רבנן לא בעי נטירותא / עזרא אשרי
איתמר בבבא בחרא (דף ח' ע"א): "ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא. דרבנן לא צריכי נטירותא".
וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פ"ו מהלכות ת"ת ה"י): אין גובים מהם לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוב"ז וכן פסק מרן (יור"ד סי' רמג' ה"ב נ חו"מ סי' קס"ג ה"ד). וכן נפסק בכל הפוסקים.
מאמר זה יבאר בעיקרו תרי עניני: (א) מהו גדר ת"ח שעליו אסקינן בהלכתא, (ב) בגדר פטור ת"ח.
ועתה נבוא לבאר את ענין הראשון:
כתב מרן שם: ודווקא ת"ח שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם חייבים, ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר נקרא תורתו אומנותו.
ובספר חסידים לר"י החסיד איתא (סי' תתר"ט, הביאו הש"ך בחו"מ שם) דווקא אותם הלומדים יום ולילה ואין להם ענין אחר, אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ הרי הוא כאחרים.
ובחידושי הרמב"ן (פ"ק דבתרא) כתב: שרבנו יהוסף הלוי העיד בשם רבו הרי"ף דכתב שלא נאמרו דברים הללו. אלא בת"ת שתורתו אומנותו כלומר שתורתו קבע, ועסקו עראי, אבל לא במי שעסקו קבע ואין תורתו קבע, ולשון זה הובא בנמו"י שם, ואחריו החזיקו כל המפרשים. וכלשון ספר החסידים החזיק הרדכ"ץ (הביאו המהרשד"ם במו"מ סי' שת"א).
אבל רבו הפוסקים החולקים עליהם. עיין בשו"ת המבי"ט כח"ב סי' כ"ה) דכתב: דמבני תורה לא יפרעו, כי כולם הם, בכל אותם שתורתם אומנותם בין הנקראים בשם חכמים בין התלמידים שלא הגיעו לדין ת"ח עדין, ואותם שתורתם אומנותם הוא שתורתם היא קבע ומלאכתם עראי לפרנסתם,ע"כ. וכן הוא ברשב"ש (סי' תי"א) אלא שהביא סימוכין לדבריו מהא דהניא בפ"ק דבבא בחרא: "אמר רב נחמן בר יצחק, רב חסדא רמא כרגא אדרבנן א"ל רב נחמן לרב יצחק עברת אדאוריתא ואדנביאי ואדכתובי... אדאוריתא והם תוכו לרגליך תאני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה... אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמר עולא כל הפס' הזה בלשון ארמי נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים... כלומר אף אם מעט הם שונים בתורה או שעסקו מעט בתורה יחלו ממשא מלך ושרים", "ויחלו... כמו 'לא יחל דברו' כלומר שיפטרו ממשא מלך ושרים".
וכן פסקו להלכה המהרשד"ם מחו"מ סי' שס"א) ובשי"ת מהר"מ אלשיך (סי' נב) ובמהר"ל ן' חביב (סי' קל) ובשו"ת מהר"ל ן' לב (סי' מ"ג ומ"ז). וחזית הוית בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' קי"א) דכתב כמותם, אלא בלשון אחרת: "בני חכמים ראויים הם לכבוד מפני כבוד אבותם אבל מ"מ אם הם שומעים אליהם ויעסקו בתורה יפטרו אותם מחוקי המלכות (כוונתו למיסים) שהרי שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (עיין במנחות דף ק"י ע"א ובברכות דף ה' ע"ב).
ועל אותה מגמה בנוסח אחר כתב מהר"ל ן' חביב (בתשובה ק"מ) "וכי פטרינהו רבנן, לרבנן דעסקי באוריתא לאו אדעתא דלא טרחי במזונייהו ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם פטרינהו, אלא כל היכא דקיימי והגית בו יומם וליל כפי כוחן וכפי יכולתן ולא בטלי מד"ת אלא לדבר מצווה לבקש מזונותיהם ופרנסתם בכלל".
וחזיתא עינא לארי שבחבורה הרא"ש בתשובה (כלל ט"ו סי' י') דהטיב להגדיר זאת וז"ל: זקן זה שקנה חכמה והינו ת"ח שתורתו אומנותו והינו שקובע עיתים לתורה ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו כי א"א לו ללמוד בלא מזונות ראם אין קמח אין תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, הלכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי ושאר היום כשהוא פנוי שאינו צריך לחזר על מזונותיו הוא חוזר על ספר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא ת"ח שתורתו אומנותו, עכ"ל. ובקללות, בחירופים ובגידופים אשר כל שומעיו תיצלנה שתי אוזניי יצא הרב הגדול מוהר'א ספנדרי בתשובה על ראשי העיר שרצו לחייב גם ת"ח במיסים עבור צורך שמירת העיר.
ומה נאוה מבשרת טוב משמיעה שלום, סברת המוהריב"ל (ח"ג סי' מ"ז) ההיא כ"כ קרובה,למציאות שלנו וז"ל: דאע"ג דאין לת"ח משא מלך ושרים, אפשר לומר שכל מה שישתדל להרויח הוא כדי פרנסתו להשיא בנו ובנותיו כפי כבודו דהאידנא נתרבו הנדוניות, כ"ש בזמנינו ששערי הרווחה כמעט ננעלו ובקושי ובטורח גדול מחיה אדם פרנסתו ופרנסת בני ביתו כנודע, הרי שכל הפוסקים קמאי ובתראי מסכימים שתורתו אומנותו לאו דווקא, אלא כל שתורתו קבע כשפונה מעסקיו ולא יפנה לבטלה קרי תורתו אומנותו.
ועוד עיין בזה בדרכי נועם (חו"מ סי' נ"ה), והסכימו לו רבני מצרים מלפני מאתים שנה, מוה"ר ישראלרומאני, מוהר"ר משה ויטאל, ומוה"ר ידידיה שליש, וכפי שהעיד בדרכי נועם שם. וכ"כ מוה"ר משה בנבנשתי ז"ל בח"א בסוף הספר "פני משה".
מ"מ נחזור לדברי הרי"ף דלענ"ד אין כוונתו כפשוטו. דקשה לומר דנעלמה ממנו מחלקת רשב"י ורבי ישמעאל בברכות, דגרסינן התם:" 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבם ת"ל 'ואספת דגניך תירושך ויצהרך", נהוג בהם מנהג דרך ארץ דברי ובי ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם חורש וכו' תורה מה בהא עליה וגו' ואסיקנא התם הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". הרי למדנו דאין הלכה כרשב"י משום דהוא דבר דלא אפשר לאדם. ועוד למדנו משם דאם האדם מערב עם תורתו מלאבח דרך ארץ, נקרא תורתו אומנותו דר' ישמעאל קרי עליה לא ימוש.
נמצא דדברי הרי"ף מכוונים לדברי הנך גרסי. וראה עוד בזה במנורת המאור(דף ק"ט ע"א) ובשו"ת מהרם אל-אשקר (סי' י"ט ו-צב) ובשו"ת בנימין זאב (סי' שנ"ו).
ומעשה נורא הביא הגאון מוה"ר מרדכי הלוי בשו"ת דרכי נועם הנ"ל בשט ספר "משא מלך" שמצא כתוב בספר חסידים מכתיבת יד שפעם אחת באה עריכה בקהל והיה בהם שני ת"ח עשירים ורצו לפטור עצמם מן המס מטעם שהם פטורין מחמת הדין וקמי שני עשירים וערערו עליהם והעריכום. ולא מלאו חודש ימים ומתו, ערב רה"ש היה. בליל הושענא רבה נתנמנם החסיד וראה את שני העשירים הנ"ל שהיה חמור אחד נושך לאחד על כתיפו וסוחבו והשלך שיעור שתי שעות ואח"כ היה משליכו לאשפה וחוזר ולוקח לאחר בדרך שעשה לראשון. שאל החסיד מה חרי האף הגדול הזה, השיבו לו על שעיכבו את שני ת"ח הנ"ל בענין העריכה. שאל החסיד ולמה תוכו במכה זו ולא בעונש אחר השיבו לו שת"ח נמשלו לחמור, דכתיב "יששכר חמור גרם...", תסמר שערי בראותי זה דנראה דמלבד הגזל, שחייבו את מי שאינו חייב, אלא שנכנס תחת סוג של מבזה התורה ות"ח ואמרו חז"ל כי דבר ה' בזה זה המבזה ת"ח לכן הירא את דבר ה' וחרד על דברו וירא את נפשו ירחק מהם לבלתי יכווה בגחלתם ע"כ.
לשאלה האם הת"ת צריך להיות מורה הוראה - הביא המהרשד"ם שם בשם הר' שלמה דלמדברא"ש דאינו צריך להיות בעל הוראה, וכ"כ בדרכי נועם (סי' נ"ו) דת"ח הוא הנושא ונותן בתלמוד ומבין לאשורו בו והוא תובן לתוספת הבנה אעפ"י שאינו בעל הוראה, והביא סימוכין מקרא "והם תוכו לרגליך" - אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר ללמוד תורה ומסתמא עדין צריכים תלמוד ולא הגיעו להוראה, וכ"כ בח"ה [סי' שמ"ב), וכ"כ מהריב"ל ז"ל (ח"ג סי' מ"ז), והרימ"ט בחו"מ (סי' נ"ט) והרשד"ם (סי' שס"א) והר"י ו' חביב (סי' ק"מ) וכן העלה להלכה הר"מ גאלאנטי (סי' קט"ו) ואעפ"י שמוה"ר הרד"ך כתב דבעינן תת" בעל הוראה, מ"מ היא שיטת יחידאה ולא אזלינן בתריה.
ועתה נבוא לבאר ענין השני בפטור של ת"ח:
הבאנו לעיל פסק מרן דכתב מפני שתורתן משמרתן. וכ"כ הרשב"ש (סי' תי"ב) בזה"ל: ואפילו היה הח"ח בעל ממון הרבה לא יתחיב מכל דבר זה דבר, וכבר הורה רבינו יוסף הלוי באיש אחד באנדלוס שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים והורה שפטור לתת בעבורם מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח, וכ"כ הרמ"ה דמיחייבי ציבורא למיפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גזא דמלכותא, ואפילו הם עשירים הרבה חייבים הציבור לפרוע בעבורם שלא מפני עניות נפטרו אלא מפני תורתם, וכן היא דעת הרא"ש וכן הוא ברמב"ם בפירושו למסכת אבות פ"ד, וכן העלה להלכה מוה"ר ספנדרי בתשובה.
ומשמע מדבריהם, דת"ח המשתתף בהוצאות השמירה וכיו"ב הרי הוא מחוסרי אמנה ומחוסר בטחון. כביכול אינו מאמין שיש בכח תורתו להגן עליו.
ובשו"ת הרדב"ז (סי' תשנ"ב) מצאתי כתוב דאם יש בעלי בתים שאומרים אין אנו צריכים שומרים, והחכמים צועקים תעמידו שומרים, והם בעצמם מודים דבעי נטירותא מן הדין, עליהם לסייע בשמירה וכגון זה אמרינן דכופין זה את זה. (ועוד כתב דיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא, ואיני נכנס לחקירה זו כי דברי יעציבו את קצת החכמים ולכן השתיקה טובה מהדיבור) ומ"מ אם הבעלי בתים טוענים שצריכים שמירה, והח"ח טוענים אכן לא בעי נטירותא או אף שותקים - לא חייבים לסייעם, אבל אם הם מודים חייבים לסייעם.
ומכאן עלתה בידינו כמו דכתבנו לעיל. דאף אם יש אומרים דבעי נטירותא, מ"מ לדידם לא בעי והם לא חייבים לסייעם, מפני שתורתן משמרתן, ואם חוששים הווי קטני אמנה ואם היו עד עתה באיגרא רמא הרי מעתה ואילך יפלו לבירא עמיקתא.
ואם ישאל השואל וכי מודים דצריך נטירותא מדוע חייבים לסייע עמהם הרי תורתן משמרתן? על זה אמרינן אין סומכיו על הנס וכמו דכתב הגר"א על הפס' "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון... דבר אל בנ"י ויסעו" - עשו את שלכם ואני אעשה את שלי, כך אמר הקב"ה. והוא דבר ידוע ומפורסם לכל בעלי תורה ואין כאר מקום להאריך כי קצר המצע מהשתרע.
ואל תטעה בדברינו דאין מצוה לשמור,'להגן על נפשנו, דביחוד בזמנינו, כשישנה קבוצת משנאי ה' ותורת, המשליטה את חיתתה בנו, אדרבה, זו מצווה רבה (עיין המאמר בנושא זה, באחד העלונים הקודמים שחיברו ר' אבי נחשון, וראה עוד בזה בשו"ת עשה לך רב ח"ג). אלא דיש כאן ניגוד דמצד אחד עשו את שלכם, ומאידך גימא הוי תורתן משמרתן (בטחון בהקב"ה) ובודאי דיש עמק השווה ביניהם.
אנסה להגדיר מן המקורות מהו אותו עמק השווה ולשם כך נלבן את המושג אין סומכין על הנס.
(א)מקור האיסור
הוא הפס': "לא תנסו את ה' אלוקיכם" (ירושלמי יומא פ"א ה"ד). דאיתמר התם במתניתין ומתקנים לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פיסול, (ופרש"י התם קרי או שאר טומאה). ומקשינן התם, מדאיתמר באבות, ולא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ, ותירץ בירושלמי: אמר ר' אבין ע"ש לא תנסון, ופירש בקרבן העדה: דלכתחילה אין סומכים על הנס. וכן הוא ברבנו יונה, וכ"כ במחנה חיים (הלכות עבויוה"כ פ"א ה"י) ועוד עייר בזה להגאון ר' ישראל קמחי בספרו עבודת ישראל (דף ל"א ע"א).
ומזה נתגבר בקושיה עצימה על דברי החכם (הביאו מוה"ר שלמה קמחי בספרו ימי שלמה בהלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ג) דכתב: דלא תנסו ואין סומכין על הנס תרי מילי נינהו וצ"ע.
(ב) מהות האיסור וגבוליו
א) איתמר במסכת שבת (דף ל"ב ע"א) ובתענית (דף כ' ע"ב): לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכין מזכיותיו. ועיין בזה להלכה ברמ"א (יו"ד קט"ז ס"ה). ואף כדי לקדש את ה' אסור לילך למקום סכנה ולסמוך על נס וכמו שכתב בספר טהרת המים בקונטרס שיורי טהרה (במערכת הק' אות נ"ח). וכתב דיש לזה תבילי ראיות. יעוד הביא שם דברי העיר מקלט בפרשת אמור על הפס' "ונקדשתי" וז"ל: והנה אף שהתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם מכל מקום על שלש עבירות יהרג ואל יעבור אף בצינעא ושלא בעת צרה. ודווקא שבא לידו באקראי אז מצוה לקדש את ה" ברבים אבל לא שיביא את,עצמו לקידוש ה' כי באלו לא חפץ ה', אשר מזה הטעם לא כתבה התורה מעשה דאברהם אבינו באור כשדים בפירוש. וכן מצינו בר' עקיבא שהיה אומר: מתי יבוא לידי ואקימנו, עכ"ל.
וחזית הוית לרבנו בחיי בחובת הלבבות בשער אהבה פרק ששי; שסיפר חסיד אחד על אחד מהיראים, שמצאו ישן במדבר ושאלו האינך ירא מן האריות וכו' והשיבו אני בוש מה' יתברך ואותו אני ירא. משמע דלדעתו מותר להכניס עצמו בסכנה וסומכים על הנס כדי לקדש את ה'.
ב) איתמר בתענית (דף כ' ע"ב): ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה מליף רב ושמואל תחותיה, אע"ג דקיימה באתרא תליסר שנין, יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב, זיתי מר נקיק. אמר ליה לא צריכנא האידנא ראיכא רב אדא בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא.
ועוד איתא התם בההיא חמרא דהוה בביתא רעיעא ובעי לפנויי עייליה לרב אדא בר אהבה להתם ומשבי בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק, נפל ביתא. ארגיש רב אדא ואיקפד. ועיי"ש במהרש"א דכתב דרב אדא איקפד על דעיילוהו למקום סכנה, מפני שלא החשיב את עצמו לצדיק.
שמעינן מהתם תרתי. חדא אסור להכניס אדם אחר בסכנה על סמך זה שהוא אדם גדול וצדיק ויארע לו נס, ושנית אם הוא בטוח בצדקתו שיעשו לו נס - אפשר לסמוך על נס. וראיה לכך ממעשה נחום איש גם זו, שאמר לתלמידיו, בני פנו את הכלים ואח"כ מיטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית, אין הבית נופל (תענית דף כ"א ע"א), וכן בבנות צלפחד דלא נישאו עד ארבעים שנה עד שמצאו את הראוי להם (בבא בחרא דף קי"ט ע"ב, ועיי"ש ברשב"ם דכתב להדיא: "שבטוחות בצדקתם שיעשה להם נס כיוכבד"). וכעין זה כתב הזוהר הקדוש ריש פרשת וישלח (דף קס"ו סוף ע"א) על הפס' "וישלח יעקב מלאכים", ובההיא דנקדימון בן גוריון בתענית (דף י"ט ע"ב) שהבטיח לאדון על הגשמים לפי שהיה בטוח בזכות השנים עשר שבטים.
יש שפירשו בההיא מעשה דנחום, ובנות צלפחד דבשב ואל תעשה שרי לסמוך על נס עיין ביד דוד שם ובספר יוסף אברהם פרשת פנחס דף ק"מ, דכתבו הכי.
ג) כל הדיון הנ"ל הוא במקום שהסכנה קרובה לבוא ויש פקו"נ. עתה נבאר דין זה במקום שאין פקו"נ, והסכנה רחוקה.
הקשו האחרונים על הכלל דאין סומכים על הנס, מיבמות (דף י"ב ע"ב) מדאמרו רבנן לר' מאיר גבי ג' נשים משמשות במוך, דתשמשנה כדרכם ומן השמים ירחמו, אלמא סמכינן על נס? ותירצו דכגון זה אמרינן שומר פתאים ה'. עיין בזה בשו"ת צמח צדק החדשות (אבה"ע סי' פ"ט) ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' עי).
אבל בשו"ת ישמח לב להרה"ג איש ירושת"ו (בחיו"ד סי' ה') בתשובות מרן דאש"ל כמוה"ר אשכנזי כתב בשם שו"ת בנין ציון בסי' קל"ז דחילק, דבכל האי שעתא דליכא משום פקו"נ רק יש לחוש לסכנה הבאה אחרי כן אזלינן בתר רובא וסמכינן אניסא.
ד) מרן באו"ח (סי' קפ"ז ס"ד) פסק בשם הכלבו, דאם שכח בחנוכה ובפורים לומר על הניסים יאמר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה בימים האם. האבודרהם בסדר תפילות חנוכה הביא נוסח אחר בשם ר' עמרם ור' סעדיה גאון והרמב"ם דיש לסיים "וכשם שעשית עמהם ניסים ונפלאות, תעשה עמנו וכו'." מ"מ הקשה הרב שמלה חדשה בבכור שור (דף ק"ל ע"ב) דכגון זה אמרינן בברכות (דף ס' ע"א) גבי מי שהיתה אשתו מעוברת, ואחר ארבעים יום לעיבורה אמר יה"ר שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שווא. ותירץ שני תירוצים. חדא דיש לחלק בין נס יחיד לרבים, דליחיד לא יתפלל דמאן יימר דראוי לזה אבל להתפלל על רבים שרי דמ"מ ודאי דיש ביניהם אנשים הראויים לכך. אי נמי יש הבדל בין ניסים של טבע העולם כגון מלחמות החשמונאים לבין נס שלא כדרך הטבע כגון להחליף זכר לנקבה דהיא תפילת שווא.
ומפתח הדביר בהל' ברכות (סי' ר"ל אות ב') שדי נרגא בתירוץ בתרא, כיון דאמרת "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים..." הוא בין על חנוכה ובין על פורים, התינח חנוכה שהיה בדרך הטבע, אבל פורים מאי? דכל פרטי הניסים היו שלא כדרר הטבע וכדברי רבותינו דלולא איגרות ראשונות וכו' וגם דרשו אחשורוש הרג את אשתו בשביל אוהבו, והרג אוהבו בעבור אשתו. ועוד קשה גם בנס חנוכה הרי נס הפך שלא כדרך הטבע דעל שניהם אמרינן ועשית עמהם ניסים ונפלאות ל'רבים כמ"ש מרן הח"ב בכנה"ג סי' תרפ"ב. ותירץ: דכוונת הרחמן יעשה עמנו ניסים ונפלאות היינו בדרך הטבע ואומרו כשם שעשית, דאין הדמיון אלא לשם עשיית הנס. ועוד עיין בזה להגאון משאת משה ח"ג [חו"מ סי' כ"ה). ומוה"ר החיד"א בפת"ע בחידושיו לשבת (דף צב ע"א) ולמוה"ר פני מבין (ח"ב דף נ"ז ע"ב).
המורם מלעיל:
(א) אין סומכיו על נס הוא במקום דאיתא סכנה, ואף אם יש בזה קידוש ה', ולדעת רבנו בחיי במקום דאיתא קידוש ה' שרי.
(ב) אם בטוח בצדקתו שיעשו לו נס שרי למיסמך אניסא.
(ג) לדעת חלק מהמפרשים בשוא"ת - מותר לסמוך על נס.
(ד) במקום דליכא פקו"נ וסכנה רחוקה - שרי למיסמך אניסא.
(ה) רבים יכולים לצפות לנס ולהתפלל בכדי לקבלו.
(ו) נס בדרך הטבע - שרי להתפלל בכדי לקבלו.
נמצינו למדים שבטחון בה' אינו מתנגש עם הכלל דאין סומכין על נס דהכל תלוי במציאות היומיומית. וכפי שאפרט להלן.
כיום שהבטחון מעורער, מרצחים ושותתי דם מבצבצים בכל צעד ושעל. אנשי עשיו שטרם באו על סיפוקם, אפילו אחרי השואה הנאצית האיומה שעשתה שמות בעם ישראל, יצר הרציחה והשאיפה לדם לא הגיעו לרוויה באוקינוסי הדם שנשפכו לכל אורך ההסטוריה, אף שאיננו מודאגים מכיון שההשגחה העליונה סוככת עלינו בכנפיה, אולם עשיו אינו נח ושקט ומוסיף להתימר ולומר "אהרגה את יעקב אחי" והמלחמה קשה ומכריעה בין הקדושה והטומאה, בין האור ובין החושך. יצחק הגדיר שני עולמות אלה; "הקול קול יעקב - והידים ידי עשיו", יעקב-קול; עשיו-ידים. אם כי קשות ואכזריות הן ידי עשיו אולם לגבורת הידים יש גבול וקצה יכולת, ואילו הקול אינו מוגבל במקום ויכולת כי יש קול ההולך מסוף העולם ועד סופו ועוף השמים יוליך את הקול (דאיתמר בבבא בתרא "חברך חברא אית ליה ותברא דחברך וכו'") ויש "קול גדול ולא יסף" שלא נפסק לגמרי.
אמנם עם כל המשמעות של קול יעקב יש עדיין צורך בשמירה פיזית ובתכנון מלחמה, כדאיתא לגבי יעקב "ויחץ את העם אשר אתו... ואת הבקר לשני מחנות וכו' ומובא ברש"י: שהתקין עצמו למלחמה, לדורון ולתפילה. וכגון זה לא אמרינן למיסמך אניסא אלא אדרבה יעשה בכוחו מה שאפשר והקבלה יסייע עמו.
ואם הוא בטוח בזכויותיו, כלומר לדידו הזכויות מהוות תחליף לשמירה, רשאי הוא להחזיק באמונתו ולסמוך אניסא.
אבל אם בזמן מן הזמנים אין המצב כן אלא ישראל דרה עם שכנותיה במתכונת של לא שלום ולא מלחמה ומ"מ השמירה היא, להרחיק כל סיכויים קטנים של פורענות כיון דאותה שמירה אינה הכרחית באותה מציאות, אל לנו לשנותה ויש להשען על אבינו שבשמים. ומכאן פירוק לקושיה לעיל. (ועדיין ניתן להגדיר שני מושגים אלה באופן שלא ינגחו זה את זה על פי אותם עקרונות שהסקנו לעיל)
*
במידת הבטחון יש לנו לומר כמו שכתב החפץ חיים במחנה ישראל בפרק ל"ט: "דאדם יזהר מאוד שלא יחשוב בליבו בעת צאתו למלחמה הלא גיבורים אנו ואנשי חייל למלחמה, (בנידון דידן גבורים אנו, ויש בכוחנו לשמור את עצמנו מכל מיני משחיתים) רק שישים עיקר מעוזו בה' ויבטח בו כי הוא יעזרנו וכמו שכתוב 'לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו' וחלקו הכתוב לשנים ולא כתב את יראיו המיחלים לחסדו, להורות לנו דלא מיבעי, אם עד עתה היה מכלל אנשים יראי ה' ומקיימי מצוותיו בודאי עין ה' עליהם להצילם מן המות וכמו שאחז"ל שאפילו בשביל ק"ש שחרית וערבית בלבד ניצולים, אלא אפילו אם עד עתה לא היה מכלל כת יראי ה' בשלימות אעפי"כ אל יתיאש עצמו מן הרחמים ויבטח בה' וייחל לחסדו שהוא מתחסד עם הבוטחים בו וכמו שכתוב 'רבים מכאובים לרשע', והבוטח בה' חסד יסובבנו, ולפי גודל הבטחון כן הוא גודל ההצלחה".
ובסעיף א' כתב: "ואף אם רואה שמחנה האוייב כנגדו הוא הרבה מאל מאד (ובנידון דידן מחנה הליסטים גדול, ומשליך חיתתו ואימתו על כל) אעפי"כ אל ירך לבבו עי"ז וכמו שכתוב 'אין המלך נושע ברב חיל גיבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשועה וגו' ' הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם וגו' וכן מוכח בכמה מקומות בדברי הנביאים שעיקר הצלת האדם בעת מלחמה תלוי בגודל התחזק כח בטחונו בה' וכמו שמצינו בדברי יהונתן בן שאול שהוא ונושא כליו בעצמם נצחו את עיקר המלחמה ותחילת מאמרו בזה לנושא כליו היה רק במידת הבטחוו וכמו שאמר 'כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט' וכן מצינו בגמרא במנחות (דף כ"ט) שאמרה: כל התולה בטחונו בהקב"ה הרי הוא לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר 'בטחו בה' עדי עד' כי ביה ה' צור עולמים' ובזוה"ק פרשת וארא איתא על זה הפס' כל יומאי דבר נש בעי לאיתתקפה ביה בקב"ה ומאן דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה כדקא יאית לא יכלין לאבאשה ליה כל בני עלמא וגו'.
יש להעיר דיש מחלוקת הפוסקים אם יש בזה"ז דין ת"ח לפוטרו מן המיסים. ומ"מ כתב בר"מ יו"ד (סי' רמ"ג) בשם הרוה"ד שיש מקומות שפוטרים ת"ח ויש מקומות שאין פוטרים ת"ח וכן הביא הרמ"א יו"ד שם בלשון זה. אולם כבר הכריע הרא"ש בתשובותיו (כלל ט"ו) וכך גדולי האחרונים לפטור ת"ח מן המס גם בזה"ז כמובא בש"ך (חו"מ סי' קס"ג סקי"ד) ועוד עיין בזה בשו"ת מהרי"ט (חו"מ סי' מ"ג) וכן בפ"ת בשם שו"ת כנ"י וכן בערוך השולחן סי' הנ"ל.