טלטול נשק בשבת / הרב עזרא ביק

שאלה: האם מותר לטלטל אקדח בשבת?

בשאלה זו יש נפ"מ לעניין טלטול מחמה לצל, דהיינו להחזירו למקומו, אם שחכו מלפני שבת. קיימת נפ"מ נוספת דאפשר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אך זאת בתנאי שנגדיר אקדח ככלי שמלאכתו לאיסור.

ישנם שני טעמים בגללם ניתן להגדיר אקדח ככלי שמלאכתו לאיסור.

א. הירייה עצמה, מדין מבעיר.

ב. מטרתו הרגילה של האקדח, נטילת נשמה. (גם פציעה אסורה מדין נטילת נשמה).

לגבי הטעם הראשון יש לדון. בהבערה הנוצרת מירייה יש חומר הנשרף בד בבד עם הפקת אור וחום. לכן, גם אם קיימת בזה מחלוקת הפוסקים מהי הגדרת אש במלאכת שבת, ואם שלהבת ללא כילוי החומר חשובה כאש (בעיה המועלית לגבי הדלקת נורת חשמל בשבת), הכא מתקיימים שני הטעמים.

אולם יש לדון מטעם אחר, דהכא אין חפצא בר קיימא, כיוון שהתהליך באש הוא רגעי וחולף כהרף עין. אך צריך לומר שבמבעיר יש יצירת חפצא של אש למרות שאין דבר המתקיים במובן הרגיל, כיוון שזה אופי. המלאכה, שאינה מתקיימת, מאחר שהתהליך בדרך כלל, נושא אופי של כילוי. לכן במלאכת מבעיר לא שייך התנאי של דבר המתקיים מדין מלאכת מחשבת. אדרבה, מדין מלאכת מחשבת יש לומר גם לחומרא, שאם זה דרכו וכל תכליתו, זה נחשב מלאכת מחשבת כמו בדין גרמא – זורה ורוח מסעייתו (ב"ק ס.). אך זאת רק בגלל שהאש נחשבת, זמנית, כחפצא של מלאכה, אך דבר שאין לו קיום והמשך, אף לא לזמן קצר, אינו נחשב לחפצא כלל.

לכן בהתפוצצות, שכל החומר כלה מיד, למרות שיש גם אור וחום לרגע, אין התהליך נחשב כיצירת חפצא של אש במלאכת שבת. זה דומה לניצוצות, כפי שכתב הפרי מגדים (סי' תק"ב, משבצות זהב ס"ק א) שאין בהם מבעיר, דאין בהם ממש. (אך אפשר דשאני ניצוצות, שאינם ראויים לכלום, אבל הכא, דאש ראוי הוא, חשיב חפצא גם בלי קיום, דזה טבעו של אש.)

אך צריך עיון בזה. לכאורה תלוי הדבר במחלוקת ראשונים במסכת שבת (קו:), לגבי שריפת בת כהן, מה הבערתה. מבעל המאור שם ומתוס' (ד"ה מדאיצטריך) משמע דהריגה ע"י הפתילה היא הבערה,והחומר היא האישה עצמה. ולכאורה חסר שם חפצא של אש, כיוון שגופתה אינה נדלקת אלא נשרפת. ויש לומר שלפי שיטה זו החפצא של המלאכה הוא האפר ולא השלהבת. גם אפשר דהחולקים על בעל המאור, היינו שמצריכים אש בתהליך, דאחרת אין זה מעשה הבערה, יסכימו שהחפצא של המלאכה יכול להיות האפר. אם כן, יש כאן תהליך רגעי של אש, אלא שזה חיסרון בקיום חפצא של יצירה, ובזה די שמכלה את החפצא ויוצר אפר. ואף על פי שזה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, דהלא אינו רוצה את האפר, והאש הזה אינו כלל החפצא של המלאכה, מכל מקום זה אסור מדרבנן.

יש גם ראשונים הסוברים, שמבעיר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, כמו שמקלקל חייב לר' שמעון (רש"י דף קו ע"א, וכן משמע בבעל המאור שם). ניתן אולי לומר, שלמרות שמדין יצירה חסר חפצא של אש, מדין מלאכה שצריכה לגופה נחשבת האש הרגעית כצריכה לגופה. זאת מכיוון שביצירת האש נוצר גם האפר שהוא החפצא בעד הגדרת המלאכה. אף על פי שאין האש נחשבת חפצא של מלאכה, להחשיב את הפעולה כיצירה, והוי פטור כמו דבר שאינו מתקיים, מכל מקום, מאחר שנחשבת הפעולה כולה כיצירה מכוח האפר שנוצר בה, גם האש הוי חפצא, שאם צריך לה למטרתו (ביצוע הירייה) נחשב הדבר כמלאכה הצריכה לגופה, דהלא האש נחשב בדרך כלל כחפצא של מבעיר בתורת עצמו, אלא שמכוח שיעורי מלאכה, אינו אש חשוב. אבל לדין מלאכה הצריכה לגופה לא בעינן אש חשוב, ומכיוון שזקוק לאש כאמצעי למטרתו הסופית, יריית כדור, הרי זה מלאכה הצריכה לגופה. (המבעיר עצים כדי לבשל אוכל, אף שאינו רוצה באש לצורך עצמו, אלא כאמצעי להכנת אוכל, הרי זה מלאכה הצריכה לגופה, וזה פשוט, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן בדף קו ע"א).

נראה הדבר, דמטעם מבעיר תחשב פעולת הירייה כמלאכה דאורייתא ואפשר דתיחשב גם כמלאכה הצריכה לגופה. אף מדין נטילת נשמה, פשוט הדבר, שתחשב הפעולה כמלאכה, אמנם אין היא מלאכה הצריכה לגופה כמו הורג את הנחש והעקרב, לר' שמעון, דאינו אלא לסלקו מעליו (קז:). לכן נראה שאקדח כלי שמלאכתו לאיסור.

העיר מו"ר הגר"א ליכטנשטיין נר"ו, שאין כלי הנשק כלי שמלאכתו לאיסור גרידא, שכל שימושו אינו אלא לירות. אלא, רוצה האדם שיהיה אתו נשק, בכל משום ובכל שעה, ללא כל כוונה לירות בו, וגם זה נחשב כתשמיש הכלי. אם כן אקדח הוי כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, שמותר.

אך צ"ע, דמה שהאדם רוצה בנשק שיהיה עליו גם במקרים שאינו מתכוון לירות, אינו מצד תשמיש נוסף שיש בנשק, אלא מחוסר וודאות בצורך שיש בתשמיש של ירייה. ההבדל היחידי בין נשיאת קרדום לחפור בו ובין נשיאת אקדח היא, שכיוון שאין האדם יודע מתי והיכן יזדקק לאקדח, חייב הוא לשאתו עמו בכל עת, אך זה רק מספק שמא יצטרך לו.

אם כן, אין נראה לומר שהנושא מספק יהיה יותר תשמיש מהנושא לשימוש וודאי, רק מצד שכאן נושא אותו תמיד, כיוון שזה נובע מהספק בצורך השימוש בו, דאילו היה וודאי שלא יהיה צורך בו, לא היה האדם נושאו כלל.

אלא שמא יש לומר שאדם נושא נשק לא רק על מנת להשתמש בו, אפילו מספק, אלא מצד ההרתעה הקיימת בעצם נשיאתו, וזה מהווה תשמיש עצמאי, שממש משמש אותו גם במקרים שאין כל צורך וכוונה לירות בו. אך צ"ע, דאין הכלי עשוי לכך אלא משום שעשוי לירות, דאם לא היה יכול לירות, גם לא היה משתמש בו כהרתעה. אם כן, אין זה תשמיש עצמאי אלא טפל לייעודו העיקרי של האקדח, שרק מצד היותו כלי שמלאכתו לאיסור (לירות בו) יכול הוא לשמש כמרתיע.

אך לפי האמת, אפילו אם האקדח מקולקל ואינו ראוי לשימוש, עדיין משמש כמרתיע, כי הרואה אינו יודע מה מצב תקינות האקדח. וצ"ע לדינא, דמכל מקום אין האקדח מיוחד לשני תפקידים, ושמא במקולקל אין הכי נמי, אבל בתקין העומד לירות, תפקידו כמרתיע בא מכוח יכולתו לירות בו. ומטעם זה אין לומר, דמשתמשים בו לאימונים (ללא איסור נטילת נשמה) כיוון שאין זה תשמישו, אלא עושה זאת כדי לדעת איך להשתמש, וזה לשם נטילת נשמה.

ניתן לומר, שאין הרתעה נחשבת תפקיד כלל, ואפילו במקולקל אין זה תשמיש עצמאי. הריטב"א (כתב יד ירושלים) בדף קכ"ד: כותב דחרס קטנה שראוי לכסות בה רוק, לא הייתה נחשבת כלי לולא לא היה ראוי לכסות בה כלים בחצר, דאין כיסוי רוק תשמיש חשוב. ויש לפרש, דהיינו מאחר שאין יוצרים כלים מיוחדים לתשמיש זה, ואין אדם קונה חפץ מיוחד לכך, אין זה נחשב תשמיש עצמאי שיוכל לייחד שם כלי לעצמו. דהא במחצלת (קכ"ה.) נאמר בגמרא דהוי כלי משלם שראוי לכסות בה עפר, ומשמע שאין החסרון בכיסוי העפר אלא בצורת הכלי, כיוון שמחצלת נעשית באמת לכך. אבל בשברי כלים אף שראויים עדיין לכך, אין זה תשמיש. אם כן ניתן לומר, דהכא אין יוצרים אקדח רק להרתעה ואין זה תשמיש חשוב.

אך יש לומר שהפירוש בשיטת הריטב"א הוא אחר. דכיסוי טינופא לא הוי תשמיש, משום שכל דבר ראוי לכך ואינו תלוי בתכונות הכלי, ולכן אין זה ייחוד כלי. אבל הכא הוי ייחוד אקדח. ועוד משמע, שכל המפרשים חולקים על הריטב"א מהא דקרומיות של מחצלת וממטלניות שאין בהם שלוש על שלוש (קכ"ה.) ולכן אין לחוש לזה.

סביר להניח, דאקדח תקין הוי כלי שמלאכתו לירייה כדפירשנו. אך יש לומר, דמאחר שייעודו לירייה לשם הגנה עצמית וכללית אשר תמיד תהיה מותרת מדין פיקוח נפש, הוי כלי שמלאכתו להיתר, שעצם תשמישו מותר בשבת. ונראה שאם פיקוח נפש היה "הותרה" בשבת, לא היה מקום לספק. אך אם זה רק "דחויה" (רמב"ם פ"ב ה"א), דהיינו דהוי מלאכה אך דחויה במקום פיקוח נפש יש לומר דהיינו שהמעשה הוי מעשה איסור אלא שבכל מקרה ומקרה יהיה דחוי, אך כללית הכלי יוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור.

אבל צריך עיון בהגדרת כלי שמלאכתו לאיסור. ניתן לפרש באחת משלוש דרכים.

א. תשמישו הרגיל אסור ואדם מקצה דעתו מהדבר, כיוון שמן הסתם לא ישתמש בו מצד האיסור שבו.

ב. אם תשמישו של הכלי לאיסור אז כל טלטול בו הוי כעין הכנה למלאכתו של הכלי והטלטול עצמו אסור מדין הרחבת המלאכה.

ג. תלוי ברצון האדם, שאם רוצה שהכלי הזה יהיה אצלו בשבת ולא בדיל דעתו ממנו, לא הוי מוקצה. שדין מוקצה היינו שאסרו חכמים טלטול בדברים שאין שייכים כלל לאדם מטבעם, כאבנים, או שמוציא אותם מדעתו שבשבת אין להם שייכות ורצון אצלו.

לפי תוספות (קכ"ב: ד"ה רחת, ועיין בחידושי הרמב"ן שם) משמע דמנורה הוי כלי שמלאכתו לאיסור. והראב"ד סובר שאינו כלי שמלאכתו לאיסור אלא אם כן הכלי עושה איסור, ולא רק אם עושים איסור כדי להשתמש בכלי. ובמנורה הנדלקת אין הכלי פועל פעולת איסור.

הרמב"ן סובר, שאף על פי שיש כאן מלאכה, מכל מקום אדם רוצה שתהיה מנורה בביתו בשבת, ולכן אין זה כלי שמלאכתו לאיסור. נראה דתוספות סובר כפירוש הראשון וכיוון שאי אפשר להדליק את המנורה, אדם מקצה את דעתו ממנה. הרמב"ן סובר כפירוש השלישי, ואף שאינו יכול להדליק, מכל מקום בנר דולק אדם רוצה שיהיה אצלו למרות שאינו יכול לטלטלו, ולכן אין כאן שום מוקצה, שאינו כאבן. הראב"ד סובר כפירוש השני ולכן אף על פי שיש איסור בהפעלת הכלי אין זה כלי שמלאכתו לאיסור, ודווקא אם הכלי עצמו עושה איסור, אז כל טלטול של הכלי לצורך הכלי חמור כהתחלת פעילותו שהיא מלאכה.

אם כן, בנושא דידן נראה דלפי הרמב"ן אין האקדח כלי שמלאכתו לאיסור, דאף שהירייה אסורה, מכל מקום רוצה הוא בכלי לצורך הגנה בפיקוח נפש, וממילא לא בדיל שעומד לתשמיש אדם ואף שנאמר שהוא אסור בעצם. ולפי התוספות נמי, מאחר דכל שימוש הנשק הוי רק במקרה של פיקוח נפש ואז ישתמש בו האדם, מה בכך אם יש לשימוש בו אופי של איסור, מכל מקום ישתמשו בו, ואם כן אין האדם מקצה דעתו ממנו. אך לפי הראב"ד צריך עיון, דאפשר לומר, דכל זמן שאין דחייה של פיקוח נפש והאקדח עומד לירייה שבעצם אסורה, אם כן הטלטול נמי הוי הכנה למלאכה אסורה ועתה אין קיימת שום דחייה. וטלטול בלא פיקוח נפש הוי כירייה בלא פיקוח נפש, שמאחר שרק דחויה שבת אצל פיקוח נפש, אם כן האופי של השימוש הוא אופי של איסור, אלא שבכל מקרה ומקרה נאמר שצריכים לעשותו על כל פנים. ואם כן הוי רק טלטול של איסור. אי נמי שאין הטלטול הכנה אלא לירייה לשם הגנה, ומאחר דהוי בפועל, מותר גם הטלטול ולא הוי חמיר מיניה וצ"ע.

נראה דלפי הצד הראשון בראב"ד אפשר דאפילו לטלטלו לצורך גופו יהיה אסור – אם אין פיקוח נפש ממש בטלטול. לדוגמא: אדם רוצה לצאת מחוץ ליישוב ורוצה לשאת אתו נשק – כשאין צורך של פיקוח נפש בעצם הטיול. לפי הראב"ד נראה שכל ההיתר של לצורך גופו היינו דאם מטלטל לצורך תשמיש היתר, אז ממילא אין זה קשור בצורך הסתמי של הכלי אלא לצורך המיידי. ואם כן, טלטול זה יחשב כהכנה והתחלה לשימוש המיועד שהוא גם השימוש הסתמי, בעוד לצד הראשון בספק שלנו זה נחשב שימוש של איסור, שמטביע גם על הטלטול אופי של איסור בלי כל דיחוי של פיקוח נפש לטלטול עצמו.

לסיכום – יש להסתפק אם הנשק נחשב ככלי שמלאכתו לירייה או ככלי שמלאכתו גם להרתעה על ידי נוכחותו. אפילו לצד הראשון נראה דלפי הרמב"ן והתוספות נחשב ככלי שמלאכתו להיתר. ולפי הראב"ד ולכן יש לומר שלדינא יש להחשיבו ככלי שמלאכתו להיתר דאף לפי הראב"ד הוי ספק ספיקא. לפי זה מבואר למה במשנה סג. בסייף וקשת מדובר רק באיסור הוצאה ומשמע דלר' אליעזר יש היתר גמור לצאת ואין איסור של טלטול.