שמיא וארעא נשקי אהדדי / קלמן נוימן

לזכר אבי מורי הכ"מ

בשני אופנים, ניתן לתאר את יעדה ואת יעודה של עבודת השם. האחת, האימננטית, רואה את התורה כמשמשת את האדם ומשלימה אותו. התורה ניתנה לאדם בכדי שיחיה בצורה שלמה והרמונית. היא מדריכה את האדם במיצוי שאיפותיו האינטלקטואליות, החברתיות, והרוחניות. כמו שהצורף אינו משנה את טיבו של החומר, אלא רק משכלל את צורתו, כך המצוות מצרפות את הבריות.

לעומת חויית ההשתלמות שבעבודת השם, קיימת תחושה אחרת, בה התורה תובעת מהאדם חיים במישור אחר לגמרי. ענינה אינו חיפוש השלמות האנושית, אלא הכמיהה לעולם טרנסצנדנטי בהתמכרות ובכניעה לשלמות של מעלה. נקודת הכובד של עבודת השם אינה בעולמו של האדם, אלא בעולמות עליונים. התורה מצרפת את האדם לקב"ה. "השמים שמים לה4 והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז); אומר הרבי מקוצק: "בכדי שיעשה אותה - לשמים".

שתי החוייות קיימות זו בצד זו, שהרי עבודת השם - של האדם היא, והיא לא תוכל להיות מכוונת אל הקב"ה מבלי נקודת אחיזה בחוייה האנושית. הכלים ל"דע מה שלמעלה", חייבים לבא "ממך". לכן, גם השיא של העבודה מאהבה, יכול לנבוע רק מתוך חויות אנושיות פשוטות, "כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוקינו" (עיין מוסר אביך עמ' מ-מח ובמיוחד עמ' מד). אולם תורה מן השמים, אינה יכולה להשאיר את האדם בארץ. עבודת השם הנטולה שמימיות - הופכת להיות עבודת ה"אני". לכן יש צורך בשתי החויות יחד. וכן כאשר התורה דורשת מהאדם התמסרות מוחלטת לדבר ה' "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", הרי בפסוק לאחר מכן מובטח שהתורה היא "לטוב לך".

גם בחז"ל לא נפרדו תחומים אלו. והיה מי שניסה להראות שאלה זו כעוברת כחוט השני בתוך בתי המדרש של גדולי התנאים (א.י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, כרך א, ובמיוחד במבוא עמוד 55 ועמודים 232-234). מי שמדגיש את הכיוון האחד אינו יכול להתעלם מהשביל השני. הרמב"ם הרואה את "כונת כלל התורה: תקון הנפש ותקון הגוף" (מו"נ ח"ג פכ"ז) בכל זאת כותב ש"מעשה העבודות האלו כולם... אין תכלית כונתם רק להתלמד להם עסק במצות האלו-ה יתברך ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת כל דבר זולתו" (שם פנ"א). גם רבינו יהודה הלוי, המדגיש תמיד שהתורה שייכת ל"ענין האלוקי" המנותק מכל ההויות האנושיות, מתאר את ההנאה הבאה בעקבות מעשה מצוה (מאמר ג' פ"ז ועוד).

*

בתפארת ישראל למהר"ל, הדברים לובשים צורה חדשה. לא זה לעומת זה, או זה לצד זה, אלא זה לפנים מזה. עומק החויה הראשונה, היא היא המובילה את האדם לדרך השניה. הארי שבחכמי פראג מנחה את האדם המחפש את ה"אני" - אל קבלת עול מלכות שמים. בשורות מעטות אלה, ננסה לעקוב אחר תהליך זה,בהשמטת דיונים צדדיים בדברי מהר"ל.

התורה - השלמת האדם

בראשית דבריו, אין המהר"ל תובע מן האדם אלא להיות אדם, לבטא את ייחודו כאדם על ידי מעשים, ועל ידי כך להשתלב בסדר הטבעי של העולם.

"הנבראים אשר ברא ה' יתברך בעולמו כולם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו, וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו גודל פעולתו... ומעתה האדם... מחוייב שיהיו לו פעולות מתיחסות אל נפשו השכלית האלוקית" (פרק א).

כבר בזה נרמז שהנסיון של האדם להשתלב בטבע אינו פשוט כלל ועיקר, שהרי יש לו "נפש שכלית אלוקית". הכן, האדם מישראל המחפש ביטוי לישותו, נדרש להיות "מעל לטבע".

בהמשך דבריו, מאיר המהר"ל נקודה חדשה. מכיון שנפשו של אדם היא אלוקית, לכן המצוות, ורק הן משלימות אותו (פרק ב).

"ענין הנפש ומדריגתה שהיא מן השמים והיא עצם בלתי מושלם לכן השלמתה על ידי תורה ומצוות" (פרק ג).

העמדת האדם בפני ה'

לאחר בחינת השלמות שבתורה ומצוות, עובר המהר"ל לרובד יותר עמוק. המצוות

"הם כמו התבל שמעלין את האדם מבור התחתיות הוא העולם השפל אל העולם העליון להושיב אותו עם המלך ה' צבאות" (פרק ד).

השלמות של המצוות מתמצית בקרבת אלקים. (המהר"ל אף מבחין שם בין מצוות לא תעשה שתכליתן לשמור על השלמות האנושית ומצוות עשה שמוציאות את האלקי שבאדם מן הכח אל הפועל.)

"כי זהו עיקר מה שנתנה תורה ומצוות ויהיו לאדם פעולות ומעשים אשר מצרפים נפשו החומרית ולעשות הנפש זך ונבדל" יפרק ה).

המצוות - גזירת ה'

אם תכלית המצוות היא קירבת ה', הטוב שבא לאדם בקיום המצוות איננו עיקר, ואסור שייהפך למןקד של עבודת השם.

"שאין לומר כי המצוות שנתן ה' יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד ה' יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך..." (פרק ו).

הטוב שיוצא מהמצוות נובע רק מה"הכרח" (כביכול) שמפי עליון לא יצאו רעות. המצוות פועלות על ידי העלאת האדם לכובד על-טבעי.

"כאשר האדם עושה רצונו מקבל גזרת המלך והוא עבדו, זהו עצמו החבור והדבוק בו יתברך" (פרק ט).

"וכאשר הוא מבטל מציאותו אצל השם יתברך נמצא שאין לך מציאות מצד עצמו... וזהו קיומו כי אין לנמצאים סיוט אם לא בו יתברך" (פרק יא).

כאן נסגר המעגל. שאיפתו של האדם להגשמה עצמית, מובילה אותו בסופו של דבר, תחת כנפי השכינה. המהר"ל שוב מסביר פרדוקס זה:

"כי הנפש הזאת היא אצולה מן השם יתברך והיא בת מלך שנשאת לעירוני, ומפני שעומדת בחומר צריכה השבה אל המלך שהוא אביה ואין צריכה השלמה אחרת, ועל ידי המצוות היא שבה אל בית אביה, שאיד חסר לה רק זה אחר שהיא בת מלך בעצמה" (פרק ט).

עם קבלת גזירת המלך, מגיע האדם אל מצבו הטבעי והשלם.

"מקום מנוחתינו הוא רק באלוקים" (אורות, צמאון לא-ל חי).