בלכתך בדרך / יצחק קוגלר
בעניו טוען טענת גנב
א) בגמ' בבא קמא דף מ"ג ע"ב מבואר ששומר חנם שטוען שהפקדון נגנב ואח"כ נמצא הפקדון אצלו, חייב כפל. אבל בטוען "נאבד" ואח"כ נמצא אצלו, אינו חייב כפל.
הגמ' שם מנסה ללמוד שגנב רגיל חייב כפל, בקל וחומר מטוען טענת גנב. כיצד נראה שהבינה הגמרא את הדין שטוען טענה גנב חייב כפל (בניגוד לטוען "נאבד")?
ב) בגמ' שם דף מ"ב ע"ב מועלות שתי דעות האם טוען טענת גנב, שאח"כ טבח ומכר חייב תשלומי ארבעה וחמישה, כיצד ניתן להסביר את המחלוקת?
ג) בגמ' שם דף ס"ג ע"ב מבואר שטוען טענת גנב חייב כפל רק אם טען שגנב ונשבע על כך. כיצד ניתן להסביר דין זה על סמך העובדה שהשומר נפטר מתשלומין רק לאחר שנשבע,ולאור ההבנה המוצעת בסעיף א'?
ד) בתוס' שם דף מ"ב ע"ב מציעים שטוען-טענת-גנב בקרקע יהא פטור מכפל, מכיון שחייבים כפל רק אחר שבועה, ובקרקעות נפטר בטענת גניבה בלי שבועה.
כיצד הבינו תוספות את העובדה שחייב כפל רק אחרי שנשבע?
תשובות
א) עצם הכפירה הממונית אינה גניבה (וטוען "אבד" יוכיח). ניתן להבין שיש כאן קנס מיוחד לטוען-נגנבה שאינו קשור לדין גנב הרגיל, אך מהגמ' נראה שכיון שאמר שהיתה "גניבה", ונמצא אצלו - מתייחסים אליו כ"גנב" וחייב כפל.
ב) הצד שחייב ארבעה וחמישה - שנחשב כגנב, הצו השני - שהוא קנס מיוחד ומחודש לטוען טענת גנב.
ג) ניתן לומר שכיון שהחיוב נובע מזה שנחשב כגנב, צריך להיפטר כדי שהגניבה תיגמר, דהיינו - השבועה נצרכת לגמור את הגניבה (וכן כתב האור-שמח בפ"ג מהל' גניבה).
ד) נראה שתוס' אינם מבינים שהשבועה נצרכת לגמר-הגניבה, דאם כן בקרקעות יתחייב, כי נגמרה בלי שבועה. אלא כנראה השבועה היא תנאי נוסף כדי שיחול החיוב המחודש, מעין עבירה נוספת שרק בהצטרפותה נתחדש חיוב הכפל.