תורת המופשט והמוחש / אליקים קרומביין

א

שנינו במשנה (שבת קנז ע"א) שמותר למדוד מטלית בשבת כדי לברר אם היא מקבלת טומאה. בגמרא שם מבואר שדוקא מדידת מצוה מותרת, ומדידה שאינה של מצוה אסורה. והסבירו התוספות (שם קכו ע"ב ד"ה ומדבריהן) דמדידה אינה אסורה משום מלאכה אלא משום דהויא כעובדא דחול, ואיסור קל כזה התירו לצורך מצוה[1]. יש לעיין איזו מצוה יש במדידת המטלית. ואין לומר דנפקא מינה לאפרושי מאיסור טומאה, שגם אם לא נדע את מעמד המטלית יש לנהוג בה איסור מספק. ואולי יש לומר דנפקא מינה לעניין שמוש במטלית או בטהרות שנגעו בה לצורך שבת. אלא שמסתימת הפוסקים משמע שהמדידה מותרת גם במקרה שאין במדידה משום צורך שבת[2].

אך נראה שיסוד ההיתר נמצא בדברי רש"י על המשנה שם, וז"ל בד"ה ומודדין: "להתלמד על דבר הוראה." הרי שרש"י מגדיר את המתיר כלימוד. איסור מדידה בשבת נדחה - בנדון המשנה- מפני מצוות תלמוד תורה[3].

אומנם מדידת בגדים אינה אותו סוג של תלמוד תורה שעליו אנו אמונים. לימוד זה מתבצע בסרגל, ולא בספר.אין בו סברות וויכוחים, והוא אינו דורש חריפות, עומק מחשבה או ניתוח הגיוני מדוייק. אין בו משום בירור כלל תיאורטי, אלא פעולה פשוטה המבהירה את מעמדו המציאותי של סמרטוט אחד קטן, ועם זאת- תורה היא.

ובעצם, למה לא? וכי איננו מקיימים מצוות תלמוד תורה כאשר דנים אנו בהיקף הבליעה הנובעת ממליחה או מחום של כלי שני? אמנם, יש לשאלות עובדתיות אלה השלכות עצומות למעשה, בניגוד למדידת המטלית שאינה רלבנטית אלא למקרה אחד, אך הבחנה זו אינה מהותית. בירור ספק במציאות הנוגע להלכה ואפילו בצורה מצומצמת, תלמוד תורה הוא בהחלט.

ההתייחסות של ההלכה לעולם המציאות אינה מסתכמת בבירור עובדות. תלמוד תורה הוא עניין לעקרונות תיאורטיים המתייחסים לעולם הפיזי ומיושמים בו. אומנם, קיימים שטחים רחבים בהלכה שמושגיהם היסודיים נוצרו על ידי התורה יש מאין. בעסקנו במשמעותה של בעלות ממונית, בעמדנו על דרכי יצירת וביטול אישות, הרי שהאידיאות תלויות בעולם החומר כהררים התלויים בשערה. בתחומים אלה, כל פרט בעולם המציאות אינו אלא קליפתו של מטען רוחני עצום המסתתר תחתיו. ברם מאידך גימא, יש והתורה אינה יוצרת מושגים, אלא מעניקה משמעות לתופעות המוכרות מכבר במציאות הגשמית - גמר מלאכה לעניין מעשרות, ערבוביא לעניין כלאים, טריפה. כאן, ההתיחסות לעולם הפיזי באשר הוא מודגשת דגש חזק; וגם כשהמציאות שבפנינו אינה מוטלת בספק, אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות מתייגעים יותר בהערכת אותה מציאות ובבדיקת התאמתה לעקרונות ההלכה, מאשר בהבנת העקרונות עצמם. מכאן, למשל, מתפתחות רשימות מפורטות של פירות כשהמושג "שם פרי" לגבי כל אחד מיתרגם למציאות אחרת; של כלים שונים המגיעים ל"גמר מלאכה" כל אחד בצורתו המיוחדת; וכיוצא באלה.

נמצינו למדים, שחלק חשוב מתלמוד תורה מורכב מנושאים שעניינם - בירור או הערכת המציאות. ההתיחסות למציאות עומדת גם במרכזו של תחום נוסף של תלמוד תורה- מקצוע שלם שכל מטרתו איננה אלא ברירת המציאות מתוך התיאוריה.המלאכה של פסיקת ההלכה - פירושה מציאת אותה דיעה שהיא בעלת משמעות מעשית, ולא תיאורטית גרידא. קיימת מגמה – המאפיינת את המסורת הספרדית - הרואה בבירור פסק ההלכה את עיקב הלימוד[4]. ביטוי חריף לגישה הזאת ניתן באחת מאגרותיו של רבינו הרמב"ם[5] הוא - ולא אחר, כאן, כביתר התחומים שצויינו למעלה, לא הסברה והמושג עומדים במרכז, אלא המציאות הפיזית.

ב

"לדוד.. שמרה נפשי כי חסיד אני "... אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם! לא חסיד אני, של מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד' ע"א ).

אין ספק שמלכי אומות עולם עסקו בדברי חכמה. אכן, התפתחות רבה במדע ובתרבות באה רק כתוצאה מהתעניינותו ועידודו של המעמד המלוכתי. מדע ותרבות אלה- אלגנטיים ומכובדים היו, קישוטים נאים להיכלי השן של האצולה. דבר לא היה להם עם המציאות העלובה, עם הרעב, העוני והלול שסבבו אותם. בצדק התפאר דוד המלך כשפשט את בגדי מלכותו, נעל מגפיים גבוהות חגר סינר במתניו, ותחב את זרועותיו לתוך השליא של עולם הזה לתרגם את השגב העליון למציאות קונקרטית. כי אמנם ההתעסקות באותו חלק של התורה הקרובה יותר למציאות המוחשית עלולה להיות קשה ומייגעת. השהות בעולם שעיקרו רוח, נעימה הרבה יותר.

הסיבות לכך הן שתים. ראשית, עולם האידיאות הוא עולם אנושי. צלם אלוקים שבאדם, גרס הרמב"ם, הוא שכלו. חברתם של רעיונות מופשטים תואמת את כחו המיוחד והנעלה ביותר. ומעבר לכך - עולם הרעיונות הוא המקום שבו יכול האדם ליצור ולחדש בממדים שאינם קיימים בעולם הפיזי. המציאות שמסביבנו ניתנת לקליטה, לניתוח ולהבנה, אבל יכולתנו לחדש בה מצומצמת למדי. ככל שהאדם מנותק מן המחשבה בדברים גשמיים, כך יותר מסוגל הוא ליצור דפוסי מחשבה חדשים, לחדור בעין שכלו אל מעבר לפרטי המציאות ולהעפיל לאותו רעיון שתופעות החומר אינן אלא גילוייו. בעולם המחשבה, האדם מעלה אבר כנשרים וטועם מטעם הנצח בעולם הפיזי, כנפי האדם קצוצות ומדדה הוא במשעול הצר שבין גבולות היקום.

ג

אחד מן החידושים שיצא מבית מדרשו של ר' חיים ז"ל הוא,שגם לתחומים בהלכה שלכאורה טבועים במטבע העובדתיות, יש לגשת באותם כלי חשיבה המופעלים בנשים ונזיקין,מערכת המושגים של ההלכה חודרת את כל תחומיה והיא מהווה את הבסיס אף לדינים שבני תורה נהגו לזלזל בהם מפאת זיקתם לעולם המציאות[6].

אך רוב הישיבות המזרח- אירופיות, למרות שצעדו בדרכים שר' חיים כבש בלימוד, סטו מהם באשר להגבלת שטחי התעניינותם. אמנם בוולוזין, אם הישיבות למדו ש"ס כסדר, אך הישיבות ככלל הנציחו את המושג של "המסכתא הישיבתית", והזניחו מסכתות שההשתלמות בהן דרשה- בסופו של דבר- ירידה לפרטי פרטים עובדתיים שלא חידשו הרבה מבחינת יסודותיהם המחשבתיים. האם עלינו לפסול לגמרי את הנוהג הזה? כלום יש לראות בו יותר מאשר סילוף דמותה האמיתית של התורה? דומה שאותם גאוני ארץ שהנהיגו את "המסלול" הישיבתי, נימוקם עמם.

האדמו"ר מסוכטשוב כותב בהקדמה ל"אגלי טל", שיש טוענים שהלומד "ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה,אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב גם הנאת עצמו". בעל "אגלי טל" דוחה את הסברה הזאת בשתי ידיים. כל עוד לומד האדם בשטחיות, התורה נשארת מחוץ לאישיותו. דוקא על ידי לימוד של חידוש, המשמח את הלומד ומענג אותו, ניתן להגיע להזדהות עם תורה: "ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה".

כיוצא בו אתה אומר לענייננו אם כי אליבא דאמת אין הבדל ערכי בין "מרובה" לאלו טריפות, אין כל הסוגיות שוות מבחינה חינוכית - חוויתית. ככל שנדגיש את הערך החינוכי של תלמוד תורה, כך נדאג יותר להגדיל את חווית היצירה וההישג של הלומדים, ונצמצם את ענייננו לנושאים שבהם הרווח החינוכי רב יותר.

ד

אולם אותה גישה השוללת תשומת לב מרובה מן הקוטב המציאותי שבלימוד תורה- הורתה ולידתה בתקופה שבה המציאות הרוחנית היתה שונה בימינו - ועל כן היא טעונה בדיקה מחודשת.

אין צורך להדגיש שההתרכזות בצד המופשט שבלימוד היא בעלת חשיבות מרכזית להבנת ההלכה.כאמור, חשיבות זהירה נודעת לה גם מבחינה חוויתית. "בל כאשר היא שולטת בלי מצרים, היא עלולה לפרנס כמה אשליות. בין השאר, היא תומכת בדיעות שאין חשיבות מרובה לעולם שמחוץ לכותלי בית המדרש; שבני תורה אינם אחראים לאותו עולם; שהיות ובית המדרש אינו משתנה, גם העולם היהודי אינו משתנה. כל עוד הרחוב היהודי התלכד מאליו - במידה רבה - סביב הישיבות, הסכנה שבדיעות האלה לא היתה. כל כך חמורה. כיום פירושן של ההשקפות הנזכרות הוא היסח הדעת מבעיותיהם הישגיהם, וערכם של רוב מניינה של כנסת ישראל,הנידונה לחלל ריק ממנהיגות רוחנית. קשה להחליט אם הפשע שבעיוות הזה גדול יותר בתפוצות או בארץ ישראל.

דומה שבן תורה בימינו איננו יכול להיפטר מדרישה עצומה.ראשית, עליו לבסס את עולמו הרוחני על הזדהות עם תלמוד תורה ועם העקרונות הפועמים בתוכה. מעבר לך, עליו ליצור זיקה תורנית לעולם שמבחוץ, עליו להפוך לא רק לאישיות של תורה, אלא, לשאוף לעולם של תורה, ואת: שאיפותיה של התורה ביחס לעולם אפשר להכיר רק מתוך כל חלקי התורה - גם המעשיים שבהם - החובקים את חזון העולם כולו בין זרועותיהם. הרעיונות הגדולים קיימים בכל השטחים, ויישומם בפועל נדרש מאתנו גם אם זה מחייב ירידה לפרטי המעשיות.

אין מדובר כאן בהכשרת מורי הוראה דוקא, אלא בפיתוח גישה נפשית. עם כל אי - רצונו לפסוק הלכות בצורה שוטפת, לא היסס ר' חיים להתערב ולנקוט עמדה תקיפה בשאלות גורליות שעמדו על הפרק. שני הדברים נחוצים - הזדהות אישית עם עקרונות התורה, ומודעות לחובת הפצתם והרמת קרנם בפועל בתוך מציאות המעדיפה לשכוח אותם.חז"ל הוציאו משפט חרוץ על הלומד שלא על מנת לעשות (ספרא בחוקותי פרשתא א' ה"ה) והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.