הבריאה החדשה / זאב וייטמן

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" וכו'. פרשה זו נראית במבט ראשון כספיח שולי במסגרת ספור המבול. אך במבט חודר יותר, מתגלה כפרשה שיש בה, אולי, בכדי לשפוך מעט אור, על תכליתו של המבול ועל המפנה שנתחולל בעקבותיו בעולם המחודש.

*

עיון בפסוקי התורה, העוסקים בסיבות להבאת המבול, מורה שמטרתו של המבול לא היתה רק להעניש את החוטאים ואף לא רק לטהר את העולם מהרשעה שפשתה בקרבו. יעודו של המבול היה מחיית היקום כולו והחזרת העולם לתוהו ובוהו - למצבו קודם הבריאה ש"נכללה": "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים" (בראשית ו, ה-ז).

לכאורה, היעד לא הושג. העולם לא נמחה, והאדם ממשיך לעמוד במרכזו. אולם להפתעתנו, מעידים הכתובים שמשימה זו כן נתבצעה, ככתבה וכלשונה. כל היקום נמחה מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. ובסגנון המפליא בדמיונו לכתובים שהובאו לעיל, מסכמת התורה את פרשת המבול: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה" (שם ז, כג ).

ואכן, כאן תמה פרשת המבול, ויחד עמה נסתם הגולל על עולם בראשית. העולם חזר למצבו קודם הבריאה, עת היה מכוסה כולו במים. זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה - שבתו חלפו.הכל נמחה מן הארץ, ואילו נח לא בארץ נשאר אלא בתיבה - "וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה". וכחנוך בשעתו אשר לקחו אלקים אליו, נלקח אף נח מן הארץ, ומתלווה הוא כעת, לרוח אלקים המרחפת כבראשונה, על פני המים, על פני הארץ ששבה והיתה לתוהו ובוהו.

ואין לומר שכבר בהחלטה על מחית העולם נרמז שהמחיה איננה מוחלטת והראיה שהחלטה זו חותמת בציון העובדה שנח מצא חן בעיני ה', כיוון שעובדה זו איננה מביאה לבטול הגזירה אלא רק להוצאת נח מכלל הנפגעים בעזרת התיבה. כל היקום נמחה אך נח שמצא חן בעיני ה' נשאר: "וימח את כל היקום... וישאר אך נח" וכו'. נח הוכנס לתיבה שמשמרת בקרבה את זכר העולם המחוי - מעשה ידי אלקים, ותיבה זו מהווה אולי, עבורו, עולם בזעיר אנפין, עולם מצומצם שמשמש את הצדיק שמעשיו גרמו שלא יאבד עם בני דורו, אך לא הספיקו בכדי להוות חומת מגן בעדם, בעת החלטת ה' למחות את עולמו.

כך עשויה היתה להסתיים ההיסטוריה האנושית על פני תבל, כשהתיבה השטה על פני המים משמשת כמצבת זכרון לעולם המחוי. אין כל הכרח לומר ששהותו של נח בתיבה חייבת היתה להיות שהות זמנית על מנת לשוב ולחיות על פני האדמה.

לאור זאת יש לומר, שעם תום מחית עולם בראשית, עדים אנו לבריאת עולם שניה, ואין עולם נח המשך טבעי של עולם אדם וחוה.

כפי שהוחלט מתחילה נמחה העולם כולו במבול. חזרת נח וכל אשר איתו בתיבה לארץ איננה אלא בריאה מחודשת הגורמת לנו לטעות ולחשוב כאילו המבול לא מילא את יעודו ולא מחה את היקום כולו.

על בריאה מחודשת זו, לא בפרוש שמענו בכתובים, נתקפלו הדברים ונסתתרו בתורה ורק ברמז נאמרו, הא כיצד? מ"ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" וכו', שמענו שהזרה נח לארץ טעונה היתה זכירה והחלטה מוקדמת. אין היא המשך טבעי וברור הנובע מעצם הצלתו והכנסתו לתבה.

וכדברי הרמב"ן (ח', א) " והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה".

ומההקבלה הברורה בין המתרחש לאחר המבול ובין הקורה בבריאת העולם למדנו שעומדים אנו בפני בריאה מחודשת. ואכן כבר ראינו שהבריאה בשני המקרים מתחילה כשהעולם כולו אפוף מים - תהום יסובבנהו וחשך ועלטה יקיפוהו. ("וחשך על פני תהום" בראשונה; יום ולילה שובתים - בשניה. והשווה ילקוט שמעוני ריש פרשה יז'.)

סדר הבריאה הקודמת היה ארץ וצומח (יום ג), חי (יום ה), אדם (יום ו'). ואף עתה, הארץ נבראת תחילה. לאחר שהמים הולכים וחסרים מתגלים ראשי ההרים, והעורב לאחר שלוחו, מלמד את נח על יבושת המים והראותה של הארץ כולה. לאחר מכן נשלחת היינה ומביאה בפיה את בשורת חדושו של הצומח. ורק לבסוף יוצאים בעלי החיים, ודורכת כף רגלו של האדם על פני העולם המתוקן לו.

בעלי החיים והאדם זוכים כבראשונה לברכת "פרו ורבו", ושוב נתנת לאדם הממשלה על בעלי החיים. ("ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה" וכו' - בראשונה; " ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים " וכו' - בשניה)

היתר האכילה שבראשונה הוגבל לצומח בלבד, מורחב עתה ואמור גם לגבי החי כולו. אך בצד ההיתר מונחת גם הגבלה ואזהרה. בראשונה - "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ובשניה- " אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"[1].

בריאת העולם המחודש - תמה. סקרנות טבעית מתעוררת בקרבנו לעמוד על ההבדל בין העולם המשוקם ובין העולם הקדום. מצפים היינו שגדול יהיה כבוד הבריאה האחרונה מכבוד הבריאה הראשונה. העולם המחודש, שנבנה על יסודות קודמו, אמור להיות משובח הימנו- נקי מחטא ומטוהר מעוון- שהרי על מנת כן חודש, וללא שינוי ישאר מחוי: עולם זה - בניגוד לקודמו - נברא: תוך כדי התבוננות באדם, על מנת להתאימו לחולשותיו ולבעיותיו, בחינת "הסתכל באינשא וברא עלמא". והנה, לכאורה אין כל תמורה. האדם חוזר ושב על קיאו. וממשיך במרידתו.

מיד לאחר צאתו של נח מהתיבה שומעים אנו על שכרותו, התגלותו וחטא בנו. מאוחר יותר מכירים אנו את דור בבל, והרושם המתקבל הוא שאין כל חדש תחת השמש, שחזרה לזרוח שנית, בשמי העולם המחודש. ואף הקב"ה מעיד שבעיית יצר לבו הרע של האדם, שהביאה למחית עולם בראשית, לא נפתרה גם בבריאה השניה. "ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף 4 לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא')[2].

כל זאת, לכאורה בלבד, אך לאמיתו של דבר ניתן להבחין בשנוי משמעותי בין שני העולמות, וזאת מגלה לנו התורה בפרשת שכרותו של נח. מיד עם תום שני סיפורי הבריאה עדים אנו לחטא האדם, ונראה שיש קשר סמוי אך מאיר בין שני מאורעות אלו.

נח במעשיו מחזיר את גלגלי ההסטוריה אחורנית לימי האדם הראשון קודם חטאו. חוזר הוא לגן עדן, בראשונה- "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם", וכעת- "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". כאבי אבותיו שאכל מפרי העץ שבתוך הגן, שרתה נח מפרי כרמו,אלא שהתוצאה הפוכה לחלוטין ש האכילה הקנתה את הדעת ואילו השתיה הקיאתה. האכילה הביאה ליכולת ההבחנה בין טוב ורע ואילו,השתיה גרמה לאובדנה של יכולת לאדם שקנה את הדעת וממהר לכסות ערוותו, חוזר נח שמאבד את הדעת וסמוך לשתיתו מתגלה באהלו. תבוא שתיה מפרי הכרם ו"תכפר" על אכילה מפרי הגן.יבוא נח ויאבד דעתו והתבוששותו ויחזור ערום לאהלו שבתוך כרמו. החזרה ל"גן עדן" ולדרגת האדם קודם חטאו- הושלמה[3].

שתי התגובות כלפי חזרה זו לטבעו הראשוני של האדם ול"דרגתו" קודם חטאו - שונות לחלוטין. חם מתפעל בעקבות ראית אביו ורץ לבשר על כך לאחיו בחוץ. שואף הוא לחזור ל"מקוריות", ובהסרת מעטה הבושה והצניעות רואה אידיאל לשמו, סמל וסימן לחזרה ל"דרגת האדם" קודם החטא. ראיית הערוה על ידי חם לא נועדה לשם פריה, יצירה וקיום העולם, ראיה לשם ראיה היא.

טבעו זה של חם מתגלה גם בזרעו. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו"- זהו פסוק הפתיחה לפרשת העריות בתורה. מצרים וכנען שתיהן מזרעו של חם (בראשית י, ו) ובשתיהן מטפחים ומשכללים את פולחן העריות.

לעומת חם, יודעים שם ויפת ש"חזרה" זו ל"מקוריות" ולטבעיות מזויפת היא. אין זו אלא נסיגה והדרדרות מסוכנת, חיקוי שתוצאותיו הרות אסון לעולם המתחדש. שונה עולם זה מקודמו, הצניעות יפה לו והבושה הכרחית בו. עולם זה הותאם בבריאתו לאדם היודע להבחין בין טוב לרע, ועל כן, שלא כקודמו, "נברא" האדם בעולם זה מתחילה כשערותו מכוסה. לכן ממהרים שם ויפת לאחוז בידיהם, מעשה קונס - שמיד לאחר חטא יצירו בגן עדן, מלבישו בכותנות עור - ולכסות בשמלה את אביהם המתגלה באהל.

הנקודה החשובה היא שהאדם מבין את התמורה. הכסוי הינו פרי יוזמתם של שם ויפת, וההכרה שעולם זה נשתנה מקודמו, ובו ראוי הגלוי לגנוי - מובנת לנח. "ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". נח מקיץ ויודע שמעשה בנו הקטן הינו חוליה נוספת בשרשרת חטאיהם של בני דורו שבעקבותיהם נגזר המבול[4], מעשה שראוי לקללה ומקומו לא יכירו בעולם המחודש. נח מקלל את בנו בקללה המזכירה את קללת אדם הראשון על ידי הי אלא שהפעם על מעשה הפוך. זה גרם לכיסוי ערוה וזה רצה בגלוי ערוה. זה ארורה אדמתנו וזה ארור בעצמו (שהרי לאחר המבול נאמר" לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"), זה מגיר זעה מאפו בעובדו לאדמתו וזה - ל"עבד עבדים" ניתן לאחיו המשעבדים.שם ויפת שאחזו מעשה בוראם בידיהם והבינו מהותה של הבריאה החדשה, זוכים לברכת אלקים ולהשראת שכינתו באהלם.4א

כאן מתגלה השינוי בין שני העולמות. הראוי לקללה בעולם בראשית זוכה כעת לברכה. ומה שהיה אידיאל בעולם הקודם- כיום מקולל. בעולם "בראשית" נברא האדם ערום, והלבשתו בכותנות עור לאחר חטאו לא הספיקה לבני האלקים שקלקלו עם בנות האדם, והביאו למחית האדם מעל פני הארץ כולה. בעולם "נח" "נברא" האדם בלבושו ועל ידי כך למד להכיר שראית הערוה מעשה שלילי הוא, מעשה שהביא בעבר את המבול, ועל כן יש להזירו ולהרחיקו.

*

כדי להשלים את התמונה, יש להשוות לפרשתנו את ספור הפיכת סדום.

לנגד עיננו מתגלות הקבלות מפתיעות ומאירות עיניים. בסדום נתקבצו ודרו בכפיפה אחת בני כנען, בני שם[5]: בני כנען הולכים בדרכי אביהם " הוציאם אלינו ונרעה אותם " (פרק יט). הצעתו של לוט להוציא את שתי בנותיו תמורת אורחיו אינה מתקבלת על דעתם. אף הם מעדיפים גלוי ערווה לשמו, לא לשם החיאת זרע ואף לא לשם מלוי תאות ליבם[6]. כבימי נח גם כאן, רואה ה' כי רבה רעתם וכבדה חטאתם ומחליט לכלותם ולמחותם[7]. המקום כולו הושחת. הערים, יושביהן ואף צמח האדמה(פסוק כה'). ואף הפעם הומטרה על כל ארץ הכיכר, גפרית ואש מהשמים. לוט ומשפחתו בלבד מוצאים מכלל הגזירה וזוכים להנצל. והנה גם לוט, מיד לאחר הצלתו, משתכר עקב שתית יין, ומתגלה ערוותו בהיותו במערתו, וגם הפעם לעיני זרעו.7א

אלא שבכל אופן ישנה "התקדמות" מטרתן של בנות לוט במעשיהן - לחיות זרע. אין הן מבנות חם שרואה את פעלו כמטרה ולא כאמצעי. התעלו בנות לוט מעל דרגת אנשי מדום אך לדרגת בחירי שם לא יגיעו. עדיין יש במעשיהן משום תועבה.

וכאן מגיעים אנו להבדל היסודי והמרכזי בין נח ללוט. פעמיים חוזרת התורה ומדגישה, גם לאחר מעשה הבכירה וגם לאחר מעשה הצעירה, שלוט " לא ידע בשכבה ובקומה". וזאת, תוך כדי ניגוד חריף לנח שהקיץ וידע את אשר עשה לו בנו הקטן.

לוט נשאר, לאחר הצלתו והוצאתו מסדום, כפי שהיה קודם לכי, לא עלה בידו להבין את שנדרש ממנו בעקבות המאורעות שהתרחשו לנגד עיניו הוא לא ראה שרע המעשה להוציא את שתי בנותיו ולהפקירן בידי אנשי סדום, והוא לא ידע ולא תש בכל רע גם עתה כשנגלה בפני בנותיו. אמנם בשנתו היה הדבר, אך חזקה שהדבר לא היה נעלם ממנו, לו בנפשו היה הדבר, לו הכיר עד כמה רע המעשה לפני האלקים. ונח אבי אבותיו יבוא ויוכיח שידע את אשר עשה לו בנו הקטן בעת שכרותו.

נח ניצל מהמבול והבין שנדרשת מהפיכה, ואילו לוט נמלט מההפיכה אך נשאר כשהיה.

*

היקום נמחה והאדם לקה עקב מוסריות פגומה. מטרת "הבריאה החדשה" לתקן פגימתה של קודמתה. בריאה זו הותאמה למידות האדם שלאחר החטא ו"נתפרה" לנגד עיניו. והנה דורכת כף רגלו של האדם על פני העולם המשוקם והוא לבוש, עובדה המסמנת התקדמות ומפנה, בבריאת עולם המשנה.מבין הוא כעת שגילוי הכיסוי לקללה ראוי, שהרי בעטיו בא קץ כל בשר ונח לבדו נשאר[8].