בלכתך בדרך / יצחק קוגלר

בענין ספיקות

א. הר"ן בסוף פרק קמא דקדושין מבאר שאף אם באמר שספיקא דאורייתא לקולא, אין דין זה שוה להלכה ש"ספק ערלה בחו"ל מותר". כי בספק ערלה בחו"ל, מותר למי שיודע שהפרי ערלה לתיתו לאכילה לחברו, אשר אינו יודע שהפרי ערלה או מסופק בזה. מה שאין כן בשאר איסורין, אם אחד יודע על איסור, אינו רשאי לתיתו לחבירו (אשר אינו יודע על האיסור) כי עובר על לפני-עור. מהו ההבדל היסודי בין דין ספק ערלה בחו"ל מותר, לבין הדין (האפשרי) של ספיקא דאוריתא לקולא?

ב. הדין הוא שספיקא דאוריתא לחומרא, והנה, אם אום בכל אופן נכנס לספק ואכל את החפצא, אינו חייב (מלקות או חטאת) כל זמן שלא התברר הספק. לעומת זאת, בדין ספק טומאה ברשות - היחיד שספיקו טמא, מציעים התוספות (שבועות יט) שיהא חייב, כגון נגע בספק מת ברשות - היחיד, ונכנס למקדש. מהו ההבדל בין דין ספק טומאה ברשות היחיד לדין ספיקא דאורייתא לחומרא לפי התוספות? ג. בתוספות סוטה כח מסבירים מדוע צריך לימוד מיוחד מ"ונטמאה" לאסור סוטה לבעל ולבועל (והלוא היא ספק נבעלה והיא ככל ספק איסור) בצורה הבאה: "הכתוב אוסרה קודם שתייה באילו היא ודאי ואפילו אם היא טהורה נענש בבית דין של מעלה כמו, על חייבי עשה, ולא בשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן, אף על גב דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמור כחייבי עשה'.

איזו הבנה מיוחדת מסתמנת בדברי התוספות לדין ספק טומאה ברשות היחיד טמא, השונה מההבנה בסעיף ב'?

תשובות

א. בכל התורה האיסור בחפצא קיים ללא תלות בידיעת האדם, וכשספק הותר- הותר להכנס לספק, אבל אם באמת פגע באיסור עבר על האיסור (בשוגג או באונס), ולכן גם שייך לפני עור. משא"כ בערלה, שכל האיסור מותנה בידיעה, ואם אינו יודע בודאי שזו ערלה, אין כאן איסור כלל וכאילו אכל היתר גמור, אף אם בחפצא הפרי הוא של ערלה (וע"ע בשב-שמעתתא שמעתתא א')

ב. בדין ספיקא דאורייתא לחומרא אין הכרעה על הספק אלא רק איסור להכנס לספק ואין נענשים על פיו, אך בספק טומאה יש הכרעה שהדבר ודאי טמא, ופועל כמו חזקה ורבב.

ג. כנראה שלדעת תוס' אין דין ספק-טומאה פועל כמו חזקה רוב ועדים שרק מכריעים מציאות מסופקת, אלא יש כאן יצירת טומאה ואיסור חדשים ע"י התורה, ואפילו אי כלפי שמיא גליא שהחפצא הוא של היתר, בגלל הספק של האדם נוצרים איסור וטומאה חדשים ועובר איסור ממש, אם כי איסור עשה,בניגוד למצב של רוב חזקה וכ"ש ספיקא דאורייתא לחימרא. (והאריך בהבנות הנ"ל בדין ספק טומאה, באחיעזר סימן א')