בין הלכה ואגדה* / יהודה גלעד

נמשלה תורה למטר "מה מטר זה יורד על האילנות ובוחן להם מטעמים לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, בגפן לפי מה שהיא, בזית לפי מה שהוא, בתאבה לפי מה שהיא, כך דברי תורה - כולה אחת ויש בה מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות" (ספרי האזינו). המטר אחד הוא והוא הכח המחיה, המזין והמפרה את הזית התאנה והגפן, אך כל אחד מהם מביב לפי מה שהוא, התאנה כטעמה, הגפן כטעמה והזית נטעמו, ואין טעם זה כטעם זה, למרות שכולם ניזונים מן המטר; ואשר יבוא לזווגם זה בזה מערב הוא מין בשאינו מינו ועליו להישמר שלא יעלה פרי כלאיים בידו.

ודאי, "הננו קרואים לסול מסילות כאלה בארחות הלימוד שעל ידיהן ההלכה והאגדה[1] תתחברנה חיבור עצמי" (אורות הקודש ח"א ע' כ"ה), אך החיבור העצמי הזה חייב לצמוח מתוך היסודות המשותפים שבשני העולמות וכוחות אלו בונים הם את התשתית,הקרקע שמתוכה עולים וממנה יונקים שני עולמות רחוקים אלו, ולא את הפירות המוגמרים, ואין טעם הפרי כטעם העץ וודאי לא כטעם האדמה ממנה ינק. אמנם כן, ודאי יש בו בפרי משהו מרישומה של האדמה, אך "משהו" זה אין בו כדי לומר "טעם בעיקר" והוא כמעט בטל בטעם העצמי של הפרי. ועל כן כתב עוד הרב כי "החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם" (אוה"ק שם). חבויה היא האחדות עמוק עמוק מי ימצאנה.

אם בכל זאת מהינים אנו להיענות לאתגר שמציב לנו הרב זצ"ל "לסול מסילות כאלו בארחות הלימוד" ולפנות "למקצוע המיוחד של חיבור ההלכה והאגדה" מוטלת עלינו, ראשית לכל, החובה להגדיר לעצמנו את תחומיה ותחולתה של אותה "אחדות חבויה" ואותו "חיבור עצמי". נראה, שאחדות בין ההלכה והאגדה מתרכזת היא בעיקרה בשבי הקטבים הרחוקים, בשורש, במקור ובראשית מחד גיסא, ובמגמה. במטרה ובתכלית מאידך גיסא. אך בכל התחום שבין הראשית והאחרית בדרכים, בשיטות, באמצעים ובתכנים רחוקות הן זו מזו. משל למה הדבר דומה ל"אברים שונים בגויה אחת מחוטבה ואיתנה שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה וחיה, רבת האונים מאירה בה" (אוה"ק שם). הנשמה, תמצית האדם, כוח החיים המתפשט באברים כולם אחד הוא, אך האברים עצמם ותפקידיהם שונים בתכלית.

"רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, כלך לך אצל האגדה" (ספרי עקב), ולעומת זאת "הלכות הן גופה של תורה" (ספרי האזינו) האגדה-מן השמים ובשמים היא, ועל כן עניינה בדעות, מחשבות ורעיונות נישאים, אך ההלכה - מן השמים אל הארץ שלוחה ועל זאת עיסוקה בחציצין שיעורין ופתחי נדה. האגדה - עול מלכות שמים וההלכה עול מצוות, וגדולה אגדה שמביאה לידי הלכה. האגדה מביעה את הרוח, הרעיון והחזון, וההלכה מתרגמת אותם לשפת המציאות על נפתוליה וסבביה. הפקידה של ההלכה הוא להגשים את הרעיון שבאגדה תוך כדי התמודדות עם המציאות אותה היא שואפת לעצב, ועל כן עליה להיות,מחד גיסא כפופה אל האגדה שולחתה ולשמור במידת האפשר על הרעיון בטהרתו, אך מאידך גימא, עליה להתייחס גם אל זירת החיים אליה היא נשלחת, ולא אחת באים שני יסודות התייחסות אלו לידי התנגשות. כבכל ניסיון הגשמה של אידיאה או תיאוריה יש ונאלצת ההלכה להשתמש באמצעים טקטיים שונים ומגוונים להשגת מטרותיה, אף אם אותם אמצעים פוגמים במידת מה בביטוי טהרת רעיונה של מצוה זו או אחרת, ומכיון שמשרתים הם את המטרה הכללית הגדולה של תיקון העולם במלכות שד-י הרי הם הכרחיים ואף כשרים. וכיון שכך, אף שניתן לומר בברור שכמעט מעבר לכל הלכה עומדת האגדה יולדתה, לא תמיד יוכר כח האם בבתה. והדוגמאות לכך פזורות על כל צעד ושעל. טול הלכה כל שהיא, מאורח חיים ועד אבן העזר, מטומאה וטהרה ועד למצוות התלויות בארץ, ובחן אותה לפרטיה הלכותיה ודקדוקיה. לאחר שירדת להלכותיה העמד אותה מול אגדתה, מול טעמה (עד כמה שיריבו משיגה בטעמי מצוות) ובחן, מן הכלל אל הפרטים, עד היכן צועדת האגדה במקביל להלכה ועד היכן מסביר הטעם את אופן קיום המצות לפרטיה. וכשתדון, תמצא ברוב רובן של ההלכות שהטעם, האגדה והרעיון מספיקים להבנת כללי המצוה, מגמתה וממרתה הכללית, אר אין בה כדי להסביר את פרטי הלכותיה ודקדוקיה[2]. כי כן דרכה של הלכה. משיצאה מרחם האגדה עומדת היא ברשות עצמה וטווה את חוטיה על פי שיקוליה הפנימיים והם הלכתיים טהורים[3]. 'לא בשמים היא', לא רעיוניים ומחשבתיים הם שיקוליה אם כי תמיד תשא לשמים עיניה ומשם תינק את חילה...

לא הרי אגדה כהרי הלכה וזאת מכמה פנים. אחת הנקודות שיש בה כדי להאיר היבט חשוב בהבדל שבין זו לזו ובסכנה שבהרכבה ביניהן היא העדרו הבולט של המושג "פסק אגדה" לעומת "פסק הלכה". מן המוסכמות והמפורסמות הוא, שאחת מפסגותיו של העיסוק

בתורה היא "לאלוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". למרות שמצות תלמוד תורה ודאי כוללת את הבירור הליבון וההעמקה בכל הדעות והשיטות, גם אלה שנדחות לבסוף מההלכה.ישנה חשיבות מיוחדת לברור מסקנת ההלכה. והנה בלימוד האגדה, בתחום האמונות המחשבות והדעות מושגי המסקנה, ההכרעה וההלכה אינם מוכרחים כלל. שמא תאמר 'לא ראיתי אינה ראיה'? ואולי אכן צריכה להיות הלכה באגדה, אלא שכשם שעצם לימוד האגדה הוזנח וכמעט הועמד בקרן זוית במשך הדורות כן נאבד גם "פסק אגדה"? ודאי שאין הדבר כן! שהרי כבר הרמב"ם בכמה מקומות מצהיר מפורשות ש"כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעלת אלא שהיא אמונת דבר בלבד אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם...[4]" ומוסיף האברבבאל בהבנת דבריו ש"ביד האדם לפסוק כפי מה שיראה". ועצם אי היווצרותו של "שולחן ערוך" בעניני אגדה תוכיח זאת יותר ממאה עדים[5]. מהי אפוא המשמעות של העדר מושג זה ומה ניתן ללמוד מכך על מהותה של אגדה? נראה, שמעבר להשלכה המעשית הישירה בדבר תוקפם ההלכתי של מיני "גילוי דעה" ודעת תורה ודומיהם שכה נפוצים בזמננו[6]. נעוצה כאן משמעות מהותית יותר. אין באגדת מקום לשולחן ערוך. מעצם טבעה רבה היא האגדה ודקדוקי סעיפים לא יכירוה. איך בה מקום למסגרות נוקשות ומחייבות וריבוי גווניה הכרח יסודי הוא בה. כל עצמתה ויופיה טמון בשלל צבעי הקשת שבה ובכך שאין היא אומרת לך בתוקף "עשה כך" או "חשוב כך", אלא משאירה היא בפניך מרחבים הפתוחים לביטוי האישי של כל אדם חושב אשר יבור לו את דרכו שלו בתוך העושר העצוב של רעיונות ומחשבות האצורים בה." 'איש אשר יתן לו האלקים עושר וכבוד וגו' - זה בעל אגדה שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר" (ירושלמי הוריות). "כי דברי אגדה לאו כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכיו עליהן" (רב האי גאון לפי אוצה"ג חגיגה ע' 59). ענינים שברוח ורעיון לא ניתנו למיסגור ולא נקבעו בהם מסמרות. בעוד שבמישור המעשי הוכרעו הדברים להלכה, נקבעו הליכות עולם ואי אתה רשאי לערער אחריהן, בחובות הלבבות והנשמות לא קרשו הדברים ועל היחיד כמחפש דרכו בעבודת ה' הזכות והחובה לפלס נתיב לעצמו[7].

דוקא בשל כך גדול ומסוכן הוא ההימור בשידוך שאינו זהיר בין הלכה לאגדה, וגדולה המכבה שתוך כדי הזיווג ייפגעו שני הצדדים גם יחד; יקוצצו כנפי האגדה, ייפגם מעופה ותאבד חרותה בנסיון לאלצה אל תוך תבניות ההלכה המכוונות בצמצום; ומאידך גיסא,אם בתוך השיקולים ההלכתיים הטהורים והמדוייקים "ישעטנזו" חוטים של אגדה תועם בהירותה של ההלכה ותעוות דמותה ואזי גם היא תצא נפגמת מכך. מרגלא בפומיה דהרב צבי יהודה שליט"א בשם הזחתם מופרז ש"כל המערב הלכה ואגדה בענפיהן הרי זה כזורע כלאיים"[8].

כלפי מה אמורים הדברים? כלפי נסיונות שעולים לאחרונה במקומות שובים ובית מדרשנו בכללם להיענות לקריאתו של הרב זצ"ל ולעסוק באיחויה של הלכה באגדה. אם להם, כנסיונות, ודאי ברוכים הם ומפרים את המחשבה בבחינת "יגדיל תורה ויאדיר" (אף כי שומה עלינו לזכור שרק קו דק מאוד הוא המבדיל בין האיחוד ובין הטשטוש ו"אשרי אדם מפחד תמיד"). ואם לעצם הדברים (ובמיוחד בצורה בה הם מוצגים, כבשורה, פריצת דרך חדשה, וכדו'), דומה שעוד רבה וארוכה היא הדרך לפניו לאיחודם ועוד רבה היא המלאכה הקודמת בטוויית כל יריעה בפני עצמה לפני שנבוא לארוג אותן (בשלמות) זו בזו." 'ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון' - יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן - באגדה" (וי"ר א,ב).