בגדרי חיובים אזרחיים / הרב יהודה שביב

ענין החובות והזכויות האזרחיות המוטלות והניתנות לבני רשות, ענין נכבד הוא ופנים הרבה לו[1]. אין תכליתו של מאמר זה אף לנסות ולקבוע פרק שלם מתחום זה, כל כולו לא בא אלא לברר בחינות אחדות ביסוד הדברים, בחינות העולות מתוך עיון בסוגיא אחת מרכזית לתחום זה - הסוגיא בתלמוד בבלי בבא בחרא דפים ז' ע"ב, ח' ע"א.

א. מקור הסמכות - משפט המלך

שנינו: "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח. רשב"ג אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה" (פרק א משנה ה'; בגמ' דף ז' ע"ב).

עיון ראשוני חותר לראיית המשנה כהמשך לחברותיה ולהבנתה מתוך הקשר זה. ראייה זאת מגלה כי לראשונה בא כאן השימוש בשורש "כפה" - "כופין אותו לבנות". עד עתה דברנו על חיוב, "וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו" (משנה ב); "אין מחייבין אותו" (ב,ג,ד), או כשחיוב אחד גורר חיובים קודמים בא הביטוי "מגלגלין" (ג,ד,). מה ראה איפוא התנא לשנות בלשונו ולנקוט "כופין"? הרי זה מרמז, אולי, לגורם מחייב חדש, לגביו יפה הביטוי כופין. ושמא זה הדבר. הנה כתב המרדכי בפרקנו סימן ת"פ: "וטובי העיר הוי כחבר עיר...טובי העיר הוי בעירם, למה שהובררו, כמו גדולי הדור בכל מקום...". ולהלכה נפסק בשו"ע חושן משפט סימן ב' בהג"ה: "וכך נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירך, כבי"ד הגדול, ומכין ועונשין והפקרך הפקר כפי המנהג, אע"פ שיש חולקין וסבירא ליה דאין כח ביד טובי העיר רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם...מכל מקום הולכים אחר מנהג העיר...".

מסתבר שיסוד הדברים בדבריו המפורסמים של הר"ן (דרשות הר"ן הדרוש הי"א) על שתי מערכות המשפט המקבילות, משפט התורה והמשפט האזרחי היונק סמכותו ממצות המלוכה: "כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו ויהיה כללו נשחת וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני... וישראל צריכים זה כיתר האומות[2]. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת והוא להעמיד חוקי התורה על תלם ולהעניש חייבי מלקויות וחייבי מיתות בי"ד העוברים על חוקי התורה עם היות שאין באותה עבירה הפסד מדיני כלל... ה' יתברך ייחד כל אחד מהעניינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו שופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי...ומפני שסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים הא-ל תיקונו במצות המלך...". וכבר העמיד הרב קוק בספרו "משפט כהן" (תשובה קמד) על כך שאין הדברים תלויים במוסד המלכות דווקא,אלא "גם שופטים מוסמכים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים"[3].

אמנם מדבר הוא על הנהגה לכלל האומה, אך סברתו של הר"ן תופסת גם לגבי הנהגה מקומית מוניציפלית ואף שכונתית,כדרך שמצווים להעמיד שופטים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך[4]. כי יש מקום לסמכות מקומית מקבילה שתדאג לתיקון החברה המקומית ולרווחתה, ותסתום פרצות הנותרות גם לאחר המשפט התורתי. זהו, אולי, שרמזה לנו המשנה באומרה "כופין". כח הכפיה לשלטון הוא מסור. הכפייה בחונה לסמכות שולטת, לעומת הביטוי "מחייבים" הרווח ביחס לבי"ד המחייב או מזכה.

ב. מקור הסמכות - השותפות

אלא, שכל זה יכול להאמר אם אכן הכפייה באה מטעם טובי העיר או ועד השכונה והחצר או לפחות רוב הציבור. ברם, בדין משנתנו "כופין בני חצר" מצינו דעה בראשונים שאף יחיד יכול לכפות חבריו - "ואף אחד מהם כופה את חבריו בכך" (רבי מנחם המאירי בפירושו למשנה).

כלום אף ליחיד נמסרו סמכויות של הנהגה? אין לך אבסורד גדול מזה, שהרי כל ענין המלכות - ליצור הנהגה מאחדת ואילו מסירת סמכות לכל יחיד אין כמותה לערעור סמכויות ולשיבוש סדרי חיים וחברה. אשר על כן יש לבקש מקור סמכות אחר.

הנה קובע הרמ"א (שו"ע חו"מ, קעו, כה) בשם המרדכי:

"בני העיר בעניני צרכי העיר הם כשותפים". ויסוד זה שימש לבעל החתם סופר, להסבר ההלכה המחייבת השתתפות של כל בני העיר גם בהוצאת בנין מוסדות שאין הכל זקוקים להם:

"כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין כגון חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן" (מהר"י מינץ). (רמ"א, שו"ע, חו"מ, קסג, סוף סעיף ג'.)

ומסביר החתם סופר"- "והנה לפי"ז, כיון שבני הקהילה דין שותפין יש להם ואפילו כל נשיהם זקנות, אי אפשר להם בלא מקוה לפעם אחת בשנה... ועל כן כופין זה את זה לבנותו". וביתר הבהרה בדברי תלמידו מהר"מ שיק[5]: "והנה כל ציבור וציבור במקהלות בית ישראל הם בשותפים, ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל ענייני הציבור כמו שאר שותפים. אבל כדי שלא להיות הדבר כקדירה דבי שותפי ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן... ולזאת המנהג... לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים...".

כשותף, יכול אף היחיד לתבוע מחבריו לעיר או לחצר להקים את שמקובל להקים בעיר או בחצר,או את שהכרחי ביותר[6]. (לשון הרמב"ם: "חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשות!").

*

באמת, מצינו הבחנה בין דברים שאף היחיד כופה בהם, לבין דברים שהכפייה מסורה לרוב. זאת, בדברי החזון. איש (דבריו לבבא בתרא, סימן ה, ג): "מבואר שיש ג' עניינים במה שהציבור כופה את היחיד.

א. לבנות חומה וכיוב"ז, שאין צריך לזה הסכמת הציבור אלא יחיד כופה את הציבור ולא מהני הסכמת רוב הציבור לבטל זה...

ב. דבר שאינו מן הדין אבל הסכימו עליו רוב הציבור ויש בו משום תיקון העולם ויש להם גם בזה כח בי"ד ותקנתם קיימת...

ג. בדבר שאין בו תקנת העיר מוחלטת ואין רוב הציבור יכולים לכוף את המועט, אלא אם הסכימו כולם הרי הסכמתם קיימת..."

בסעיף א' משתמעת לכאורה סתירה לעולה מן הכותרת. בכותרת דובר על דברים שהציבור כופה את היחיד והנה ב'סעיף א' מדובר על כח היחיד לכפות, ושמא יש דברים שקבעום חכמים לדורות, שבהם תקנת חברה וודאית. ואז שומעים אף ליחיד שאמר כהלכה, אף אם איך הרוב מסכימים[7], ועדיין מרווח גדול לשיקולם של בני מקום, לכשימצא להם שזה טובת המקום ותיקון העולם. סמכות לרובם כבי"ד. ברם, כשאין התיקון ברור יש צורך בהסכמת כולם, וא"א לכוף אף על היחיד.

ג. בסיס החיוב - ההנאה

לפי הדרכים שהתוונו עד עתה, הרי משנתנו שונה מאלו שקדמוה במהות וביסוד החיוב. ברם, ניתן להבין גם שאותו יסוד מחייב, הקיים בשתי קודמותיה, הוא הוא המחייב גם כאן.

במשנה הקודמת שנינו - "כותל חצר שנפל...מד' אמות ולמעלן אין מחייבים אותו. סמך לו כותל אחר...מגלגלין עליו את הכל". כשגילה דעתו שניחא לו בכותל הגבוה ועשוי הוא להנות הימנו, נתחייב לשלם. אף כאן כן; חייב כל אחד להשתתף, כיון שנהנה או עשוי להנות מבית השער וכיוב"ז, אלא שבעוד שלגבי הכותל הגבוה, רק מעשה מצידו הוא שמוכיח כי אכן ניחא לו, כאן קים לן ואנן סהדי שנוח לו בכך ואף אם יאמר שאינו חפץ, בטלים דבריו ונכפה עליו להשתתף. אפשר שזה העולה מדברי הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ה, ה"א), שצירף בהלכה אחת שני דברים:

"חצר השותפין כל אחד כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר דברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופה. עשה אחד מהן מעצמו, אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חברו מגלגליו עליו את הבל ונותן חלקו בהוצאה".

כוונתו היתה, אולי, להורות כי יסוד אחד לשתי ההלכות - יסוד ההנאה. אלא שברישא ברי לנו שכל אחד נהנה ומכאן הכפייה, משא"כ בסיפא, כאן יש לגלות דעת שאכן נוח לו.

*

נפקא מינה פשוטה עולה מן האפשרויות שהעלנו ביסוד החיוב; היקף הכפייה וגובה ההשתתפות. ראשית האם הכפייה מוטלת על כולם, או רק על אלו שאכן נהנים מהדבר. כבר ראינו הלכה בשם מהר"י מינץ המחייבת אף אותם שאינם עשויים להנות, להשתתף בבניית מקוה וכיו"ב זה מתאים להבנה שהיסוד המחייב הוא השותפות או סמכותם ההנהגתית של טובי העיר. ברם, אם הכל נעוץ בהנאה המיידית או הפוטנציאלית, מה מקום לחייב את אלה שברור כי לא יהנו?

זאת ועוד, כיצד נשער גובה ההשתתפות של כל אחד מבני החצר או העיר. אם היסוד המחייב הוא השותפות, כי אז טבעי להטיל העול בשווה. אך אם ההנאה היא המחייבת, כי אז ישתתף כל אחד בשיעור המתאים לשיעור הנאתו. ומסתבר שלגבי מוסדות משותפים שונים,שונה מידת ההנאה של האחד מזו של זולתו.

ד. לפי נפשות או לפי ממון

אפשר ושאלה זו היא שעמדה ביסוד בעייתו של רבי אלעזר, בעייה שהציב לפני רבו רבי יוחנן "בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין" (בבא בתרא ז' ע"ב).

כאן מדובר על גבייא שהיא לצורך בנין החומה (רש"י), אשר באה להגן על אנשי העיר מפני גייסות אויב. ומסתבר שהכל נזקקים לחומה. מה היא איפוא בעייתו של רבי אלעזר. הסבר מפורש מצאנו בנימוקי יוסף על הרי"ף שם:

"כשהן גובין לחומת העיר לפי הממון שיש לו לאדם גובים ממנו או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו ואפילו לא יהיה עשיר יפרע יותר מעשיר שאין לו נפשות כל כך בביתו. ובעיה זו כמו שאומר - אם גייסא באה מחמת ממון הם יגבו לפי שבח ממון או אם באה מחמת נפשות יגבו לפי נפשות. ורבי יוחנן השיב לו דגייסא לא אתז אלא על עסקי ממון..."

כלומר, לא שאלה הלכתית העמיד רבי אלעזר בפני רבו אלא שאלה מציאותית: גייסות על מה הם באים. ותמוה, וכי שאלה כזאת מפנים לרב?. ומהיכן לר לרבי יוחנן לידע יותר ממנו? ילך וישאל אצל המבינים בעניני גייסות וליסטים ויברר מה כוונתם[8]. אף מה שהשיבו רבי יוחבן: "אלעזר בבי קבע בה מסמרות" מתמיה, כיצד ניתן לקבוע מסמרות בזה, שמא לפי שעה גייסות באין על ממון ולאחר זמן יתחילו גייסות לבוא על נפשות?

באמת, ההבנה ב"לפי נפשות" כמכוונת להשתתפות בהתאם למספר בני הבית, דומה שאינה מוסכמת על כולם. הנה רבינו גרשום מאור הגולה בפירושו לסוגיא כתב: "לפי שבח ממון מי שהוא עשיר נותן יותר, או לפי נפשות שבעיר שכולן יתנו בשווה". מסתבר שהכוונה לכל אלו שהם ברי נתינה, היינו: המבוגרים בעלי הבתים.

אכן כך הבין החזון איש (סימן ד', יט, בסוגריים): "ונפשות היינו נפש דידיה ולא אשתו ובניו, ראם כן אין הכל שוין". לפי זה יש להבין שתמונת המציאות ברורה לחלוטין גם לרבי אלעזר וגם לרבי יוחנן, והיא זו שמציגים התוספות במקום (ד"ה "לפי שבח ממון"): "דאין סכנת נפשות". מה אם כן מפיקו של רבי אלעזר? שמא הספק הוא עקרוני בעצם מהות החיוב. האם הכפייה היא בשל ההנאה מהחומה ואז נשער מידת ההשתתפות יחסית למידת ההנאה. וככל שעשיר יותר האדם כן צפוי הוא יותר לפגיעתם של ליסטים הבאים על עסקי ממונות ונהנה הוא ביותר מהחומה. או שמא השותפות של בני העיר היא המחייבת כל בני העיר להשתתף בבניית הדברים הנחוצים לעיר בין זקוקים הם יותר בין פחות, יתנו כולם בשווה. והשוויון - מכסה שוה לכל בית אב בין עשיר בין עני.

להבנה מעין זו יעלה המשך הסוגיה יפה. "אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני קבע בה מסמרות". פשט לו שההנאה היא המחייבת וגובה ההשתתפות לפי מידת ההנאה. "איכא דאמרי; בעא מיניה רבי

"איכא כדאמר; בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין".

לאיכא דאמרי פשוט אף לרבי אלעזר שהכל הולך אחר ההנאה. ושאלתו האם סולם ההנאה נקבע אך לפי גובה הממון או[9] גם לפי קירוב בתים ("קירוב בתים - בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק" - רש"י).

ומיד כהמשך: "רבי יהודה נשיאה רמה דשורא אדרבנן (הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם - רש"י); אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכא נטירותא". כיון שפשט מורו ורעו רבי יוחנן שיסוד החיוב - ההנאה, וכמדת ההנאה כן גובה ההשתתפות, נמצא מי שאינר נהנה אינו חייב כלל. מעתה, כיון שרבנן אינם צריכים לשמירה אין להטיל עליהם השתתפות בהוצאות חומת העיר.

ה. גם ממון וגם נפשות יסודן בהשתתפות שווה

מסקנה זאת אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שקבע הרמ"א בשם מהר"י מינץ (ראה לעיל פ"ב). מקור להלכה זאת במשנה שקלים[10]:

"ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר, באין משיירי הלשכה".

ואומר על כך המרדכי (בסוגייתנו סי' תע"ה): "ואמאי לא יבנו אותה בני ירושלים עצמם משלהם, אלמא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם הישוב, הילכך באים משיירי הלשכה שנתנו כל ישראל" הרי בעליל שעצם השותפות מחייבת ולא מידת ההנאה. מכאן הצורך לדרך אחרת בבעייתו של רבי אלעזר.

במרדכי הנ"ל מוזכרת בעיה שהתעוררה: "ועל עניין שומרי העיר, שמתחילה שומרים בעצמם בלילות ואח"כ נתפשרו הקהל לתת דבר קצוב לשנה". והבעיה אם אף עתה יתחלקו בנטל בשווה כדרך שעשו כששמרו פיסית או שעתה יחלקו הנטל לפי ממון: "השיב רבינו מאיר: אע"פ שמתחילה היו שומרים לפי הגולגולת אם דל ואם עשיר, מכל מקום אחר שכבר הוסבה השמירה לדין תורה דאמר פ"ק דבבא בתרא דמחשבים לפי שבח ממון, בתר השתא אזלינן. ואם מתחילה שהיו העכו"ם מושלים ומופקדים על השומרים שינו מדת יהודית להשוות דל ועשיר, עתה שהטילו הדבר עלינו אין לנו לשנות מדתה של תורה דכל דבר התלוי בממון, מחשבין לפי ממון".

משמע, שורת הדין היא - השתתפות יחסית לפי מדת ההנאה. כל שנהגו קודם לשמור בשווה, הרי זו חריגה מן הדין הראוי. ברם, בהמשך דבריו עולה נימה שונה:

"בשלמא כשהן היו שומרים בעצמם דין הוא דהתם השמירה לפי הגופים שהן בני השמירה וכן גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר, ואדרבא יותר טוב. אבל עתה שנותנים דבר קצוב, אין לומר כיון שהמעות שהן נותנים הוא תחת השמירה עצמה שהיו שומרים תחילה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט..."

מהי הסברא המחודשת שלפיה אף השמירה הפיסית שנתחלקה בשווה אף היא משורת הדין? נראה שהתלבט בדבר החזון איש[11] והעלה לבסוף הסבר כזה:

"ויש לומר דלעולם אזלינן בתר הנשמר, ומכל מקום במשמרים בעצמם אין העשירים חייבים לפי עושרן דעניים נחשבים כעשירים, דלעניין יורח הגוף הם עשירים ואינם מתקפחים במה שהן משמרים כעשירים. מה שאין כך בחלוקת ממון, אם יתנו כעשירים הם מקופחים יותר מעשירים, שכל פרוטה שלוקחים מן העני נוטלים ממנו חלק נפשו[12] וכל שעניותו מרובה התרומה שלוקחים ממנו יקרה וחשובה ביותר לפי מעמדו".

ולפי"ז שמירה פיסית בשווה, הרי היא מקבילה לגבייה ממונית לפי שבח ממון. אלא שאם כן, כבר אין אולי צורך לומר שהולכים אחר הנשמר, היינו מטילים החוב בשיעור גובה ההנאה. טוב יותר לומר שאכן הכל מוטל בשווה ואין מתחשבים כלל במדת ההנאה. וטעם החיוב עצם היותו בן העיר או החצר, החייב לשתף עצמו בצרכי המקום.

כל שהסתפק רבי אלעזר היה/כיצד ולפי איזו אמת מידה נקבע השויון. האם יהיה זה שויון מלאכותי, היינו לפי נפשות כשכל בית אב בוחן בשווה, או שוויון מהותי שמכל אחד נדרש מאמץ שווה, ואז הגבייה לפי ממון. מועט של עני שווה בערכו לריבוי של עשיר. נמצא, אם גובים לפי שבח ממון, הרי לאמיתן של דבר כשהמבט על הפרט - כל אחד משתתף בשווה. וכך אמנם פשט לו רבי יוחנן - "לפי שבח ממון הם גובים ואלעזר בני קבע בה מסמרות".-לבקש תמיד את השויון הענייני המהותי ולא להתפס לשויון פורמלי טכני.

ו. לפי ממון או קירוב בתים

בעיה זאת שהעלה רבי אלעזר לפי האיכא דאמרי, לכאורה מתאימה רק לגישה שיסוד החיוב - הנאה, וגובה ההשתתפות במדת ההנאה. הבעייה היא כיצד מחשבים מדת הנאה. והנה להבנה שהוצעה זה עתה תובן היטב המחלוקת בין שתי הלשונות בבעיית רבי אלעזר. ראשונה סבורה שאכן בשאלה זאת גופא - מהו יסוד החיוב - נתלבט רבי אלעזר, ולאחרת ברור שהכל אחר ההנאה כשהבעיה כיצד משערין. ברם לדרך המבינה כי גם ללשון הראשון ברור שהכל אחר ההנאה כמעט ואין מרווח של מחלוקת בין שתי הלשונות.

ואולי מקום להסבר אשר כזה. לא הרי דבר העשוי לשעה דוגמת שכירת שומרים שבכל פעם יש לשכור מחדש כהרי דבר העשוי לשנים הרבה. שאם לגבי דבר העשוי לשעה קל לי לקבוע את מדת ההנאה של כל אחד, הנה לגבי דבר העשוי לדורות קשה היא הקביעה. דוגמה לדבר: שבח ממון. אכן מי שהוא עתה עשיר ודאי יהנה ביותר משמירת אותו לילה, אך מי לידינו יתקע כי יהנה הוא ביותר מחומת העיר כל עוד תעמוד על תילה. הן כך טבעו של ממון שהיום הוא בידי זה ומחר בידיו של אחר. וכבר אמרו חכמים על העניות: "תניא, ר' אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זאת שאם הוא לא בא, בא בנו ואם בנו לא בא בן בנו בא... תנא דבי ר' ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם" (שבת קנא ע"ב). על כן תוהה רבי אלעזר שמא מקום לחפש קריטריון קבוע יותר ומוצק למדת ההנאה. אפשר שקירוב בתים שהם מטבעם קבועים להיות עומדים שנים הרבה כמוהם כחומה, וכל הקרוב יותר נהנה יותר מהחומה, לפיכך יש לקבוע מדת ההשתתפות לפי קרוב בתים.[13] ולפי זה ניתן להבין קירוב בתים בדווקא ולא גם קירוב בתים, וכדרך שכנראה הבין הרי"ף וכדרך שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכנים ה"ד[14].

ז. רבנן לא צריכי נטירותא

יוצאים מכלל אנשי העיר החייבים בבנין החומה, הם תלמידי חכמים. פטור זה שלהם נסמך על כתובים כמובא בהמשך הסוגיה שם. "רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן. אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא ויכתיב: (תהלים קלט) 'אספרם מחול ירבון'... הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים - מחול ירבון. וקל וחומר: ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם. כי אחא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא - 'אני חומה ושדק כמגדלות' (שיר השירים ח) אני חומה - זו תורה; ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים"[15].

באחת - רבנן אינם זקוקים לחומה, תורתם משמרתם. זה טוב לגישה שהחיוב לפי מידת ההנאה.אך אם השותפות היא המחייבת, מדוע לא יתחייבו ת"ח, הן אף הם בני העיר[16]. בשולי תמיהה עקרונית זאת תמיהות נוספות. הכלל "רבנן לא צריכי נטירותא" הובא גם במסכת בבא מציעא (קח ע"א) ושם פירש רש"י: "לא צריכי נטירותא - תורתו משמרתו כדכתיב (משלי ו') 'בשכבך תשמור עליך'". ואתה תמה: הנה נחלקו גדולי האמוראים. זה מביא כתוב זה - וזה מציע כתוב אחר. כעורה היא זו עד שרש"י נזקק לפסוק משלו? אכן המתבונן יראה שהפסוק שהציע רש"י טוב יותר. בפסוק זה אין צורך לפרש הכתוב כמשל ולדרוש את הנמשל, אלא הרעיון מצוי בפשוטו של מקרא. מעתה תשאל שאלה הפוכה, מה ראו רבי יוחנן וריש לקיש להביא ממרחק לחמם כשפסוק כמעט מפורש מזומן להם לענינם מספר משלי? וכבר עורר שאלה זאת הרש"ש בסוגייתנו[17].

ותמיהה נוספת יסודית מעלה החזון איש. (סימן ה, יח): "יש לעיין הלוא גם רבנן צריכין לנהוג מנהג עולם ולא לסמוך על בס כדאמרו (ברבות לה ע"ב) 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ'... ואפשר דבעיר דכולהו רבנן כופיך זה את זה לבנות חומה..."

ועיין שם הסברו. כל התמיהות הללו מעוררות לבקש הסבר אחד לפטור תלמידי חכמים.

*

חומה באה להבטיח שלומם של יושבי העיר. ברם, את עניין הבטחון ניתן לתפוס במשמעות רחבה יותר. ודאי שאנשים מאמינים רואים גם בתורתם ובמעשיהם הטובים חלק נכבד ממערך הבטחון. אמנם לא בלעדי שהרי הכל מצווים לנהוג מנהג דרך ארץ ולערוך עצמם בכלים ארציים. ומצאנו שהכין יעקב אבינו את עצמו לקראת המאבק עם עשו בשלשה מישורים: דורון, תפילה ומלחמה.

נמצא, תלמידי חכמים השרויים בעיר לא בלבד על עצמם תורתם מגנת, אלא על כל יושבי העיר[18]. וזה הוא חלקם בבנין חומת המגן ובשמירה. אמור מעתה: תלמידי חכמים אינם פטורים מהשתתפות בהגנת העיר. אלא שבעוד ששאר בבי עיר נותנים את שבידם - הייבו ממוך לחומה, נותנים ת"ח את שבידם - תורה ומעשים טובים.

כי כן לא מדת ההנאה גורמת והכל חייבים להשתתף וליתן בשווה, אלא שהשוויון במדד באופן איכותי מהותי.

מעתה נבין מדוע בחרו ר"ל ורבי יוחנן את פסוקים שהביאו ולא העדיפו את הכתוב ממשלי. כי כתוב זה "בשכבך תשמור עליך" מצומצם להגנה על הלומד עצמו, ובכך לא סגי. אנו זקוקים ללימוד כי תורה ומעשים טובים חומה מגנת היא על הכלל כולו ולא רק על היחיד הלומד. (אמנם רש"י מביא הכתוב בי רש"י לשיטתו, הרואה בהנאה סיבת החיוב, ועל כן גם אמר אצלנו (ח ע"א) "אלו תלמידי חכמים - אלמא אין צריכין חומה".)

אף שאלת החזון איש נפתרת, אין כאן הסתמכות על הנס, כי כן כדי להשמר ולהיות מוגנים זקוקים גם לחומה, ובעיר שכולה ת"ח ודאי יכפו זה את זה לעשות חומה. אלא שכשיש אחרים בעיר יעשו הם את החומה ותלמידי חכמים יתנו חלקם בתורה ומעשים טובים שלהם.[19]



[1] נסקרו כפרקים במחקרים דוגמת ספרו של שילה "דינה דמלכותא דינא" ומאמרו של הרב י. שטיגליץ (אריאל) "המשפט הציבורי במושב הדת" (דיני ישראל כרך ו' עמ' 7 ואילך). ובמאמרים מספר בכרכי התורה והמדינה, ביניהם יש לציין מאמרו המקיף של הרב כ.פ. טכורש ז"ל "מערכת המסים לאור ההלכה" ("התורה והמדינה" קובץ ה-ו עמ' רלג ואילך, נדפס בספרו כתר אפרים)

[2] זה הנוסח בהוצאה המחודשת של א.ל. פלדמן (מכון שלם, ירושלים תשל"ז).

[3] שם עמ' שלז.

[4] מסכת מכות ז ע"א.

[5] שו"ת, חו"מ סימן יט. צטוט זה הוא עפ"י מאמרו הנ"ל של הרב טכורש עמ' רנ.

[6] שו"ר בתוספתא "חזון יחזקאל" להר"ר י. אברמסקי פ"ב ה"ו חלק החידושים "אלא ע"כ הא שכופים אותו לבנות בית שער ודלת הוא מדין שותפות דאדעתא דהכי נשתתפו".

[7] השווה משנה פאה (פ"ד, א): "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שנמעין שאמר כהלכה".

[8] אמנם, בחידושי הריטב"א (הובא לדפוס ע"י ב.י. מנת, ירושלים תשל"ו) נראה שהולך בדרך דומה, ואעפ"כ הציג זאת כשאלה הלכתית ולא כשאלה שבמציאות - "פירוש: מי אמרינך רוב גייסות על עסקי ממון באים, הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון, או דילמא כיוון דלפעמים הן באין. על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות". כלומר תמונת המציאות ידועה היתה לרבי אלעזר ועל כן עורר שאלה הלכתית; אם הולכים אחר רוב פעמים או כיון שהחומה שמירה בה גם מפני מיעוט התקפות המכוונות לנפשות יש לילך גם אחר נפשות.

[9] ראה תוספות ד"ה לפי קירוב בתים, שגם לאחר שפשט לו לפי קירוב בתים היינו גם לפי קירוב הבתים, עדיין הקביעה לפי שבח ממון בעינה עומדת.

[10] פ"ד, מ"ב. היישום לעניננו נעשה ע"י המרדכי אצלנו בסימן תעה.

[11] סימן ד, יט, ד"ה "במרדכי מבואר".

[12] "כל הגוזל מחבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו" בבא קמא, קיט ע"א.

[13] על נקודה מעין זאת עמד הריטב"א, אלא שאינו מקבל זאת כקריטריון - "ומה שגובין לפי ממון וקירוב דהשתא, ואע"פ שאפשר כי כשיבוא הגיס יעני העשיר ויתרחק הקרוב, מכל מקום בכל עניני ציבור אין לנו אלא לפי השעה".

[14] אכן זה מודגש ברמב"ם בכפל לשובו: "גובין לפי קריבת בתים מן החומה, כל הסמוך לחומה נותן יותר".

כבר עמדו נו"כ על כך שבעוד שלגבי דין עיר קבע הרמב"ם אמת מידה לגובה ההשתתפות, לא עשה כן בדברו על צרכי החצר בפרק הקודם (פרק ה'). ראה בדברי המגיד משנה, הביא דעת ר"ח שבחצר הולכים תמיד אחר שבח ממון, אך אם גם הרמב"ם היה סבור כן צריך היה לומר זאת במפורש.

[15] עדיפות דרשתו של-רבי יוחנן היא שאצלו מדובר במפורש על תורה ותלמידי חכמים, בעוד שאצל ר"ל על צדיקים ומעשים טובים. והנפקא מינה גדולה. אשר לגדר תלמיד חכם לעניין פטור זה, ר' בתוספות ריש-דף ח ע"א, בפסקי הרא"ש סוף סימן כו. שו"ע יו"ד סימן רמג, ב וברמ"א שם. השאלה העקרונית - "אם העיסוק בתורה פוטרי או שיש צורך גם ברמה לימודית גבוהה להיות קרוי ומקובל כת"ח. ואולי יש לחלק בין פטור ענייני, שתורה מגנת על העוסק בה והוא אינו זקוק לחומה, לבין פטור הנובע מכבוד תורה, דוגמת האמור בדף ח ע"א "הכל לכריא פתיא אפילו מרבנן. ולא אמרן אלא הלא נפקי באכלוזא אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו", היינו כשכריית הבורות או תיקוני הדרכים נעשים פיסית ע"י בני העיר, אין לחייב בזאת ת"ח אף שעקרונית עליהם להשתתף באותם דברים שהם נהנים מהם, שאין זה לפי כבודם. כשהדברים אמורים בשל כבוד התורה, אינם מכוונים אלא לח"ח מובהקים גדולי תורה וכדברי הרמ"א ביו"ד שם.

[16] וראה במהרש"א דף ח ע"א ח"א ד"ה תכו - "ת"ח שמכתתים רגליהם וכו' רצה לומר: דמן הדין הם פטורים ממסים למאי דתנן כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חודש והבי רבנן מכתתין רגליהם מעיר ואינם מעכבין בעיר בל כך". אך אם כן כל הפטור יצטמצם לת"ח שאינם קבועים בעיר ומה חידוש בדבר, הן כל מי שאינו קבוע חייב להשתתף בזה.

[17] ואשר רומז הוא למצוא הפתרון בפרק קנין תורה (הנספח למסכת אבות כפרק ו') וכנראה כוונתו למשנה ט', שם נדרש "בשכבך תשמור עליך - בקבר". אך עדיין אין בזה פתרון, כי לבד שרש"י אכן בחר בפסוק זה, הן פשטו של כתוב ודאי אינו מכוון לקבר, אדרבא-זו דרשה.

[18] ראה בחידושי החתם סופר המבקש להבדיל בין דרשת ר"ל לזו של רבי יוחנן בדרך זו."נראה משום דאקרא דריש לקיש יש לפקפק, נהי דת"ח משומרים ע"י חול, מ"מ לא יהא אלא יחיד שהשגיב עצמו וביתו בחומה נשגבה וכי מפני זה יפריש עצמו מן הציבור לבנות חומה עמהם... וצריך לומר דת"ח שאני שהוא כמגדל וצופה עליו ומזהיר לעם שיהו נזהרים... על כן הוצרך לאחויי מקרא ושדי כמגדלות שנמשל ת"ח למגדול, אבל אי הוי רק נמשל לחיל וחומה לא היו נפטרים". נמצא, אף לו פשוט שאי הנאה עדיין אינה פוטרת וחייב להשתתף כאחד מאנשי המקום (מתאים לתשובתו שהוזכרה לעיל), אלא שעפ"י דרכנו אף ריש לקיש מודה לעקרון זה.

[19] איך בהכרח להסיק מכאן לגבי חובת השתתפות ת"ח במלחמות מצוה. זה כבר נידון שונה. ועמדתי על כך במאמר "העוסק במצוה פטור מן המצוה" בקובץ "תחומין" א'.