בלכתך בדרך / יצחק קוגלר

א.

להלן שתי מחלוקות בדין קוצר בשבת בין הרמב"ם לתוספות. כדי להקל על ההבנה נזכיר, שעציץ נקוב שמונח על גבי קרקע נחשב ליונק ממנה, וכמו כן יש לו דין מחובר לקרקע.

תוספות

1. בחולין דף קכ"ז ע"ב מבואר שתאנים שצמקו בעודן על העץ- התולש מהן בשבת חייב. ונוקט שם תוספות, שדוקא אם צמקו חייב אבל אם יבשו אינו חייב- כיון שכבר אינן יונקות מן הארץ.

2. בשבת דף פ"א ע"ב מבואר שאם אדם מרים פרפיסא (רש"י- עציץ נקוב) מהקרקע, ומניחו על גבי יתדות חייב. וברש"י- כיוון שכבר אינו נהנה מריח הקרקע. ובתוספות שם כתבו, שהאיסור רק מדרבנן, ומבאר בהגהות אשר"י שאין חיוב מדאורייתא. כיון שעל ביתידות נתמעטה היניקה אך לא נפסקה לגמרי.

רמב"ם

1. בהלכות שבת פ"ח ה"ד פוסק שהתולש מתאנים שיבשו על העץ חייב.

2. פוסק (שם) שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים (כך מפרש את "פרפיסא "), שהגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש.

כיצד ניתן להסביר את המחלוקות דלעיל, על ידי הצעת הגדרה שונה למלאכת "קוצר" לפי כל שיטה.

ב.

האור זרוע טוען, שאם נטל גבשושית מעל הקרקע והחזירה מיד- אינו חייב, אבל לקח צמח והחזירו מיד- חייב. הוא מסביר, שצמח חשיב מחובר גמור לקרקע ואם תולשו חייב מיד ולא יועיל שיחברנו שוב לקרקע, אבל גבשושית אינה מחוברת ממש לקרקע, ולכן אין בה תלישה גמורה. אבל אם יקבענה בחוץ יתחייב- שאז מיעט יניקתו.

כיצד ניתן להסביר את דיני האור זרוע בעזרת ההגדרות של סעיף א'?

תשובות ל"בלכתך בדרך"

א.

לפי תוספות ההגדה היא- הפסקת יניקה. לפי הרמב"ם- הפסקת חיבור הצמח הקרקע.

ב.

האור זרוע סובר שישנם שני סוגי קוצר, שכל אחד מחייב. יש הפסקת חיבור לקרקע שמחייבת (גם אם עדיין לא הושפע הצמח מהפסקת היניקה) ולכן בצמח חייב מיד, וגם במקום אין לחייב מצד הפסקת החיבור (שאינו חיבור גמור), ניתן לחייב על הפסקת היניקה (כשקבעו בחוץ), וזה הדין בגבשושית.