איכא אשא לבדי / ר' יעקב מדן
"שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיה וירמיה. משה אמר 'איכה אשא לבדי'. ישעיה אמר: 'איכה היתה לזונה'. ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד'. א"ר לוי, משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם, ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה בדד'" (מדרש איכה).
שלושה נביאים, המייצגים בתפיסותיהם את כל חלקי המקרא. משה בתורה, ישעיה בנביאים וירמיה בכתובים, הביעו את תמיהתם על מצבו וגורלו של עם ישראל באותה לשון "איכה" ומלמדים אותנו חז"ל, שלא מקרה הוא. קשר יש בין שלוש השאלות ותשובה אחת להן.
השאלה הנשאלת מעל פני השטח, הבולטת ביותר, היכולה להתמיה כל אשם- הנמצאת בספרי הכתובים- "איכה ישבה בדד", "איכה יעיב באפו", "איכה יועם זהב". שאלה מזעזעת זו של הפיכת גבירה שהכול משחרים לפתחה לעניה מרודה ונרדפת, יש בכוחה להעסיק כל אדם. ואם במטרונה בודדת כך, בעם שלם על אחת כמה וכמה.
ותשובה של שאלה כאובה זו- בנביאים, ואף היא בשאלה. אך שאלה זו למעמיקים בלבד, למתחקים אחר הסיבות האמיתיות והשרשיות למאורעות הקורים בעולם. התשובה לשאלת "איכה ישבה בדד" היא, שיש לחפש את התשובה לשאלה האמיתית יותר, הקשה יותר, "איכה היתה לזונה". מאותו מצב בו מתאר ישעיה את המטרונה, הדרך למצב אותו מתאר ירמיהו קצרה ופשוטה. את שורש האיכה יש לחפש בשאלת ישעיהו.
והתשובה לשאלת ישעיהו- בשאלה אחרת, קשה הימנה. "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". אם שורש החורבן הפיסי המתואר על ידי ירמיהו הוא החורבן הרוחני המתואר בישעיהו, הרי שורש החורבן הרוחני הזה נמצא מאות שנים קודם לכן, בחוסר יכולת למצוא שפה משותפת בין משה רבנו ע"ה לבני ישראל, עוד למרגלות הר סיני, שם נקבעה פרשת שרי האלפים והמאות, עוד בראשית התהוותו של עם ישראל וגיבושו כעם ה'. חוסר היכולת למצוא דרך בה תתיישב הנהגתו של איש האלקים, הנהגה שכל-כולה קודש, עם דרכם של שישים ריבוא בני בשר ודם פשוטים, שדרכי הקודש והחול משמשים אצלם זו בצד זו. חוסר ידיעת סוד החיבור המושלם בין האלוקי לגשמי, הוא שורש השורש של שאלות ה"איכה" שבעולם.
מכל מקום ראו חז"ל בעינם החדה את הקשר בין הגלות לניצוץ הראשון של ייאושו של משה מיכולתו להנהיג את עם ישראל בכוחו שלו, לרומם את העם להנהגתו שלו, קשר המוצא את ביטויו החריף עם יציאתם מהר סיני בדרכם לארץ ישראל, בשרשרת הידרדרות המאורעות המופיעה בסוף פרשת בהעלותך ובפרשת שלח. "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" בני ישראל מסרבים לאכול את המן- לחם השמיים. "'ואשלח לפניך את משה ומרים' בזכות משה אכלתם את המן" וכו ' (תנחומא במדבר ב'). "בז' באדר מת משה ופסק המן מלירד" (קידושין לח:). יש בו בסירוב זה לאכול מן סירוב להימשך אחר מדרגתו של משה רבנו. והעימות בין שתי הדרגות ממשיך להחריף, עד לקריאתו של משה בעקבות כך- לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה.
ה'קֶצר ' בין משה לעם ממשיך להחריף עם הניצוץ הראשון של הערעור על הנהגת משה מצד מרים ואהרן- "הרק אך במשה דבר ה'". ומכאן סלולה דרך החתחתים לרצון ישראל לבדוק את ארץ ישראל בעצמם ולא להאמין לדברי משה עליה (עיין רש"י בפרשת דברים), ומכאן לגלות בני ישראל מ' שנה במדבר- שורש הגלויות, כפי שמתבטאים חז"ל על ה"תשעה באב" הראשון- "אתם עשיתם אותה בכייה לשעה אחת, ואני אעשה אותה בכייה לדורות".
אלא, שקוץ זה גם אליה יש בו. אם בפרשת דברים מופיע רעיון מינוי השופטים כדיעבד גמור, כמסקנה מ"איכה", הרי באה פרשת יתרו ומלמדתנו שלפחות אדם אחד ראה רעיון זה כרעיון טהור וטוב, שמקומו בקודש פנימה. וכך מבאר בעל ה'כלי יקר' את סיום דברי יתרו "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". - על פי דברי רש"י בדברים - "כדאי הוא מינוי דיינים כשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם". ואף חז"ל שיבחו את יתרו על עצת מינוי השופטים- "ולמה נקרא שמו יתרו, על שום שייתר פרשה בתורה" (שמות רבה). וודאי שלא שיבחוהו בכדי על תוספת "איכה" לעם ישראל. עם כל הצער על אי הימשכות אחר מדרגתו של משה, יש במינוי שופטים מן העם, הנחת הגרעין הראשון לייסודה של הסנהדרין מחכמי ישראל, והיא היא הנחת אבן הפינה לצמיחתה של תורה שבעל-פה. חכמי הסנהדרין קובעים ומחליטים איך ומה לדרוש מפסוקי התורה והקב"ה מסכים עימם.
ושוב, וביתר בהירות, בפרשת בהעלותך- החורבן הנובע מ"לא אוכל אנכי לבדי", מוליד את בנייתה המושלם של הסנהדרין- "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". יסוד האיתערותא דלתתא. על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דרשו חז"ל: "בתחילה- בתורת ה' חפצו, ולבסוף- ובתורתו יהגה" אורייתא- דיליה היא. התורה הופכת לתורת האדם. הבארות העמוקים שבנפשו- מי תורה מפכים בהם. השגותיו והבנתו הופכים להיות גופי תורה, ומצוותיו ורצונו של הקב"ה מתייחסים לאותה הבנה של אותו בשר ודם. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו- והיכן ציוונו- מ'לא תסורו'" (שבת כג ). "ואשכחיה ר' אביתר ואליהו. אמר ליה, מאי קעביד קוב"ה ומאי קאמר ? אמר ליה- אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר..." וזכה יתרו למה שלא זכו גדולים וטובים, לייתר בתורה את אותה הפרשה, פרשת גילוי בארות הקדושה, לא אלו שמקורן גבוה גבוה, בשמי השמיים, אלא דווקא אלו שמקורן עמוק מתחת לעמוק, בנבכי הנפש. תורת האדם. שהרי ללא ספק ידע משה וידע גם כל איש מישראל "סוד" זה, שכל מדינה מתוקנת לפי רמות שיפוט נמוכות רבות, ומעטות גבוהות מעליהן. אולם הבין משה והבין גם כל איש מישראל, שלא שאלת ההלכה והדין המעשיים נמצאות במרכז עמידתם בתור אליו מבוקר עד ערב, אלא "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים". הרצון לשמוע את דבר ה' חי ורענן מן המקור. לראות את מי הקודש בנביעתם, ולא לאחר שהיו נחל הזורם ומתרחק ממקורו. ולכך לא די בשרי מאות ואף לא בשרי אלפים. ולכך לא הציע איש את ההצעה עד שבא יתרו.
היה זה דווקא יתרו האיש שהיה לו אומץ לקום ולהכריז, שאם אין שלמות ביכולת של עם ישראל לינוק מתורתו של מרע"ה, תורת שמים, הרי שיש לחפש וניתן למצוא בארות תורה במעמקי הנפש. ניתן לחדש תורה ולמצוא את דבר ה' בזוהרו ובטהרתו בתהומות נפשם של אנשי חיל ואמת מקרב עם ישראל. היה זה דווקא יתרו, שהרי אם יש בסיס כלשהו לאיתערותא דלתתא ולכניסה אל הקודש ללא השפעה ישירה משמים, הרי זה אצל יתרו. אדם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה עד שבא לאמונת בורא עולם, אדם שאצלו החלה העבודה משאול תחתיות. בלא מדריך, בלא מכוון, בלא סגולה, ומתוך חיפוש עמוק בנבכי עצמיותו שלו- הגיע להר סיני. אם ר' אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים והלל מחייב את העניים, הרי יתרו מחייב כל אדם הנמצא בחשיכה ובלא דרך. מעשהו של יתרו שולל תירוץ כלשהו מכל אדם בכל מצב.
ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיהו, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה. ומכאן שיבוצה של פרשה זו בפרקים הדנים כל כולם בצו על ירושת ארץ ישראל וביצועה שהרי אין לך ביטוי לתורה שבעל פה כירושת ארץ ישראל. "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ". ארץ ישראל אינה ארץ של מן משמים אלא של בארות המחפרים בעומק האדמה. ארצם של אברהם יצחק ויעקב ששמו ה' לא נודע להם אך מכליותיהם גילו אותו. ארצם של האבות שקיימו את כל המצוות כולן מקרבם, למרות שעל הר סיני לא עמדו ותורה משמים לא קיבלו. וכך כותב על ארץ ישראל הרב קוק זצ"ל באורות התורה (א,ג): "וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל בניה יושבים עליה … אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה" וכו '.
ועדיין נכנסת כל פרשת מינוי השופטים תחת הכותרת "איכה". כי אם כוונת יתרו טובה וטהורה הייתה, לא כן כוונת בני ישראל. "ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות" (א,יד). ובספר- "חלטתם הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב- משה רבנו ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך". רצונם של בני ישראל לא היה רק צמיחתה של תורה שבעל פה אלא גם הינתקות מדרכו הגבוהה, המחייבת והקשה של משה- מדרגת התורה שבכתב. וניתוק זה- הוא שורש ה"איכה" ושורש הגלות. וכך ממשיך הרב קוק זצ"ל: "בגלות נפרדו התאומים. נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית" (שם).
ואם בתחילתו של מעמד הר סיני כך, בסיומו על אחת כמה וכמה. כמה שונה הגדרת נסיעתם מחורב לארץ ישראל בפיו של משה מהגדרת נסיעה זו על ידי התורה באספקלריית ראיית בני ישראל אותה. וכך נאמר בפרשת בהעלותך. "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדייני חותן משה (ומיהו הראשון הזכאי לשמוע על מעברם לארץ ישראל למדרגת תורה שבעל פה אם לא יתרו שמסר נפשו על מדרגה זו. וממי יבקש משה להיות להם לעיניים אם לא מיתרו!) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם". נסיעתם- אל הארץ, אל התורה שבעל פה על המשתמע ממנה לאחר שבמשך שנה שהו בהר סיני וספגו אל קרבם את מדרגת תורה שבכתב. לא כן בראייתם של בני ישראל. "ויסעו מהר ה'". מטרת הנסיעה, טרם שמגיעים לארץ, הינתקות ובריחה מאותה מדרגה של סיני, של מרע"ה, מן התורה שבכתב. רואים את מדרגת ארץ ישראל לא כנדבך נוסף על מדרגת קבלת התורה לה זכו, אלא כסותרת אותה. ויש צורך לנסוע מ"הר ה'" כדי להגיע לארץ ישראל. ובלשון חז"ל: "כתינוק הבורח מבית הספר".
ומכאן למתאוננים, למאיסה במן. שלא כמשה רבם לא ביקשו לאכול מפירות הארץ (עיין דברים רבה ריש ואתחנן) אלא שקצה נפשם בלחם שמים. ומכאן לתלונת מרים ואהרן ולבכייה שנייה שהפכה לבכיית דורות. ארץ ישראל כמנותקת אף ניתור כלשהו מסיני, ממשה ומן התורה- סופה חורבן וסוף היושבים עליה- היפרדות התאומים וגלות. לא בכדי נשא משה לאשה דווקא את צפורה, בתו של כהן מדין. כאן היתה תקוות החיבור בין משה, איש התורה בכתב, ליתרו, איש התורה שבעל פה. (וכשמת משה נקר מול ובניגוד גמור למקום מותה של מדיינית אחרת- כזבי בת צור, בית פעור.)
ומשהעמיק הפירוד בפרשת בהעלותך, בא הדבר לביטויו החריף בפרישתו של משה מבת יתרו (עיין רש"י ד"ה על אודות האשה הכושית אשר לקח). נפרדו התאומים, עלתה תורה שבכתב למרום קדשה וירדה תורה שבעל פה לעומק התחתית. ולמרים ואהרן חרה על כך, כי לא ירדו עדיין לעומק המשבר. ומה סמלי הוא, שדווקא בשעה זו שבה פירש משה והגביה עצמו למעלה והותיר את כנסת ישראל למטה, מבהירה לנו התורה שהאיש משה עניו מאוד. אין הניתוק מחמת אי יכולתו של משה להנמיך את עצמו, אלא מחמת מצבם של יוצרי הניתוק, של הנוסעים מהר ה', של אלו שנפשם קצה באכילת המן. ומפירוד זה עוברים אנו ישר לפרשת שלח על כל מוראותיה, לתשעה באב הראשון.
תהום זו, שבין משה לבני ישראל לא נפערה ביום אחד. ארבעים הימים, בהם שהו בני ישראל בלא משה, הם שדרדרו את עם ישראל ממעלת "נעשה ונשמע" ב-ו' סיון לתהום ה"אלה אלהיך ישראל" שבי"ז בתמוז. וארבעים הימים בהם הלכו המרגלים שלא בצד משה רבם, הם שהובילום ממעלת "ראשי בני ישראל המה" בכ"ט בסיון בשנה השנייה, לתהום שב"ויוציאו את דיבת הארץ" שבערב ט' באב שבאותה שנה. שלא מתוך חיבור למשה ותורתו- לא יכלה ארץ ישראל להיקנות קניין שלם.
אלא שאותו שטר קשה, אותו הציגו לעינינו חז"ל מכוח הפסוק "איכה אשא לבדי"- שוברו בצדו. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", וכבר תמהו חכמים במדרש- בתחילה אתה אומר "לא איש דברים אנכי" (שמות ג) ועכשיו- "אלה הדברים אשר דיבר משה"?
אין לך דבר שמציין את זיקתו אל האדם לזולתו כפיו. הדיבור הוא אמצעי התקשורת בין האדם לזולתו. ומשה מטבעו- איש כבד פה. המייצג אתו כלפי העם הוא אהרן, המשמש לו לפה, הוא אהרן- איש הזיקה לזולת האוהב את הבריות ומקרבן לתורה. עד כמה קשה לאיש האלקים לקשר עצמו לבני בשר ודם פשוטים. ועד כמה חורבן וצער נגרמו מכך לעם ישראל ולדורותיו, רואים אנו מכל השתלשלות המאורעות במדבר. לא נכשל משה אלא כשעבר על מצוותו של הקב"ה "ודברתם אל הסלע" (עיין רש"י פרשת חוקת).
וכאן, בפרשתנו - עד שלא שקעה שמשו של משה וכבר מנצנצת היא ועולה מחדש. "אלה הדברים אשר דיבר משה". החוטים הראשונים שיארגו מחדש את משה עם בני ישראל למקשה אחת, כאן מתחילים הם להיטוות. החבלים הראשונים שיקשרו מחדש את תורת משה- התורה שבכתב- עם תורת הדיבור- התורה שבעל פה, כאן הם מתחילים להישזר. וכל זה מצדו של משה. ומצד בני ישראל- "אמר לו הקב"ה למשה- הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן" (מדרש רבה שם). לאחר ארבעים שנה מתחילים בני ישראל לעמוד על דברי רבם וחוזרים אליו.
וכך לשונו של הרב קוק זצ"ל ב"אורות התורה" שם: "...אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שורשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש". ובהמשך- "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".