בדין קבלת שבת / עזרא אושרי

הנה דין קבלת שבת רבו סעיפיו וכדי לבארו בהיקף מלא במישור ההלכתי יותר מבמישור הפלפולי ראיתי לדון בביאור זמן בין השמשות, בדין תוספת שבת ואחר כך בדין קבלת שבת דהא בהא תליא.

איתמר במסכת שבת דף לד ע"ב "איזהו בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ... ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים ... " עיין שם. שיטת הרי"ף והרמב"ם כמו שכתב הרלב"ח בתשובה דתשקע החמה- זהו תחילת שקיעה מיד כשתסתר גוף השמש מעינינו. ובשיטה זו החזיק הגר"א באו"ח סי' רס"א עי"ש.

תוספות בדף לה ע"א בד"ה תרי תילתי מיל הביא שיטת ר"ת: משתשקע החמה- דזהו סוף שקיעה אחר שנכנסה החמה בעבי הרקיע, לפני כן יום גמור הוא, ולזה הסכים הרמב"ן בספר תורת האדם וכן כתב רבנו ירוחם וכן משמע מדברי השולחן ערוך דכתב בס' רס"א סי"ב : "וזמן תוספת זה הוא מתחילת שקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד בין השמשות". וחזיתא עינא למהר"ם אל-אשקר בסי' צ"ו דכתב : דהיה הכרח לר"ת לומר דשתי שקיעות הם והוא הסתירה מרבי יהודה אדרבי יהודה. דבפרק במה מדליקין משמע מדבריו דמשקיעת החמה לצאת הכוכבים הוי שלושת רבעי מיל ובפסחים דף צד ע"א משמע ארבע מילין. ואם שאר הראשונים היו רואים את הסתירה הזו היו מודים לר"ת. עד כאן תורף דבריו. ואפשר שדבריו הם דברי גוזמא, דאת הסתירה ברבי יהודה אפשר ליישב בכמה אופנים.

א. דהוא בעצמו כתב דאפשר דרבי יהודה כתב הך במי שהיה בילדותו וחזר בזקנותו וסבר כהך דמה מדליקין.

ב. היראים (סי' ק"ב) כתב דיש שני מיני צאת הכוכבים, האחד כשהכוכבים נכנסים בעבי הרקיע מלמעלה והשני אחר שעברו כל העובי הזה ונראו לעיני כל. ועוד עיין הגר"א או"ח סי' רס"א ובראב"ן, ובשו"ת בני ציון ח"ב סי' ט"ו דיישבו באופנים אחרים.

ולעניין הלכה, כתב בברכי יוסף בסי' רס"א בשם הרב גינת ורדים: שהעולם נהגו כסברת הגאונים דתיכף לאחר שקיעת החמה הוא בין השמשות וכן הוא דעת הש"ך ביו"ד סי' רס"ו בשם מהר"ם אל-אשקר. ומהר"ל -ן חביב בפ"ב דקידוש החודש (ראה ברמב"ם מהדורת פרנקל) ייחס דעה זו לרי"ף ולרמב"ם ולרא"ש ולדברי הנגיד אברהם בן הרמב"ם.

המגן אברהם בסי' של"א כתב כר"ת דתחילת בין השמשות הוא ג' מילין ורבע לאחר שקיעת החמה אפס הביא דעת הש"ך ודעת המג"א ולא הכריע, אבל שו"ע הרב מלאדי סי' של"א פסק כהמג"א וכן כתב הארץ צבי בסי' פ"ו.

שיטה שלישית ראיתי בספר היראים דהחמיר עוד יותר לעניין התחלת בין השמשות וס"ל דבין השמשות מתחיל ג' רבעי מיל קודם התחלת השקיעה. והובאו דבריו באגודה ועיין בב"ח דכתב דמכל מקום יש לחוש לדברי היראים וכן פסק המשנה ברורה בביאור הלכה בסי' רס"א.

בשיעור מהלך מיל מצאנו ג' שיטות ראשונים:

א) תרומת הדשן (בסי' קכ"ג וקס"ז) כתב 28 דקות וכן כתב השו"ת מהרי"ו בסי' קצ"ג וכן פסק השו"ע באו"ח סי' תנ"ט סעיף ב' וביו"ד סי' ס"ט סעיף ו', וכן הסכים הרמ"א בהג"ה או"ח סי' רס"א ובתורת חטאת כלל ט"ו דין ח', וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי' במשניות ברכות פ"א מ"ה דכתב בזה"ל : "עמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאתי מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה", כלומר 72 דקות, ומבואר בפסחים דף צד ע"א דמעלות השחר עד נץ החמה יש שיעור מהלך ד' מילין נמצא ששיעור מיל הוא 18 דקות. ואף על פי שהרמב"ם בפירוש המשניות בפסחים פ"ג מ"ב כתב ששיעור מהלך מיל הוא 24 דקות, כבר כתב החזון-איש בהל' קריאת שמע סי' י"ג: דהוא חזר בו, ולבסוף סבר דהוי 18 דקות.

וכן הוא בראשונים, עיין בסידור ר' סעדיה גאון בדיני תפילה וק"ש ע' ע"ט ובראבי"ה בריש מסכת ברכות. והרא"ה בספר פקודת הלויים ריש פ"ד דברכות ובמאירי שם. וכן נפסק באחרונים. עיין בלבוש סי' תנ"ט, הב"ח בסוס"י תקס"ב, ש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ה, וברבי יוסף חיים בספר בן איש חי פרשת ויקהל אות ט' ובחזון-איש סי' י"ג אות ב'.

ב) רמב"ם, דמשמע מדבריו דהוא 24 דקות מקורו בהלכות ק"פ (פ"ה ה"ט ), דסבר ממודיעים לירושלים 15 מיל והוא מהלך אדם בינוני בו' שעות (הרמב"ם סתר את עצמו בכמה מקומות, אך במסגרת חיבורי זה לא אעמוד על יישובו). ובדרכו פסקו בעל התניא בסידורו ובשו"ע שלו בסי' תנ"ט סעיף י', וכ"פ הכו"פ סי' ס"ט והחתם סופר חאו"ח סי' פ' והערוגות הבושם חאו"ח סי' ס"ו והפר"ח בקונטרס דבי -שמשא.

ג) שיטת רש"י בפסחים דף צ"ד ע"ב, שמהלך מיל עולה 22.5 דקות, דכתב : מהלך אדם בינוני ביום בינוני שהוא י"ב שעות- ל"ב מיל, לפי זה עולה כל מיל 22.5 דקות וכן משמע מדברי המהרי"ל - דכתב מהלך מיל הוא מעט יותר משליש שעה.

לסיכום: זמן בין השמשות:

ר"ת (3/4 מיל)

הגר"א (ד' מילין)

יראים (4+3/4 מיל)

רמב"ם (24 דקות)

18 דקות

96 דקות

114 דקות

מר"ן (18 דקות)

13.5 דקות

72 דקות

85.5 דקות

רש"י (22.5 דקות)

16.87 דקות

90 דקות

106.87 דקות

איתמר במסכת שבת דף ל"ה ע"ב: "אמר ליה רבא לשמעיה אתון שלא קים לכו בשעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלא אתלו שרגא", ומבואר דמי שלא בקי בשיעורא דרבנן, צריך הוא להדליק קודם שקיעה וכן פסק להלכה השו"ע שם.

ומהאי קשיא הן לשיטת ר"ת והן לשיטת הגאונים: לשיטת ר"ת קשה- דאם שקיעת החמה עדיין נחשבת ליום כשיעור ג' מילין ורביע (בערך שעה) אם כן למה הקדים כל כך רבא להקדים בעוד החמה זורחת, והרי עוד היום גדול ואם ידליק מיד עם שקיעת החמה או רבע שעה אחרה בוודאי לא ייכנס לשיעור בין השמשות (קושיית המרדכי ).

ולשיטת הגאונים קשה- אפילו למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן צריך להדליק קודם שקיעת החמה ואיזה הפרש יש לדבריהם בין בקי לשאינו בקי? על קושיא זו תירץ הרמב"ן בתוה"א : "למאן דקים להו אף על פי שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה. ובפירוש הגמרא לר"ת נראה דהקדימו להדליק, לא הרחקה מבין השמשות אלא דזה שייך לתוספת שבת והוא משאמר רבא לשמעיה אתון דלא קים ליה בשיעורא ומשום שרצו להוסיף מחול על השבת תדליקו בעוד החמה זורחת בראש האילנות, ולמאן דדייק בשיעורא דרבנן ידליק אחרי שהחמה תסתלק מראש הדקלים וקודם שתשקע". כמו שהסביר הרשב"א שם לשיטת ר"ת בזה"ל : "דלמאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אף על גב דליכא שמשא אפילו אריש אדיקלא אלא שנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא". בהכרח חייבים לומר שדין תוספת שבת הוא דווקא בעוד החמה זורחת. והוא פירוש הרמב"ן שם "והוא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלא אתלו שרגא הרחקה יתירה היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן" עכ"ל. אבל כל זה רק למי שרוצה להוסיף מחול על הקודש אך למי שאינו רוצה להוסיף בוודאי יכול להדליק אף אחר שקיעת החמה ובלבד שלא ייכנס לתחום בין השמשות.

(שיטה מאוד מעניינת ראיתי להגאן בעל המחבר בני ציון בח"ב ס"י דרוצה לחדש ששיטת ר"ת והגר"א היינו הך. דר"ת קרא לתחילת השקיעה בנקודה שבה החמה נמצאת 18 מעלות למעלה מן האופק המערבי מפני הטעם הזה: בבוקר עולה השחר 72 דקות לפני נץ החמה ובקו המשוה שיערו חכמים שהחמה עומדת 18 מעלות תחת האופק, מפני שהחמה משלחת קרניה 18 מעלות לפני גופה, ואותם קרנים שעלו באופק 18 מעלות לפני גופה הן מתחילות לשקוע 18 מעלות למעלה מן האופק המערבי, ולשקיעה זו קרא ר"ת שקיעה ראשונה, ושקיעה אחרונה היא, כשגוף החמה נבלעת באופק והוא כשיטת הגאונים (נתון דכל הפרש של 15 מעלות הוא הפרש של שעה). זו המצאה נפלאה רק חבל שהיא לא נכונה מכמה וכמה טעמים עיין בנועם חלק ה'.

נראה לי דכיום מסדרי הלוחות חששו לשיטת היראים בבואם לקבוע זמן כניסת שבת. לדוגמא:

1) שבת פרשת בהר-בחוקותי השקיעה היא ב-6:33. לשיטת היראים זמן בין השמשות מתחיל מהלך שלושת רבעי מיל קודם השקיעה, ולפי החשבון לשיטה המחמירה בשיעור מהלך מיל דהוא 24 דקות נמצא דזמן בין השמשות מתחיל 18 דקות קודם השקיעה דהיינו ב-6:15 רק מדין תוספת שבת שאבארהּ בהמשך רשמו דכניסת שבת ב-6:10 (לפי תל אביב).

2) שבת פרשת מטות-מסעי השקיעה ב-6:46, הורד 18 דקות לשיטת היראים, נמצא דקבלת שבת ב-6:28, ומדין תוספת שבת רשמו ב-6:24, (לפי תל אביב).

ועוד עיין בזה במשנה ברורה סי' רס"א ס"ק כ"ג.

ועתה אבוא לבאר דין תוספת שבת:

עיקר דין תוספת שבת נלמדת ממסכת ראש השנה דף ט' ע"א בדין תוספת יום הכיפורים: "ורבי ישמעאל מוסיפים מחול על הקודש מנא ליה? נפקא ליה מדתניא 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה', יכול בתשעה? ת"ל 'בערב', אי בערב, יכול משתחשך ? ת"ל 'בתשעה', הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת"ל 'מערב עד ערב', אין לי אלא יוה"כ, שבתות מנין? ת"ל 'תשבתו' וגו' הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות מוסיפים מחול על הקודש".

מדברי הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פ"א ה"ו ) נראה, שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה, וכן לא הזכיר דין תוספת שבת בהל' שבת. ונראה דהרמב"ם להאי פסוק סבירא ליה דלדרשא אחרינא הוא דאתא דכל האןכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי ובעשירי. ועיקר פסיקתו מסתמכת על הסוגיה הנ"ל "יכול יהא מוזהר על שביתת מלאכה ת"ל 'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה' בעצמו של יום הוא מוזהר", וכן הטור לא הביא בהלכותיו דין תוספת שבת, אמרו מכאן דהרמב"ם והטור לא סבירא כלל לדין תוספת שבת אף מדרבנן וכמו דכתב הבית יוסף בסי' רס"א בשם הרב המגיד (פ"א מהל' שביתת עשור). וחזא הוית להרב ישראל יעקב אלגזי בעל מחבר ארעא דרבנן באות תרמ"ג דלדעת המגיד משנה הרמב"ם סבירא ליה דתוספת שבת הוי מדרבנן, ולשאר הפוסקים הוי דאוריתא, וכבר ביאר דבריו החיד"א בספר עין זוכר מערכת הת ' סי' כ"ח משום שראה דברי הרב המגיד שם דכתב "דלית ליה תוספת דבר תורה" וסבר דכוונתו דווקא דבר תורה לית ליה אבל מדרבנן אית ליה. אמנם אין דבריו מוכרחים דאישתמיטתיה מ"ש מרן הב"י שם, ומשמעות דברי הרב המגיד "דבר תורה" תתפרש לדעת מרן הב"י דלאו דווקא דמרבנןם נמי לית ליה תוספת דאם לא כן לא הוי ליה להשמיטו.

שיטה אחרת בדברי הרמב"ם הובאה בשו"ת חכם צבי סי' י"א; דהקשה למה הרמב"ם הביא עניין התקיעות כדאיתא בברייתא דף ל"ה ע"ב אלא ודאי ס"ל דהוא מצוה קצת ולא מצוה גמורה מדרבנן. וכן כתב הגר"א ברס"א שכתב בדעת הרמב"ם דלא ס"ל תוספת שבת וכתב אחר כך ודאי מצוה להוסיף וזהו התקיעות שהוא בערב שבת.

בניגוד לכל השיטות הנ"ל השיג הרדב"ז (ח"ב סי' קי"ג) שכתב דקשה לומר דהטור חולק על אביו הרא"ש דכתב להדיא שיש דין תוספת שבת, וכן שהרמב"ם חולק על כל הפוסקים, אלא שניהם סוברים דיןם תוספת שבת ומה שלא כתבוהו בהלכות שבת משום שהתלמוד קבעה לעניין יוה"כ, וכל שכן לעניין שבת שזה בכרת וזה במיתה בידי אדם עי"ש באורך.

אם היא מדאורייתא או מדרבנן

א) כבר הבאתי שיטת "ארעא דרבנן" דלרמב"ם היא מדרבנן ולשאר הפוסקים היא מדאורייתא.

ב) שיטת המרדכי בפרק "היה קורא" - דתוספת שבת לאחריה היא מן התורה ולפניה מדרבנן. וכן היא שיטת ר"ת, המובאת באו"ז בהלכות ע"ש סעיף י"ד.

ולשיטה זו הקשה הר' יעקב דקורביל הקדוש, הואיל ותוספת שבת וימים טובים לפניהם דרבנן, מעתה היאך אנו מקדשים קידוש של שבת ואוכלים מבעוד יום הרי אמרינן בר"פ ערבי פסחים אין קידוש אלא במקום סעודה, היאך נקדש ונסעוד סעודת שבת מבעוד יום שאינו שבת כי אם מדרבנן ונצא ידי חובת קידוש וסעודה שהוא מדאורייתא. (וכדוגמת זה כתב הנצי"ב במרומי שדה פסחים צ"ט ע"ב בד"ה עד שתחשך). הלכך הסיק שתוספת שבת בין מלפניה ובין לאחריה היא מדאורייתא, וכן היא שיטת הר"ש כמן שלמד בו האו"ז שם והתוס ' ראש השנה דף ט' ע"א. ועוד עיין בזה ב"דברי אמת" בקונטרסים בעניין "דברי סופרים" דף ק"ו ע"ג.

מהות התוספת

נחלקו הפוסקים דיש מי שסובר דאין שיעור לתוספת ואיכא מאן דאמר דיש שיעור לתוספת.

הרשב"א בתשובותיו ח"ג סי" ש"נ כתב דיש שיעור לתוספת, וכן כתב התוס, בביצה דף ל' ע"א בד"ה "דהא " - תוספת יוה"כ דאורייתא היא ואכלו ושתו עד שחשיכה", וכן הוא בשיטה מקובצת שם ובפירוש התוס, לא הוברר השיעור. וראיתי להחיד"א בעין זוכר דכתב סברה שהוא חצי שעה, ואלו גם דברי ר"י שהובא בשטמ"ק בביצה ל' ע"א בד"ה "והקשה מורי נח".

התוס ' בראש השנה דף ט' ע"א בתירוץ כתבו דאין שיעור לתוספת וסגי בכלשהו (וצ"ע דלעיל כתבו דיש שיעור) וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם.

זמן התוספת

לכאורה תליא במחלוקת הראשונים בזמן בין השמשות: לשיטת ר"ת דזמן בין השמשות הוא סוף שיקעת החמה אם כן תוספת שבת הוא לאחר שקיעת החמה. לשיטת הגר"א דזמן בין השמשות הוא בתחילת השקיעה זמן התוספת הוא מעט קודם תחילת השקיעה. לשיטת היראים דזמן בין השמשות הוא שלושת רבעי מיל לפני השקיעה, זמן התוספת הוא מעט קודם לזה.

ונראה דהא דתליא תוספת שבת בזמן בין השמשות היא שיטת הרמב"ן דהרי הוא סובר כשיטת ר"ת וכתב דזמן תוספת שבת הוא אחר שקיעת החמה. ועוד כתב, דהיא סברה פשוטה. איך ייתכן לאסור מלאכה ועדיין החמה זורחת?! והביא ראיה מבית הלל שהיו מתירין עם שמש.

אך בשיטת התוס ' בראש השנה דף ט' ע"א בד"ה ורבי עקיבא מבואר דלא תליא תוספת שבת בהך פלוגתא, דאף לשיטת ר"ת - דין תוספת שבת תליא מבעוד יום. והא על פי קושייתם שם; כיון שתוספת שבת דאורייתא היכי תנן (בפרק במה מדליקין ) ספק חשכה אין מדליקין - בודאי אין מדליקין מדין תוספת שבת. אבל האמת היא דאין הדברים מוכרחים בתוס' אלא אדרבה איפכא מסתברא דבכל מקום התוס ' סבירא להו כר"ת וכמו שכתבו בכמה מקומות, ותוספת שבת סגי בכלשהו כמו שאמרו שם, לפיכך זמן תוספת שבת הוא אחר השקיעה וכמו דכתב הרמב"ן, וביאור קושייתם תתבאר כך, דספק חשיכה הוא בין השמשות כמו שפירש רש"י, והטור והשו"ע בס' רס"א, ואמרינן ספק חשיכה אין מדליקין, הא אף מעט לפני ספק חשיכה, דהיינו מעט קודם בין השמשות אין מדליקין משום תוספת שבת.

ועתה אבוא לדון בדין קבלת שבת

מקור קבלת שבת הוא בברכות דף כ"ז ע"ב: "דרב צלי שבת בערב שבת אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב מי בדלת אמר ליה אין בדילנא " ופירש"י שם: "מי בדלת מן מלאכתך הואיל וקבלת שבת עליך בתפילתך".

ועיין בדברי הרמב"ם שהשמיט דין קבלת שבת. ונראה לי לבאר דכל דין קבלה נמשך מדין תוספת שבת. היינו שצריך להוסיף מחול על הקודש, ואין שיעור לתוספת, וזה תליא ברצונו של המקבל כדאיתא בשו"ע סי' רס"א: "זמן התוספת הוא מתחילת השקיעה רצה עושה כולו תוספת רצה עושה מקצתו תוספת". ולפי זה כל שמקבל עליו שבת - כבר קיבל עליו תוספת שבת (ראה לשון הרמב"ן במלחמות פ"ק דתענית ) לפיכך יוה"כ דיש לו תוספת יש לו קבלה. האמור מכאן, דכל עניין קבלת שבת הוא למאן דאמר תוספת שבת מדאורייתא, למ"ד דאין תוספת כלל - אין דין קבלה והיא שיטת הרמב"ם.

כיצד מקבלים את השבת

לשם המשך הדיון אקדים מחלוקת מפורסמת, והביאה המרדכי ס"פ במה מדליקין : "תנן ספק חשיכה מערבים וטומנים את החמין, דרבנו יואל סבירא ליה דהמשנה מיירי אף לאחר קבלת שבת ורבנו שמריה ס"ל דמיירי בשלא קיבל עליו את השבת אבל לאחר קבלת שבת אסור לערב ולהטמין דחומר בקבלה מבספק חשיכה." ויש לדון על פי זה בשיטת הבה"ג דהדלקת הנר - הוי קבלת שבת.

איתמר במס' שבת דף ל"ד - "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, ערבתם, הדליקו את הנר, משמע עם חשיכה, הא בספק חשיכה לא, והדר תני ספק חשיכה מערב ... " תירצה הגמרא שם, כאן בערובי חצרות כאן בערובי תחומין. ואם לשיטת הראשיונים דקבלת שבת חמורה מספק חשיכה, ולשיטת הבה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת לכאורה לא קשה רישא וסיפא. רישא דאמרנו הינו משום דצ"ל הדלקת הנר, ואחר הדלקת הנר הוי שבת ואי אפשר לערב, בהכרח שקודם לכן אומר עשרתם ערבתם והא עם חשיכה, אבל בסיפא דקתני ספק חשיכה מערבין מיירי בשלא קיבל את השבת ולא הדליק את הנר וצע"ג (ראה ט"ז שצ"ג סק"ד ).

לפי זה ניראה לשיטת הראשונים דסברי דקבלת שבת חמורה מספק חשיכה לא סברי דהדלקת הנר הוי קבלת שבת אלא תפילת ערבית בברכו וכמו שכתב התוס ' והרא"ש שם. וכן הפוך בשיטת הבה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת יסבור כר' יואל דקבלת שבת לא חמורה מספק חשיכה.

ועדיין קשה לשיטת הבה"ג מקושיית הירושלמי בפ ' במה מדליקין במשנה ד"שלושה דברים ... עישרתם חערבתם הדליקו את הנר" וז"ל: "לא צריכא דלא הדליקו את הנר עישרתם ערבתם. אמר רבי חייא בר אבא מתוך שאתה מחמיר עליו בקבלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה". ופירשו שם קבן עדה והפני משה קושיית הירושלמי דה"ל למימר הדליקו את הנר ברישא במפי שהיא חמורה ואחר כך עשרתם וערבתם, שהם איסור דרבנן. ולשיטת הבה"ג צ"ע דכיון דהדלקת הנר הוי קבלת שבת מאי מקשה הירושלמי, 'דבודאי אי אפשר לומר הדליקו את הנר ראשון, דכיון דהדליק אינו יכול לערב ולעשר? ועף לדעת הפוסקים שקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה מכל מקום הדברים שאסורים בספק חשיכה בודאי דאסורים גם כן אחר קבלת שבת. וליישוב קושה זו יש לומר, כמו שתירץ התוס ' בראש השנה דף ט' (הבאתיו לעיל) על הקושיה מ"ספק חשיכה אין מדליקין " ויישב בה שני תירוצים: א) דסגי בתוספת משהו; ב) דר"ג לא סבירא ליה תוספת. ולתירוץ האחרון ניחא הירושלמי אף לשיטת הבה"ג, דהדלקת הנר הוי קבלת שבת - היינו משום דיש תוספת אבל אם אין תוספת אין קבלה, וכיון דהתם מיירי באין תוספת, שפיר מקשה הירושלמי למה לא כתב הדליקו את הנר ראשון כיון דהוא חמור. ולפי זה ניתן ליישב את הר"ן דמצד אחד סבר דהדלקת הנר הוי קבלת שבת ומאידך גיסא קבלת שבת חמורה מספק חשיכה והא אינו יכול להיות כן כפי שהקשינו לעיל מהמשנה "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה" יש לומר, כיון דהמשנה הנ"ל לא סבירא לה תוספת וממילא עניין קבלת שבת לא תופס ואם כן אין נפקא מינה בהדלקת הנר, מכאן דחייה למה שאמרנו לעיל דמאן דאמר דהדלקת הנר הוי קבלת שבת יסבור דחמור קבלת שבת מספק חשיכה.

מה שנשאר לנו לברר בשיטת הבה"ג היא קושיית ר' בנימין אחיו של השבלי לקט: אם תאמר דברכת ההדלקה חשיב קבלת שבת אם כן יהא אסור להתדליק, שהרי צריך לברך קודם ההדלקה דקיי"ל כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הוא מותיב לה והוא מפרק לה: האי עובר לעשייתן לאפוקי לאח עשייתן דלא, אבל בשעת עשייתם יכול לברך, נמצא דברכה והדלקה יכולין לבוא כאחת. ואולי כאן מקור המנהג להדליק ואחר כך לברך תוך כדי עצימת עינים.

ולפי עניות דעתי ישנן שלוש ראיות לשיטת הבה"ג :

א) שבת דף כ"ג ע"ב: "דביתהו דרב יוסף מאחרה ומדלקה ... וכו '" ראה פירש"י "אלמא הואיל והייתה מדלקת נר של שבת סמוך לחשיכה ש"מ שלאחר דגמרו כל צרכי שבת היו מדליקין את הנר ומקבלים את השבת ורב יוסף הקפיד על שלא היתה מדלקת מבעוד יום אלא על דבר אחר ש"מ דהדלקת הנר הוי קבלת שבת."

ב) שבת דף ל"ה ע"ב: "שש תקיעות היו תוקעין בע"ש ... שלישית להדליק את הנר דברי ר' נתן, ר"י הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין. מתני לה ר"י לר ' יצחק שניה להדליק את הנר. כמאן לא כר"נ ולא כר"י הנשיא". וקשיא לי, דלמא כר"י הנשיא דאמר שלישית לחלוץ את התפילין ותאמר דשנייה להדלקת הנר הוא דאתא. מכאן, דהגמרא סברה דהדלקת הנר לעולם אחר חליצת תפילין ודברי ר' נתן יתפרשו שלישית אף לחלוץ תפילין והויא ברישא ואחר כך מדליק את הנר. מכאן ראיה שהדלקת הנר הוי קבלת שבת.

ג) סנהדרין דף ס"ח ע"א: "כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו, הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו ואותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו, גער בו ויצא בנזיפה אמר להם לחבריו כמדומה אני שנטרפה דעתו של אבא. אמר להו דעתו ודעת אמו נטרפה היאך מניחים איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות ... " (רש"י ז"ל: "איסור סקילה: הדלקת הנר והטמנת חמין. ועוסקים בדבר שבות: דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרשות הרבים דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו." משמע דהיה להם להדליק נר ואחר כך לחלוץ תפיליו ומשום דחליצת תפילין לאו מלאכה הוא שמע מינה במלאכה ניחא ליה לר ' אליעזר שהיה חולץ לו קודם הדלקה. והורקנוס בנו מ"ט רצה לחלוץ לו תפיליו קודם הדלקה משום דסבור דגם זה אסור אחר הדלקה. ש"מ דהדלקת הנר הוי קבלת שבת.

ויש עוד ליישב את הברייתא בשבת דף ל"ה ע"ב שמשם מוכח דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת. דת"ר "שש תקיעות תוקעים בער שבת תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בדשה מלחרוש ולעדור ... התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק, הטמין המטמין והדליק המדליק, ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ושובת." ש"מ דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת עד שיתפלל כדמוכח פרק תפילת השחר (דף כ"ז ע"ב). ובאמת מוכיח מכאן רבנו שמשון דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת. ויישב זאת האו"ז דלאחר הדלקה לא היו צולים דהרי אינו יכול לרדותו בשבת אלא היה שוהה שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה ומיחזי כמדליק בשבת.

בשיטת רבנו שמשון אזלי הרמב"ן והרשב"א ורש"י (כמו שאו"ז לומד בו), וע ' במ"מ פ"ד הי"ג מהלכות חנוכה, וכל הראיות שהבאנו לעיל לשיטת הבה"ג אינן מוכרחות לדעתם, וכן החזיק בשיטה זו האורחות חיים דכתב מי שנכנס לבית הכנסת אחר תפילת המנחה ועדיין לא התפלל מנחה יענה קדיש עם הקהל ותיכף יקום להתפלל מנחה ולא יענה ברכו, כי אחר ברכו לא יוכל להתפלל מנחה אחר שקיבל עליו את השבת, וכן כתב הכלבו עי"ש.

שיטה שלישית מצאתי בשבולי הלקט, דאחר דעת האדם אנו הולכים בקבלת שבת, אם בהדלקה, אם בתפילה.

אם הדלקת הנר מהווה קבלת שבת, האם רק למדליק או לכל בני הבית

"ת"ר שש תקיעות היו תוקעים וכו '" ותקעו לחליצת התפילין קודם להדלקת הנר. והרי מצוות הדלקת הנר הוטלה ביותר על הנשים. (כמו דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבת, והטור והאו"ז והמג"א והפרמ"ג ועוד) וגם בימי חז"ל היו רגילות הנשים להדליק כמבואר במשנה "ג' גברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה ... הדליקו את הנר", ואי נימא דהדלקת הנר הוי קבלת שבת רק למדליק קשה מדוע תקעו לחליצת תפילין והרי אף לאחר שהנשים הדליקו יכולים לחלוץ ולעשות מלאכה, ש"מ דהדלקת הנר הוי קבלת שבת לכל בני הבית, וכן נראה לשון הסמ"ג בהל' שביתת עשור שהביא הגמרא "הטמין המטמין, והדליק המדליק ושוהה כדי צלייה" משמע דאין הדלקת הנר מהווה קבלת שבת. אמנם המדליק עצמו יכול להיות שאסור במלאכה לאחר שהדליק. ומזה נראה דלהבה"ג דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת היינו לכל בני הבית.

הב"י בס' רס"ג הביא את הכלבו שכתב בשם הרי"ף ז"ל דחולק על הסמ"ג וס"ל דדוקא לבני הבית מועיל התנאי אבל אשה שמדלקת לא מועיל לה שום תנאי, הרי שבסתמא הוי קבלת שבת לכל בני הבית.

ולעניין פסק הלכה הביא הרמ"א בסי' רס"ג סעיף י': והמנהג שאותה האשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקתה אם לא שתתנה תחילה אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה. נראה דהמנהג הוי הכרעה בין הפוסקים דבאשה החמירו שמקבלת שבת בהדלקתה, אולם שלעניין שאר בני הבית סמכו על הפוסקים דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת.

לסיכום: כיום אנו מצדדים בשיטת הגר"א, וכמו שכתב הברכ"י בסי' רס"א בשם הרב גינת ורדים; שהעולם נהגו כסברת הגאונים דתיכף לאחר שקיעת החמה הוא בין השמשות, ועם החשש לשיטת הראשונים שתפילת ערבית הוא קבלת שבת, מקבלים את הדין שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, יותר משאר ימות החול כמו שכתב האבודרהם וכן כתב האו"ז בהלכות ער"ש (אות כ') דצריכים ישראל למהר לבית הכנסת בערב שבת מפני שצריכים להוסיף מחול על הקודש ולקבל שבת קודם שתשקע החמה, וכן כתב בסדר רב עמרם גאון בסדר שבתות, וכן כתב בסידור הגר"א בענייני שבת, בליקוטי הגר"א וכן פסק להלכה מרן השו"ע בסי' רס"ז ס"ב.