בישול בשבת במקור חום בלתי קונבנציונלי / הרב ישראל רוזן
כידוע, הבישול בשבת אסור באש ובתולדותיה, ורבנן גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור (שבת לט.), וכך הלכה (שו"ע סי' שי"ח ס,ג), ודלא כר' יוסי במתניתין (לח:) דלא גזר. מאידך, בישול בחמה עצמה מותר (שם בגמרא ובשו"ע ) "דחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא" (רש"י). הגמרא עוסקת איפוא בבישול בשני מקורות: באש ובחמה וכן בתולדותיהן בלבד. מה יהא הדין כשר הבישול הוא במקור חום אחר, לא אש ולא חמה. דוגמאות רבות לדבר, ומהן מודרניות למדי:
א. חיכוך - חום הנוצר מהתחככות מתכת או אבן וכד', האם מותר לבשל בו?
ב. ריאקציה כימית - חום הנפלט בתרכובות כמיות.
ג. סיד כבוי - שגם בו אצור "חום כימי" (ראה להלן).
ד. גרעיני - חום המופק בתהליכים גרעיניים.
ה. גיאומטרי - מקורות חום במעבה האדמה (מעיינות חמים?)
ו. קרינה - ניתן "לייצר" חום באמצעות קרינה (וכן לייזר?)
ז. התנגדות חשמלית - זרימה חשמלית מלווה בדרך כלל בשחרור אנרגיה בדרך של חום. ככל שהתנגדות המוליך גדולה יותר- החום גדול יותר. מקובל, שיש כאן תהליך פיסיקלי של חיכוך האלקטרונים.
ח. שינוי מצב צבירה - שינוי מנוזל לגז ולהפך, מלווה בפליטת חום או בבליעתו. תהליך זה קיים בכל מקרר חשמלי.
מתקנים מעשיים
ביחס לשלושת הדוגמאות האחרונות נוכל לציין מספר מכשירים מוכרים ונפוצים המחממים באמצעות מקורות חום אלו.
1. תנור "גלי מיקרו" או "אינפרה-אדום" מבשל בדרך של קרינה. באלמנט החשמלי אין תיל לוהט כמו בתנור חשמלי רגיל, ואין איפוא "גחלת של מתכת" היכולה להיחשב אש. מקור החום איננו חם והבישול איננו בדרך המקובלת של העברת חום מגוף לגוף.
2. מכשיר אדם רפואי המוכר לכל ("אדים חמים"); בנוי ממיכל מים אשר לתוכו מוכנס הראש ובו שתי אלקטרודות (מוטות מתכת) שביניהם קיים המתח של רשת החשמל, 220 וולט. המים עצמם יוצרים את המעגל והזרם החשמלי עובר דרכם. בשל ההתנגדות החשמלית מופק חום מסוים המאדה את המים המצויים בשכבה הקרובה לאלקטרודות, טיפין-טיפין. היש כאן בישול? שאלה זו מעשית ביותר משום שבדרך כלל אין קיבולת המים מסםיקה לכל השבת.
3. מדחס קירור לחימום מים . בשנים האחרונות ממש, במסגרת המאבק לחיסכון באנרגיה, מנצלים חום הבוקע ממקרר, הנוצר כתוצאה משינויי מצב הצבירה של הגז במדחס, ומחממים באמצעותו מים. המים מתחממים באויר הסמוך לאחורי המקרר, והם מסוחררים כל הזמן ונאגרים במיכל לשימוש בעת הצורך. מתקנים כאלו מצויים כיום ברפתות. (בעיית שבת תהיה רק אם נוכל לחמם לפחות לדרגת יד סולדת. כיום בקושי עוברים רמה זו.)
לא באתי כאן לפסוק הלכה, ואף לא להציע את השמועה למלוא היקפה ועומקה, ואף לא באתי לדון בסוגיות ובסברות אלא להעיר ולציין איזכורים בודדים שדנו בנושאים דומים. אף זאת כלאחר יד, ולא חטטתי לקוטי בתר לקוטי.
לכאורה, מוקד הדיון צריך להיות האם יש לדמות כל הנ"ל ל"תולדות חמה" ולאסור מדרבנן, או שמא נאמר שסוף סוף אינם תולדות השמש ואין לנו מקום לאסרם אלא דינם יהא "כחמה עצמה", שהיא מקור חום עצמי, וכך גם מקורות חום "בלתי קונבנציונליים " אלו.
אבק דרכים
במשנה בשבת (לח:) שנינו: "ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים". ומצינו לתפארת ישראל שחידש פירוש: "בחול- שנתחמם בחמה, ובאבק דרכים- שנתחמם על ידי אופני העגלות". אמנם תמיהני מנא ליה לפרש הכי, מכל מקום לפי דרכנו למדנו, שחום הנוצר מחיכוך דינו כתולדות חמה.
ברם, אי מהא לא איריא. שכן אמרו שם בגמרא ש"לא יטמיננה בחול" אפילו לרבי יוסי דלא גזר בתולדות חמה, "שמא יטמין ברמץ" או "שמא יזיז עפר ממקומו", ואם כן הלין טעמי שייכי גם באבק דרכים מחיכוך העגלות. יש איפוא להעיר על בעל שביתת השבת, שבמלאכת מבשל אות י"ז כתב כי חום הנולד על ידי חיכוך עצים או מתכת זה בזה דינו כתולדות חמה, ובס"ק מ"ה ציין: "כן ראיתי למפרש אחד, כמדומה לחד מקמאי (?) דמה שכתב ולא יטמיננה באבק דרכים היינו שהוחם על ידי חיכוך העגלות", ולא דק, לענ"ד, דמהא ליכא למשמע מינה.
סיד כיבוי
הערה הקשורה לענייננו מצויה במאירי על אתר, וז"ל: "הסיד- אם הוא רותח הרי הוא תולדות האור ואסור לגלגל בו ביצה בשבת … וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכוח האור. אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו הסיד- אם הוא רותח הרי הוא תולדות האור ואסור לגלגל בו ביצה בשבת … וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכוח האור. אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילים. ואינו כלום, שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכוח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי". פירוש: שפיכת מים על סיד כבוי גורמת לרתיחתם, ולמאירי- עדיין כוח האש טמון בסיד, והרי זה בישול בתולדות האור. וה"יש מקילים" סבירא להו שכח האש בטל, ולענ"ד משמע דמקילים לכתחילה, כחמה עצמה. הוי אומר: חום המתהווה מריאקציה כימית אין לאסרו כתולדות חמה, אלא דינו כחמה עצמה, כמקור חום ולא כתולדה, ושרי וצ"ע.
והא דאיתא בפסחים (עה.) ובחולין (ח.) לעניין שחין ומכוה דנגעים "איזהו מכוה ? נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח ובכל דבר הבא מחמת האור", כבר פירש בשו"ת "אבן יקרה" סי' י"ב דמיירי שהרתיח הסיד על האש, ולא מיירי בחום הנוצר משפיכת מים על סיד כבוי דבהכא אינו אלא תולדות חמה ופטור (מובא בשביתת השבת, מבשל ס"ק מ"ד). ואמאי לא שרינן לכתחילה? וראיה ד"תולדות חמה" כולל כל מקורות החום לסוגיהן פרט לחמה עצמה.
וביסודי ישורון ראיתי שהביא שו"ת לב חיים (ח"ג סי' ע"ד) שהמטיל מים לסיד חייב מדאורייתא. ופירש בטעמו "שכל דבר שהוא קר בטבעו וממקורו ורק ירתיח בהינתן עליו דבר אחר, חשוב תולדות האור וממילא חייב משום מבשל". ולענ"ד סברא זו כמו זר נחשבה.
חמי טבריה
יש לעיין בנידון דידן מנקודת מבט של "חמי טבריה". בגמרא שם (לט.) הקשו רבנן לר ' יוסי: "והא מעשה דאנשי טבריה דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן? אמר להו : ההוא תולדות האור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם ". ואמנם בהמשך הסוגיא משמע שסילון דאנשי טבריה נדון מצד הטמנה, ולא בישול, אך בדף מ: שנינו: "אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריה בשבת פטור", וכ"ה ברמב"ם פ"ט ה"ג, והושמט בשו"ע.
נפלאו ממני דברי ר' יוסי דחשיבי תולדות האור "דחלפי אפיתחא דגיהנם ", שהרי זהו מקור חום שלא מעלמא הדין. אך גם לרבנן צ"ע, דמאי תולדות חמה נינהו ? כיום משייכים את המעינות החמים הטבעיים לחום גיאוטרמי הקושר בלבת כדור הארץ. לכאורה נשמע מהכא דיש לאסור כהאי גוונא מדרבנן כדין תולדות חמה, ולא לראות בהם "מקור" כחמה עצמה.
אמנם יש מקום לפרש, שחמי טבריה אכן יונקים חומם מהחמה ממש "אם כל חום", וכל חום כדור הארץ מושפע מהשמש. ברם המעיין ברמב"ם יבחין, שהציב דין חמי טבריה ודין תולדות חמה כשתי בבות שונות, ותרווייהו לאיסורא מדרבנן, וז"ל (פ"ט ה"ג ): "המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהם חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיו"ב פטור", ודוק. בין כך ובין כך חמי טבריה אסורים מדרבנן ולכאורה פשטנו בעייתנו היסודית.
עוד מצאתי באור שמח שבת פ"ט ה"ב שחידש, שאין חייב בשבת על כוח כוחו, ולפיכך מבשל חייב רק על אש ותולדותיה ולא על "תולדה דתולדה ", "שלפי רוחק ייחוסה אצל האש נפקע ממנה שם אש, והוי חומה כחום טבעי שאינו מסיבת האש כמו חמי טבריה". ולהלן שם הסביר דין כלי ני שאינו מבשל דהו "תולדה דתולדה ". ולענ"ד צ"ע בדקדוק הדברים שהרי ב"חמי טבריה" פטור אבל אסור, ובכלי שני שרי לכתחילה. והאור שמח משתמש במושג "חום טבעי שאינו מסיבת האש"- משמע שבכל גווני פטור אבל אסור, ורק בחמה עצמה שריא ?
חום מזרם חשמלי
הרב גורן שליט"א פרסם מאמר בסיני תש"ט בדבר "הדלקת חשמל בשבת", ובו נטה לומר שגחלת של מתכת כבחשמל איננה אש ואין בה אלא הבערה דרבנן. בחלקו השני של המאמר (שבט-אדר תש"ט) מעיר, דלפי זה "יש לדון באריכות אם המבשל בשבת על תנור חשמלי חייב על זה מדאורייתא משום מבשל או רק מדרבנן אסור, מאחר שאין זה אפילו תולדת האש, מאחר שלא הועבר חומו לתוכו מאש אחר אלא מכוח עצמת התנגדותו של החוט לזרם חשמלי, על כל פנים מדרבנן ודאי אסור כל זה". הוי אומר: חום מהתנגדות חשמלית אסור מדרבנן.
הגרש"ז אויערבך שליט"א במאמרו "הדלקה וכיבוי אור החשמל בשבת" (קובץ מאמרים בענייני חשמל בשבת, ירושלים תשל"ח, ע' 85) דן בדעת הראב"ד (שבת פי"ב ה"א) שאין במחמם מתכת משום מבעיר, ואם כן בליבון תיל חשמלי "נמצא שגם האופה ומבשל בחשמל יהא פטור, שהרי פשוט הוא שזרם איננו אש- נמצא שהוא דומה לחימום מתכת בקרני השמש על ידי זכוכית מגדלת דחשוב רק תולדות חמה ופטור, והוא הדין נמי כשנתחממו החוטים מזרם של חשמל … וגם ידוע דיש סוברים דבכהאי גוונא שניכר לכל אדם שהוא תולדות חמה וליכא כלל למיטעי שיבואו לאחלופי בתולדות האור מותר לבשל גם לכתחילה אפילו מדרבנן. וכמו כן יש לדון לעניין בישול בשר בחלב בחשמל שיהא פטור, וכן לעניין חיוב חלה ואפיית מצה והגעלה וכד' מהדברים שצריכים דווקא אש ותולדותיה". אמנם להלן שם מצדד דגם הראב"ד יודה שיש בחשמל הבערה דאורייתא וממילא הרי זה בישול באור ממש, אך לפי דרכנו שמענו שמקור חום מעין זה יש לאסרו מדרבנן, ואי לא אתו לאחלופי - שרינן אפילו לכתחילה. ועיין שם בהערה 3 שמספר, כי דן לפני החזון איש בבישול חשמלי על ידי אלקטרודות (כעין מכשיר אדים רפואי) דהוי כמבשל רק בתולדות חמה והשיבו החזון איש "שהמבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הוי ליה כעין עיבור של אש, וכמו שחייבים על תולדה כך גם על "עיבור" הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש". ותמה עליו מאוד הגרשז"א שהמציא מושג חדש וסיים, לדעתו "הזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש, לא בתחילה ולא בסוף".
חילוק בין "מקור" ל"תולדה"
לאחר כל ההערות שצוינו לעיל, עלה בדעתי לחלק מבחינת הסברא בקשר לחימום ה"בלתי קונבנציונלי " הנדון, בין אלו שהם "מקורות" חום, דהיינו בישול בחום בעת הפקתו, לבין בישול ב"תולדה", דהיינו בחום שנאגר במשהו ומנצלים אותו לחימום. מילתא דמסתברא היא שכאשר גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור- כל "תולדות" במשמע, דזיל בתר טעמא. אם כנים אנו, הרי שגלגול ביצה בחום שנאצר באבק דרכים כתוצאה מחיכוך הינו "תולדה" ולא "מקור". כיוצא בזה מים שהוחמו על ידי פליטת חום של מדחס מקרר; אם נכניס מים למיכל המחומם הריהם מתבשלים במים החמים מכבר, שהם "תולדת" חום הנוצר משינוי מצב הצבירה, ואין החימום של המים החדשים נעשה על ידי ה"מקור". שמא יש לומר דהוא הדין בחמי טבריה שאינם "מקור" חום אלא תולדת מקור גיאוטרמי או שמימי אחר, והמבשל בתולדה נאסר אטו תולדות האור.
מאידך, המבשל בקרינה (תנור גללי מיקרו וכד')- החימום הוא במקור, בעת הפקת החום, כעין "חמה עצמה". כיוצא בזה, במכשיר אדים ובזרם חשמלי המחמם מים- עצם זרימת זרימת האלקטרונים היא ה"מקור" להפקת חום כתוצאה מהתנגדות המים, וחימום המים הוא על ידי מקור החום ולא תולדתו.
בריאקציה כימית ייתכנו שתי האפשרויות; חום הנפלט בעצם התהליך יכול אולי להיחשב כמקור, אך לאחר שנוצרה תרכובת חמה- היוצק לתוכה מים מבשלם ב"תולדה". הוא הדין בסיד כבוי; אם הוא חם מכבר כתוצאה מתהליך כימי כלשהו- המים מתחממים בתולדה (ואם הסיד חם מאש, פשוט דחשיב תולדות האור), אך אם הסיד צונן, ויציקת המים מעוררת היווצרות חום ושחרור אנרגיה- שמא יש כאן "מקור" חום ולא אתי למיחלף באור ותולדותיה.
לפי הגדרה זו, ובעקבות הערת האור שמח שכלי שני נחשב כתולדה דתולדה, היינו צריכים לאסור חימום בכלי שני מדרבנן כ"תולדה", והרי קיימא לן דשרי. אך כבר הערנו, שהדימוי בין חמי טבריה דאסירי, לכלי שני דשרי אינו עולה יפה, ודומה שאין לשייך כלל את דין כלי שני לעניין תולדות האור.
*
כל הנאמר לעיל כוחו יפה אך ורק אם נתייחס לקביעת הגמרא וההלכה בצורה פורמלית יבשה: אור ותולדותיה דאורייתא, תולדות חמה דרבנן, וחמה עצמה שריא. דנו איפוא מה נעשה במקורות אחרים ותולדותיהם. כל הדיון ייעקר לחלוטין אם ניזיל בתר טעמא, אמאי בחמה שרי- "דאין דרך בישולו בכך" (רש"י לט.), ויש מקום לומר שבכל מתקן חימום מודרני שדרך לחמם בו ייאסר החימום בו, ואולי אפילו מדאורייתא, שהרי רגילים לבשל בו.
הגר"מ פיינשטיין שליט"א דן בעניין תנור גלי-מיקרו ("מייקרו-ווייו אווען ") באגרות משה או"ח ח"ג נ"ב, ומוקד הדיון שלו הוא בדיוק בנקודה זו, ומעלה שם כאפשרות שכל מתקן בישול שדרך לבשל בו יהיה "תולדת מבשל" כמו בכל מלאכות שבת. ורק בחמה ובתולדותיה שאין הדרך כל כך לבשל בהם- אינו חייב מן התורה. ובתולדות האור- אף אם אין כל כך דרך לבשל בהן- מכל מקום כוח האור עדיין בהן ומיקרי בישול באש עצמה. עי"ש שמצדד בהגדרה זו, אם כי בהתחלה מפרש אחרת, דתליא במאי דהוה במשכן.
הצעה זו הינה מרחיקת לכת ומסקנתה שאלמלי יהיה שכיח לבשל בחמה עצמה או בחמי טבריה- יהיה חייב מדאורייתא. ומצאתי שהעיר הרב בנימין זילבר שליט"א בספרו אז נדברו ח"א סי' לד, ויצא כנגד מי שטען שתליא בדרך הבישול ודוד שמש בימינו נחשב מתקן חימום מקובל ויתחייב מהתורה, וכתב עליו "דאינו נכון, דאם באמת יתחדשו מכשירים כאלו שיבשלו על השמש כמו שמבשלים היום על גז היה באמת לפי האמור (דעת השואל) חייבים על בישול השמש, אבל זה אינו, כאמור".
דברי הגר"מ פיינשטיין הובאו בשמירת שבת כהלכתה מהדורא בתרא (פ"א הערה קכז ), בעניין דוד שמש, ומובא שם בשם הגרש"ז אויערבך לסתור הדברים "שהרי בגדים רגילין ודאי לתלות כנגד השמש ללבנם, ואפילו הכי כתב המג"א ש"א סקנ"ז דטעמא דפטור הוא משום דליבון דומה לבישול, ומוכח מזה דסובר שאפילו אם רגילין בכך גם כן פטור". כוונתו, דלכאורה היה מקום לחייב מן התורה על ייבוש בגדים בחמה בשל בישול המים המתאדים. ש"מ, דלא תליא בדרך הבישול אלא בהגדרת "אור", "חמה" ותולדותיהן.
סיכום
א. לדעה שהגר"מ פיינשטיין הביאה הכל תלוי בדרך הבישול, וחייב מן התורה במתקן חימום מקובל.
ב. לדעה המקובלת יותר יש להתייחס לבישולים אלו רק כאיסור דרבנן.
ג. לענ"ד, שמא יש מקום להבחין בין חימום ב"תולדת" מקור חום בלתי קונבנציונלי ובין חימום ב"מקור" החום עצמו, דצ"ע מניין לאסרו אפילו מדרבנן.
להלכה, כמובן קשה להתיר לכתחילה.