בלכתך בדרך / יצחק קוגלר

א) בגמרא ביצה כ"ב ע"א נאמר שהמוסיף שמן לנר דולק חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. וברא"ש שם נוקט שחייב משום מכבה אף אם כרגע לא שונה כלל גודל הלהבה.

באור זרוע (בהלכות יו"ט - סימן שמ"ח) נוקט שהדין שחייב הוא דוקא בשמן, אך בעץ שהחל לדלוק, ואפילו בנר שעוה - שיקצוץ את החלק שאינו בוער, לא יתחייב. וכך מסביר זאתך "דוקא נקט שמן...הואיל דדרכו של שמן כולו להמשך אחר הפתילה כל שעה, וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא כמכבה פתילה עצמה באותו מקום שנטל, שעכשו בכל שעה היה מסייע אותו שמן שנטל להדלקת הפתילה ואינו כגרם כיבוי אלא כמכבה ממש הוא... אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב... ונטל אחת מן החתיכות... אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה חתיכה שנטל אלא שסופה היה להדלק ממנה... וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק, מקצת הנר, אין נראה שיהא חייב, דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכבוי".

1) בשים לב לחילוק בין שמן לשעוה, ולטענה שאין כאן גרמא מהו גדר "מכבה" לפי האור-זרוע?

2) אם גדר מבעיר מקביל לגדר מכבה, מה יהא גדר מבעיר לפי האור-זרוע? מהו הסיוע הלשוני שניתן להביא לתפיסה זו מהפסוק "לא תבערו אש"?

ב) ברמב"ם בהלכות שבת פי"ב ה"א פסק: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב". אם נבין ש"כדי לצרפו במים" הוא לא תנאי בהגדרת התולדה (אלא רק צורך צדדי שלא ייחשב מקלקל, אך בסיסית כל מחמם ברזל חייב גם לצרכים אחרים), ונבין שעל-ידי החימום, הברזל הופך ל"אש". מהו גדר מבעיר לפי הרמב"ם?

ג) המוסיף שמן לנר - חייב משום מבעיר. בחיי אדם כלל קנ"ד, סעיף כ"ב נראה שמי שיוסיף שמן לנר דולק, בחנוכה - לא ייצא ידי חובת הדלקת נר חנוכה. עפ"י אחת ההבנות דלעיל יובן דין זה בפשטות. כיצד?

תשובות

א)נראה באור-זרוע שגדר כבוי הוא הפסקת כלוי החמר ע"י האש (ולא הקטנת האש). לפי זה סביר שהוא הדין במבעיר שהמלאכה היא כלוי החמר. ומציע הבנה זו, באבני-נזר או"ח רל"ח. בשו"ת לבושי מרדכי או"ח מ"ז-מ"ח מסייע לכך מלשון הפסוק "לא תבערו" - לשון ביעור וכילוי.

ב) בש"ע הרב (או"ח תצ"ה בקו"א אות ב') מוכיח מכאן שעיקר החיוב משום רבוי האש ולא כלוי העצים, שהרי בברזל אין כילוי.

ג) יש לומר שבשבת הגדר הוא כילוי, אך בחנוכה המצוה היא הדלקת האש ובתוספת שמן אין הדלקה (ועי' מקראי-קדש לחנוכה ע' יז).