בדין קם ליה בדרבה מיניה / בן ציון שינפלד
בבבא קמא (ע:) אומרת הגמרא "אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו".
כלומר: יש הלכה בתורה שממון שמישהו נתן לזונה בשכרה, אסור להביא ממנו קרבן על המזבח. הגמרא כאן אומרת שאפילו אם הזונה היה אמו, ובא עליה, וכידוע, כל מי שבועל אמו חייב מיתה - אפילו הכי, עדיין יש לשכר שנתת לאמך תמורת הביאה דין של "אתנן זונה" ואסור למזבח.
כמובן, יש להבין מה מחדשת לנו הגמרא כאן, ומה ההוא אמינא שאתנן זונה, כשהזונה היא אמו, יהיה שונה מכל אתנן בתורה.
רש"י בב"ק (שם) ובבבא מציעא (צא) מתייחס לבעייה זו וז"ל בב"ק: "ואפילו בא על אמו ונתן לה טלה באתננה - אסור. ואף על גב דאי לא הוה יהיב לה ניהלא, והיא אילו תבעה ליה בדינא, לא אמרינן ליה קיים ליה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הלא..."
הסבר דבריו הוא, שכיון שמעשה ביאה זה מחייב מיתה ויש הלכה בתורה שאין מחייבין מיתה וממון על אותו מעשה מדין "קם ליה בדרבה מיניה", לפיכך פטור מליתן השכר לאמו הזונה. ואזי היה ניתן לחשוב שכיון שפטור מליתן השכר - אפילו נתן אין על הממון שם של "אתנן זונה", לזאת אומרת הגמרא שאע"פ שפטור מדיני אדם, כיון שבדיני שמים חייב הרי שאם נתן השכר מרצונו יש לממון חלות שם "אתנן זונה" ואסור למזבח. (ועיין לשון רש"י בב"מ ליתר אריכות).
במאירי בב"ק (שם) מופיע פשט אחר בסוגיא בשם חכמי הצרפתים. לדעתם, אין כלל חידוש בגמרא, וחייב ליתן השכר לאמו אפילו בדיני אדם מפני שבסוגיתנו המקרה שונה מהמקרה הרגיל של קלב"מ. במקרה הרגיל של "קם ליה" שני החיובים שעומדים לפנינו באים לו בעל כרחו, כמו במקרא הקלסי של זורק חץ ואותו חץ הורג מישהו וגם קורע בגדיו. שם שייך לומר קם ליה כי שני החיובים באים בעל כרחו אבל כאן שהחיוב ליתן השכר לאמו בא מהתחייבות מדעת ולא בעל כרחו לא אומרים קלב"מ.
ננסה להביך את נקודת המחלוקת בין חכמי הצרפתים לבין רש"י.
ניתן להבין שנחלקו כיצד מתיחסים לחיוב שאדם מקבל על עצמו מרצונו. לפי רש"י מכיון שלאחר קבלת החיוב התורה דורשת שהאדם יקיים אותו - זה הופך להיות כחיוב של התורה ושייך קלב"מ. ולפי חכמי הצרפתים, כיון שיסוד החיוב נערץ בקבלה מדעת אין זה הופך להיות כאילו חיוב של תורה, אחר שהמחייבת, אלא זה נשאר כהתחייבות מדעת "וקם ליה" לא שייך.
לפי זה המחלקת בין חכמי הצרפתים לרש"י היא כעין המחלקת בין התנאים בכתובות (מב) אם קנס אחר העמדה בדין הופך להיות חיוב ממון גמור או שזה נשאר כחיוב קנס. שלפי ר' שמעוך הולכים בתר יסוד החיוב וזה קנס אפילו אחר העמדה בדיו ולפי רבנן כיון שעכשיו אתה חייב ממון - רואים את זה כחיוב ממון גמור.
אלא שבהסבר זה יש מספר קשיים: (1) לכאורה נראית יותר סברת חכמי הצרפתים. (2) זה לא מסביר נקודות תמוהות אחרות שיש ברש"י וכפי שנראה בהמשך. ולכאורה, ניתן להסביר את המחלקת בדרך אחרת.
אם מעיינים היטב בדברי רש"י אפשר לראות שתי נקודות מחודשות:
(1) ניתן לומר קם ליה בדרבה מיניה במקום שחיוב אחד נובע מקבלה מדעת ולא בעל כרחו.
(2) אפילו במקום שאומרים "קם ליה", עדיין נשאר חיוב בידי שמים.
(3) ברש"י בבא מציעא (צא) יש נקודה אפילו יותר מרחיקת לכת.
לפי דעה אחת ברש"י שם, תפיסה מועילה במקום שאומרים "קם ליה בדרבה מיניה". לכאורה זה תמוה מאד, כי כיון שאין חיוב בכלל כיצד יתכן שתפיסה מועילה.
לפענ"ד ביתן להסביר את המחלקת על רקע זה, ונחלקו באופי דין קם ליה בדרבה מיניה. ואמנם, לכאורה יש שתי תפיסות אפשריות בהבנת "קם ליה בדרבה מיניה".
(1) כמו שמבינים בהבנה הפשוטה. כאשר מונחים לפנינו שני חיובים הנובעים ממעשה אחד, ניתן לחייב רק את החיוב היותר המור, וא"א לחייב ממון על מעשה זה בכלל. חיוב הממון מופקע ביסודו וכאילו שלענין חיוב ממון לא נעשה המעשה כלל.
(2) אפשר להסביר שמבחינת החיובים אפשר לחייב שני חיובים, מיתה וממון, על מעשה אחד, ו"קם ליה" לא פועל במישור החיובים, אלא רק במישור בית דין. ודין קלב"מ מחדש שאין כח לבית דין לכוף אותו לשלם ממון במקום שהם מחייבים מיתה. החסרון הוא בכח בית דין ולא בעצם החיוב. עיקר החיוב עדיין עומד ובשאר בתוקפו, אך אם מסרב לשלם אין כח לבית דין לכוף על כך. (זה מקביל למצב של קנסות במקום שאין דנין דיני קנסות, שלפי הרבה ראשונים החיוב קיים אלא שאין כח לבית דין לכוף אותו אם מסרב. עיין ברא"ש בבא קמא טו ע"ב).
לפי הנ"ל ניתן להסביר את שלש נקודות המחלוקת בין רש"י לחכמי הצרפתים.
רש"י מבין "קם ליה" כתפיסה השנייה שלנו, שזו רק הלכה בכפיית בית דין ולא שנעקר כל החיוב מיסודו. לפיכך הוא אומר:
(א) "קם ליה" שייך אפילו בהתחייבות מדעת, מפני שקם ליה לא פועל במישור החיובים אלא במישור של כפיית בית דין ולא משנה לבית דין כיצד בא החיוב, בעל כורחו או מדעתו, אלא קובעת לגביהם עצם העובדה שלפניהם מונחים שני חיובים, אחד מיתה ואחד ממון, ועליהם לכוף אותו. וקלב"מ אומר שכששני החיובים באים ממעשה אחר - אין לבי"ד הכח לכופו על ממוך במקום שצריכים לחייב מיתה. ואזי בסוגיתנו למרות שהחיוב ליתן את השכר בא מהתחייבות מדעת, כיון שלמעשה הוא מתחייב עכשיו ממון באותו מעשה המחייב אותו מיתה אין בי"ד יכול לכוף אותו גם לשלם. (ודו"ק היטב בלשון רש"י שהובא למעלה. וגם ברש"י ב"מ צא)
(ב) יש חיוב מדיני שמים במקום שמפעילים "קם ליה". על פי הבנה זו זה פשוט כי "קם ליה" רק אומר שלמעשה א"א לכוף אותו אבל החיוב בדיני שמים - נשאר.
(ג) תפיסה מועילה "בקם ליה" - כיון שסוף סוף החיוב בשאר בכל תוקפו ורק בי"ד איבו יכול לכוף. (כמו שלשיטת הרא"ש תפיסה מועילה בקנסות בבבל עי' לעיל.)
חכמי צרפתים מבינים דין "קם ליהק כתפיסה הראשונה שלנו. קם ליה אומר שבמקום שמחייבים חיוב חמור יותר כמו מיתה, א"א לחייב ממון בכלל וחיוב זה. נעקר מיסודו. ומזה נובע:
(א) איך "קם ליה" בהתחייבות מדעת - כיון שהחיוב לא בא בעל כרחו, מן התורה, אלא קבל על עצמו, וא"א לעקור חיוב שאדם מחייב את עצמו, בנימוק של קלב"מ הטוען שבמעשה זה אתה חייב רק חיוב "דין תורה" אחד. ולפיכך בסוגיתנו, שחיוב הממון - ליתן השכר לאמו הזונה - בא מדעת ולא בעל כרחו לא אומרים קלב"ימ.
(ב) יתכן מאד שהם גם יסברו שבמקום שמפעילים "קם ליה" אין חיוב אפילו בדיני שמים, כמו שמשמע משאר הראשונים. כי דין קלב"מ עוקר את החיוב מיסודו וכאילו לא היה מעשה בכלל לענין ממון.
(ג) מסתמא הם גם כן יסברו שתפיסה לא מועילה ב"קם ליה". כי אם החיוב נעקר לחלוטין - אין לתופס שום שייכות לממון ולפיכך תפיסה לא מועילה, וכמו שמשמע מראשונים אחרים.