בדין ד' תעניות בזמן הזה / יונתן לוי

הגמרא בראש השנה (יח:) לומדת דין ארבעה צומות מפסוק בזכריה (פ"ח, פס' י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי (חודש תמוז [1]) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" דהיינו תקנת הנביאים שיהיה צום ושיהיה ששון ושמחה בימים אלה. על כך שואלת הגמרא: "קרי להו צום וקרי להו ששון", והתירוץ במסקנא: "אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום- יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת מלכות- צום, אין גזרת מלכות ואין שלום- רצו מתענין, רצו אין מתענין. אי הכי ט' באב נמי? אמר רב פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות … "

הרמב"ן בספר תורת האדם (ע' רמ"ג בהוצאת מוסד הרב קוק) מביא גמרא זו ואומר: " … וכל חומרי תעניות עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה כתשעה באב … אלא האידנא בזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן … " לכאורה זה סותר דברים שהוא כותב בתחילת דבריו וז"ל: "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקיבלו עליהם לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכל שכן בדורות הללו שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת הנביאים". הרמב"ן מגדיר גזרה לעניין זה כ"צרה במקום ידוע בישראל", וכן הגדירו רוב הראשונים. לדעת המגיד משנה החולק אינו שעת שמד עד שיחול על כל ישראל.

יוצא איפוא שבזמן שיש צרה במקום ידוע בישראל חייבין להתענות בכל הצומות כמו בתשעה באב. אם כן יש לשאול מדוע אין מפסיקים בימינו מבעוד יום ומדוע אסור להימנע מנעילת הסנדל ומתשמיש המיטה בליל טבילה? (מג"א ומ"ב סי' תק"נ ס"ב). ובייחוד שהר"ן הביא את דברי הרמב"ן בפירוש להלכה, ולפי הב"ח (בסימן תק"נ), גם הרא"ש, הרמב"ם, הטור והשו"ע מסכימים לדברי הרמב"ן. וכן הובא להלכה בכף החיים, בימינו נמצא מקום שיש שמד בישראל, יהיו הכל חייבים להתענות על החומרות של תענית ציבור כמו בתשעה באב.

הרמב"ן בסוף דבריו מתייחס לבעיה זו ואומר: "פוק חזי מאי עמא דבר". אך נראה שבתחילת דבריו סמוך הסבר יותר מפורט. הוא כותב שבמצב שאין שלום ואין גזרה בטלין התעניות, ומשמע שבטלין לגמרי. הוא מוסיף ואומר שהסיבה שעכשיו מקילים למרות שיש צרות, היא משום שבזמן שהיה בטל רצו לנהוג בתענית יחד בלבד. ולכאורה תמוה; כיצד קובעת לגבינו הנהגה של אנשים שהיו פטורים? ניתן להבין דברים אלה על פי עיון בדיני גזרה שגוזרין בית דין על הציבור.

הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ב ה"ו) אומר: "הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואין רשאין לכוף את העם ללכת בה".

לפי זה אפשר להבין מדוע פטורים אנו היום מחומרות תענית ציבור בד' צומות. הרמב"ן אומר שבזמן שאין שמד ואין שלום בטלה הגזירה, ומוכח מדבריו שהיו זמנים כאלה בעם ישראל. לכן, כשנתחדשו גזרות השמד במקומות שונים, הגזרה לצום בימים אלה הייתה בגדר חדשה על הציבור. גזירה זו לא נתקבלה וממילא פטורים ממנה.

ועדיין יש לעיין מדוע אומר הרמב"ן שבימינו חייבים כולם להתענות מכוח גזרת הנביאים למרות שלכאורה אם בטלה הגזרה אינו אלא מנהג! ויש לתרץ על פי רש"י בביצה ( דף ה. ד"ה הא לן והא להו), הכותב ביחס לעניין אחר: "כיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת … עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו … ". ביאור דבריו הוא שאם נהגנו מנהג מכח גזרת חכמים, ובטלה הגזרה אלא שהמשכנו לנהוג כך מכוח סיבה אחרת, דין המנהג כדינו בזמן שהיה נוהג גזרת חכמים.

בזה מתיישבים דברי המג"א בסי' תק"נ סק"ג וז"ל: "מותרים ברחיצה לפי שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה ולכן בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב חוץ מחליצת מנעל שלא יהא כחוכא ואיטלולא, ומכל מקום בליל טבילה לא יפרוש מאשתו". הסיבה היחידה שפטורים אינה משום שלא רצו לנהוג כך, אלא משום שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ולכן גם מובן למה בעל נפש יחמיר על עצמו שהרי מעיקר הדין רבנן רצו לגזור הגזרה אלא שלא נתקבלה, ובמקרים כאלה ראוי ליחידים להחמיר על עצמם כמו שמצינו אצל בעלי קריין. גם מיושב מה שלכאורה סותר את עצמו כשכותב בס"ק א' שהוא מכוח מנהג ולא מכוח גזרה. ולפי דברים אלה מובן.

כעת מיושבים גם דברי בעל המשנה ברורה ס"ק ו' שמסביר מעין דברי המ"א, ומסביר בשער הציון שיש להחמיר משום שהאידנא חייבים בכולם מעיקר גזירת חכמים. ולכאורה מדוע רק בעל נפש חייב? ומדוע אסור להקפיד על נעילת הסנדל ותשמיש המיטה? אלא מיושב על פי מה שכתבתי, שכוח הגזרה נובעת מדברי חכמים, אבל אין חייבים בה משום שלא פשטה בציבור.



[1] מימי בית שני ואילך- י"ז בתמוז, שבו הובקעה העיר בשנייה. אבל עיקר הגזרה הייתה על ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר בראשונה.