עבודה לפני התפילה או תפילה במניין[1] / הרב יהודה עמיטל
בהיותנו בשרות הפעיל עמדנו בפני הבעיה האם להתפלל מיד בהשכמה, ואזי לשאר הדתיים שבגדוד לא יהיה מניין, או לאחר את זמן התפילה על מנת שיוכלו כולם להתפלל בציבור, למרות שעקב כך ניאלץ לעשות עבודות שונות לפני התפילה - כהכנת מסדר הבוקר וכד'. מה היה עלינו לעשות?
באורח חיים סי' פ"ט ס"ג כתב המחבר וז"ל:
"אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל שמונה עשרה".
מקור הלכה זו בגמ' ברכות יד. לפי גרסת רש"י:
"אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו"
ובהמשך שם:
"אמר ר' אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".
לפי גרסה זו איסור עשיית חפצים לפני תפילת שחרית הוא איסור מצד עצמו ואינו דומה להא דתנן בשבת ט ע"א:
"לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא ייכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי וכו' "
דשם הטעם שמא יימשך וישכח להתפלל כמבואר שם. ולכן אפילו לדעת המגן אברהם בסי רל"ב, דס"ל דבורסקי לאו דווקא, והוא הדין לכל מלאכה - יש מקום לחלק בין סוגי מלאכות. וכמבואר שם בבאור הלכה בשם המאירי וז"ל:
"קצת מפרשים כתבו שלא נאסר מלאכה בחול בזמן הסמוך למנחה גדולה אלא במלאכות שאין רגילות עשייתן לחצאין כגון תספורת או בורסקי, שמאחר שאתה חושש על הפסד עורות איך יפסיק, ועוד שדרכו ללבוש בגדים צואים באותה שעה עד שישלים וירחץ רגליו, אבל תפירה וכתיבה ושאר דברים שאדם רגיל להסתלק מהן לחצי שיעור, מתחיל, וכשיגיע זמן תפילה - מפסיק."
ע' שם בבאור הלכה דמסיק שבשעת הצורך יש לסמוך להקל. ולעומת זאת, כאן האיסור של עשיית חפצים כולל גם דברים שאינם מוגדרים כמלאכה וגם אין חשש שיימשך אחריהם. כל הנ"ל אמור לשיטת רש"י וסיעתו. אולם הר"ן והרא"ש ועוד ראשונים גורסים אחרת, וז"ל:
"א"ר אידי ב"א אר"י בר אשיאן אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" וא"ר אידי ב"א אר"י בר אשיאן כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".
וע' שם במעדני יום טוב שכבר העיר על כך שגרסת הרי"ף והרא"ש שונה מגרסת רש"י. יוצא אפוא, שלדעת הרי"ף והרא"ש אין לנו מקור לאסור עשיית חפצים פרט למשנה הנ"ל בשבת. ואף על פי שהדברים נאמרו לעניין מנחה, ודאי שאין שחרית עדיפה ממנחה. אמנם, כאמור, האיסור שם מצטמצם למלאכות שיש בהם חשש שיימשך אחריהן. מקור אפשרי אחר הוא הגמ' בדף ה:
"תנא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מיטתי ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום".
ועיין שם ברש"י ותוספות שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל. ממקור זה אין ראיה על איסור עשיית חפצים, אלא על מלאכה בלבד, כלשון רש"י ותוס'. אך גם אם נימא שגם עשיית חפצים בכלל האיסור - יש לדון אם זה אסור מצד הדין או שמא רק מידת חסידות. אמנם באשר לדבר השני שם, "ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום", הדין נפסק להלכה ברמב"ם (הל' בית הבחירה) ובשולחן ערוך (בס' ג' ובס' ר"מ), אבל כבר העיר "ערוך השולחן" דהטור השמיט דין זה דס"ל דאין זה אלא זריזות בעלמא ומסיק שם דאנו תופסים כהטור לדינא. בשיטת הרמב"ם: עיין בפ"ו מהל' תפילה ה"ד וז"ל:
"אסור לו לאדם שיטעם כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפילת שחרית ולא יצא בדרך קודם שיתפלל אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה".
והנה הכסף משנה שם מציין מקורו מהא דדף י"ד, אבל הצל"ח דחה דבריו וכתב דהכ"מ לא דק ולא שם על לב שגי' גמ' זו נדחית לרי"ף, לרמב"ם ולרא"ש, ומזה שהרמב"ם לא הזכיר עשיית חפצים, ע"כ למד זה מהא דאבא בנימין בדף ה' ומסיק שם וז"ל: "ולכן איסור עשיית חפצים אף שהוזכר בטור ובשו"ע בלי חולק, לדעתי שלושה ממורי עולם ועמודי הפוסקים לא הסכימו לזה דלדידהו איכא למימר דדוקא על מלאכה קפיד אבא בנימין שהוא דבר של טרחה ואיכא לאמשוכי אבל שאר חפצים ליכא קפידא, ואף על פי כן לדינא יש להחמיר כפסק השו"ע וכו'" ע"ש. גם ערוך השולחן כתב דגי' הרמב"ם כגי' הרי"ף אך סובר, דהרמב"ם למד איסור מלאכה מקרא ד"אותי השלכת אחר גויך", שמיניה ילפינן איסור טעימה, וגם מלאכה הוי כטעימה. ומוסיף שם דגם בגמ' דף ה' מבואר שתפילה צריכה להיות "סמוך למיטתו", וכתב שם:
"ופשוט הוא דלאו דווקא מלאכה אלא הוא הדין כל מין עסק, דאיזה הפרש יש בין זה לזה".
דעתו שנראה להסביר את הטור והמחבר ולומר דגם הם הלכו בעקבות הרי"ף והרמב"ם, והדבר נראה דחוק. אך ראיתי בבאור הגר"א דמציין על דינו של המחבר, דאסור לו להתעסק בצרכיו, את הגמרא דף ה' ע"ב, וכפירוש רש"י שם. וכנראה שהבין גם הוא כדעת ערוך השולחן בעיקר הדבר, פרט לחידושו הנ"ל שיש בעשיית מלאכה משום "ואותי השלכת אחרי גויך". על פי זה אפשר להבין את לשון "החיי אדם" בכלל ט"ז דכתב, דאסור להתעסק בצרכיו "אם אין השעה נחוצה לכך". ולכאורה תוספת זו, "אם אין השעה נחוצה לכך" אין לה מקור, וכנראה סבירא ליה דמקור דין זה הוא מהא דאבא בנימין ולא מהא דרב אידי בר אבין וכדברי הרי"ף והרא"ש. ולדעתו, הא דאבא בנימין אינו מעיקר הדין, וכדעת הטור לעניין מיטה הנתונה בין צפון לדרום כנ"ל, ועל כן כתב דרק אם אין השעה נחוצה לכך. והנה גם אם נקבל חידושו של הערוך השולחן, שיש בעשיית חפצים משום "ואותי השלכת אחרי גויך", יש מקום להקל אחרי שקיבל עליו עול מלכות שמיים בקריאת שמע, כדעת המשנה ברורה שם בבאור הלכה ד"ה ולא לאכול, דכתב דהנפקא מינה לעניין טעימה בין הטעם של גאוה לבין הטעם של לא תאכלו על הדם הוא, אם קיבל עליו עול מ"ש בק"ש.וע' עוד ברמ"א שהוסיף שם וז"ל:
"ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר"
המקור לזה צוין שם בתרומת הדשן (סי' י"ח). המעיין בתרומת הדשן יראה, דבפירוש אוסר, ושסיים שם בתשובתו, שראה מי שעושין כן ואינו לפי דין הש"ס וע"ש. ועל פי זה כתב ערוך השולחן דאינו מובן מי הם המקילים, ולמה סיים הרמ"א "וטוב להחמיר" דמשמע דהוא חומר בעלמא והרי מעיקר הדין כן הוא, וע"כ לדינא מחמיר דלא כרמ"א. וכמו כן בשולחן ערוך הרב מלאדי כתב על דברי הרמ"א: "ואינו נכון". אולם המעיין בדרכי משה הנדפס בפיורדא ועתה נדפס מחדש, ולא בקיצור הנדפס בתוך ספרי הטור, רואה שלא הסתמך על תרומת הדשן. דאחרי שמביא את תרומת הדשן מסיים:
"ומדברי אורחות חיים שכתבתי לעיל משמע שאין לחוש כל כך".
וכוונתו לאורחות חיים שהביא בסעיף הקודם לעניין איסור הקדמת שלום, שכתב שם וז"ל:
"אבל אם התחיל לברך הברכות כיון שקיבל עליו עול מלכות שמים בברכות אין לחוש כל כך".
למסקנה נראה לענ"ד, דלעניין עשיית חפציו שאין בהם חשש של אתי לאמשוכי ואין בהם טרחה יתרה יש מקום להקל בשעת הצורך אחרי שאמר ברכות השחר, וכל שכן אם גם קרא ק"ש.