מחשבת הלכות שבת / אברהם נחשון
מלאכת מחשבת
פטורי מלאכות שבת רבים הם: מלאכה שאינה צריכה לגופה, אינו מתכוון, מתעסק, מקלקל, שניים שעשאוה, שינוי, ועוד. יש מהם המיוחדים למלאכות שבת, כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה, וישנם המשותפים לתחומים הלכתיים נוספים, כגון מתעסק ושניים שעשאוה.
מהי הסברה שמאחורי הפטורים הללו? ניתן לדון על הסברה ברבדי עומק שונים: רובד ראשון - מלאכת מחשבת נאסרה בשבת. מלאכת מחשבת היא מלאכה שבה למחשבה יש ערך וחשיבות. מטרת המלאכה קובעת חיובים ופטורים: לתיקון או לקלקול (מקלקל), למטרה זו או אחרת (מלאכה שאינה צריכה לגופה), לפעולה זו או אחרת (אינו מתכוון), והאם הוא מודע לאפשרות עשיית המלאכה (מתעסק).
כמו כן, מצריכה מלאכת מחשבת שתהיה חשיבות ביצירה המעשית שנוצרה על ידי המלאכה ואיך "כוונה כאן שפירושה המילולי של המלה "מחשבת" הוא חשיבות, אלא משמעותה המקורית של המלה היא שכדי ליצור יצירה מעשית בעלת ערך וחשיבות, יש צורך בתכנון מוקדם - בחשיבה מוקדמת. זו המשמעות השניה של מלאכת מחשבת, הגורמת לכך, שהפעולות שנאסרו במלאכות השונות, אינן פעולות שוליות חסרות ערך, אלא פעולות בעלות יצירה רצינית וחשובה.
אך כשאנו באים לרובד השני, אנו שואלים:מדוע אסרה תורה מלאכת מחשבת? מה ההיגיון בכך? כאן יסייעו בידינו דברי הרב עדין שטיינזלץ שהופיעו ב"מעיינות-שבת": על האדם ללכת בדרכי הקב"ה, וכמו שהקב"ה שבת ממלאכתו בשבת, כך על האדם לחדול מיצירה בשבת. כמובן, מקורם של הדברים הוא בתורה:
ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא).
וכשם שהקב"ה "ביום השביעי שבת וינפש", כך גם אנו.
ונמשיך שלב נוסף. כשם שה' שבת ביום השביעי ממלאכתו שעשה בשישה ימים, ומלאכת בריאת העולם היא מלאכת יצירה אדירה, מורכבת, בעלת תכנון עצום ובעלת מטרות נעלות, או במלים אחרות - "מלאכת מחשבת", כך שביתתו של האדם חובה עליה להיות שביתה ממלאכת מחשבת. ולכן אם אין חשיבות ביצירה, אם היא מלאכה בעלת חשיבות שולית, אין היא דומה למלאכת הקב"ה, שהיתה חשובה, והאדם פטור. אם קלקל אדם חפץ, למשל, הוא פטור, כי הקב"ה יצר עולם מתוקן ושלם. אם האדם התעסק, לא התכוון, או עשה את פעולת המלאכה לא לתכלית החשובה (מלאכה שאינה צריכה לגופה), גם אז הוא נפטר, כי הקב"ה יצר את העולם במתכוון ולמטרות נעלות. גם הפטור של "שניים שעשאוה" מקבל ממד נוסף מעל להגיון של פטור זה בכל התורה: הקב"ה ברא את העולם יחידי:
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. (רמב"ם ריש הלכות יסודי התורה)
וכמו שה' שבת ממלאכה שעשאה יחידי, כך על האדם לשבות ממלאכה שעושה אותה יחידי, "אחד שעשאה - חייב, שניים שעשאוה - פטורים"
מקלקל
נחלקו התנאים במסכת שבת (דף ק"ו). לדעת ר' יהודה: "כל המקלקלין פטורין" ואילו לדעת ר' שמעון "כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר".
סברת ר' יהודה ברורה, וכפי שהוסברה לעיל: מקלקל פטור, כי מלאכתו שונה ממלאכת הקב"ה שברא עולם מתוקן ויפה, ולא עולם מקולקל. אך מהי סברת ר' שמעון? מדוע חובל ומבעיר חייבים, הרי לא יצרו יצירה כמו שברא ה', להפך, הם השחיתו?!
ונראה לומר, שישנו ממד שני במלאכות שבת: העולם שהקב"ה ברא הוא עולם שלם, עולם בעל שיאים טבעיים. המערכות השונות מתפקדות בצורה עליונה: החי, הצומח ואף הדומם ואתם כל היקום, כולם מצביעים ומראים: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו". אך מלבד השלמות ניתן לראות בבריאה ממד נוסף - התאמה והרמוניה. כל חלק במערכת הטבעית מתאים ומשלים את חבירו, עד שהכל יוצרים יצירה הרמונית שלמה. בל מערכות בעלי החיים ובמיוחד האדם ומערכותיו, ואתם כל היקום כולו הינם הרמוניה אדירה. כל הבריאה קוראת: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". ותרגם אונקלוס: "ואשתכללו...". שכלול עצום קיים בבריאה, גם שיא של כל פרט ופרט, וגם התאמה והרמוניה בין כל הפרטים.
ונראה לומר, שאליבא דר' שמעון קיים ממד שני במלאכות שבת: פגיעה בשלימות ובהרמוניה של הבריאה. חובל ומבעיר חייבים בתור מקלקלי הבריאה שהקב"ה ברא. ומדוע דוקא חובל ומבעיר ולא שאר מקלקלים? זאת מכיון שהם הקלקולים החמורים ביותר. חובל הוא נטילת חיים, פגיעה בנפש המחייה את הכל; ומבעיר, הופך חומר בעל מהות עצמית לאפר, שהוא חומר מת. זאת בביגוד לקורע, מוחק ומכבה, שלמרות מעשיהם איך ההשחתה מושלמת.
שלימות העולם ושלום
גם ר' יהודה, שחולק על ר' שמעון וסבור שגם מקלקל בחובל ומבעיר פטור, אינו חולק על העובדה המוכחת, שהשבת מעידה ומהווה אות לשלימות הבריאה. הוא חולק רק על ההשלכה ההלכתית לחיוב מקלקלים בחובל ומבעיר.
וכמו שהשלמות בטבע הנברא באה לידי ביטוי בשבת, אף השלמות האנושית באה לידי כך. ונצייך מספר בחינות של השלימות האנושית. ובראש וראשונה השלום.
השלום קיים כשכל אדם בא לידי ביטויו המלא בפני עצמו, כל איש ואשה מגיעים לשיאם האישי. ומאידך גיסא, כל האנשים חיים בהתאמה ובאהבה, ללא מריבות, קנאה, תחרות ומלחמות. ואכך בתפילת ליל שבת משבים אנו את חתימת ברכת "השכיבנו" ואומרים: "הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל..." ולפני סעודת ליל שבת שרים אנו:
"שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון... ברכוני לשלום...".
וחכמים תיקנו מצוה מיוחדת לשבת משום שלום בית. "מאי 'ותזנח משלום נפשי'? אמר ר' אבהו זו הדלקת נר שבת" (שבת כ"ה ע"ב), ואיך להבין שחז"ל תקנו הדלקת נרות שבת רק בגלל שאסור להדליק נר בשבת, וכדי שאדם לא ישכח זאת חייבוהו בכך, אלא יש כאן רובד נוסף: השלום קשור לשבת יותר מאשר לימות החול, ופגיעה בשלום-בית בשבת חמורה יותר מאשר בימות החול.
מעין עולם הבא
לסיום, נתייחס לקשר שבין השבת לבין שלמויות אנושיות אחרות. בשבת ניתנים באדם כוחות רוחניים נוספים על כוחותיו בימות החול: "נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו..." (ביצה ט"ז ע"א). (עיין ברמח"ל דרך ה' ח"ג פ"א אות ד' - שאין ביאתה ויציאתה של הנשמה היתרה נרגשים בגוף).
ולא רק השיא האישי, אלא גם השיא הכללי, הציבורי, מגיע לידי ביטוי בשבת- גאולת העם והארץ. "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל" זה פירושו של שלום, והשיא - בגאולה: "ועל ירושלים". "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" מברכים אנו בברכת המזון, ושיר של יום השבת אינו עוסק כלל בשביתה ממלאכה אלא בגאולה העתידה: "מזמור שיר ליום השבת... צדיק כתמר יפרח... עוד ינובון בשיבה..." (תהלים צ"ב). ובזמירות של שבת אנו שרים: "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" (על פי ברכות נ"ז ע"ב). וכך גם מובנת הבקשה המיוחדת שתקנו חז"ל בברכת המזון: "והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים עיר קדשך...". ולכך גם אמר ר' יוחנו משום ר' שמעון בן יוחי (שבת קי"ח ע"ב): "אלמלי משמריך ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין".