קידוש ה'* / דוד נתיב

א) מושג קידוש ה' והיפוכו, חלילה, הינו מסוג האירועים השייכים למישור הארצי. העשייה האנושית - מעשי בני האדם ומגמת ההשגחה האלוקית הינם הצד האחד של מטבע זו, והשתקפותם של אלה בעיני אנוש הינה הצד השני של המטבע.

דומה כי אפשר לדון על קידוש ה' בשני מעגלים: (א) המישור הפרטי-צבורי; (ב) המישור הלאומי - כלל אנושי. הראשון - בבחינת התנהגותו של הפרט בהתאם להדרכה האלוקית, אם בסתר ("כל המחלל שם שמיים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" אבות ד), ואם בגלוי, בפני צבור. והשני - בבחינת השתקפות התנהגותו או מצבו של צבור בישראל בתוך המסגרת הלאומית; או של העם כולו בעיני החברה האנושית.

המישור הפרטי-צבורי: מישור זה הוא הקרוב יותר לתודעתנו, ואליו אנו מתכוונים בדרך כלל כאשר אנחנו משתמשים במונח קידוש ה' הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ה') מנסח את ההיבטים המעשיים הכרוכים במישור זה, תוך הדגשת שני מצבי יסוד: התנהגות יומיומית שגרתית (שם, הלכות י'-י"א), והתנהגות במצב של כפיה לעבור על מצוות התורה (שם, הלכות א-ט).

במישור זה בא לידי ביטוי בולט יותר יסוד הבחירה החופשית, החלטתו של האדם לנקוט עמדה זו או אחרת במערכת נסיבות נתונה; ואילו יסוד ההשגחה, המגמה האלוקית בהחלטה זו של הפרט, מצטייר באופן עקיף ונעלם יותר. האדם מן הצד תופס מעשה זה ככשלון או הצלחה של האדם ולא כבעיה במישור הבנת ההשגחה.

המישור הלאומי - כלל אנושי: מישור זה מוכר לנו היטב מן התנ"ך, אך הוא רחוק יותר מתודעתנו. אין אנו ערים לו כפי שערים אנו להתנהגותו של אדם המקדש שם שמים במסכת חיים נעלה, אם בחיי היומיום או במסירות נפש על מצוות התורה מול כפיה וקשיים. אפשר שהוויתנו כעם בין העמים ותפקודנו הלאומי, לא חדרו לעולם המושגים שלנו כה עמוק, ואנו משייכים עדיין את מערכת קידוש ה' וחילול ה' למסגרת הפרט והקהילה בלבד (ראה דברי הראי"ה קוק, למהלך האידיאות בישראל, ה-ו).

פעמים מעלה משה רבנו טיעון של קדוש ה' (במישור הלאומי-כלל אנושי) בעצמה רבה: לאחר חטא העגל - "למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם..." (שמות לב, יב); וביתר תוקף לאחר חטא המרגלים: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכֹלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ..." (במדבר יד, טו-טז). בשני המקומות מתקבל טיעון זה למרות שנגזרה הגזרה. בשני המקומות הושפע מהלך הקב"ה בעם ישראלוברצון להשמדתו ובניתוקו מארץ ישראל, מן הצורה שבה יצטייר מהלך זה בעיני אומות העולם.

אף יהושע, תלמידו הגדול של משה רבנו, מעלה נימוק דומה לאחר הכשלון במלחמת העי (בעקבות חטא עכן; יהושע ז,ט): "וישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול". למרות החטא, והעונש הצודק, הכרוך בו, קיים עדיין היבט שאין להתעלם ממנו, גורם מכריע ביישום העונש ובמה שיבוא אחריו - כיצד ישתקפו המאורעות בעיני אומות העולם?

אוסיף כאן שתי דוגמאות, המשלימות זו את זו והמוסיפות מימד נוסף למושג קידוש ה', מתוך מערכת ההשגחה האלוקית ביחסה לעם ישראל ולארץ ישראל.

משה רבנו, חוזר ומזהיר בדברי הסכום האחרונים, את עם ישראל מכשלון בעבודה זרה והעונש החמור הנמשך מתהליך זה:

"ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה; וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלאיה אשר חִלה ה' בה... ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?...ויחר אף ה' בארץ ההיא... ויתשם ה' מעל אדמתם... וישלִכם אל ארץ אחרת כיום הזה..." (דברים כט, כא-כז).

התבוננות אומות העולם בארץ ישראל החריבה תופסת מקום בתהליך העונש. תקונו של מצב זה מפורט בהמשך הפסוקים: "ושבת עד ה' אלקיך...ושם ה' את שבותך ורִחמך, ושם וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה...והביאך ה' אלקיך אל הארץ..." (שם ל, ב-ה). משה רבנו מרגיש את כאבה של ארץ ישראל הריקה והחריבה, אשר בניה הוגלו מתוכה. יחזקאל, הנביא בין הגולים בבבל, חש את כאבו של העם, הנמצא הרחק מארצו:

"...ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות...ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה... וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגויים... ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם... והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר, ואמרו: הארץ הלזו, הנשמה, היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות, בצורות ישבו. וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני ה' דברתי ועשיתי". (יחזקאל לו, יט-לילו)

יחזקאל הנביא מעמיד אותנו על משמעות נוספת במושג חילול ה' וקידוש ה'. אמירת הגויים: "עם ה' אלה ומארצו יצאו" - היא היא חילול ה',ללא קשר עם התנהגותו של העם בגלות. עצם המצאותם של ישראל בגלות, בניתוק מן הארץ, יש בה מימד של חילול ה', מעין זה,שמדברים עליו משה ויהושע.

במישור זה, הלאומי - כלל אנושי, ממלא עם ישראל את תפקידו של הפרט שבמישור הפרטי-צבורים ואילו אומות העולם את תפקידו של הצבור. כאן האירועים מקיפים ומורכבים הרבה יותר. במסגרת דו בא לידי ביטוי בולט יותר יסוד ההשגחה, המגמה האלוקית במהלך האירועים, ואילו יצוד הבחירה החופשית מצטייר באופן עקיף ונעלם יותר. האדם מן הצד תופס ארוע מעין זה כבעיה במישור הבנת ההשגחה ולא ככשלון או הצלחת האדם.

אפשר שלאור הבהרת שני מעגלים אלה נוכל אולי להבין מעט יותר את הקושי העיוני בנוראות השואה, אשר גרמה לחורבן של קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם והיתה גורם מרכזי בהקמת המדינת ובקיבוץ גלויות. בתוך מאורעות קשים אלה נתגלו המוני בית ישראל כשהם מוסרים נפשם על קידוש ה'. "כי עליך הורגנו כל היום". זהו המעגל הראשון, הפרטי - צבורי. אך עצם השמדתו של עם ישראל, במעגל השני, הלאומי - כלל אנושי, יוצרת מצב של חילול ה'. וכאן דרים בכפיפה אחת, זה בצד זה, שני מעגלים: של קידוש ה' ושל חילול ה'.

דומה שבדברי יואל הנביא (ב, יז-יט), בהם מומחש הקשר שבין העם והארץ ומשמעותו במסגרת קידוש ה', אפשר למצוא תמצית לנאמר עד כה:

"חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה - למשל בם גויים. למה יאמרו בעמים - אלה אלוקיהם? ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שלח לכם את הדגן והתירוש והיצהר, ושבעתם אֹתו. ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים".

(יצויין שאף בישעיהו יב, המתאר את התהליכים הפנימיים שילוו את הגאולה, מודגש ההבדל בין שני המעגלים של קידוש ה'. "ואמרת ביום ההוא..."; ואמרתם ביום ההוא"... עיי"ש.)

ב) הגישה שפותחה עד כה יש בה סכנה רבה. אפשר שעם ישראל ישלה את עצמו כי הוא מחוסן מפני עונש של חורבן וגלות, בהיות מצב זה של ענישה ביטוי של חילול ה'. בעייה זו נידונה בספר ירמיהו (פרק ז' ג-טו):

"כה אמר ה'...היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה'... כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם... ושִכנתי אתכם במקום הזה, בארץ אשר נתתי לאבותיכם... הנה אתם בֹטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל: הגנב, רצח ונֹאף... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה, אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נצלנו?... המערת פרצים היה הביה הזה אשר נקרא שמי עליו...

כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו, אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתִי לו, מפני רעת עמי ישראל... ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם בֹטחים בו, ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם, כאשר עשיתי לשלו. והשלכתי אתכם מעל פני...".

ירמיהו מנפץ בדבריו אלה את אשליית העם. הוא מפנה אותם להתבונן בארוע הסטורי - חורבן שילה - למען ילמדו ממנו כיצד יכול הקב"ה לפתור את הסתירה של ענישת ישראל המביאה לחילול ה'. עיון בפרקים אלה (שמואל א' פרקים ד-ו) יורה-לנו כיצד הקב"ה העניש את ישראל, ולמרות כל זאת התקדש שמו בקרב הגויים.

תוצאות מערכה זו נגד פלישתים עגומות מאד:

"וינגף ישראל, וינסו איש לאהליו, ותהי המכה גדולה מאד, ויפל מישראל שלשים אלף רגלי. וארון אלקים בלקח..." (ד,י-יא). ומסכמת כלתו של עלי הכהן: "גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים" (ד,כב).

גם הפלישתים מבינים את משמעות לקיחת הארון והם מביאים אותו אשדודה "ויבאו אתו בית דגון, ויציגו אותו אצל דגון" (ה,ב). (להבנת משמעות צעד זה, ראוי להשוות לחגיגת הנצחון על נפילת שמשון בידם, בשופטים טז, כג-כח). אך מכאן ולהבא מתחיל תהליך של קדוש ה'. "וישכמו אשרורים ממחרת, הנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה'. ויקחו את דגון וישבו אתו למקומו. וישכמו בבקר ממחרת, והבה דגון נפל לפניו ארצה, לפני ארון ה', וראש דגון ושתי בפות ידיו כרתות..." (ה, ג-ד)." ותכבד יד.ה' אל האשדודים וישמם ויך אתם... את אשדוד ואת גבוליה. ויראו אנשי אשדוד כי כן, ואמרו: לא ישב ארון אלקי ישראל עמנו, כי קשתה ידו עלינו ועל דגוו אלהינו" (ה,ו-ז). אנשי אשדוד קוראים לאסיפה כללית של סרני פלישתים המחליטים להעבירו לגת. גם שם מוכית העיר והם שולחים את הארון עקרונה - "ויהי כבא ארוך האלקים עקרון, ויזעקו העקרונים לאמר: הסבו אלי את ארון אלקי ישראל להמיתני ואת עמי" (ה,י). שוב מתכבסים סרני פלישתים ומחליטים לשולחו למקומו. הארון משתהה שבעה חודשים בשדה פלישתים, משום שאין עיר המוכנה להסתכן באכסונו בתחומה. לאחר התייעצות עם הכהנים והקוסמים מוסכם ש"אל תשלחו אותו ריקם" (י"ג) אלא: "ונתתם לאלקי ישראל כבוד, אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם" (ו,ה). כאן מזכירים את פרעה שהכביד ליבו ונפגע, ומפרטים דרר מכובדת כיצד ללוות בכבוד ויקר את הארון עד לגבול ישראל.

התאור המפורט של נדודי הארון בארץ פלישתים בא ללמדנו כיצד הבינו הפלישתים שנצחון על ישראל איננו נצחון על אלקי ישראל. יש דרך לענישת ישראל בצד קידוש ה'.

ג) עם ישראל נושא שם ה' בעולם, לאורך ההסטוריה האנושית, והנהגתו השלימה צריכה לשמש דגם אותו ירצו וישאפו לאמץ גם אומות העולם. מובן הוא שקריאת ההתפעלות: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", שתושמע על ידי הגויים, בעקבות: "ושמרתם ועשיתם כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה" (דברים ד,ו), תהיה דוקא אם מעשי אומתנו אכן יהיו טובים, חכמים ומוסרים אף בעיני בשר ודם של אומות העולם. (ראה דברי הרמב"ם מורה נבוכים ח"ג פל"א).

במילים אחרות: ביצוע המגמות האלוקיות במישור האנושי חייב להיות מוסרי, אף בעיני בשר ודם של אומות העולם, שאם לא כן, במקום לגרום קידוש השם שמים, נהיה, חלילה, כאומה רשעה. היבט זה דורש התייחסות למלחמות ישראל בעמלק ובשבעת עממין, לגבוש יחסינו במסגרת משפחת העמים על פי אמות מידה שיקדשו שם שמיים ועוד. אלא שענין זה דורש התייחסות רחבה יותר, וראוי שיוקדש לו דיון מיוחד.