בלכתך בדרך / מנחם ולדמן

כחה של סברא

א. כחה הגדול של הסברא בא לידי בטוי במקורות הבאים:

"מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה... למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (בבא קמא מן ע"ב).

"מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה... למה לי קרא סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה" (כתובות כב ע"א).

ב. לכאורה קשה סתירה, שהנה לענין חיוב התורה בתשלומים לשומר שכר ושוכר באבידה, למדה הגמרא (בבא מציעא צד ע"ב) "קל וחומר ומה גניבה שקרובה לאונס משלם, אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן ודחתה הגמרא "מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא".

ג. נסה ליישב את הסתירה עפ"י מציאת הבחנה ברורה בין הדברים המופיעה באופן דומה גם בין המקורות הבאים:

1. "דבר תורה מעות קונות לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא" (נמוקי יוסף ב"מ כח ע"ב בנדפס).

2. מקור חיוב ברכה שלפני אכילת בשר ביצים ודגים הוא לדברי הגמ' "סברא הוא, אסור לו לאדם שיפנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה ע"א) ובכל אופן קיימא לן שחיוב ברכות דרבנן.

תשובה

סברא לעתים כחה ותקפה דאורייתא (אוז' בהקדמה אות ל"ד וראה בית האוצר כלל קל"א), אך שייכת בתחום קביעת ההגדרות המשפטיות והממוניות שהן רק הבסיס שעליו פועלים צוויי התורה כקנין כסקי המוציא מחבירו עליו הראיה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדומה. אולם אין בכחה של סברא אנושית לחדש מצוה דאורייתא וחיובים דאורייתא שמקורם אלוקי בגזרת הכתוב וכדומה. לכן חיוב ברכות אינו דאורייתא וחיוב תשלום שומר שנר ושוכר באבידה נכתב בתורה (וראה פני יהושע, צל"ח ברכות לה ע"א, שערי ישר שער ה' פ"א).