בני נח / זאב לוריא
הנושא שבו אנו עוסקים אינו מצטמצם להיבטים ההלכתיים של ז' מצוות בני נח גרידא. כשנדרשים אנחנו לסוגיא זו חייבים אנחנו להיזקק לכמה שאלות מרכזיות שבאמת עולמה של היהדות כלת בין דתות וכאומה בין אומות עומד עליהן. היהדות היא דת ישראל, היא הרעיון בדבר בחירה וברית בין אומה לבין אלוקיה, היא ההינתקות וההליכה בדד; אבל אין להתעלם כי היהדות היא גם אמונה ותפיסה דתית החיה בעולם ממשי ואשר כדרך הטבע,ואפשר שאף כאידיאל היא מפרנסת ומתפרנסת ממנו. אין לך אומה שמראשיתה היתה מעורבת כל כך עם תרבויות ואמונות אחרות, השפיעה עליהם ולא מעט גם הושפעה מהם. ברית נצחית נכרתה בין ישראל לאביהם שבשמים, ובכניסתם לברית התייחדו ונפרדו משאר האומות. איך הובן ייחוד זה אצל חז"ל? האם ז' מצוות שחויבו בהם בני נח הינן סדר חברתי-מוסרי-טבעי, כלומר הוא הרובד האוניברסלי, האנושי שאדם כאדם מצווה לקיים, או שיש בהן במצוות אלו גם רובד דתי-אמוני? ואם תמצי לומר, כי יש במצוות בני-נח רובד כזה יש לנו לברר האם דומה אופיין של מצוות אלו למצוות שצוו בהן ישראל? ובין כך צריכים אנחנו לעמוד על היחס בין מצוות בני-נח, למצוות שצוו בהם ישראל, לעמוד על החידוש שחידשה ברית סיני עם ישראל לעומת אומות העולם שאיתם לא נכרתה ברית, ומקור צוויים הוא מן ההכרח הטבעי. (אף אם נמצא בו נימה דתית).
חשוב לציין, כי תפיסתם של חז"ל כי קיימת בכלל מערכת צוויים אצל בני נח היא בעלת משמעות מטאפיזית. והרי יכלו חכמים לדבר על דרישה מוסרית. גרידא המתחייבת מן התביעה הפנימית של רוח האדם! הצווי מגדיר בעצם קיומו יחס מסוים בין האדם לאלוקים. הצווי נותן, לפי דרכם של חז"ל, את האפשרות להעניש. סוגיית הגמרא (סנהדרין נז ע"א) לומדת קיום מצוות אצל בני נח מתוך ששמענו כי נענשו עליהם. לולא שצוו לא היו נענשים. במשמע זה של שכר ועונש יש יחס ישיר בין האדם לאלוקים. גם התוספתא בעבודה זרה (פ"ט ה"ז) מדברת בכיוון זה: "אפשר שהכתוב ענש עד שלא הזהיר, אלא מזהיר ואחר כך ענש וכו'". לעומת זה הדרישה המוסרית בעצמה אינה ממלאה פונקציה זו.
התוספתא בעבודה זרה (פ"ח)אומרת: "על ז' מצוות נצטוו בני נח על הדינין ועל קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל הגזל ועל אבר מך החי, ובהמשך הדברים: ר' חנניה בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי, ר' חידקא אומר אף על הסירוס, ר' שמעון אומר אף על הכשפים, ר' יוסי אומר כל האמור בפרשה בני נח מוזהרין עליה שנאמר (לדברים יח י) "לא ימצא בך מעביר...ומעונן ומנחש ומכשף... כי תועבת ה' אלהיך... ובגלל התועבות האלה ה'... מוריש אותם מפניך", ר' אליעזר אומר אף על הכלאים. מותר לבני נח לזרוע, ללבוש כלאים, אסור להרביע ולהרכיב אילנות".
אמנם, קודם שנבוא לדון בפרטי ז' המצוות עצמן, נעמוד על כמה דעות כלליות של חז"ל על אומות העולם. ייתכן ודעות אלו ישפכו אור על המשמעות של המצוות האלה.
הברייתא המובאת להלן מבהירה בצורה חד-משמעית את הייחודיות שראו חכמים בישראל כנגד אומות העולם. במדרש תנאים לדברים על הפסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לז ד) שנינו: אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מלמד שהתורה ארוסה לישראל וכאשת איש לאומות, ומניין שהתורה ארוסה לישראל שנאמר (הושע ב' כא): "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי באמונה", ומניין שהיא כאשת איש לאומות, שנאמר (משלי י כז): "היחתה איש אש בחיקו: אם יהלך איש על הגחלים (שם ו' כח); כן הבא על אשת רעהו" (שם ו' כט). אירוסיהם של ישראל עם התורה מצטיירים אצל בעל המאמר כאירוסיהם של ישראל עם הקב"ה: "וארשתיך לי לעולם". כלומר, כשחז"ל טוענים כי התורה מאורסת לישראל אינם טוענים טענה ניטראלית כלפי אומות העולם. קיימת פה התפיסה שאין להם לאומות העולם חלק לא בתורה ולא באלקים וכך נראה פשוטו של מקרא: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וכו' והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלקיך אותם לבל העמים תחת כל השמים"; הנה עדות ברורה כי עבודת אלהים אחרים היא נחלת האומות. אמנם אין אנחנו רשאים להתעלם מדעה חשובה אחרת,המקבלת את התורה במשמעות אוניברסלית ודוחה משמע של ייחודיות כל כמה שמדובר אצל תלמוד וקיום תורה. הספרא בפרשת אחרי מות (פי"ג הל' י"ג): " "אשר יעשה אותם" היה ר' ירמיה אומר, אתה אומר מניין אפילו נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וכן הוא אומר "וזאת תורת", הכהנים והלויים וישראל לא נאמר כאן, אלא "וזאת תורת האדם ה' אלקים",וכן הוא אומר "פתחו שערים" ויבואו כהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא "ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", וכן הוא אומר "זה השער לה'", לויים וישראלים לא נאמר אלא "צדיקים יבואו בו", וכן הוא אומר "רננו" כהנים לויים וישראלים לא נאמר כאן אלא "רננו צדיקים בה'" וכן הוא אומר "היטיבה ה'" לכהנים ללויים ולישראלים לא נאמר כאן אלא "היטיבה ה' לטובים", הא אפילו גוי ועשה את התורה הרי הוא ככהן גדול". קראהו את הגוי טוב והמשיך לקוראו גוי צדיק ולא זז משם עד שדימהו לכהן גדול."
מחלוקת זו בין התנאים אינה מצטמצמת בדין תלמוד וקיום תורה. היא שורשית. שתי תפיסות יסוד הן בהערכת הגוי: חד אומר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, וחד אומר, שאף עובדי כוכבים קרויים אדם. (עיין כריתות ו:). אין לי ספק שתפיסות יסוד אלו השפיעו על הבנתם של החכמים את ז' מצוות בני-נח. קדושת המצוות מחייבת את קדושת האדם. כשיחסך לאדם הוא כאל חולין, כמובן שנוטה אתה לראות את עול המצוות המוטל עליו כמצוות הבאות מן הטבעי ולא מן האלוקי, ולהיפך.
נקודה מכרעת בעניין זה מצאנו בשאלה אם מצווים בני נח על קידוש ה' או לא. קידוש הי אינו מושג ערטילאי, הוא הלכה המגדירה היטב אם קיים יחס דתי בין הקב"ה ואומות העולם, או שהמצוות המוטלות עליהם אינן יוצרות ומבטאות קרבה כזו. [יש לציין כי אפילו איסור עבודה זרה יכול להיתפס כאיסור אנושי-חילוני ולא כביטוי דתי בין אדם לקונו. בן נח אינו מצווה על אמונה ברורה של "אנכי הי אלקיך". עבודה זרה לא נבחנת רק מנקודת מבט עיונית טהורה. באיסור ע"ז כלולה גם צלילות-דעת, שליטה ואחריות של האדם על מעשיו, כנגד אמונות אליליות ונימוסים ופולחן, המבטאים ברבריות וולגאריות והמאבדים צלם אנוש.] ר' יעקב בשם ר' יוחנן אומר בסוגיית קדוש ה' (סנהדרין עד ע"ב) שאין פרהסיה פחותה מעשרה. אצל הגמ' הוא דבר פשוט שאין מניין וציבור אלא מניין של ישראלים, מן הכתוב (ויקרא כב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל". בהמשך הסוגיא שאלו לו לר' אמי אם בן נח מצווה על קידוש ה' או לא. לפי נוסח הדפוס שלפנינו פשטה הגמ' כי בן נח מצווה על קידוש ה'. אמנם, רק בפרהסיה ולא בצינעא. [ר' ישמעאל בסוגיא (שם ע"ד ע"א) אומר שכך הם הדברים גם אצל ישראל. ישראל אינו מצווה ליהרג על עבודה זרה אלא בפרהסיה.] אמנם לפי נוסחאות אחרות (עיין תוס' עה.) הגמ' פושטת שאין דין קידוש ה' בבני נח. אין הקב"ה מתקדש על ידיהם, ולמה להם ליהרג על חינם! המשנה (סנהדרין נ"ה ע"ב) מלמדת אותנו כי מצוה לקרוע כאשר שומע אדם קללת ה' מפי ישראל. ונחלקו אמוראים בגמ' (שם ס.) אם צריך לקרוע השומע אזכרה מפי עובד כוכבים. אמר רב יהודה אמר שמואל אינו חייב לקרוע ור' חייא אמר שחייב. אין באזכרת ה' לבדה חילול ה' אלא אם היא יוצאת ממי שיש לו זיקה ויחס לקדושת ה'. שמואל סובר שאין לעכו"ם זיקה כזאת ולפיכך אינו מחלל שם שמים. ר' חייא חולק עליו.
נקודה נוספת לבחינת השאלה שהצגנו בראשית דברינו תלויה בשאלה אם צריכים בני נח לקבל עליהם ז' המצוות כמצוות התורה שניתנה על ידי משה רבנו, או שמקיימים הם המצוות המוטלות עליהם מתוך תבונתם האנושית וכשרותם המוסרית. הרמב"ם בפ"ח ממלכים (הי"א) דורש קבלת ז' המצוות כקבלה מן התורה:
"כל המקבל ז' מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת איך זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".
דעתו של הרמב"ם כי ז' המצוות הן חלק מן התורה, עם כל המשמעות הכלולה בכך. שכך דעתו של הרמב"ם משמע גם מתחילת פ"ט שכך הם דבריו. תחילה נצטוו בבי נח כך וכך מצוות, עד שנשלמה התורה על ידי משה. אבל מן הברייתא הנזכרת בסנהדרין (נ"ו ע"ב) משמע אחרת. שכך שנינו בברייתא: "עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושבת וכיבוד אב ואם". ויש לך להקשות, והלא נצטוו כבר בשבע מצוות ומה ראה הקב"ה לצוותם שוב במרה? על כורחך, שיש הפרש בין ציווי בני ישראל לציווי בני נח, ובמרה נצטוו בז' המצוות - כישראל.
בשמות רבה בפרשת "ואלה המשפטים אשר תש.ם לפניהם" הרבו חז"ל להתעצם עם אומות העולם. שם בפרשה ל' (סי' ו') הביא במדרש שני משלים ליחס בין מצוות בני נח והתורה. "אמר ר' סימון בשם ר' חנינא משל למלך שהיה לפניו שולחן ערוך ומיני תבשילין. נכנס עבדו, נתן לו חתיכה, שני נתן לו ביצה, שלישי נתן לו ירק, וכן לכל אחד ואחד. נכנס בנו נתן לו כל השולחן לפניו. אמר להם לאלו נתתי מנה מנה אבל את הכל נתתי ברשותך, כך הקב"ה לא נתן לאומות אלא מקצת מצוות, אבל כשעמדו ישראל א"ל הרי כל התורה כולה לכם וכו'. א"ר אלעזר משל למלך שיצא למלחמה והיו הלגיונות עמו. והיה שוחט בהמה ומחלק לכל אחד ואחד מנה כדי שיגיע בה. הציץ בנו ואמר מה אתה נותן לי. א"ל ממה שהתקנתי לעצמי. לפיכך נתן להם מצוות גולמות וכו' ראו ישראל ופירש להם המצוות שנאמר: "ישקני מנשיקות פיהו". המשל הראשון מבחין כמותית. המשל השני רואה פירוד מהותי.
ז' המצוות היסודיות של בני נח הם איסורים. אמנם הוסיפו האמוראים בגמ' כמה חיובי עשת על בני נח. ומ"מ גם לפי דרכם, ז' המצוות הן היסוד שעליהן ב"נ נהרג. על תוספות אחרות אינו בהרג. טעם גדול הוא לכוף אומות העולם שימנעו מלעשות איסורים, אבל לא לחייבם במצוות עשה. מצוות עשה מאפשרות עבודת ה' חיובית וממשית, שיש עימה חיבה ואהבה אצל מקיימן כלפי מי שצווה אותן. מניעת האיסורים אינה ממלאה חכך חיובי כל שהוא בין האדם לאלקים. ואל תקשה ממה שמוצאים אנחנו מצוות "דינין", שהיא הושבת בתי דינין, בכלל ז' מצוות בני נח, שהושבת בתי דיניך היא הבסיס והערובה לשמירת שאר מצוות בני נח. שכיון ונצטוו אומות העולם לשמור מצוות המוטלות עליהם, שוב צריך לצוותם על בתי דינים שיכופו לקיימם, ולהעניש את המפירים אותם.
מכלל הדברים, מוצא אתה דרכים שונות בהבנה של מצוות בני נח. אין דעה התופסת בקיצוניות, כי מצוות בני נח משתוות למצוות שצוו ישראל. אבל קיימות דעות הרואות מימד של קדושה בצווי על בני נח, ורואות בהן מצוות דתיות לעומת דעות אחרות הנוטות לראות בהן מצוות אנושיות גרידא.
ברור על כל פנים כי קיים מימד אוניברסלי-הגיוני במצוות שצוו בהן בבי נח. דבר זה בולט מן ההלכה בסוגיא (סנהדרין נ"ט ע"א): "ליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור". הלכה יסודית היא במצוות בני נח; אין בן נח מצווה על דבר שישראל אינו מצווה. אם מצוות בני נח הן דרישה מוסרית-בסיסית, איך ייפטרו ישראל מכך. אדרבה, הלא הוכנסו מקדושה קלה לקדושה חמורה! לפיכך, יש לנו לתמוה על התוספתא (ע"ז, פ"ט ה"ה) האומרת: "על הגזל וכו' גוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר" (ועיין הסוגיא בב"ק קי"ג ע"א). ואם הגזל הוא אסור בסיסי הכיצד מחלקה התוספתא בין ישראל והגוי המתירה גזל הגוי? ואמנם, מהלכה זו ומהלכות רבות אחרות לומד אתה כי הברית שנכרתה בין ישראל להקב"ה ייחדה והפרידה בין ישראל לאומנת העולם, והפרדה זו תהומית. לפיכך ייתכן, כי גזל הגוי מותר לישראל. עיין במאירי על אתר (נז.), שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בגוי שלא מקיים ז' מצוות, אבל גוי שהוא בכלל בעלי הדת,שקיבל עליו ז' מצוות, אסור לגוזלו. והוסיף ובחב שאף מה שאומרת התוספתא שאין ישראל חייב על רציחת גוי, אינו אמור אלא בשאינו מקיים ל מצוות. אבל מי שהוא בכלל בעלי הדת חייב עליו הישראל. וסוף דבריו: "ואע"פ ששיטת הסוגיא בזו מראת לך פנים אחרות, היזהר שלא לטעות ולפרשה בורך אחרת".
בהרבה הלכות השתנו פרטי דינים של ז' מציות בני בת מאלו המקבילות אצל ישראל. איסור ע"ז שלהם קל מאיסורו אצל ישראל, שכן שבינו בברייתא (ע"ז נ"ו ע"ב): "בעכו"ם דברים שבי"ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהם, אין בי"ד של ישראל ממיתין עליהם - אין בן נח מוזהר עליהם." ובתוספתא אומר ר"מ:"כל ערווה שבי"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה". וכבר למדנו מן הסוגיא שאין בן נח מוזהר אלא על שש עריות. ולא נוכל לדון כאן באריכות בפרטי הדינים השונים.
אמנם, נקודה מרכזית שיש לנו ליתן עליה את הדעת היא מסגרת העונשין. אין כאן המקום להשוות את דין המיתה אצל ב"נ לדין המיתה אצל ישראל. מעיון בפרק "היו בודקין" בסנהדרין רואה אתה נטיה אינטנסיבית וקיצונית אצל חז"ל לצמצם את עונש המוות.
פרטי החקירות הדרישות, ופרטי עשרה הדינים שבמשנה (מ.) הפועלים להצלת נפשות והנלמדים מ"והצילו תערה" המעיטו בצורה דראסטית את האפשרות לדון הלכה למעשה דין מיתה. הדברים הגיעו עד כדי כך, שיכלו ר"ע ור"ט לומר במשנה במכות (ז.): "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם." לעומת זאת אצל בני נח הנטיה היא הפוכה. לא תוכל להתעלם מן המסקנה הברורה כי חייו של הגוי קלו בעיניהם של החכמים. נדמה לי שמימרא קיצונית של דברי ר' חנינא בגמ' (נ"ח ע"ב) מאשרת הנחה זו: "עובד-כוכבים שהיכה את ישראל חייב מיתה שנא, ויפן כה ונם וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'". חיוב מיתה על הכאה [ואף אם נאמר שלא מדובר כאן על מיתה בידי אדם וכמו שאומר הרמב"ם בהלכותיו] הוא מרחיק לכת כאשר היחס לחייו של אותו אדם הוא רציני ונושא משמעות של "כי בצלם אלקים עשה את האדם". אבל כל פרטי הלכות עונשין שבעכו"ם מאשרים זאת. רב נחמן ב"ר יצחק אומר: "אזהרה שלהן זו היא מיתתן". ובספר אגדתא דבי רב כתוב: "בן נח נהרג בדין אחד ובעד אחד שלא בהתראה... ומפי קרוב".
ועתה רוצה אבי' לעבור לכמה מן המצוות שהצטוו ב"נ ולברר משמעותן. אגר מן החי - נחשב כשיקוץ, או משום צערה של הבהמה שלא לשמוט ממנה אבר ולאוכלו. או מצד התיאבון הגס והמנוול של האדם, המכניס לפיו אבר, שרק רגע קודם היה חלק חי של הבהמה. ר' חנניה בן גמליאל האוסר דם מן החי, ייתכך ואוסרו מטעם הנ"ל. הדם נאסר לדעתו גם מהיותו הנפש עצמה. אמנם דווקא בחיותה של הבהמה.
כלאים לר' אלעזר - שואלת הגמ' (סנהדרין ע' ע"א): מניין לו איסור כלאים, ומתרץ שמואל מן הכתוב: "את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך." ולמד שמואל: "חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך... ושדך.. מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה". ויש לבו להקשות כמה קושיות חמורות.
א. מה ראתה התורה לאסור כלאיים על בני נח, והלא גזרת מלך היא, שעליה משיבים אומות העולם ויצר הרע ואין ישראל רשאים להשיב עליהם? (ת"כ, פי"ג ט'). ב. מדוע אוסר ר"א כלאי אילנות ולא כלאי זרעים, ומדוע אינו אוסר שעטנז הנזכר בפסוק גם כן? (קושיית תוס' על אתר, ללא תירוץ). ג. הגמ' בהמשך הקשתה ממקומות אחרים שהוזכר בהם "חוקים", שלא חייבנו בהם את בני נח, ועי"ש תירוציה.
לפשוטם של דברים נראה כי ר' אלעזר למד שאת סדרי בראשית, שמים וארץ שבהם חקק הקב"ה את עולמו,אסור לאדם לשבות שכן מכחיש הוא במעשה בראשית.כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאת העולם, להוסיף בו בריות ומינים חדשים. הכחשה ממש קיימת בהרבעת בהמות וכלאי אילנות בלבד. בכלאי זרעים, בהנהגת הבהמות המעורבות ובכלאי הבגדים אין מן החידוש המכחיש חוקי בראשית באותה המידה. אם זה הטעם לאיסור כלאיים, ברור מלוע כל בני האדם חייבים לדעת ר' אלעזר לשומרם. מעתה לא יקשה ממקומות אחרים שהוזכר בהם "חוקים". חוקי בראשית שנוסדו בתם הטבע והחוק-העולמי הם הגורם לצוויים של בני נח בהם.
גוי ששבת -"אמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנאמר: 'ויום ולילה לא ישבותו' ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן, אמר רבינא אפילו שני בשבת". - האם באיסור השביתה על העובד כוכבים למדנו עיקרון יסודי שאל לו לבן נח להצטרף אלינו לקיום מצוות שלא צווה בהן, או שדין איסור השביתה מיוחד ומסוים? רש"י מפרש שאיסור השביתה הוא איסור על בני נח להתבטל מעבודה ומיישובו של עולם. אפשר, וטעם האיסור הוא מן הכתוב במכילתא כי תשא: "כי אות היא ביני וביניכם" – ולא ביני ובין אומות העולם. השבת היא אות בין ישראל להקב"ה, ואל לזר לבוא ולטשטש אות ייחודית זו. טשטוש האות הוא אף כששובת הגוי בשני בשבת - השביתה יוחדה לישראל והופרשה מאומות העולם" אבל הרמב"ם למד כלל מהלכה זו: "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בז' מצוות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה. ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחים אותו לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו לא יוסיף ולא יגרע וכו'". בן-נח המחדש לעצמו מצוות אחרות, מחדש בעצם דת משלו. אם אינך מוצא דפוסים קבועים שלפיהם הוא נוהג, פותח אתה פתח לתורות חדשות. לא הרי תורה המאמצת סוג אחד של חוקים מתרי"ג המצוות, לתורה המאמצת סוג אחר של חוקים. המאירי על אתר פירש טעמה של ההלכה, שלא ילמדו ישראל ממנו לקיים חלק מן התורה, ולהפר מקצתה.] מאידך שמענו בברייתא בתורת כהנים פרשתא ז' על הפסוק: "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" מה ת"ל "איש איש", להביא את העכו"ם שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל. ר"ע לומד שם שרשאים עכו"ם להביא כל קרבנות שירצו פרט לנזירות. "אמר לו ר' יוסי הגלילי: אפילו אתה מרבה כל היום אין נאף אלא עולה בלבד" הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"י י') אומר: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה, אין מונעים אותו לעשות כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו". יש בידינו כמובן להבדיל בין מצוות הצדקה והנדרים למצוות התורה. הרמב"ם מבחין בין מצוות שעושים אותן בני נח כחובה המוטלת עליהם לבין מצוות שמקיימין לקבל שכר, שאין מחדשים תורה חדשה.
לבסוף, רוצה אני להתייחס למדרש מעניין המבטא היטב את יחסם של ישראל לבני-נח. מדרש זה רווח במדרשי אגדה והוזכר בש"ס כמה פעמים. סימן הוא לחשיבות שייחסו חז"ל לרעיון האצור בתוכו.
הספרי דברים (פיסקא שמ"ג) אומר: "לא דיים לאוה"ע שלא שמעו, אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום, כיון שראה הקב"ה כך נתנם לישראל. משל לאחד ששילח את חמורו וכלבו לגורן, והטעינו לחמור לתך ולכלב שלוש סאים. היה החמור מהלך והכלב מלחית, פרק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שני וכן שלישי, כך ישראל, קיבלו את התורה בפירושיה
ובדקדוקיה, אף אותם שבע מצוות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום באו ישראל וקיבלום". וכעניין זה אומרת הגמ' בע"ז (ב:):" 'עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים' (חבקוק ג') - מה ראה? ראה ז' מצוות שקיבלו עליהן בני נח ולא קיימון, כיון שלא קיימו עמד והתירן להם." מתח מתמיד קיים ועומד בין ישראל ואומות העולם. מתח מדיני-חברתי, ומתח דתי-אמוני. ישראל טוענים "אתה בחרתנו" אבל אומות העולם צווחים כנגדם: "והלא כבר נלקחה עטרת תפארתכם וניתנה לנו!". ובאים ישראל ואומרים להם לאומות. לא די לכם שלא קיבלתם התורה, אלא אף את המעט שהצטוויתם לא קיימתם. מעתה אין לכם שום נחלה בו, באדונו של עולם. הרי זו התעצמות טראגית שבאה כתוצאה מניכור ובדידות תחת אחווה וריעות של עמים. וללא ספק מדרש זה מבטא אותה בצורה חדה.