חשמל בשבת / יצחק קוגלר

לחלק מלומדי מסכת שבת חסרים מושגים בנושא החשמל בשבת, מאחר שכל החומר המצוי בנושא זה נמצא בספרי שאלות ותשובות ולא בספרים על הדף, וכן מכיון שחלק מהתשובות בנושא הנ"ל נכתבו בכתבי-עת או בספרים שאינם מצויים בכל ספריה תורנית. מטרת הסיכום הבא (שנעשה תוך כדי לימוד מלאכת מבעיר),לנסות למלא מעט חסרון זה על ידי הצגת שיטות האחרונים בנושא, ובחינת אפשרות להיכרות מה עם הנושא. בתור שכזה, אין במאמר כל ניסיון לחדש חידושים או להביע עמדה לצד אחת השיטות. כמו-כן מתבקש הקורא לא להשליך השלכות מעשיות על סמך היכרות שטחית זו.

המאמר מתחלק לשני חלקים. בחלקו השני, שיתפרסם אי"ה בפעם אחרת הוא יעסוק בבעיה של עצם יצירת המעגל החשמלי,הקיימת בכל הפעלת מכשיר חשמלי. בחלק זה נעסוק בבעיות המיוחדות להדלקת בורה חשמלית, שהפעלתה חמורה מהפעלת מרבית המכשירים החשמליים, בכך שהיא כרוכה גם בהתלהטות החוט בנורה.

נקודת המוצא של הדיון לקמן היא שבכל מכשיר חשמלי אין יותר מאשר איסור דרבנן, ואז יש מקום לדון האם התלהטות החוט בנורה אסורה מדאורייתא או מדרבנן. ואולם, מי שנוקט שבכל הפעלת מכשיר חשמלי יש איסור דאורייתא (כחזון איש - מצד בונה), בנקט ממילא, שגם בנורה חשמלית יש איסור דאורייתא, וממילא מיותר הדיון שלקמן. בשיטת החזון איש עצמה נדון אי"ה בחלקו השני של המאמר.

דיון מצד מלאכת מבעיר

בגמ' שבת מב ע"א מבואר, שכיבוי גחלת של מתכת איסורו מדרבנן, גם למחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר - אין הפטור בכיבוי גחלת של מתכת נובע מהפטור הצדדי של מלאכה שאינה צריכה לגופה שיש בכיבוי רגיל לדעת ר' שמעון, אלא שעצם המלאכה אינה מוגדרת ככיבוי מדאורייתא (וגם ר' יהודה מודה בזה). ואולם, לא מבואר בגמ' מה לינה של הבערת גחלת של מתכת.

בענין הדלקה וכיבוי של נורת חשמל יש שלוש שיטות אחרונים:

א) הטוענים, שהבערתה וכיבויה אסורים מדאורייתא (לולא הפטור של משאצל"ג בכיבוי), כיון שהמציאות כאן שונה מגחלת של מתכת שבגמרא.

ב) הטוענים, שהמציאות שוה לגחלת של מתכת, אבל גם שם קיים איסור הבערה מדאורייתא. לכך הבערת חשמל אסורה מדאורייתא, אבל כיבויה - מדרבנן בעצם (ולא רק מצד משאצל"ג). ג) הטוענים, שהמציאות שוה לגחלת של מתכת, וגם הבערתה אסורה מדרבנן. ממילא, גם בהדלקת נורת-חשמל יש רק איסור מדרבנן.

א) אבי השיטה הראשונה הוא הבית יצחק ביורה דעה חלק א' סימן ק"ש "ואף דמכבה גחלת של מתכת פטור... זה דוקא גחלת של מתכת שאינו שורף, אבל שלהבת עלעקטרית שהוא שורף חייב משום כיבוי בשבת". וכן בחלק בן סימן ל"א - שאם נאמר שכיבוי גחלת של מתכת הוא מדרבנן, רק לפי שאינו שורף יפה ודולק בשלהבת, בחשמל אין זה שייך

שיטתו זו צוטטה בספרים שונים, וכן כתב באחיעזר ח"ג סי' ס' שכבר נתפשטה הוראה ושכן כתב בבית יצחק. בדרך זו הולך גם בציץ אליעזר חלק א' סימן זי, ששם בפרק ז' מסכים לשיטת הבית יצחק שהוי "אש אוכלה ממש", והראיה - שהיא מסוגלת לשרוף כל דבר (ומה שאינה שורפת את החוט, זה מחוסר אויר וכד').

נגד שיטה זו יש הטוענים, שאינה נכונה מבחינה מציאותית, ושאין כאן שלהבת שאנו רגילים לה בכל אש (אף שיש הפצת אור).

וכן טוען ב"החשמל לאור ההלכה" להרב יודלביץ, שאין כאן שלהבת (אשר נוצרת רק כשיש כילוי, בהתרכבות עם החמצן), ומה שטוען הציץ אליעזר שעשוי לשרוף - זה מצד החום שישנו, אבל שלהבת אין כאן והמציאות שוה לגחלת של מתכת. לעומת זאת ניתן לנמר (בלי להיכנס לשאלה, אם לזה התכוון הבית-יצחק), שהגדרת "אש" אינה תלויה בשלהבת רגילה ממש אלא בהפצת אור על ידי חום, וניתן לטעון,שבגחלת של מתכת שבגמ' אין הפצת אור ממש כמו בחשמל. (בדומה לזה כתב בשו"ת "מלמד להועיל" או"ח סי' מ"ט: "ואף אם אין כאן שלהבת אלא גחלים או דבר אשר מלובן, נקרא אש". אמנם הוא עצמו אינו מחלק בין נורה לגחלת של מתכת בגמרא, ולפיו גם בגמ' נקרא "אש", ואם שם הכיבוי דרבנן מסיבה אחרת, הוא הדין לכאורה בחשמל.)

מול שיטת הבית-יצחק עומדים כמובן הסוברים, שהדלקת נורת חשמל אסורה מדרבנן, משום שאינם מחלקים בין גחלת של מתכת לחשמל. אבל גם רבים מהסוברים, שאיסור הדלקת חשמל הוא מדאורייתא מתבטאים במפורש, שדין חוט הלהט כדין גחלת של מתכת (אלא שמחייבים בהבערה מסיבה אחרת כמבואר בסעיף ב'), וממילא הכיבוי אסור רק מדרבנן, למשל בספר "מאורי אש" להגרש"ז אויערבך שליט"א (וכן כתב בהסכמתו לספר לב-אברהם, וכן משמע בשמו ב"שמירת שבת כהלכתה" החדש, פרק י' הערה מ"ה), וכן בספר "החשמל לאור ההלכה". כמו כן יוצא מדברי החזון איש בסי' ל"ח ס"ב, שהוי, כגחלת של מתכת (אם כי הוא מחייב בכל כיבוי של חשמל מצד סותר).

נחזור לשיטת הבית-יצחק. כתבנו שלפיה לכאורה גם כיבוי אסור עקרונית מן התורה, אלא שבכל אופן בבית-יצחק יו"ד ח"ב,סי' ל"א, דן שאולי הכיבוי מדרבנן אפילו כאשר יש שלהבת, ובדומה לזה הסתפק גם בכיבוי גאז וכדומה. זאת כיון שרש"י מנמק בשבת קלך ע"א את הפטור בכיבוי גחלת של מתכת משום שאינו עושה פחם, ולפי פשוטו החיוב דווקא כשעושה פחם בפועל (דאף שר"י מחייב כשאינו מתכוון לזה, כגון במכבה נר בגלל חולה,אבל צריך שבפועל ייעשה פחם). לפי זה בכיבוי גאז שיש כילוי אבל לא נעשה פחם ייאסר מדרבנן, וכל שכן בחשמל, שאין כילוי כלל כרגע.

אבל באחרונים - במגן אברהם (וכן הועתק במשנה ברורה, שולחן ערוך הרב, ועוד) - ההגדרה של הפטור היא בגלל "שאינו שורף" ולא הזכירו פחם כלל, ורוצה להבינם, שהפטור מצד שאין שלהבת ממש, ששורפת (ושאולי כך הבין המגן אברהם גם ברש"י, שלאו דווקא פחם אלא שמכלה או מסוגל לכלות), ולפי זה בגאז שיש ממש אש, ומכלה את הגאז - הוי דאורייתא. ומסיים שנראה לו שהוא הדין בחשמל. (אמנם היה אפשר לחלק בין גאז לחשמל, ולומר שהגדרת כיבוי זה הפסקת הכילוי אשר קיימת בגאז ובחשמל לא. אבל לדעתו, לשיטת המגן אברהם לא הכילוי קובע אלא אם יש שלהבת, ובחשמל להבנתו יש שלהבת, מה שאין כן בגחלת של מתכת. בסוף דיונו מסתפק, שאולי בכל אופן הדלקת וכיבוי חשמל הוא מדרבנן כיון שלא היה כמותו במשכן).

ב) השיטה השניה היא, שאף שדיך חוט הלהט כדין גחלת של מתכת, אבל גם שם הפטור רק בכיבוי ולא בהבערה. הביסוס לטענה זו הוא על פי הסברא שהפטור בכיבוי אינו נובע מכר שאיך שלהבת ואין הגדרת "אש" (שאז סביר, שהיה פוטר גם בהבערה), אלא מכך, שאין עשיית פחם (כדמשמע ברש"י בשבת קלד ע"א). עשיית פחם היא הגדרה בכיבוי, ששם זו היצירתיות היחידה, אבל הבערה אינה תלויה כלל בפחם, ולכן אסורה מדאורייתא גם בגחלת של מתכת.

מקור לשיטה זו ניתן לראות באבני נזר שטוען שלרש"י הנ"ל יש איסור מדאורייתא בהבערת גחלת של מתכת (שם דן על גחלת של מתכת סתם; אר ממילא הוא הדין בחשמל). אמנם האבני נזר עצמו נוקט, שלרמב"ם ולראב"ד אין איסור דאורייתא בהבערת גחלת של מתכת.

נביא עתה את דברי הרמב"ם ואת מחלוקת האחרונים בפירוש דבריו.

בפי"ב מהל' שבת ה"א כותב הרמב"ם: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר וחייב". ובהלכה ב': "המכבה כל שהוא חייב... אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוון לצרף חייב... וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה".

על הלכה א' כתב הראב"ד "ולמה לא משום מבשל", ובהלכה ב' מקשה שגם אם אינו מתכוון, הוי פסיק רישיה.

המגיד משנה מסביר בהלכה ב', שלדעת הרמב"ם דווקא אם נתכוון לצרף הוי מלאכה (חסום הברזל וכו'), אבל אם לא נתכוון, אין כאן מלאכה כלל. בפשטות, לכאורה גם ברישא כך, שדווקא במבעיר על מנת לצרף חייב, אבל למטרה אחרת לא. גם הלשון שנקט במבעיר - בכוונה לצרף דווקא, מורה כן (ואולי גם העובדה שהוי תולדה). פשטות דבריו, שרק במכוון לצרף יש איסור מדאורייתא, אבל בהבערת גחלת של מתכת למטרה אחרת הוי דרבנן (או מצד שאין "אש", או שהגדרת הבערה היא כילוי), וכן נוקט האבני נזר הנ"ל בדעת הרמב"ם, ובודאי בדעת הראב"ד, שאפילו בנתכוון לצרף אין הבערה.

אולם יש הטוענים, שבכל אופן לדינא, הבערת גחלת של מתכת אסורה מדאורייתא. ראשית - כפי שנוקט האבני נזר בשיטת רש"י והיראים. אבל יש טוענים, שגם לרמב"ם חייב, ומה שנוקט לצרף הוא לאו דווקא.

"ציץ אליעזר בח"ג סי' י"ז מביא, שרוב האחרונים מפרשים כך ברמב"ם ומביא ראיה לזה מלשון הרמב"ם, שהלא במכבה הקדים, שמכבה גחלת של מתכת פטור, ורק אחר כך הוסיף, שאם נתכוון לצרף חייב. במבעיר לא הקדים שמבעיר גחלת של מתכת פטור, אלא כתב שהמבעיר בכוונה לצרף חייב. ולכן נראה לו שבאמת חייב, ומה שנוקט הרמב"ם "כדי לצרף" הוא רק כדי שלא ייחשב מקלקל. (ובהסבר הדברים כתב, ש"כילוי הוא הגדרה בכיבוי ולא בהבערה).

בדרך זו ובשימוש בראיה זו הולך הגרש"ז אויערבך שליט"א בספרו "מאורי אש" וכן נוקט ב"החשמל לאור ההלכה". אך החזון איש סימן נ' נסתפק.בדעת הרמב"ם בעניין הנ"ל.

ברור, שלפי הגישה הנ"ל כיבוי החשמל אסור מדרבנן בעצמותו (וכן כתב הגרש"ז אויערבך במאורי אש ובהסכמתו ל"לב-אברהם" ובשמו משמע כן ב"שמירת שבת כהלכתה" וב"החשמל לאור ההלכה").

ג) הטוענים שהדלקת חשמל אסורה מדרבנן

1) הלבושי-מרדכי או"ח סי' מ"ז-מ"ח, וקונטרס גרם-המעלות (שבסוף ספר חסדי-אבות) מעלים אותן טענות: (א) בגחלת של מתכת לרמב"ם ולראב"ד אין חיוב מהתורה (לרמב"ם - רק כשמתכוון לצרף) (ב) יתירה מוו - אפילו נניח, שהפטור של הרמב"ם התבסס על כך, שאין "אש", ובחשמל נאמר שיש "אש" כטענת הבית-יצחק, סוף סוף אין כאן כילוי, ומהות ההבערה - הכילוי. הראשון מתבסס על לשון הפסוק "לא תבערו", לשון ביעור וכילוי, והשני מזכיר את שיטת האבני נזר במהות ההבערה, שהיא הכילוי

2) הרב גורן במאמר בסיני כרך כ"ד נוקט, שאיסור הדלקת החשמל הוא מדרבנן, כיון שגחלת של מתכת הבערתה מדרבנן (וכתב - שאילו הפטור בכיבוי מצד פחם אפשר לומר שדווקא בכיבוי הדבר כך, אבל מהירושלמי ואחרונים מוכח, שהטעם מצד שאינו מכלה ושאין שלהבת, ואם כן הוא הדין בהבערה, וכדעת הרמב"ם והראב"ד. בתחילה נוקט שאין כילוי, ומקשר לזאת את העובדה שאין שלהבת, שזה מורה שאין כילוי, כי כשיש כילוי יש שלהבת. וכשהחוט נשרף - אין זה כילוי אלא פקיעה והתפוצצות החוט). הוא מסיק שם, שאין ספק בכך, שאין חיוב תורה בהדלקה.

3) מסתפק בדבר הבית-יצחק בחלק ב' סי' ל"א בסוף דבריו,שאולי אין האיסור מהתורה, כיין שלא היה כך במשכן, וכן מעלה אפשרות זו המהרש"ם בחלק ב' סי' רמ"ו.

סיכום עניין מבעיר

א) דעת הבית-יצחק (והחזיק אחריו האחיעזר) והציץ אליעזר בחלק א' - שבחשמל הוי אש ממש, בניגוד לגחלת של מתכת, ועקרונית יש איסור תורה בהבערה ובכיבוי (אלא שבכיבוי יש עניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה).

ב) דעת הגרש"ז אויערבך ו"החשמל לאור ההלכה" ועוד, שיש איסור מהתורה בהבערת חשמל ולא בכיבויו (כמו גחלת של מתכת, כי הגדרת כיבוי תלויה בפחם או בכילוי מה שאין כן בהבערה).

ג) דעת הלבושי מרדכי, קונטרס גרם המעלות והרב גורן - שגם בהדלקת חשמל האיסור הוא מדרבנן.

דיון מצד מלאכת מבשל

כאן אנו מגיעים לדון בשאלה: אם נניח, שאין חיוב מצד הבערה, האם יש חיוב מצד מבשל, או שגם זאת אין.

כתב ברמב"ם פ"ט ה"ו:"המתיך מתכות או המחמם עד שתיעשה גחלת" חייב משום מבשל. "וכן הממסס את הדונג... כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל".

וכן כתב בפירוש המשנה בשבת פרק ז': "עניין הבישול הוא רפיון העצמים הקשים, ולפיכך בל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדת אופה אף על פי שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנותן ההתכה באש עד שתתחמם".

משמע שיש כאן שני דינים: א) מתיך. ב) מחמם עד שתיעשה גחלת. הדין הראשון, של התכה מקורו ביבמות ו ע"ב ושבת קו ע"א, שהתכת פתילת אבר כדי להכניס לגרונו של מחויב שריפת בית דין נחשבת בישול. אמנם מקור הדין השבי לא ברור, וכן כתב האגלי טל במלאכת אופה, שאינו יודע מקורו.

ניתן להבין שמתיך פירושו, שממש מרכך את המתכת, אבל בדין השני מדובר שמחמם לדרגת גחלת וחייב אף בלא התכה וריכוך, כיון,שנקט "מתיך" או "מחמם" (וכן בפירוש המשנה). אך מצד שני, הלא הרמב"ם מסכם בהלכותיו, שהכלל הוא ריפוי או הקשיה, ובזה (בחימום בלי ריכוך)אין הכלל מתקיים. גם בפירוש המשנה כתב בתחילה, שהבישול הוא "רפיון" ואחר כך נקט גם את דין המיחם.

אם כן, או שנאמר, שבאמת מהות המלאכה היא דווקא ריכוך, וגם בנעשה גחלת הוא מתרכך, אלא ש"מתיך" פירושו שנעשה ממש נוזל, ובגחלת נתרכך מעט אך נשאר מוצק (או במתיך מורגש מבחינה חיצונית ובגחלת לא). או שנאמר, שמהות האב היא ריכוך, אך לפעמים יש תולדה, שאינה שוה לאב מצד מהות המלאכה אלא מצד הדמיון במעשה ובצורתו, וחימום הוי תולדה אף שאינו מרכך.

בחשמל - נראה שהחוט הופך לגחלת. לפי הצד שיש חיוב גם בלי ריכוך, נראה שיהא חיוב בחשמל, אבל לפי הצד שמצריך ריכוך, אזי יהא חיוב בחשמל רק אם אכן יש ריכוך, ואם אין ריכוך בחשמל - לא יהא חיוב.

א) בשו"ת מלמד להועיל אורח חיים מ"כ כתב, "ואם מדליקין הפתילה עד שהיא מלובנת, אפשר שיש בזה גם כן משום בישול" (או שסובר, שיש ריכוך, או שאינו צריך בריכוך).

ב) דעות המקילים בזה

הלבושי מרדכי סי' מ"ז, וקונטרס גרם-המעלות טוענים, שבחוט חשמל החוט אינו מתרכך כלל, ומלאכת בישול מותנית בריכוך. הם מבינים כנראה, שגם במחמם מתכת ברמב"ם מדובר שמתרככת (ופה בגלל תנאים מסוימים אין ריכוך).

ובאמת גם במשנה ברורה שי"ח ס"א כתב: "המתיך אחד ממיני מתכות... או המחמם את המתכות עד שתיעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה", ומשמע שבגחלת מתרכך. וכן משמע בחזון איש סימן נ' מק"ט: "עושה גחלת ורוצה בגחלתו... וכשהוא גחלת הוא רך לרקעו ולהשקיע בו צורה", הרי שנוקט שבחימום לגחלת יש ריכוך. לא מצאתי מי שיאמר בפירוש, שחייבים גם בלא ריכוך.

והנה החזון איש מעלה כאן טענה מחודשת: "ונראה שכל שנעשה יד סולדת בו יש בו משום מבשל, ואף על גב שלעניין חיוב צריך שיתבשל כמאכל בן דרוסאי, מכל מקום איסורא איכא כל דנעשה יד סולדת, ואפשר דאסור מהתורה, כעין חצי שיעור". ולפי זה כתב אחרי כן: "מן האמור נלמד, דהמדליק נר חשמל בשבת יש בו משום מחמם את הברזל, שיש בו משום מבשל".

החזון איש מחדש, ששייך כאן איסור מהתורה כעין חצי שיעור. אף שלכאורה כאן ההבדל הוא איכותי, וחצי שיעור נאמר תמיד לגבי ענין כמותי.(ושמעתי מי שרוצה ליישב, שבבישול רגיל של מאכל ההבדל הוא איכותי, אבל בגחלת ההבדל הוא רק בדרגת החום ואולי בזה שייך חצי שיעור. אבל הלא החזון איש נוקט, שבגחלת יש ריכוך, ואם כן לא שייך חצי שיעור כשאין ריכוך).

רבים נתקשו בדברי החזון איש מדין חצי שיעור הרגיל, אבל נראים הדברים שגם לפיו אין הדברים ברורים כי כתב בלשון "אפשר", וגם כתב שהוי "מעין חצי שיעור", ומעולם לא נתכוון, שניתן ללמוד זאת מדין חצי שיעור הרגיל, ואין טעם להתפלפל וליישב זאת עם דין חצי שיעור הרגיל. ונראה שכללית לא היה נראה לו שבמים עצם החימום לדרגת יד סולדת ייחשב בישול שחייבים עליו, ובדברים אחרים לא יהא איסור תורה. (בדרך כלל מצטטים את החזון איש לגבי מתכות דווקא, אך מלשונו, שדיבר על כמאכל בן דרוסאי משמע לכאורה שכוונתו גם באוכלין וצ"ב).

בשמירת שבת כהלכתה פרק אז מ"ג (ושם בהערה ל') נראה שלא פוסק כחזון איש בעניין הנ"ל, והאריך שם בהערה להקשות עליו והביא ממשנה ברורה ואגרות משה שלא פוסקים כמותו לעניין הנחת צלחת מתכת על האש. לאלה שאינם סוברים כחזון איש יוצא שאם מתחמם לדרגת יד סולדת אין איסור תורה מצד מבשל. אבל בנורה בראה שנעשה גחלת ואם כן יש מקום לחיוב, אלא שכאן שבים לטענת הלבושי מרדכי שבנורה אין ריכוך וממילא אין בישול.

(לגבי טענת הלבושי מרדכי שאין ריכוך העירו בספר הביבליוגרפי "חשמל בשבת" ע' 35, שכיום יש הטוענים שחוט המתכת יכול להגיע לטמפרטורת ההתכה בתוך הנורה. וצ"ב אי כוונתם שעשוי להתרכך באמת, או רק להגיע לטמפרטורה, שבתנאים שמחוץ לנורה וכדי תגרום לריכוך, ואז אפשר שללבושי-מרדכי אין זה משנה, כיון שסוף סוף אין ריכוך בפועל).

2) הרב גורן ב"סיני" כרך כ"ד ע' שכ"ה מעלה טענה שאין כאן איסור בישול משום שאין בישול אחר בישול. אבל באגלי טל במלאכת אופה (נ"ה א') נוקט שאם התיר מתכת וחזרה לקשיותה ואחר כר התיר שוב, חייב (משום שכאשר ניגש להתכה השנייה לא נשאר רושם מפעולת ההתכה הראשונה והוי פעולה חדשה ממש, ולא כמבשל אוכל שכבר נתבשל. וכמו שמציבו בנוזלים שיש בישול אחר בישול).

וכך כתב החזון איש בסי' נ' סק"ט: "וכך לא שייך במתכת אין בישול אחר בישול,. ואפילו להפוסקים דגם בלח אין בישול אחר בישול הכא במתכת מודים דסבירא להו להני פוסקים דמים מבושלים גם כן חלוקים ממים חיים, אבל הכא במתכת היא שבה לטבע הראשון לגמרי" (וממשיך שמן האמור נלמד שבנר חשמל יש איסור מבשל וכו').

3) טענה נוספת המועלית כאן היא שחיוב מבשל מהתורה הוא דווקא באש או בתולדותיה אבל בחמה מותר לכתחילה. (ובתולדות-חמה מדרבנן)

בארץ צבי (סי' מ"ב) מעלה אפשרות זו, אף שדן שם לעניין מבעיר (כנראה הבין שמקור-חום שלא חייבים על בישול ממנו אין חייבים על הבערה ממנו) ומכיון שחשמל אינו אש ודומה לחמה אין בזה איסור תורה של מבעיר. אבל אחר כך מפקפק בזה וטוען שלפי רש"י שמסביר ההיתר לבישול בחמה מצד שלאו-אורחיה, אם כן החיוב לאו דווקא באש אלא בכל מה שאורחיה, וידוע ש"דרך בזמן הזה להבעיר באש עלקטרי".

(אמנם לענייננו אולי קצת ישתנה, שאף שדרך לבשל על כירה חשמלית, זה תולדות-חשמל, אבל בחשמל עצמו אין דרך לבשל). אך הוא לא דן לעניין מבשל.

הרב גורן בסיני בחלק הראשון של מאמרו (בכרך כ"ד ע' קמ"ה) טוען, שאין איסור בישול בנורת חשמל, מכיון שחיוב בישול דווקא באש ותולדותיה. (יש להעיר פה שאם נוקטים שגחלת של מתכת יש לה דין אש מדאורייתא, הרי הריכוך נוצר על ידי החום הזה שיש לו דין אש ולא משנה מה גרם לחום תזה, אך אז כבר יש חיוב מהתורה מצד מבעיר. והדיון כאן הוא אף אם נאמר שאין חיוב מהתורה מצד מבעיר, האם יש חיוב מצד מבשל. אם כן אם אנו אומרים שההבערה מדרבנן ומצד שאינו "אש", ולא מצד שמהות ההבערה כילוי, אזי אפשר לזמר שהריכוך לא בוצר על ידי אש ואין איסור תורה).

אמנם בחלק ב' של המאמר (שם ע' שכ"ה) מעיר באמת שלפי זה יוצא חידוש גדול, שבישול על כירה חשמלית בשבת ייאסר רק מדרבנן כמו תולדות חמה (וכן שמעתי שיש לדון לפי זה בכשרות אפיית-מצות בתנור חשמלי), ושם מוסיף שבכל אופן, אפילו לולא ההיתר הזה, סוף סוף אין איסור מצד בישול אחר בישול (כנראה נרתע קצת מגודל ההשלכות של הטענה הנ"ל).

4) טענה בוספת, המועלית בין היתר בקונטרס גרם המעלות היא, שאף אם יש ריכוך, המדליק אינו מתכוון לו ולא ניחא ליה בו, ואם כן הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאסור מדרבנן (והוסיף שכאן ממש לא ניחא ליה ולא רק לא איכפת ליה,כי זה יגרום לקלקולים וכו').

סיכום עניין מבשל

יש מי שנוטה לחייב מצד מבשל

ויש הטוענים שאין חיוב מבשל בגלל: 1)אין ריכוך בחוטים וזה תנאי במלאכה. 2) נחשב לבישול בחמה. 3) אין בישול אחר בישול. 4) הוי פסיק רישיה דלא ביתא ליה.