה.

ישוב שיטת רש"י - הבחנה בין ידע או לא ידע

יש ראשונים שמחלקים ב"גודל" הטעות,בין ידע או לא ידע, ויש מהם שמישבים בזה שיטת רש"י, ראה רמב"ן וההולכים בעקבותיו בב"ב שם, רא"ש ועוד בב"מ שם, ונצטט מל' הריטב"א בב"מ שם: "דכי אר"נ מחילה, כשיודע מה שחבירו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין, כגון המוכר פירות דקל לחבירו, וכגון המוכר באסמכתא, אבל היכא שזה אינו יודע שחבירו נוטל כלום כי ההיא דהתם (ב"ב מא,א), הא ודאי לא הויא מחילה". יסוד לחילוק זה נמצא בגמ' בב"מ שם (מז, א) שאומרת כי אין להביא ראיה מדין אונאה שמחילה בטעות לא הוי מחילה, כי "לא ידע" דניחול. כלומר, אין להקשות ממצב בו אין ידיעה, כמו באונאה שם כלל לא ידע המתאנה שנתן למאנה כסף שלא מגיע לו, ואם כן אין מחילה.

כיוצ"ב אומרים הרא"ש והנמוק"י בב"מ שם כי אין מחילה ב"מניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו אר נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו", ומשמע כי במקרה כזה חוזרים גם הפירות. לעומת זאת בדבר שלא בא לעולם, ובהלוהו על שדהו הוא יודע שחבירו אוכל מממונו, ויש כאן מחילה. ועדיין צריך ביאור, הרי גם בדבר שלא בא לעולם ובהלוהו על שדהו יש אי-ידיעה, שכן לא ידע על זכותו לבטל את המכר.

בהסבר החלוק בין "ידע" ו"לא ידע" אפשר להעלות כמה הצעות.

א) יש להבחין בין טעות בעובדה לטעות בחוק. זו השניה, טעות משפטית, נחשבת כ"קלה" יותר. כאשר אדם יודע את העובדה שהשני אוכל מממונו, רק אינו יודע שאינו אוכל כדין, חזקה שמחל.

הבחנה זו מעוררת קושי במקרי גבול. אף עצם ההבחנה נסתרת לכאורה מדברי הרא"ש בב"מ שם ביחס לדין "את ונוולא אחי". שם (ב"מ סו, א) מסופר על אשה ששלחה אדם לקנות לה. קרקע מקרובה. אמר לו המוכר לשליח, אם אשיג כסף רוצה אני שתחזיר לי את הקרקע ענה לו השליח "את ונוולא אחי", ומסביר רש"י, אתה ושולחתי קרובים ותתרצו ביניכם. מסיימת הגמ' כי יש כאן פגם במכר, והשדה חוזרת, ואף הפירות חוזרים משום רבית. הרא"ש שם אומר כי להלכה הוא אבק רבית ואין הפירות חוזרים מצד זה אלא מצד מחילה בטעות, דהוי "כמניח חבירו ליטול חפץ שלו..." היינו החלוק הנ"ל. והרי כאן מדובר בטעות משפטית, ובכל זאת אין מחילה[5].

מלבד זאת קשה לי על דין "הלוהו על שדהו", שכן בגמ' משמע כי הלווה-המוכר יכול לבטל את המקח בטענת אסמכתא, ומדוע אין אומרים כי מתילה בטעות שמה מחילה שכן "ידע" את העובדות, וא"כ נניח שגם לו היה יודע על זכותו לבטל את המקח לאחר ג' שנים לא הי' עושה כן? רק לגבי הפירות אומרים - אלולא דין רבית - שודאי היה מוחל, ומה בין זה למוכר דבר שלא בא לעולם ששם המחילה בטעות אומרת שהמקח כעת קיים?

ב) יש להבחין בין טעות מעיקרה לבין טעות ש"מתגלית" מאוחר יותר. כך משמע מלשון הנמוק"י שם, "כמי שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו...וכל כה"ג שמתחלה הוי מחילה בטעות, לא הויא מחילה".

אף חילוק זה אינו ברור שכן שוב נשאל מה נקרא "טעות מעיקרו"? מדוע ב"את ונוולא אחי" יש טעות מתחילה, הרי המקח מעיקרו נעשה כדין ורק אח"כ התברר שלמוכר זכות לבטלו, ואם נמצא הסבר מדוע יש כאן טעות מעיקרה, מדוע בהלוהו על שדהו יש מחילה, כלומר שאין טעות מעיקרה. ואמנם הנמוק"י אינו מחלק בין ידע ולא ידע אלא אומר את דבריו לשיטת ר"ת כי בהלוהו על שדהו יש טעות מעיקרה, ואין מחילה.

סוף דבר אפשר אולי "להרגיש" כי במקרה של רב ענן לא ידע ואין מחילה, אך קשה לי להגדיר במדויק את ההבדל בין "ידע" ו"לא ידע". בין כך עדיין צל"ע באשר להבדל בין הלוהו על שדהו ודשלב"ל כנ"ל, מדוע לא נאמר במקרה הראשון שהמכר חל וכלל לא עולה שאלת רבית.

שיטת הריב"ש

החלוק הנ"ל בין ידע ולא ידע נאמר ע"י הריב"ש בתשובותיו (סי' שלה) אף לשיטת ר"ת. לפ"ז נראה לי שאנו מרחיבים את סברת "כי היכי דליקו בהמנותיה" שנ"ל. כלומר, לא נתיחס לדבר שלא בא לעולם כחריג בודד אלא יש לכלול עמו עוד מקרים בהם "ידע" ויש להניח שמחל. כך מוסיף הריב"ש מקרה של משחק באמנה, כי אם אח"כ פרע או אף זקף חובו לשבי, יש להניח ש"מחל" וגם לו הי' יודע מדין אסמכתא, לא היה מבטל את העיסקה. אמנם ב"הלוהו על שדהו" אף שידע כי חבירו אוכל ממונו לא רצה בעיסקה מעיקרה, ולא מחל.

פירוש מרחיב זה בדעת ר"ת מצמצם את המחלוקת בין רש"י ור"ת. כלומר, המחלוקת אינה עקרונית, אם מחילה בטעות שמה מחילה. לשניהם ב"לא ידע" אין מחילה, ואילו כש"ידע" - לרש"י יש מחילה, ולתוס' בהרבה מקרים יש מהילה, להוציא מקרים כ"הלוהו על שדהו" שלא רצה כלל למכור ונלחץ להסכים לכך ע"י המלוה - הקונה[6].

הסבר אחר בשיטת רש"י - הבחנה בין פירות וחפץ שבעין

שמא מותר להציע הסבר אחר בשיטת רש"י. לשם כך עלינו לעמוד בקצרה על ענינו של דין "מחילה בטעות". טעות פוגמת בגמירות הדעת, משום כך קנין בטעות חוזר (גטין יד, א, ומכאן גם מקשה תוס' שם על רש"י), אלא שאת הטעות "מאזנת" המחילה, כשזו אומרת שלא נדרש מהאדם לעשות מעשה אקטיבי, להעביר דבר לחבירו, אלא רק "לאשר" מצב. כלומר, לתת תוקף משפטי למצב עובדתי קיים. כאן אין צורך באותה רמה של גמירות הדעת.[7] ההבדל הוא פסיכולוגי. גמירות הדעת נחלטת ברמות שונות בהתאם לנסיבות.

וכאן עלינו להבין על מה בעצם מוחלים. נראה לי כי יש כאן מחלוקת עקרונית בין רש"י ותוס' בשם ר"ת.

תוס' - קיימת בפנינו עיסקה שעל פניה היא כשרה. לאחר זמן מתברר שבטעות יסודה ואפשר לבטלה, אך מכיון שהמקח כבר בוצע ונשוא העיסקה עבר לידי הקונה, יש נסיבות שבהן בדיעבד הטועה מאשר את העיסקה ונותן לה תוקף. מתי אדם "מוחל" ומאשר את העיסקה? אומר תוס' כי המבחן הוא "כי היכי דליקו בהבנותיה", וחריג זה ניתן לצמצום או להרחבה[8]. לפ"ז המחילה קיימת גם כשפירות הדקל שהגיעו ליד הקונה, עדיין מצויים בידו[9]. בקצרה - משמעות המחילה היא "הכרה" מאוחרת בתוקף העיסקה[10].

רש"י - לגישת תוס' יש קושי בשמוש בלשון מחילה, שכן אין כאן פעולה משפטית של מחילה אלא כאמור הסכמה מאוחרת לעיסקה שבוצעה[11]. אך לרש"י אפשר שמדובר רק על אכילת פירות או דמי שמוש, ותו לא. כלומר, עיסקה שנתבטלה כעבור זמן, מה דין דמי השמוש או הפירות שאכל הקונה בינתיים, החייב הוא לשלמם למקנה? באן בא המושג "מחילה בטעות", ולרש"י עקרונית הוי מחילה. שכן אותו אדם חושב בליבו, כיון שבזמנו השני בדין אכלם, למרות שעכשיו מתברר שלא בדיך אכלם, הריני מוחל לו. ואז נשוא העיסקה חוזר, אך לא הפירות. אמנם ביחס לדבר שלא בא לעולם התוצאה היא בעצם שהעיסקה תקפה ביחס לפירות שאכל הלוקח, אך שם הפירות הם נשוא העיסקה. עכ"פ הענין אחד הוא, יש כאן מחילה על חוב הנובע מאכילת פירות. ולפ"ז מדובר רק על פירות שנאכלו - "שמיט ואכיל" בל' הגמ' הוא דוקא - ולא על פירות שבידוע ודעה כזו נזכרת בראשונים[12].

לפ"ז לא קשה מב"ב שם, שכן השדה היא בעין* ומוחזקת בטעות בידי רב ענן, וודאי לא התכון השכר למחול עליה. אמנם לפי האמור לעיל, אם הספיק רב ענן לאכול פירות עד שהתגלתה הטעות, ביחס לפירות נאמר כי השכן מחל עליהם[13].

מקח-טעות בבית

הרמב"ם והשו"ע בענין "הלוהו על שדהו" התיחסו לשאלת הרבית, ולא ג ברורה דעתם בענין מחילה בטעות. אך דעתם מתבררת לכאורה בהלכה אחרת שאין לה מקור מפורש בגמרא, כפי שמובא ברמב"ם (הל' מכירה פט"ז, ח), ובשו"ע (תו"מ סי' רלב, סו), וז"ל: "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים, מחזיר כל הפירות שאכל, ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות שכר". רוב נושאי הכלים מסבירים הלכה זו על פי הגמרא בב"מ (סו, ב) לפי שיטת תוספות כי מחילה בטעות אינה מחילה[14], ואכן זו היא שיטת הב"י כמבואר בב"י (יו"ד ס"ס קעד) שנ"ל[15], ואין כאן החריג

של "כי היכי דליקו בהמנותיה". שכן אם הלוקח מבטל אח המקח בגלל מום אין המוכר מוחל על הפירות שאכל, ומבחינה זו יתכן כי אף לפירוש המרחיב בשיטת תוס' של הריב"ש שנ"ל, כאן שהלוקח מבטל את המקח בטענת מום, אין להניח כי המוכר מוחל על הפירות.

ולרש"י? לפי ההסבר הנ"ל ברש"י, נראה שעקרונית יש כאן מחילה על הפירות, סו"ס בזמנו בדין אכלם, ורק אח"כ נתגלה המום במקח. ואמנם הלבוש כאן מפרש כי הפירות חוזרים מדין רבית, ומשמע שאין חוזרים מטעם מחילה בטעות[16].

אף לפירוש הרמב"ן בשיטת רש"י הנ"ל, קשה לומר שיש כאן טעות בעובדה,וכי הטעות היא מעיקרה שהרי אף מקח עם מום רק ניתן לביטול ואינו בטל מאליו. אר אולי בכל זאת נדחוק כי הטעות היא ביחס לעובדה, קיום מום, והוא עדיין בגדר "לא ידע", ועדיין צ"ב.

מחרוזת הפנינים

מכאן נחזור לנידון דידן. האשה מסרה בטעות את שרשרת הפנינים לשכנתה בחשבה שזו שייכת לה, והרי זה כדברי הרא"ש והנמוק"י על מי "שמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו". לפ"ז לכאורה לא רק השרשרת חוזרת תמורת השרשרת המזויפת או דמיה - כי אם גם הפירות, דהיינו דמי שמוש. זאת לא רק לשיטת תוס' שמחילה בטעות אינה מחילה אלא אף לשיטת הרמב"ן וסיעתו, שכן "לא ידעה" שנאמר כי מחלה.

אולם לרש"י לפי הסברי הנ"ל, דומה המקרה לסיפור של רב ענן, וא"כ אפשר שגוף השרשרת חוזר, אך על הפירות יש מחילה, שכן בשעה שהשתמשה בשרשרת סבורה היתה שכדין נשתמשה. אין כאן בעיה של רבית ומחילה בטעות שמה מחילה.

זה נהנה וזה לא חסר

גם לשיטת תוס' ודעימיה שמחילה בטעות כאן אינה מחילה אין הכרח להגיע לתוצאה כי השכנה תשלם דמי שמוש[17], שכן עדיין יש לבחון את הענין מנקודת מבט אחרת כמבואר להלן.

תביעת דמי שמוש אינה תביעת גזל רגילה[18] שכן ה"נגזל" מקבל חזרה את גוף הדבר, המחרוזת בעניננו, אלא שתובע כעת דמי הנאה, שכן הוא היה יכול ליהנות מאותו דבר עד שקבלו" ובלי להכנס לחקירה במהותו של חיוב זה, אם הוא סעיף מדיני גזל או חיוב נפרד של הנאה, בין כך חיוב זה כפוף לכלל של זה נהנה וזה לא חסר - פטור, כמבואר בב"ק (כ"א), ואמנם בתשובת הרי"ף (קנג) המהוה מקור לדין זה במוכר בית ובטל המקח מחמת מום כנ"ל, נאמר כי חיובו של הקונה בדמי שכירות תלוי בדין זה נהנה וזה לא חסר.

מכאן שבב"ד יש לבדוק את שני האלמנטים של הנאה וחסרון. ביחס להנאה: קשה לומר שהשכנה נהנתה מן המחרוזת שכן היא המשיכה לעונדה כדרכה, בחשבה שזו מחרוזתה המקורית המזויפת. במילים אחרות, אין לראותה כ"גברא דעביד למיגר", כאדם שעשוי להוציא ממון כדי לשכור בית, (ב"ק כ,א), שכן לא היתה עשויה לשכור שרשרת זו כאמור. לפי תוס' בב"ק אם די בנך כדי לפוטרה, שכן לא נהנתה. אמנם הרי"ף והרא"ש סוברים כי הדר בבית חבירו העומד להשכרה, חייב הדר אף אם לא נהנה, ומסביר הרא"ש שם "לפי שאכל חסרונו של זה". לא ירדתי לסוף דעתו של הרא"ש, עכ"פ יש כאן חיוב מסוים של "כעין גזל". מוקד החיוב אינו בהנאת הנתבע אלא בחסרון התובע. ואמנם גם בענין מוכר בית ונמצע. בו מום מביא הנתיבות דעה[19] "דאפילו הוא גברא דלא עביר למיגר רק שהחצר קיימא לאגרא משמע דג"כ חייב, וצ"ע". אפשר שדעה זו סוברת כרי"ף והרא"ש הנ"ל שחייב בגלל שאכל חסרונו של זה, המוכר.

אף לדעה זו ספק בעיני אם אפשר לומר על השכנה בניד"ד ש"אכלה חסרונה של האשה". שכן בדר בחצר חבירו סוף סוף חדש דבר בדירתו שאצל חבירו, אף שלא נהנה מבחינה כספית שכן יש לו בית משלו. כאן למעשה לא "אכלה", שהרי המשיכה לענוד המחרוזת כדרכה, ואולי החיוב תלוי גם בגדרה של אותה "אכילה" של הדר.

מכאן נעבור לאלמנט השני, של החסרון. לכאורה האשה לא חסרה, שכן ודאי לא עמדה להשכיר את המחרוזת, ואין זו בגדר "חצר דקיימא לאגרא".

אמנם לאידך גיסא שמא תטען האשה כי עצם קנית המחרוזת נגרמה בגלל שכנתה, אף שנניח שהוא בלא אשמתה. כך אומרת הגמ' בב"ק שם ביחס למקיף חבירו מד' רוחות, שחבירו נהנה והוא חסר, שכן הוא אומר לו "את גרמת לי היקפא יתירא",[20] כלומר, טוען החיצוני לפנימי, בגללך אני צריך להוציא יותר הוצאות עבור גדר. א"כ שמא אף כאן תטען האשה לשכנתה, בגללך, הוצאתי כסף. ואם נצרף דברי הנתיבות דלעיל, לכאורה יש מקום לחיוב.

אך שתי תשובות בדבר: ראשית, כאן קשה לקבל טענת "את גרמת לי הפסדא יתירא", שכן "איהו דאפסיד לנפשיה", היא האשה גרמה לעצמה, ולא הוצרכה לקנות מחרוזת חדשה. שנית, שם במקיף מד' רוחות מדובר בהשבת אותה הוצאה שהוציא המקיף עבור גדר ארוכה יותר. כאן בנ"ד אין האשה תובעת השתתפות בקנית המחרוזת, שכן מכך ודאי אין השכנה נהנית, אלא תובעת דמי שמוש לאחר שנתנה לה את המחרוזת בטעות. כאן ודאי אין לומר שהיא, השכנה, גרמה, (כמו שבכל מקח טעות איך אומרים כי הקונה "גרם", וחל הכלל זה נהנה וזה לא חסר, כאמור:אולם, ע"ל תוס' ב"ב ה, א ד"ה אע"פ, יצ"ב).

באשר לגוף המחרוזת אני יוצא מהנחה שאינה מתקלקלת ע"י שמוש ואין כאן טענת "שחרוריתא דאשייתא" (ב"ק, כ,ב).

סוף דבר

לסכום, המחרוזת חוזרת תמורת המזויפת המקורית. באשר לדמי שמוש, לרֹב הדעות מחילה בטעות כאן אינה מחילה, אם לפי תוס' כי בד"כ אינה מחילה, אם לפי הרמב"ן וסיעתו כי "לא ידע דניחול". אמנם לרש"י העלינו אפשרות לומר כי יש כאן מחילה על דמי השמוש. אמנם גם אם לא נבוא מצד מחילה בטעות, הדעת נוטה לפטור את השכנה מצד הכלל "זה נהנה וזה לא חסר", מה עוד שכאן גם לא נהנתה, כאמור. אמנם אפשר ואף רצוי כי שלא מן הדין השכנה העשירה תפצה את האשה.