סדר כרונולוגי ותוכני בתחילת ספר במדבר / גלעד שטראוס

הקשיים הכרונולוגיים והתוכניים

ברצוני להתמקד בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר, אשר מהווים, לדעתי, חטיבה עצמאית בספר. מפרק י"א ואילך מתוארים האירועים השונים המתחרשים בדרך, מפרק א' ועד פרק י"א מתוארת ההתארגנות של העם לקראת הנסיעה. אתייחס תחילה לזמנים המוזכרים בספר עצמו:

בתחילת הספר נאמר "באחד לחֹדש השני בשנה השנית... שאו את ראש.." (א,א), כלומר הציווי על מניין בני ישראל, שאחריו יבוא הציווי על חלוקתם על פי המחנות השונים, נאמר בא' באייר. התורה מספרת לנו מתי ניתן הצו על ההתארגנות לנסיעה.

הנסיעה עצמה מתחילה לאחר עשרים יום: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן מעל משכן העדֻת. ויסעו בני ישראל למסעיהם..." (י, יא-יב). ובהמשך התיאור שם נזכר, שסדר הנסיעה היה על פי הציווי שבתחיית הספר.

קשיים כרונולוגיים

א. במצות הפסח המוזכרת בתוך הקטע הנ"ל נאמר תאריך מוקדם לראשית ספר במדבר: "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון" (ט,א)

ב. קרבנות הנשיאים. אמנם לא מוזכר תאריך הקרבתם, אך האירוע שבסמוך לו הוקרבו התרחש בא' בניסך:"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (ז,א), ובספר שמות נאמר: "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" (מ,א). (לכל המאוחר התאריך הוא ח' ניסן: "ויהי ביום השמיני" ויקרא ט,א).

ג. טהרת הלויים המוזכרת בקטעי ובסופה נאמר: "ואחרי כן באו הלויים לעבוד את עבודתם באהל מועד..." (ח,כב), ומכיון שקשה לומר שהיה פער של חדש מזמן חנוכת המשכן ועד שהחלו הלויים לעבוד בו, עלינו להקדים גם אירוע זה לתאריך הקרוב יותר לזמן חנוכת המשכן.

קשיים תוכניים

מובאות בספר מספר מצוות, אשר נמצאות ללא כל קשר לנאמר לפניהן ולאחריהן:

1.שילוח המצורעים (ה, א-ד)

2.מתן לכהנים (ה, ה-י)

3.סוטה (ה, יא-לא)

4.נזיר (ו, א-כא)

5.ברכת כהנים (ו, כב-כז).

מצוות אלה משולבות, כאשר קשה למצוא את הקשר המגבש אותן לקבוצה אחת ואת הקשר של קבוצת המצוות לסיפור על מחנה ישראל.

עקרונות לפתרון הקשיים

עקרונית, ניתן לפתור את הקשיים הכרונולוגיים בשתי דרכים:

א. להבחין בין הדברים המוקדמים והמאוחרים, להפריד ביניהם, ולהסביר את הסיבה לכתיבתם יחד. המפרש ההולך בדרך זו, צריך להסביר הן את המקום הכרונולוגי של הקטע והן את הסיבה לשילובו במקום בו הוא נמצא.

ב. להסביר מדוע אין חלקים מוקדמים ומאוחרים, וכיצד הקטעים הכתובים אכן מקיימים את הסדר הכרונולוגי. המפרש ההולך בדרך זו צריך להסביר מדוע מקום המצאו של הקטע הוא מקומו מבחינה כרונולוגית.

את הקשיים התוכניים ניתן גם כן לפתור בשתי דרכים:

א. למצוא עקרון-אב שכל הפרטים הם חלקים שלו, והקשר ביניהם הוא, ביותם בתוך עקרון-אב. פתרון זה מחייב למצוא מכנה משותף אחד לכל הקטעים.

ב. למצוא למצוא קשר פרטי בין כל קטע וקטע, וכך לשזור את הקטעים למעין שרשרת של המשכיות הגיונית או אסוציאטיבית. פתרון זה מחייב למצוא דמיון בין כל קטע לזה שלפניו ולזה שלאחריו, ואין צורך במכנה משותף אחד לכל הקטעים.

פתרונותיהם של המפרשים המסורתיים לבעיות הכרונולוגיות

לגבי הפתרון של הקשיים הכרונולוגיים המפרשים נוקטים גישות שונות, וכללית ניתן להציב את רש"י, רמב"ן וראב"ע בעמדה משותפת, הטוענת (בקוים כלליים), שבנושא זה מעורבים דברים מוקדמים עם מאוחרים. האברבנאל מייצג את העמדה ההפוכה ולדעתו נמצא כל כתוב במקומו הכרונולוגי. (מעניינת מאוד עמדתו של הרמב"ן אשר כרגיל, נוטה לדחות את העקרון של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הרמב"ם מוכן להסתייג מלדחות את העקרון של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הרמב"ן מוכן להסתייג מסוים, כאשר בהקשר המסוים אנו נמצאים בסופו של העניין. במקרה כזה מקבל הרמב"ן את העקרון שיכול המוקדם למופיע אחר המאוחר. אצלנו מדובר במקרה כזה.)

גם הרמב"ן וגם הראב"ע מציינים שהפרשיה בתחילת הספר, העוסקת בסידור המחנות, הקשרה איננו כרונולוגי אלא תוכני. ספר ויקרא דן במקומו ומעמדו של המשכן מבחינות שונות: קרבנות, טומאה וטהרה וכו'. בתחילת ספר במדבר ממשיך הדיון ועוסק במקום "הגיאוגרפי" של המשכן, ולשם כך יש לספר על סידור המחנה (הקדמת המאוחר) ולאחר האספקט של המקום דנים בהעברה של המשכך, ואחר כך ביחסם של הנשיאים למשכן בעת חנוכתו וכו'. הצווי על הפסח מוסבר על ידי המפרשים הנ"ל כהמשך "שיר מבחינה כרונולוגית. לאחר סיפור חנוכת המשכן שהיה בתחילת חודש ניסן מובא צווי על פסח - לקראת י"ד בניסן.

רש"י מסביר את הקדמת המאוחר בנמקו, מדוע לא נפתח ספר במדבר בציווי על קרבן פסח, וטעמו: "משום גנותן של ישראל..."

האברבנאל מציג גישה הפוכה. כל כתוב נמצא במקומו הכרונולוגי המתאים, לכן: ברכת כהנים האמורה פה - איננה פירוט של הברכה עליה סופר בספר ויקרא. הקרבת הנשיאים היתה בתחילת חודש אייר ולא בחנוכת המשכן, ובאותו זמן היתה גם טהרת הלויים. לגבי הציון של הציווי על הפסח - חודש ניסן, מסביר האברבנאל שמוקד הציווי הוא פסח שני - י"ד באייר, אלא שהתורה,על מנת להשלים דבריה, החלה לתאר את פסח ראשון.

פתרונותיהם של המפרשים המסורתיים לבעיות התוכניות

לא מצאתי אף אחד הנוקט בדרך של מציאת עקרון כללי לכל הקשיים התוכניים. כל המפרשים נוקטים בדרך של מציאת קשר בין עניין לזה שלפניו ולזה שאחריו. יש "מוצא תוכן משותף בין שבי קטעים - הראב"ע מסביר את הקשר בין נזיר ובין ברכת כהנים בכך שהללו והללו קדושים.

יש המוצא מלה דומה:"כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל..." (ה,ו) ואחר כך בכתב דין סוטה, שבו נאמר: "כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל..." (ה,יא).- ראב"ע.

ויש המוצא קשר הגיוני-מוסרי:"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" - רש"י.

עקרון משותף לכל הקטעים - פתרון לבעיות הכרונולוגיות והתוכניות

ניתן להצביע על עקרון משותף לכל הקטעים - עקרון אשר יתן הסבר לסידור שלהם וגם יבהיר את הסדר הכרונולוגי של הפרשיות.

על מנת להבחין בעקרון זה, יש להשוות את הפרשיות בספרנו לפרשיות המתארות את חנוכת המשכן, המצויות בספר ויקרא. ההשוואה מציגה דמיון רב בין הפרשיות השונות, אולם קיים הבדל אחד עקרוני - הסדר של הפרשיות: המוקדם בספר ויקרא - מאוחר בספר במדבר, ולהיפך. מעניין, שהיפוך הסדר נשמר באופן עקבי ביותר, ודווקא הוא המצביע על העקרון המשותף. להלן ההשוואה בין הספרים:

כאמור, סידור הקטעים בספר ויקרא הפוך לסידור בספר במדבר. ספר ויקרא מתחיל בהקדשת הכהנים ומסיים בציווי הטומאה, ואילו ספר במדבר מתחיל בצו על הרחקת הטמאים ומסיים בהקדשת הלויים. ואולי זה העקרון של הבאת כל הקטעים בספר במדבר, לרמוז על חזרה בסיפור שבספר ויקרא.

תוך כדי התקדמות בקריאה בספר במדבר אנו נסוגים מבחינה כרונולוגית ומבחינת תיאור הדברים עליהם סופר בספר ויקרא. התורה הרחיבה ופירטה קטעי מצוות שונים בספר במדבר, מתוך מגמה להזכיר לנו אירועים שעליהם מסופר בספר ויקרא, וכך בקוראנו בספר במדבר על שילוח המצורעים אנו נזכרים בציווי על כך, ובקראנו על ציווי קרבנות מעילה לכהן אנו נזכרים בציווי על חלקי הקרבן הניתנים לכהן, וכן הלאה. ענייני פרשת סוטה מזכירים את הדברים על הבדלה בין טמא לטהור, ונזיר מזכיר איסור על שתויי יין במקדש. ברכת כהנים מחזירה אותנו לברכה שבאמרה בחנוכת המשכן, וקרבנות הנשיאים מזכירים את קרבן העם שהוקרב על ידי אהרן. ציווי הנרות מזכיר את שהיית הכהנים במשכן יומם ולילה, ולבסוף, לקיחת הלויים מזכירה את לקיחת אהרן ובניו. סיום זה הוא הוא המטרה של סידור הדברים, לומר לנו שטהרת הלויים היא מעין הקדשת הכהנים, שתיהן היו באותו זמן, ולשתיהן אותו ערך. כדי להדגיש את הצד הכרונולוגי ממשיך ספר במדבר ומביא את צווי הפסח על מנת להדגיש שוב שאנו נמצאים בתחילת חודש ניסן.

יש לשאול: מחד גימא, מדוע לא הובאו עניינים אלו במקומם בספר ויקרא, סמוך לסיפור על חנוכת המשכן? ומאידך גיסא - אם כבר בחרה התורה לספר על טהרת הלויים בספר במדבר ורצתה לציין שאירוע זה התרחש בעת חנוכת המשכך - מדוע לא הסתפקה התורה בציון התאריך של טהרת הלויים?

ההסבר טמון במעמדם המיוחד של הלויים - כנבחרי ה' מצד אחד וכעובדים תחת פיקוחם של הכהנים, כמשרתי המשכן, מצד שני. ולכן, עקב הגישה הסגנונית של התורה, להביא דברים מרוכזים על פי נושאים; כאשר מספרת התורה על המשכן כמקום לעבודת ה' מתרכז הדיון בכלי המשכן, בקרבנות ובכהנים. כאשר מספרת התורה על המשכן כמרכז מחנה ישראל ועל ניידותו של המחנה והמשכן, יש התייחסות לתפקידם ולמעמדם של הלויים.

ואולם, התורה מעוניינת להגדיל את ערכם של הלויים ולהשוותם לכהנים. אף על פי שהלויים, מבחינת תפקידם, הם במעמד של "ושרתו אותו" (ג,ו), מבחינת הבחירה שלהם לתפקידם הם אינם פחותים מן הכהנים: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל" (ג,יב). להיפך, יש מקום לתת יתרון לבחירתם של הלויים, שבאה עקב נאמנותם לה' במעשה העגל (מקום, שבו, על פי מפרשים שונים, נכשל אהרן הכהן).

כדי להמחיש את ההקבלה שבין בחירת הכהנים והלויים אין די בציון תאריך, לש צורך בהעמדת האירועים באותו מקום, ותפקיד זה של החזרת האירוע של טהרת הלויים למקומו: בצמוד להקדשת הכהנים, ממלאים הקטעים הנדונים שבספר במדבר. ואבן בספר דברים מתאחדים הכהנים והלויים בפסוק אחד ואין הבחנה בין בחירתם של אלו לשל אלו:

"בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (י,ח).