תוספת שבת / ברוך גיגי
סוגיות מפורשות בגמרא המדברות על מקור הדין של תוספת, הן:
א) ר"ה ט. במסגרת דיון במחלוקת ר' עקיבא ורבי ישמעאל לגבי תוספת שביעית.
ב) יומא פא. במסגרת דיון על תוספת עינוי ומלאכה ביום הכיפורים נדון כאן:
א) במקור הדין, האם הוא מדאורייתא או מדרבנן, לגבי תוספת שלפני השבת ולאחריה.
ב) אופי הדין של תוספת.
ג) משך חיוב התוספת לפניה ולאחריה, ועד כמה אפשר להקדים בערב שבת, ולאחר במוצאי שבת, אם רוצים לקבל תוספת שבת.
ד) העושה מלאכה בתוספת שבת (בתוספת החובה ובתוספת הרשות).
מקור הדין
(1) ר"ה ט. - רבי עקיבא לומד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבת" לתוספת שביעית לפניה ולאחריה, ורבי ישמעאל לומד פסוק זה יקציר העומר, שהוא קציר מצוה שדוחה שבת (שביעית פ"א מ"י). וכאן שואלת הגמרא: "ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה? נפקא ליה מדתניא 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש' וגו' הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? הלמוך לומר 'מערב עד ערב'. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מניין? תלמוד לומר 'תשבתו'. ימים טובים מניין? תלמוד לומר 'שבתכם'. הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש. ורבי עקיבא האי 'ועניתם' מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי וכו'. ע"כ.
בסוגיא זו מתעוררות שתי בעיות יסוד: א) בקושיית הגמרא לר' ישמעאל, לכאורה היינו אמורים למצוא מקור לתוספת שביעית,ומפשטות הסוגיא מצאנו מקור לתוספת שבתות וימים טובים. ב) בקושיית הגמרא לר' עקיבא - לא ברור מדוע אינו יכול ללמוד את הפסוק כפי שרי ישמעאל לומד אותו לתוספת שבת ויו"ט.
בהבנת הסוגיא נחלקו הראשונים:
שיטת רבנו תם (בתוס' ד"ה ור"י,ובאור זרוע הלכות ערב שבת סי' י"ד, ביתר הרחבה): ר"ת מתקשה בבעיה נוספת: הגמרא במו"ק ד. לומדת לתוספת שביעית לר' ישמעאל מהלכה למשה מסיני, וזה בניגוד לסוגיא אצלנו, שלומדת זאת מפסוקים לכן מחלק רבנו תם בין תוספת שביעית לפניה הנלמדת מהלכה למשה מסיני,לבין תוספת שלאחריה שנלמדת מהפסוק "שבתכם", כל מקום שנאמר בו שבות - שבא לרבות תוספת שביעית, וגם תוספת ימים טובים לאחריהם, כשהפסוק "תשבתו" מלמד תוספת שבת לאחריה.
אמנם תוספת שבת ויו"ט לפניה, לדעת ר"ת, אינה אלא מדרבנן. - כל זה לר' ישמעאל. בדעת ר' עקיבא סובר ר"ת ש"בחריש ובקציר תשבת" לימד לתוספת שביעית, אך תוספת שבת, יו"ט ויוה"כ אינה אלא מדרבנן. נראה לי, שלשיטתו, ר' עקיבא אינו יכול ללמוד את הפסוק "ועניתם" ללמד על תוספת, כי אז הפסוק "בחריש ובקציר תשבת" שמלמד על תוספת שביעית היה מיותר, שהרי אפשר היה ללמוד מ"שבתכם" - כל מקום שנאמר בו שבות. הדגשה נוספת בשיטת ר"ת, שכל הלימודים בסוגיא חלים רק על תוספת שלאחריה, אך תוספת שלפניה - מדרבנן.
שיטת הר"י מקורביל (אור זרוע שם) - עקרונית הולך בשיטת ר"ת, אלא שמבין בדעת ר' ישמעאל, שהילפותות בסוגיא חלות גם על התוספות בכניסתו, ולפי זה תוספת שבת בכניסתו וביציאתו - דאורייתא.
בשתי השיטות הנ"ל פוסקים להלכה כר' ישמעאל, ואף על גב דקיימא לן הלכה כר! עקיבא מחברו, סתם לן הש"ס (בשבת קמח: וכן הוא בביצה ל.) כר' ישמעאל, וזה לשונו: "והא תוספת דיוה"כ דאורייתא היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך".
שיטת הר"ש (אור זרוע שם, מקור הדברים בר"ש שביעית פ"א מ"ד, וכן היא שיטת הריטב"א ר"ה ט.): הם מבינים, שקושיית הגמרא רק לר"יש היות ולר"ע ילפינן לתוספת שלפניה ולאחריה בקל וחומר משביעית, אך לר"יש שתוספת שביעית ילפיבן מהלכתא - אי אפשר ללמוד לתוספת שבת ויו"ט על כן הסוגיא נזקקת לפסוקים לצורך זה. וממילא יוצא, שלשיטתם הן ר"ע והן ר"יש סוברים, שתוספת שבתות וימים טובים בכניסתם וביציאתם דאורייתא.
(2) סוגיא מקבילה ביומא פא. - שם זה מופיע בשני מישורים לגבי יו"כ תוספת עינוי ותוספת מלאכה. יש שט תנא שממעט מהמלים "עצם עצם" הכתובות בפסוק דעל עיצומו של יום מוזהר וחייב כרת, אך אינו מוזהר ואינו חייב כרת על התוספת (דעינוי ומלאכה. וע' שם הסוגיא באריכות). וכאן שוב מובאת הברייתא שהובאה לעיל ממסכת ר"ה לתוספת שבת ויו"ט ויו"כ. וכאן הגמרא שואלת: "ולתנא דעצם עצם האי קרא מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא וכו'". לכאורה שוב מתעוררות כאן בעיות דומות: האם יש כאן בהכרח מחלוקת תנאים, ומהי בדיוק המחלוקת, או שמא אין מחלוקת.
רש"י על אתר בהסבר קושיית הגמרא אומר: "מדאיצטריך למיעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה, ממילא שמעינן דמוסיפין, והאי 'ועניתם בתשעה' מאי עביר ליה" יוצא משיטת רש"י שלתנא דעצם עצם - איכא תוספת, אך אינו צריך בפסוק מיוחד לכך, וזוהי בעצם מחלוקת התנאים - דכולהו סברי דיש תוספת, אלא דתנא דעצם עצם לא יליף ליה מקרא דועניתם. נפקא מינה אפשרית לפי זה: לתנא ד"עצם עצם" שמיעטנו מעונש ואזהרה - מעטנו מלאו ונשאר העשה, אך לתנא דיליף לה מהפסוק "ועניתם" אמנם גם כאן זה רק עשה - אך אין מיעוט מפורש לעונש ואזהרה (ועיין לקמן לגבי העושה מלאכה בזמן התוספת).
לעומת זה, יש ראשונים שהבינו, דלתנא דעצם עצם, המיעוט מעונש ואזהרה הוא מיעוט מוחלט ולשיטתו אין דין תוספת כלל (הבנת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם).
שיטת הרמב"ם
פ"א מהל' שביתת העשור ה"ו, וז"ל: "כשם ששבות ממלאכה בו בין ביום ובין בלילה, כך שבות מעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה' וגו' כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט וכו' " עכ"ל.
פשט דברי הרמב"ם מורים, שפסק דין תוספת לעינוי בלבד, ולא לתוספת מלאכה אף ביום כיפורים. וסובר המגיד משנה בדעת רבנו,שהרמב"ם הבין, שיש מחלוקת בין תנא דעצם עצם לתנא דועניתם; וכן בין ר"ע ור"יש במסכת ר"ה, ופסק כר"ע דקיימא לן הלכה כר"ע מחברן (אגב, המגיד משנה מבין, שיש לרמב"ם תוספת מדרבנן, אך הכסף משנה בפ"ה מהל' שבת סובר, שאין לרמב"ם דין תוספת מלאכה כלל, אף מדרבנן).
אך עדיין קשה בשיטתו.אם הרמב"ם פסק כתנא דעצם עצם וסבירא ליה שאין לו דין תוספת, אם כן, כי היכי דמיעט לה לתוספת מלאכה מעונש ואזהרה כן מיעט לתוספת עינוי - ואיך חילק הרמב"ם בין הדברים? הלחם משנה שם טוען שהרמב"ם גרס בברייתא מיעוט מעונש ואזהרה רק לתוספת מלאכה, אך לתוספת עינוי למד רק מיעוט מעונש ולא מאזהרה, ולבן פסק דין של תוספת עינוי - אך הדברים קשים! בהמשך דבריו שם מציע תירוץ נוסף: הרמב"ם פסק עקרונית כר"ע נגד ר"יש, ואפשר שבדעת ר"ע איך הכי נמי שאפשר לחלק בין תוספת עינוי לתוספת מלאבה, וכיון דסתם לן הש"ס בביצה ל. (וכן הוא בשבת קמח:) דין תוספת עינוי ביוה"כ דהוא דאורייתא - לכן פסק הרמב"ם ז"ל דין תוספת עינוי.
יש שטוענים, שהרמב"ם סובר שתוספת שבת דאורייתא אל" שלא הזכירה כיון רשיעורה בכל שהוא, או כיון דסבירא ליה שזמנה בין השמשות. אך קשה, דכיון שהש"ס כתבה - לא הוה ליה להשמיטה.
בספר הקובץ רצה לתלות בעיית הפסק לגבי תוספת בשאלה אחרת. אי גזרו על שבות בין השמשות או לא. למאן דאמר לא גזרו על שבות בין השמשות - מבירא ליה דלא נאסרו המלאכות מדאורייתא עד הלילה ממש, ולכן לא גזרו על שבוחים. אך, למאן דאמר שגזרו על שבות, אפשר דסבירא ליה דהמלאכות באסרו מדאורייתא כבר בתוספת, ולכן החמירו בשבותים בין השמשות. והרמב"ם שפסק בפרק כ"ד מהל' שבת כרבי דלא גירו על שבות בין השמשות פסק שאלן דין תוספת שבת במלאכות, והן נאסרו רק בלילה ממש.
לסיכום: לאור פסיקת הראשונים מתקבלות שיטות שונות להלכה:
א. תוספת שבת, בין לפניה ובין לאחריה דאורייתא.
ב. תוספת שבת לפניה מדרבנן, ולאחריה - דאורייתא.
ג. תוספת שבת בין מלפניה ובין לאחריה מדרבנן (ולפי הבנת הכ"מ - אף לא מדרבנן).
אופי הדין של תוספת
לגבי זה, נראה לי שניתן להעלות שתי תפיסות יסודיות שהן שלוש.
א) הדין של תוספת נובע מהספק. הרמב"ם שציטטנו לעיל כותב שיש להוסיף מעט ביציאתו, ועל זה כתב רבנו מנוח שם "ובשהייה מועטת שישהה אחר בין השמשות של עשירי סגי ליה כדי שלא ייכנס לבית הספק, אבל היכא דבריך ליה דתשיעי הוא או אחד עשר ודאי הוא - אין צריך להוסיף, שאין כאן יראת ספק". ובעצם, מקור הדברים בבראשית רבה פ' בראשית לפרשה י,י): "אמר רבי שמעון בר יוחאי, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה".
אם כן יוצא, שאין כאן דין חיובי של תוספת, אלא בעצם "סור מרע" כזה, הרחקה כדי שלא להיכנס לבית הספק. ולפי זה באמת קשה, מדוע אנו זקוקים לפסוק מיוחד ללמדנו דין תוספת כזה. (אמנם רבנו מנוח התקשה בזה, ולכן לא קיבל תפיסה זו.)
מובן, שתפיסה זו אינה הכרחית ברמב"ם; ייתכן שהרמב"ם אמנם מדבר על תוספת כלשהי שאינה חייבת לנבוע מספק.
ב) יש כאן דין חיובי של תוספת, לא רק כדי לצאת ידי הספק. אך, גם כאן יש מקום להעלות שתי תפיסות בקשר לזה: 1) דין תוספת כהכנה לקראת השבת, הפסקה מבעוד יום של עשיית מלאכה. 2) החלת קדושת השבת גם על התוספת, והתוספת מהווה מעין יומא אריכא. כאשר בהבדל בין שתי תפיסות אלה ניתן אולי לדון, האם אפשר לצאת ידי חובה בחלק ממצות השבת בזמן התוספת או לא. אם אני מבין שזו רק הרחבה של זמן איסור המלאכה - לכאורה פשוט שלא נוכל לצאת ידי חובה, אך אם אני מבין שיש כאן החלת קדושת השבת על התוספת, ייתכן לומר שנצא ידי חובה. (כמובן אין זה הכרחי, ייתכן שקדושת השבת יש כאן, אבל מצוות השבת יש לקיים בלילה ודאי.)
מהסוגיא בברכות (כז:) דרב צלי של שבת בערב שבת נראה לי שלא ניתן להביא ראיה, כי ייתכן שמה שאפשר להתפלל אז של שבת, זהו מדין זמן תפילת ערבית ולא קשור לחלות קדושת השבת. אמנם ניתן לומר, שזמן תפילת ערבית שמתחיל מבעוד יום אפשרי רק לימי החול, אבל לגבי תפילת ערבית של שבת, ייתכן שצריך שתהיה בתוך השבת, ואכן כך משמע מהתוס' שם ד"ה דרב, שטוענים שצריך לקבל עליו את השבת. אך מדברי האור זרוע (סי' יד) והמחבר (סי' רס"ז) שטוענים, שאפשר להתפלל של שבת ולאכול מבעוד יום (ובן מובא באו"ז שם בשם הבה"ג שאפשר לקדש מבעוד יום), יוצא פשוט שדין תוספת שבת הוא החלת קדושת שבת על התוספת, ויש כאן שבת אריכתא. ועיין בבאר היטב שם, שכתב שצריך לאכול כזית בלילה כדי לקיים מצוות שלוש סעודות בשבת ומדבריו נראה, שאין צורך בקידוש חוזר. ואולי הוא מבין שקידוש זה דין בשבת עצמה, שצריך לקדש בשבת, אפשר גם מבעוד יום, אך לגבי דין ג' סעודות ייתכן שהוא מבין שזמן סעודה אי הוא רק בלילה ודאי כמו שזמן סעודה שלישית לדעת במה ראשונים הוא רק מחצות היום ואילך ואולי ביתן לומר, ששני הסוגים קיימים, וזאת בשתי וריאציות.
א) בתוספת שבת ללא תפילה אלא על ידי קבלה בעלמא(אין כאן המקום לדון אם די בקבלה בלב או שצריך להוציא בפה) יש רק הרחבת איסור המלאכה, לעומת זאת בקבלת תוספת שבת של ציבור, אם על ידי אמירת מזמורי קבלת שבת, אם על ידי ברכו, חלה תוספת שבת עם קדושת השבת ואפשר גם לקדש.
ב) חלוקה מבחינת הזמנים כפי שיבואר לקמן לגבי משך זמן התוספת. יש דעה שהובאה להלכה בסי' רמ"א מ"ב שזמן התוספת היא מתחילת השקיעה עד בין השמשות, ושם בסי' רס"ז מבואר דיכול להקדים אפילו מפלג המנחה. ייתכן שהתוספת שמפלג המנחה עד תחילת השקיעה תהיה רק תוספת של הרחבת האיסורים, אך מתחילת השקיעה תהיה התוספת עם החלת קדושת השבת על הזמן הזה. ולפי זה בזמן שמפלג המנחה עד תחילת השקיעה, ייתכן שאי אפשר יהיה לקדש. להתפלל אולי מותר, כיון שלתפילה,על מנת שאוכל לומר שאני מתפלל בשבת.מספיקה קבלת שבת של הרחבת איסור המלאכה (ועל פי זה תובן הסוגיא במו"ק ד. שכתוב שם שאין תוספת שבת - דהנה יש לומר, שתוספת של שבת הדומה לתוספת של שביעית שהיא הכנה לקראת השביעית - אין, אבל תוספת שבת כהחלת קדושת השבת, ששיעורה קטן יותר זה קיים רק בשבת).
משך התוספת
כאן יש לדון א) האם יש שיעור לתוספת זו, ומהו? ב)מתי היא חלה? ג) אדם שרוצה להוסיף,באילו גבולות יוכל להוסיף בין לפניה ובין לאחריה?
א) שיעור התוספת:
הסוגיא ביצה ל. שהובאה לעיל -"דקא חזינן לנשי דידן, דקא יתבי ואכלי עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי". מתוך הסוגיא כאן נראה לכאורה, שיש שיעור לתוספת זו, אחרת יקשה להבין את הסוגיא, שהרי ודאי לא מדובר כאן, שאכלו ממש עד שתחשך, ודאי הפסיקו קצת מבעוד יום, אלא נראה מסוגיה זו, דיש שיעור לתוספת, והתוס' שם כתבו, שלא הוברר שיעור התוספת, ולכן צריך להיזהר ולהפסיק מבעוד יום. וכן כתב הרא"ש פ"ח דיומא ס' ח': "וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט". לעומת זאת התוס' (מו"ק ד.) והמאירי (שם) כתבו שהתוספת בין לפניה ובין לאחריה שיעורה בכלשהו.
הרמב"ן בתורת האדם על מסכת פסחים (ע' קמ"ז בחידושי הרמב"ן ח"א) ודבריו הובאו בר"ן (יומא שם, ושלהי במה מדליקין) - כיון שהוא פוסק כר"ת, ששיעור בין השמשות הוא ג' רבעי מילין שמתחילים שלושה ורבע מילין לאחר תחילת השקיעה - סובר הוא שכל הזמן שמתחילת השקיעה עד בין השמשות הוא הזמן הראוי לתוספת, וחייב להוסיף בו זמן מסוים, שהוא ודאי חול, ואם רצה לעשות כולו תוספת, עושה (שיטה זו נפסקה להלכה רמ"א ס"ב). מדברי רבנו מנוח שהובאו לעיל נראה דסובר שאין שיעור לתוספת, כיון דכל הזמן של התוספת הוא רק לצאת ידי ספק, ולכן בזמן שהוא יום ודאי - אין צריך להפסיק ממלאכה.
בשיטה מקובצת (ביצה ל.) הובאה שיטה הסוברת, דתוספת שבת הוי חצי שעה. ובדרכי משה (סי' רס"א)הביא בשם מוהר"י דתהספת שבת הוי שתי שעות דומיא דתוספת שביעית, דהוי ל' יום החלק הי"ב של השנה.
בבראשית רבה על הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" מובא, שזוהי השעה שמוסיפין מחול על הקודש. אמנם שם יש הסברים שונים למלה שעה - יש מסבירים שאין הכוונה לשעה ממש, אלא לתקופת הזמן של התוספת.
ב) בדין תוספת שלאחריה:
(1) שעת רבנו מנוח ברמב"ם - זמן בין השמשות. אם ודאי לילה אין חובת תוספת.
(2) דעת התוס' - שיעורו בכלשהו כתוספת בכניסתו (ועיין תוס' ברכות כז.).
(3) דעת הרמב"ן שמקורה בירושלמי - התוספת שלאחריה היא עד שיצאו שלושה כוכבים רצופים, דדמיין לחדא כוכבתא, כיון שהלילה מתחיל מג' כוכבים בינוניים, מדין תוספת יש לחכות לג' כוכבים רצופים.
ג) חלות התוספת
מתי חלה התוספת - לגבי זה יש מספר דעות יסודיות שתלויות בהבנת אופי התוספת, או במצב ההלכתי של בין השמשות.
א. דעת רבנו מנוח שכבר הובאה - פשוטה, שכיון שכל הדין אינו אלא מספק - זמן התוספת היא רק בין השמשות.
אך גם לדעות, שתוספת שבת יש בה דין חיובי עדיין ייתכן שהדין של תוספת יחפוף לזמן בין השמשות. לרעיון זה התנגדו הרא"ש ביומא (פ"ח סי' ח') והרמב"ן שהובאו לעיל - הם סוברים, שכיון שבין השמשות הוא ספיקא דאורייתא, והעושה מלאכה בשני בין השמשות חייב כרת, לא ייתכן שהתורה תכתוב פסוקים לאסור מלאכה, זמן שבין כך וכך אסור בגלל הספק. ועיין בספר הקובץ על הרמב"ם שרוצה לומר, שלמאן דאמר ספיקא דאורייתא - מדאורייתא לקולא, הרי שבין השמשות שמדאורייתא לקולא - הוצרכה התורה לאסור מדיך תוספת. אך בשד"ח הביא בשם התוספת שבת דאפילו למאן דאמר ספיקא דאורילתא מדאורייתא לקולא, בספק כגון בין השמשות, שאינו ספק המתברר - מדאורייתא לחומרא,
ונראה לענ"ד שלמרות שנאמר מדאורייתא לחומרא עדיין ייתכן שזמן התוספת הוא בבין השמשות, והוצרכה התורה ללמדנו דין זה כדי להשמיענו שיש חלות קדושת השבת על הזמן הזה, כיון שמצד הספק אסרנו רק עשיית מלאכה.
ד) הרוצה להקדים ולקבל עליו את השבת
מדבר הרמב"ן שהבאנו לעיל נראה שדווקא מתחילת השקיעה הוא הזמן הראוי לתוספת, ודווקא בזמן זה יכול לתמרן. רבנו יונה (בברכות כז.) מביא - שאם רוצה לקבל עליו תוספת שבת לפני זמן החיוב רשאי - אך לא ברור מדבריו מהו הגבול האם אפילו לפני פלג המנחה. התוס' שם אומרים, שאם אדם מקבל עליו את השבת, יכול אפילו מפלג המנחה. ומשמע מהם שקודם לכן אי אפשר.
והנה המחבר (בסי' רמ"א) פסק כשיטת הרמב"ן, ומצד שני (בסי' רס"ז) פסק דאפשר מפלג המנחה. ונראה לי ליישב שכוונת הרמב"ן היא שהזמן הזה מתחילת השקיעה הוא זמן שראוי לתוספת, ואם אדם מקבל תוספת בתוך הזמן הזה, הדא בעצם מקיים חיוב תוספת מדאורייתא (מדאורייתא נתנו לאדם מרחב תמרון לקבלת התוספת). אך אם רוצה לקבל מפלג המנחה - רשאי, אבל זה כמתנדב גרידא. (נפקא מינה אפשרית לגבי זה עיין בסעיף הבא.)
לגבי הגבולות מצד התוספת שביציאתו - לא מצאתי דיון לגבי לה, אך הרב שלנגר רוצה להבין מתוך דברי האר"י ז"ל, שעד חצות יש קדושת שבת, ואולי זה גם הגבול של התוספת שביציאתו (דברי האר"י הובאו בש"ת סי' ש' סק"א).
העושה מלאכה בתוספת שבת
א) הנה בסוגיא יומא פ"א. מיעטנו עונש ואזהרה לתוספת מלאכה ועינוי מהפסוק "בעצם" על עיצומו של יום מוזהר ונענש בכרת, אך אינו מוזהר ונענש על התוספת. ולפי הבנת רש"י שם שהתנא הזה מיעט רק מעונש כרת ומאזהרת לאו, אבל תוספת ודאי אית ליה - יוצא שהתוספת אינה מחייבת מלקות לעושה בה מלאכה. אך גם לאידך תנא שלומד דין תוספת מ"ועניתם את נפשתיכם בתשעה... תשבתו שבתכם" - גם לשיטתו יש כאן בסך הכל מצוות עשה - ולכן לא לוקים.
וכן אמנם סוברים הרמב"ן בתורת האדם, והר"ן בסוגיין - שהתוספת היא מצוות עשה גרידא וממילא אין מלקות,ומתעוררת בעיה חדשה לגבי חיוב נשים בתוספת. הר"ן שם סובר שנשים חייבות, כיון שהמקור לתוספת הוא "ועניתם את נפשתיכם" ונשים נתרבו לפסוק זה מ"האזרח" - לרבות את הנשים - לכן נשים חייבות גם בתוספת. אך מנ"ח (מצוה שי"ג אות ט') סובר, שהאזרח ריבה נשים רק לעינוי ולא למלאכה.
ברם, איתא במו"ק ג: "יכול ילקה על התוספת (בשביעית) ונסיב לה תלמודא לפטורא". הראשונים שם עומדים על ההוה אמינא לחייב מלקות, הרי רק מצוות עשה יש כאן של "בחריש ובקציר תשבת". הריטב"א שם מביא פירוש רש"י (לא מצאתיו על הדף) - שכוונת הגמרא היא לא למלקות לאווין, אלא למכין אותו עד שתצא נפשו, שנאמר בעשין כדי לכפות אותו. ונחלקו עליו התוס' שם והריטב"א בפירושו האומרים, שמדובר כאן במלקות ממש והתוספת, למרות שנאמרה בעשה - כוונת התורה לומר, שכל המלאכות שבאסרו בשביעית בלאו, נאסרו גם בתוספת, או שהגילוי של התורה ששנת השביעית מתחילה לגבי מלאכות מסוימות מוקדם יותר. ולפי זה אולי גם אצלנו, לגבי תוספת שבת, ייתכן שנאמר שיש מלקות על התוספת מאותה סיבה (כמובן, אם נבין שאין מיעוט דעל עיצומו של יום - לאידך תנא דיליף תוספת מ"ועניתם"
ב) לפי ההבנה הא! של הלחם משנה בשיטת הרמב"ם, שהרמב"ם פסק כתנא דעצם עצם, ולא גרס מיעוט מאזהרה לתוספת עינוי, ייתכן שתוספת עינוי שהרמב"ם פסק אותה - תחייבו מלקות.
ג) עד כאן דובר על העושה מלאכה בתוספת שבת בזמן המחויב, אך אם רוצה אדם להקדים ולקבל-רשאי. וכאן יש מקום לדון, האם אותם הדינים החלים על תוספת החובה, חלים גם על התוספת הרשות או לא.
רבנו יונה (ברכות י"חי באילפס) מביא בשם הר"י מאורליאנש, שאף על פי שתוספת שבת די בכלשהו, אם הוא מוסיף הרבה - בכלל התוספת הוא, ואף על פי שאפשר לומר, שאינו אלא מדרבנן וכו', יוצא מדבריו שאדם עובר על העשה של תוספת רק בזמן המחויב, אך בתוספת הרשות אין עוברים על העשה - אלא מדרבנן גרידא.
וה' יסייענו לשמור שבת ותוספתה כהלכתן, ויזכנו ליום שכולו שבת!