מפטיר יונה / דוד נתיב

"ביו"כ... במנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה." (מגילה לא)

לקראת אחד משיאי יום צום הכיפורים הורו לנו חז"ל להתרכז בקריאת ספר יונה כולו.

מה ראו חכמים לקבוע עיון בספר זה טרם נעילת שער? אם תאמר, בשל תשובת אנשי נינוה הכלולה בו, די היה בקביעת פרק ג' כמפטיר ולא היה צורך בקריאת הספר כולו.

אלא דומה, כי כוונת רבותינו להעמיד במרכז עיוננו את יונה ומעשיו ולא את תשובת אנשי נינוה, ולכן אף נתפרסה הקריאה על הספר כולו ולא צומצמה באנשי נינוה בלבד. ומה ראו חכמים בוויכוח הנוקב בין יונה הנביא להקב"ה, שאליו ראוי למקד את תשומת לבנו, אנו - המוני בית ישראל, קודם תפילת נעילה? מסתבר, שאין כוונה להדגיש דברים הנוגעים לבני עלייה בלבד (בעיית הנביא), אלא עניינים בסיסיים הנוגעים לכולם, ומשמעותיים ביום צום הכיפורים (בעיית האדם).

מהו עניין זה?

א. האדם הבורח מייעודו-אלוקיו

עיון ראשוני בארבעת פרקי הספר, תוך כוונה לעמוד על מסגרתו, מורה לנו על ציר המאורעות: בריחת יונה מייעודו - מאלוקיו - מעצמו.

ניתן לעקוב אחר קו זה בעזרת צמד מלים מנחות: קום-רד, המבטאות התקרבות אל הייעוד האלוקי, או התרחקות ממנו. (יצוין, כי אצל נביא חד משמעית היא נסיגה או התקרבות זו, בשל בהירות היעד הבא בבבואה. כל זאת בניגוד לאדם הפשוט, שהיעד החד-משמעי מורכב ונסתר יותר).

בפתיחת הספר מוצגת המשימה המוטלת על הנביא, בדבר ה' קצר, בהיר וחותך:

"קום לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה,

כי עלתה רעתם לפני" (א"ב).

ואכן,"ויקם יונה" (א,ג), אבל לא למלא את דבר הי, אלא "לברוח תרשישה מלפני ה'" (א,ג). כאן מתחילה הבריחה של יונה מאלוקיו, מייעודו, מעצמו. הקב"ה שולחו מזרחה (לנינוה) והוא בורח מערבה (דרך יפו, תרשישה): "וירד יפו, וימצא אניה... וירד בה לבוא עמהם תרשישה, מלפני ה' " (א,ג).

הרוח הגדולה והסער הגדול, יראת המלחים וזעקתם ופעילותם הנמרצת אינם מדברים אל לבו של יונה, ואף לא עוצרים את ירידתו מלפני ה'. "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם" (א,ה). הבריחה מלפני ה. כרוכה גם בירידה פיסית - טופוגרפית, בניתוק מן העולם הסובב, בהתכנסות פאסיבית בתוך עצמו, בשינה של בריחה מן המציאות.

רבים הם השלוחים לפני המקום, ואם אין איתני הטבע - הרוח,הים וספיחי פעילותם פורצות אל לב יונה, מזמן הקב"ה שליח נוסף, המעיר את יונה מתרדמתו ומנסה להחזירו לייעודו: "מה לך נרדם? קום קרא אל אלוקיך..." (א,ו). (דברי רב החובל בניגוד למגמת יונה "וירד מלפני ה'", ובהמשך לדברי הקב"ה "קום לך אל נינוה... וקרא עליה".) גם דו-שיח זה אינו משנה את מהלכו של יונה, ואף למלחים הסובבים אותו מתברר, "כי מלפני ה' הוא בֹרח כי הגיד להם" (א,י)

והבריחה נמשכת: "ויאמר אליהם: שאוני והטילֻני אל הים..." (א,יב) ולאחר התלבטות קשה: "וישאו את יונה ויטלֻהו אל הים..." (א,טו).

["אמר ר' נתן: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר: "שאוני והטילֻני אל הים", וכן אתה מוצא באבות ובנביאים, שנתנו נפשם על ישראל..."(ילק"ש רמז תקנ)]

"וימן ה' דג גדול לבלֹע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות.

ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה,

ויאמר: קראתי... אל ה'..." (ב"א-ב).

כאן, במעמקי הים, בבטן הדג, בשיאה של הבריחה, באה התפנית: יונה קורא אל אלוקיו.

"ותעל משחת חיי, ה' אלוקי (ב,ז). ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" (ב,יא),

שוב ניצב יונה בשתי רגליו על הקרקע, בבקודת המוצא:

"ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר:

קום לך אל נינוה העיר הגדולה,

וקרא אליה..." (ג, א-ב).

ואכן:

"ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה' ונינוה היתה עיר גדולה... מהלך שלשת ימים, ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד, ויקרא... (ג,ג-ד).

וקריאתו זו של יונה מחוללת פלאים:

"וירא האלהים את מעשיהם... וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשרת להם, ולא עשה" (ג,י).

יונה הנביא אינו שותף לשמחת הצלחתו:

"וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו.

ויתפלל אל ה' ויאמר:

.... על כן קדמתי לברח תרשישה...

ועתה ה' קת את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי...

ויצא יונה מך העיר..." (ד"א-ה).

יונה ממלא את שליחותו וממהר להסתלק מן העיר. קשה עליו השהייה שם, ועדיין מלווה אותו ההתלבטות הנוראה וחוויית הבריחה - והוא יוצא את העיר:

"ויעש לו שם סֻכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה מה יהיה בעיר" (ד,ה).

ועדייו שיאו של הוויכוח הנוקב לפנינו, והוא מתרחש במקום ההוא, מקדם לעיר.

[סיכום גראפי של פיסקה זו תתאר את תנועתו הגיאוגרפית-טופוגרפית של יונה, המקבילה במקרה זה אף לעלייתו-ירידתו, תחשוף בפנינו את הסימטריות של הספר, ואף תהוה ציור סמלי-משמעותי, שיקל עלינו את זכרון מהלך העלילה. (הגרף הוא בצורת ציפור - יונה עפה).

1 "ויהי דבר ה, אל יונה בן אמתי לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה (א,א-ב).

2 "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" (א,ג).

3 "וירד יפו" (א,ג)

4 "וירד בה לבוא עמהם... מלפני ה'" (א,ג)

5 "ויונה ירד אל ירכתי הספינה" (א,ה)

6 "וישכב וירדם" (א,ה).

7 "שאוני והטילני אל הים...וישאו את יונה ויטלהו אל הים" (א,יב;א,טו).

8 "וימן ה' דג גדול לבלע את יונה, ויהי יונה במעי הדג" (ב,א).

9 "ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, ממעי הדגה" (ב,ב).

10 "ויאמר ה' לדג, ויקא את יונה אל היבשה" (ב,יא).

11 "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה..." (ג,א-ב).

12 "ויעם יונה וילך אל נינוה כדבר ה'..." (ג,ג).

13 "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל ה' ויאמר..." (ד,א-ב)

14 "ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר" (ד,ה).]

ב. ההשגחה

אחד היסודות, המלווה את הימים הנוראים ביתר שאת, ואף עובר כחוט השני בספר יונה הוא עניין ההשגחה. כבר נזכר הדבר בפסקה הקודמת כי רבים השלוחים לפני המקום, אם גלויים ואם נסתרים, וכולם מדברים אל האדם, כל שליח בשפתו הוא. אנו, אזננו צריכה להיות כרויה לשמוע את הדברים, לקלוט אותם.

בארבעה מקומות בספרנו מודגשת ההתערבות האלוקית בעזרת הפועל "וימן". דומה, כי עיון קצר במקראות אלה יתן לבו מספר קווי מחשבה בעניין ההשגחה.

א) "וימן ה' דג..." (ב,א).

ב) "וימן ה' אלהים קיקיון..." (ד,ו).

ג) "וימן האלהים תולעת..." (ד,ז).

ד) "וימן אלהים רוח קדים חרישית..." (ד,ח).

המלה "וימן" - ויזמן, באה לציין את ההתערבות האלוקית הנסתרת, הנעלמת. כאילו דרך מקרה נזדמן אותו נברא במחיצתו של יונה.

שמות ה' הבאים אחר המלה "וימן" אינן מציינות את עושה הפעולה בלבד, אלא אף מבטאות את אופי המידה הבאה לידי ביטוי בהתגלות זו, בשליח זה. הכלל המפורסם, כי שם הוי-ה מבטא את מידת הרחמים,ואילו שם אלוקות מבטא את מידת הדין, יסייע בידינו אף כאן.

בזימונו של הדג ליונה, בהצלת חיי יונה מטביעה במצולות ים, באה לידי ביטוי מידת הרחמים. ולכן: "וימן ה' דג..."

צמיחתו של הקיקיון "מעל ליונה להיות צל על ראשו", ראשיתה רחמים - למען לא יתייסר הנביא מחום השמש. אך סילוקו של הקיקיון כרוך בתוכחה קשה ליונה, ומתברר כי עלייתו של הקיקיון הייתה דו-תכליתית. ואכן ראשית מופיע שם הוי-ה בפסוק ומיד לאחריו שם אלוקים, ללמדך שמידת הרחמים ומידת הדין מעורבים במעשה זה.

התולעת נועדה להרע ליונה, להכות את הקיקיון. ואכן, הופעתה בשם אלוקות בלבד. אך עדיין מידת הדין "האלוקים" - אמנם מַכָּה, אך המכֶּה ידוע, אישי. התולעת מכוונת ליונה בלבד. לעומתה, הופעת רוח הקדים החרישית מכה בצורה חריפה יותר, עד כדי התעלפותו של יונה ובקשתו למות - "טוב מותי מחיי". כאן לא עוד הכאה אישית, פרטית, אלא כחלק ממהלך מקיף יותר, נמרץ יותר. ולכך: "וימן אלהים רוח קדים חרישית..." - מידת הדין נוקבת, בבחינת "ואנכי הסתר אסתיר פני..." (דברים לא,יח) - הסתר בתוך הסתר.

נבראים שונים מגייס הקב"ה כשלוחיו לאדם, להשיבו ליעודו, לאותת לו ולהודיעו את דבר הי: מה הם: דומם, צומח וחי, מן - הים, היבשה והאויר, כולם עושי דברו של הבורא, אף אתה, האדם, נזר הבריאה, עשה לפחות כמותם.

ג. הדג

בדברים שלמעלה הודגשו מגמות כלליות בהשגחה, כפי שנראו לי, כעולות מן הפסוקים. דומה, כי אף בחירתם של נבראים אלה או אחרים לשמש כשלוחי דרחמנא משמעותית במסגרת מגמת השליחות. אנסה לפתח אפשרות זו לגבי אחד מארבעת השלוחים שנסקרו לעיל - הדג.

בלמדי את ספר יונה משכה את תשומת לבי הדגשה לשוביה כפולה. האחת: התאור הנלווה לנינווה. מספר פעמים אין הכתוב מסתפק בהזכרת שמה סתם וטורח להציגה בצירוף: נינווה - עיר גדולה. (ראה:א,ב; ג,ב-ג; ד,יא) ובמקום אחד אף מאריך הכתוב: "ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, מהלך שלשת ימים" (ג,ג).

ההדגשה הלשונית השניה היא: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות" (ב,א-ב). שתי הדגשות אלה, הבראות כמיותרות, והיוצרות משוואה מוזרה-- נינווה, עיר גדולה, שלשת ימים = דג,גדול,שלשת ימים - אומרות דרשני.

כיוון מחשבה מעניין לפתרון משוואה זו בא לידי בעזרת פירושו של אליקים בן מנחם על ספר יונה (א,ב ובהערה 7 שם, בתוך פירוש "דעת מקרא" לתרי עשר חלק א' בהוצאת מוסד הרב קוק).

נינווה, אשר ישבה על גדת נהר חידקל, סומנה בכתב היתדות האשורי על ידי צורת דג בתוך בית. אפשר שמקורו ההיסטורי של סימול זה כרוך בהיותה של נינווה מקור ובית לדגים משובחים, והיה זה סימן היכר מרכזי בפרסומה. אפשר שגם השם נינווה בקרא על פי הסימון כלומר: נוה (=בית) של נון (= דג בארמית).

לאור זה משמעותי מאוד זימונו של הדג דווקא בהשבת יונה לשליחותו. כביכול אומר הקב"ה ליונה: אתה בורח מנינוה (=בית הדג) העיר הגדולה, מהלך שלושת ימים (משך הזמן הנדרש כדי לעבור בעיר ולקרוא את הקריאה בשם ה'), אתה תשוב לשם דרך הדג, שישמש לך כבית במשך שלשת ימים. ואכן, מן הדג הגדול, לאחר שלשת ימים, פונה יונה אל נינווה העיר הגדולה, מהלך שלשת ימים.

ד. רעה

השרש רעה חוזר ונשבה בספר פעמים רבות בהקשרים שונים ובמשמעויות שונות. יש והוא משמש במשמעות של צרה- אסון, ויש - במשמעות מעשים רעים מעוותים, יש כעונש ויש כהטרדה קשה ומכאיבה. גם הקב"ה וגם יונה, גם המלחים וגם הכתוב נזקקים לרעת - ודומה, שסידור הדברים יסייע בידינו להבנת אחת ממגמות הספר.

בדרך כלל, מתרכז השימוש ברעה בשני עניינים, אחד מרכזי ואחד משני, המשלימים זה את זה. נתחיל במשני - הקצר:

"וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להשבר..." (א,ד).

בין שאר האמצעים, שנוקטים המלחים כבגד הסער הגדול, מציין הכתוב:

"ויאמרו איש אל רעהו: לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה (= הצרה האסון) הזאת לנו..." (א,ז).

ובנפול הגורל על יונה,

"ויאמרו אליו: הגידה נא לנו באשר למי הרעה (= הצרה) הזאת לנו..." (א,ח).

נאשר המלחים בוקסים במלה "רעה" הם מתכוונים לסער הגדול המאיים על חייהם.

יונה, העונה לשאלתם בהמשך השיחה, יועץ להם: "שאוני והטילֻני אל הים... כי יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (א,יב). לגביו אין זו רעה. זו תופעת טבע המשרתת את מטרתו. לכל הסובבים מהווה הסער הגדול - רעה, ואילו ליונה זהו סער גדול גרידא.

אפשר שדיוק קטן זה אינו משמעותי כשלעצמו, אבל מקבל הוא משמעות עמוקה בהקשר לעניין המרכזי, בו תופס השרש רעה מקום חשוב.

ההנמקה העולה בדברי הקב"ה לשליחות יונה: "...וקרא עליה, כי עלתה רעתם (=מעשיהם הרעים והמעוותים) לפני" (א,ב). מעתה יסוב הדיון סביב מעשי אנשי נינווה, ושרשרת האירועים שבעקבותיה. ב"דיון" יטלו חלק הקב"ה, יונה ואנשי נינווה.

אנשי נינווה, השומעים את קריאת יונה, נוקטים שורה של פעולות אשר מגמתם:

"וישֻבו איש מדרכו הרעה (= מעשים רעים) ומן החמס אשר בכפיהם..." (ג"ח).

והכתוב מסכם תהליך זה:

"וירא האלהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה (=מעשיהם הרעים), וינחם האלהים על הרעה (= העונש) אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (ג,י).

משמע, אנשי נינווה מבינים, כראייה אלוקית, כי מעשיהם רעים הם, ויש לשוב מן הדרך אשר הלכו בה, למען יסולק העונש המרחף מעל לראשיהם. הקב"ה מקבל את תשובתם, וניחם על הרעת אשר דיבר לעשות להם. ומה חושב יונה על אירועים אלה?

"וירע אל יונה רעה גדולה (=כאב) ויחר לו... על כן קדמתי לברח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון רחום, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה (= העונש)" (ד"א-ב).

ליונה ראייה אחרת, ואין הוא שותף להסכמה שבין הקב"ה ואנשי נינווה על סופו המוצלח של התהליך. הוא רואה את קבלת תשובת אנשי נינווה על ידי הקב"ה כרעה גדולה, עד כדי יציאת העיר ובקשת המוות. שם,מחוץ לעיר, יושב לו יונה תחת הקיקיון, שזימן לו הקב"ה "להיות צל על ראשו, להציל לו מרעתו" (ד,ו). השמש מכה על ראש יונה ומכאיבה לו, מטרידה אותו, והקיקיון מסב לו שמחה רבה: "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (ד,ו). ובסילוקו של הקיקיון - "ותך השמש על ראש יונה, ויתעלף, וישאל את נפשו למות" (ד,ח). פעמיים קובע יונה: "טוב מותי מחיי" (ד,ג; ד,ח) - לאחר אי סילוקם של אנשי נינווה, ששבו מדרכם הרעה ועל כן הקב"ה ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם - ועל כך: "וירע אל יונה רעה גדולה" (ד,א) ולאחר סילוקו של הקיקיון אשר הציל ליונה מרעתו.

העמדת הקיקיון מול אנשי נינווה עומדת בסיומו של הספר, בשאלה הריטורית: "אתה חסת על הקיקיון... ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם... ובהמה רבה"? (ד,יא) בבחינת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

בדרך זו מבקש הקב"ה לומר ליונה כי מערכת המושגים שלו על טובה ורעה, על ראייה כוללת ועל שכר ועונש, דורשים בדיקה מחודשת. בריחת האדם מאלוקיו, מייעודו, משבשת את מערכת המושגים. שלו, הוא מתנתק מהסובב אותו - בחברה האנושית ובמושגיה, ומתכנס בתוך ראייה שלו, מצומצמת יותר. אחריותו של האדם לבריאה כולה, לאדם ולבהמה, לכל היצורים, עומדת בבסיס ספר יונה. אף זהו מן הרעיונות הבסיסיים, החוזרים ונשנים בתפילות ימי הדין והרחמים.

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו... ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

*

במסגרת מצומצמת זו לא נידונה נקודת ראותו של יונה הנביא, אשר עמוקה היא ונוקבת: על מה ולמה ברח? כיצד חשב לברוח מלפני ה'? ועוד. לשאלות אלה, ולעומק ראייתו הגדולה של יונה הנביא, ראוי שייוחד מאמר נפרד.