ואמונתך בלילות [1] / הרב יהודה שביב
א.
"בא חבקוק והעמידן על אחת- 'וצדיק באמונתו יחיה' " (מכות כב.). מיצה חבקוק וריכז את כל התרי"ג מצוות במרכזית שבהן- אמונה. כדברי הפסוק "כל מצותיך אמונה" (תהילים קיט פו).
מן הראוי לחשוף את הרקע לקביעה נבואית זו- "וצדיק באמונתו יחיה".
*
"המשא אשר חזה חבקוק הנביא. עד אנה ה' שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע. למה תראני אין ועמל תביט ושד וחמס לנגדי, ויהי ריב ומדון ישא. על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל".
והפתרון- "ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו, כי פעל פעל בימיכם לא תאמינו כי יספר. כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ... אים ונורא הוא ... כלה לחמס יבוא ... "
והזעקה מעתה גדולה עוד יותר- "טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא משל בו ... "
זעקה זו אי אפשר לה להידום עד שתיענה- "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור, ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי."
ובא המענה האלוקי - "ויענני ה' ויאמר כתב חזון ובאר על הלחות ... כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבֹא לא יאחר. הנה עֻפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה".
זהו הרקע: הארץ מלאה און ורשע וחמס, תורה ומשפט מושפלים לדיוטא תחתונה וצדיק זועק ואינו נענה. כאשר כבר נענה, אומרים לו: "עוד חזון למועד ... וצדיק באמונתו יחיה". הרי זה גילוי לעניינה ומהותה של המצוה.
"אמונתך בלילות". לילה- זמן המצוה.
ב.
בהקדמה לתורת התארים (מורה נבוכים חלק א' פרק נ') אומר הרמב"ם: " דע כי האמונה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצויר בנפש, כשיאמינו בו, שהוא כן כמו שצויר".
אין האמונה עניין להצהרות ודקלומים. אין היא אף עניין לציור דמיוני שבנפש, אלא לציור פנימי, שאינו נראה כך במציאות, ובכל זאת מאמינים שהמציאות האמיתית כך צריכה להיראות, כפי שמצויר הדבר בנפש. ציור זה יכול להיות מצויר כתוצאה מקבלה, מסורת, עיון ואף מרגעי חסד אמיתי בהבריק הברק להאיר לרגע משהו מתמונת האמת, וכיוצא באלה מקורות.
ברור איפוא, כי אין עניין לאמונה כשעיני בשר רואות התאמה מלאה בין הציור שבנפש לבין תמונת המציאות. קשה גם לראות מקום לאמונה שתגשר על פני סתירות ממשיות, שהרי לא דורשים מן האדם להיות כובש פניו בקרקע ולא לראות את המציאות נכוחה. עיקר האמונה בלילה, כאשר תמונת המציאות אינה בהירה, כאשר הכול עוטה עלטה. אז מקום לאמונה, כי המציאות האמיתית, אותה יראו כשיאיר האור זהה לזו המצוירת בנפש.
"ואמונתך בלילות".
ג.
באמת, ראוי לו לאדם להיות דבק באמונה גם כשלמראית עין התמונה שונה וסותרת, אלא שאז ישנה משמעות חדשה לאמונה.
*
המלה אמונה נקרית לנו לראשונה בתורה בפרשת בשלח, בתיאור המלחמה עם עמלק. שם נאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ... וידי משה כבדים ... ואהרן וחור תמכו בידיו ... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות י"ז יא-יג ).
אמונה המופיעה כאן משמעה קיום יציבות- החזיקו מעמד איתן, השאירו את הידיים יציבות עד חשכה.
ברם, במשנתו של ר' נחמן מברסלב הוסטו הדברים לכאורה מפשטן ושימשו כאסמכתא לתורה בעניין אמונה. " 'ויהי ידיו אמונה ... '- כי יש כמה מיני אמונה, יש אמונה שהיא רק בלב. והעיקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך עד שיתפשט בכל האברים ... ושיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל. וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדבר הראשון השכל. וזה שכתוב במשה 'ויהי ידיו אמונה' שהיה לו אמונה כל כך גדולה, עד שנתפשט בכל האברים שאפילו בידיו היה האמונה כל כך גדולה, 'עד בא השמש' היינו להשכל של הדבר, ושמש הוא בחינת חכמה ... " (ליקוטי מוהר"ן חלק א סימן צא).
רצונו לומר: אל לה לאמונה להישאר ציור בלב. ציור זה צריך להטביע רישומו על האדם כולו, אף עד לאברי העשייה שבו. על כל חיי האדם להיות מושפעים מאותם ציורי אמונה שבנפש, עליו לחיות חיי אמונה.
אך מה לזה ולכתוב? ומה רחוק רעיון זה מפשוטו של מקרא! אולם אם נעמיק, נראה כי לעומקו ל מקרא קרובים הדברים ביותר.
עמלק- הוא ביטוי ללילה היותר אפל וקודר. במפגש עם עמלק נפגש ישראל עם תהומות של שנאה ורשע שאין משלם, נפגש עם פסגת הרע בעולם. היש עלטה גדולה מזאת?
עמלק- "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח ), ופירשו רבותינו- לשון קרירות. אכן, אין כתופעת עמלק דבר העשוי לצנן חומה של אמונה בעצם נוכחותו, בעצם הוויתו.
אמרנו עמלק- לילה, ולא דקנו, שהרי הלילה סתום ועמלק מפורש. הרע גלוי לעין. האף כאן מקום לאמונה? וכי קרואים אנו לעצום עינינו? כאן מבחנם של כלי המעשה- ידיים. אמונה חזקה משמעה שציור שבנפש צריך לגבור על מציאות נראית. ויש וצריך אף להילחם, לפעול לביעור הרע והשלילה ולהתמים התמונה שתהיה זו שבמציאות שוה לזו שבנפש. כשהאמונה מגעת עד הידיים, כי אז ניתן לצפות לבוא השמש- אור החכמה הגלויה נראית.
עם עמלק יש להילחם; "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", כדי להשלים הכיסא ולהתמים האמונה.
ד.
אף זה מחבקוק למדנו.
לא בכדי משתמש חבקוק בביטויים הלקוחים ממילונם של לוחמים: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה" (חבקוק ב', א). ואם תמצי לומר, שתי הדרכים "אעמודה " ו"אתיצבה " רמוזות במענה ה' שבא אחריהן. האחת- "אם יתמהמה חכה לו" (שם ב', ג), ציפייה פסיבית במשמע. והשנייה- "וצדיק באמונתו יחיה" (שם ב', ד)- חיים משמעם פעילות דינמית.
*
כשמתבוננים בשורשו ומוצאו של חבקוק, עולים דברים נפלאים.
כך יספר הזוהר הקדוש: "דחיל ר' שמעון ובכה. אמר: 'ה' שמעתי שמעך יראתי' (חבקוק ג). האי קרא חבקוק אמר בשעתא דחמא מיתתיה ואתקיים על ידא דאלישע.
אמאי איקרי חבקוק, בגין דכתיב 'למועד הזה כעת חיה את חובקת בן' (מלכים ב ד), ודא ברא דשונמית הוה, יתרין חבוקין הוו חד דאימיה וחד דאלישע ... " (הקדמת הזוהר דף ז ע"ב). בנה של השונמית.
הבה נתבונן. זו האשה זכתה לבן לאחר שכבר אמרה נואש מלזכות בפרי בטן. "ותהר האשה ותלד בן ... ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים. ויאמר אל אביו ראשי ראשי ... וישאהו ויביאהו אל אמו וישב על ברכיה עד הצהרים וימת" (מלכין שם).
צהריים- עת החמה מאירה ביותר, חשך עולמה של השונמית. בנה יחידה, משוש חייה ותקוות עתידה גווע לעיניה. מה עשתה? השמה קץ לחייה שלה? הפרשה מן החיים? השמה שק במתניה? לא זו ואף לא זו. אלא- אמרה ועשתה. ארגנה ורצה עד איש האלקים. ואתה תמה, וכי טחו עיניה מראות את בנה המת, ומה יש לה עוד לפעול ולעשות. והרי זו המציאות- מרה ומכאיבה, אך היא המציאות הריאלית, האמיתית. אמנם כן, זו המציאות אך לא זה הציור המצויר בנפש! והיא ינה משלימה והיא נלחמת לשינוי, נלחמת לעשות את הבלתי אפשרי, ועולה בידה- "ותשא את בנה ותצא".
חבקוק בעצם היותו מהווה את הסמל לאמונה, הוא חי בכוחה של אמונה. אין פלא איפוא, שהוא הקרוא לבשר לעולם "וצדיק באמונתו יחיה".
*
וכמה עולה יפה ומדוקדק מטבע שטבעו חכמים בתפילת עמידה, שלא מצאו מקום להזכרת אמונה אלא בתחיית המתים. "ונאמן אתה להחיות מתים", "ומקיים אמונתו לישני עפר".
ה.
עד כאן לחשכה של היחיד, מכאן לחשכה של האומה.
החשכה היותר גדולה שירדה על האומה הישראלית- חורבן הבית הראשון והשני, עת "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" (איכה ב'). כמו חיץ נפער בין שמים לארץ, בין ישראל לאביהם שבשמיים.
לכן "סכותה בענן לך מעבור תפלה" (איכה ג', מד); "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי " (שם ח).
בעת לילה אשר כזה מבחנה של אמונה. וזו מתחזקת מדי בוקר- "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (שם כג ). כי-כן, כדרך שהבוקר חוק נתון הוא ולא יעבור ושמש מאירה לאחר לילה, כן חוק הוא שגאולה עתידה להאיר, ועולם מתוקן בוא יבוא. "כי לא יזנח לעולם ה' " (שם לא).
המפתח מצוי בידי האדם. "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' " (שם מ). ומכאן השוועה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (שם ה', כא ).
זו האמונה, זו גם ההבטחה.