וענוה גדולה מכולן / שמעון גולדשמיט
מפאת חשיבותה של מידת הענווה כמידה יסודית בעבודת ה', ומפאת טשטוש גבוליה, ראיתי לנכון לסדר ולברר מקצת מעניניה בבחינת "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
א. מקורות לחיוב
א) סוטה ה' ע"א - ורם לבבך ושכחת"... וכתיב "השמר לך, פן תשכח את ה' אלוקיך", וכד"ר אבין אמר ר' אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת, וכן פסק הסמג לאו נפרד לגאוה מפס' זה. (ל"ת סי' ס"ד).
ב) "והלכת בדרכיו", מידת הענווה (כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו מגילה ל"א ע"א". וע"י עוד במהר"ל נתיב הענווה פ"א שמדה זו היא עצמית אל הקב"ה יותר מכל והמדבק בזו "מתלבש במידת בוראו".
ג) אבות ד, ד - סברה היא: "מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה".
ב. ערכה של הענווה
א) הענו מכיר ביחסו ובתלותו בהויה כולה ובקב"ה בפרט. דבר זה הוא תנאי ראשוני לדביקות בה'. לעומתו הגאה מגביר עצמו ורואה עצמו כרשות עצמאית בעלת אינטרסים משלה. כתוצאה מכך אינו יכול להתבטל כלפי קוב"ה.וזה שנא' (סוטה ה ע"א) "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".
ב) ירא ה' ג"כ מכיר ביחסו אל הקב"ה ולכן הוא ירא ממנו, אך כתוצאה מיראתו - מפחד מעשיה, ונשאר בריחוק ממנו. הענווה מעלתה גדולה יותר - דומיא דענוותנותו של הקב"ה, הבאה עם גבורתו. הענו מכיר את מקומו, ומתוך כך מגיע לצורך הגדול ביצירה בלתי פוסקת. וכן נא' (ירושלמי שבת א, ג) - "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה (דכתיב - "ראשית חכמה יראת ה'") עשתה ענוה עקב לסולייתה (דכתיב - "עקב ענוה יראת ה'")".
ג) התורה כיצירתו של הקב"ה, הינה דבר רוחנו אינסופי. הגאה מגביה עצמו ועי"ז מגביל את עצמו לתחומו, והתורה אינה יכולה להצטמצם בגבולות אישיותו. לכן (ערובין נ"ד ע"א, תענית ז' ע"א ועוד) אין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה, שאיננו רואה עצמו כישות נפרדת, וממילא יכולה התורה להתפשט בו ללא גבול. ויתירה מזאת זוכה הוא להזדהות עם התורה, הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך, שבא' "זכרו תורת משה עבדי" (שבת פ"ט ע"א).וכן זובה הוא להגיע לאמיתה של תורה;"מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? - מפני שנוחין ועלובין היו" (ערובין י"ג ע"ב). (ע"פ המהר"ל נתיב הענווה פ"ח ונתיב התורה פ"ב).
ד) הענווה מביאה לידי שמחה. הכרת חסרונותיו אינה גורמת לו עצבות אלא כיון שרואה ומבין שמצד עצמו אינו ראוי לכלום - שמח באותן מעלות שכבר זכה בהן, ושואף להשיג אותן מעלות החסרות לו.
הסתכלות זו מביאה גם לשלווה בדרך השגת אותן חסרונות, כיון שאיננו פועל מתוך רצון להשלים אישיותו לאחר שכבר החליט שאמנם הוא זכאי לאותה דרגה שאליה הוא שואף, אלא מתוך הכרה שכל שלימות שישיג ניתנת לו בסייעתא דשמיא, ועליו להודות ולשמוח בכל מה שישיג. וזה שנא' (תהילים ל"ז 11) "וענווים ירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום"; (שלום במובן של שלוה פנימית) וכן (ישעיה כ"ט 19) "ויספו ענוים בה' שמחה". (ע"פ מוסר אביך פ"ג סעיף א').
ה) "מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענווה". (תוספתא ברכות פ"ד ט"ז) מלכות ישראל עניינה - שלטון על העם לצורך הבאתו לעבודת ה' מקסימלית בתור כלל ישראל. הגאה ישתלט על הציבור לצורך עצמו, ורק הענו המבטל עצמו יוכל להשתמש במלכותו לצורך גבוה בלבד.
ו) מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה" (סוטה ה' ע"ב). ענין הקרבנות בכללותם הוא כידוע הבעת אפסיות האדם (וכ"ש הבהמה המוקרבת וההויה כולה) לעומת מציאותו יתברך. האדם מקריב את הבהמה במקום להקריב את עצמו. והענו מקיים בעצמו רעיון זה בהתבטלותו כלפי הקב"ה. (ע"פ נתיב הענווה פ"א).
ז) הענו מכיר ביחסו לא רק כלפי הקב"ה, אלא גם כלפי הבריאה כולה. ממילא גם התייחסותו לחברה שונה, ללא דרישות אישיות, דבריו בנחת, מקבל דעות אחרים, ועוד, והרי הוא "אהוב מלמעלה - ונחמד מלמטה". (תנדב"א זוטא פ"טו). ולעומתו הגאה - "אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל" (ב"ב צ"ח ע"א)
ג. יחס הענווה למידות אחרות
בתורת המידות בכלל ישנה חשיבות רבה להגדרת כל מידה בדיוק והפרדתה מחברתה הדומה (ע"י מוסר אביך פ"ג סעיף א'). אנסה לברר זאת לגבי מידת הענווה, לעומת חיוב האדם להכיר בערכו האמיתי.
א) ראשית חייב האדם להגיע להכרת ערכו ללא שום הטעיה. וזאת מתור מודעות עמוקה למקומו ולתפקידו ביחס לקב"ה ולבריאה כולה.
ב) לאחר שהכיר בערכו האמיתי, מותר לו לשמור על כבודו שלא יזדלזל "גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה" (ברכות י"ט ע"ב). ויתרה מזאת - חייב הוא לשמור על כבודו, כיון שהאדם הינו צלם אלוקים ובתור שכזה אסור שיזדלזל מכפי ערכו (מוסר אביך פ"ג סעיף ד'). דבר זה אינו רק בכבוד מינימלי המתאים לכל אדם אלא גם בכבוד כל אחד לפי ערכו; זקן ואינה לפי כבודו, פטור מהשבת אבדה (ב"מ י' ע"א) וכן לענין החיוב -ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה (שבת קי"ד ע"א).
ג) שמירת כבודו כנ"ל - לכתחילה ידאג שלא יזדלזל, אך לאחר שכבר זולזל - לא יתבע כבודו, ויהא מן הנעלבים ואינם עולבים (שבת פ"ח ע"ב). מתוך הכרה שהיה זה רצון הבורא שיעלב, ומי הוא שיעמוד כנגדו. וכמעשה באותה אשה ששברה מנורה על ראשו של בבא בן בוטא ולא כעס (נדרים ס"ו ע"ב).
ד) לשמור מפני פעולת זלזול שלילית - רצוי כנ"ל. אך לדרוש פעולות כיבוד חיוביות - אסור.
"מנין לזקן שלא יטריח (אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הציבור רש"י)?- ת"ל זקן ויראת" (קדושין ל"ב ע"ב) וכן כלפי שמיא נחמיה נענש על כר שהחזיק טובה לעצמו ורצה שכר על פעילותו (סנהדרין צ"ג ע"ב).אמנם צרכים סבירים לא יהא בוש מלשאול מחמת ענוותנותו - "שפל ואזיל בר אוזא ועיניה מסייפי" (ב"ק צ"ב ע"ב) (היינו בן לתורה ובין לפרנסה - רש"י שם).
ה) דבור על דרגתו ללא צורך - אסור, ואף ראוי לשנות מן האמת כשנשאל. ת"ח משנה במסכת - אע"ג שסדורה היא לו יאמר שאינה סדורה (ב"מ כ"ג ע"ב) אך בשעת הצורך ודאי מותר להראות את דרגתו.כגון, אם שאלוהו ללמוד ממנו, יענה ולא יסתיר ידיעותיו. וכן "שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא דלא ידעי (נדרים מ"ב ע"א). ועי' שם ברא"ש דהיינו כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו.וכן "לא תיתני ענווה דאיכא אנא" (סוטה מ"ט ע"ב), שהיה צורך שלא תכתב משנה מוטעית (כיון שיש ערך לדעת את האמת לגבי אותה משנה). (מוסר אביך פ"ג סעיף ד')
ד. היקף החיוב
א) ענין מיוחד לנהוג בענווה עם אנשי ביתא יותר משאר אנשים (תנדב"א זוטא פ"ד) דאל"כ "אפילו אאינשי ביחיה לא מקבל". (ב"ב צ"ח ע"א)
ב) חיוב הענווה - אף כלפי הגוי. (תנדב"א זוטא פט"ו).
ג) איסור הגאוה - לא רק במעשה אלא אף בדיבור (מוסר אביך פ"ג סעיף ד') ואולי אף במחשבה. (משך חכמה דברים כ"ג 10)
ה. דרכי קנית הענווה
הרמח"ל במסילת ישרים (פרק כ"ג) מציין שתי דרכים עיקריות: הרגילות וההתבונן. לענין הרגילות, הדברים פשוטים: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. וכן לענין הענווה בפרט מקורות רבים לכך. "שייף עייל שייף ונפיק" (סנהדרין פ"ח ע"ב) "אל יהלך בקומה זקופה" (ברכות מ"ג ע"ב) ועוד.
לענין ההתבונן יש לציין נקודות אחדות. (ע"פ מוסר אביך, מסילת ישרים ועוד).
א) ראשית יכיר בעצם העובדה שהוא מתגאה, ועי"ז יוכל לבוא לתיקון.
ב) יחתור להגיע להכרת ערכו האמיתי, ללא אהבה עצמית וללא הטעיה,וזה בשני מובנים:
(1) כלפי שמיא יכיר בחסרונותיו בתורה ומע"ט, ואף במה שעושה-מהי רמתם הרוחנית של מעשיו ויתירה מזאת - מיעוט השגתו בכוחות עצמו באותן מעלות (כחודו של מחט) לעומת הסייעתא דשמיא הרבה שניתנה לו (כפתחו של אולם). ועוד - בבל דרגה שישיג, יווכח באפסיות דרגתו הקודמת, ויבין מזה דלות ערכו (עי' בהרחבה באגרות ראי"ה ח"ג סי' תשמ"א). וכן יכיר בשפלותו מעצם היותו בשר ודם. (דע מאין באת ולאן אתה הולך)."ואפ' בל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" - בגלל עצם אפשרות האדם כבשר ודם להרשיע, וזה עצמו רשע (נדה ל' ע"ב ובחא"ג למהר"ל שם).
(2) כלפי שאר בנ"א יכיר במקומו ובתפקידו כלפי החברה כולה, צרכיה ומטרותיה ובמיעוט ערכו למילוי תפקידים אלו,ומאידך גימא - בתלותו בכל מעשיו בחברה כולה.
ג) יבין באמת מהות המעלות והמידות הטובות, שעי"ז יוכל להעריך עצמו לעומתן.
ד) ת"ח בפרט, רבה הסכנה שיגיע לגאוה מתוך חכמתו ע"י התבדלות מהציבור. "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מביניהם? רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו
על הציבור" (נדרים פ"א ע"א). (שאם לא היתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם - ר"ן).
חובת הזהירות גדולה עוד יותר, וחייב כל תלמיד לשנן לעצמו את המאמר השגור בישיבתנו (ברכות י"ז ע"א): "מרגלא בפומייהו דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים."